מלבי"ם על מלכים ב יח
<< · מלבי"ם · על מלכים ב · יח · >>
(ד) "וכתת נחש הנחשת". פי' התוספות בחולין (ז א) שאסא ויהושפט לא בערום שטעו שמפני שנעשה ע"פ הדבור אסור לבערו, נראה פי' כי יש פלוגתא בחולין דף מ"א אם אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה זוטא, ובע"ז דף נ"ד אמר עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, ולמד לה ממה שגנז חזקיה הכלי שרת ששמש בהם אחז לע"ז, שמזה מוכח שאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ושם דף נ"ג ע"ב עמ"ש רב ישראל שזקף לבנה וכו' מכדי כתיב ואשריהם תשרפון באש והא אין אדם אוסר דשא"ש, הקשה הר"ן בשם הרמב"ן דלמא לזה אסר רחמנא משום דעבד בה מעשה, ותי' דרב פליג אדעולא וס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש במעשה, וא"כ הראשונים היו ס"ל כדעת רב, וחזקיה לשיטתו שגנז כלים של אחז שס"ל דבמעשה אוסר דבר שא"ש, לכן כתת נחש הנחושת, ועז"א ויקרא לו נחשתן היינו שנעשה כמו נחושת שלהם שיכולים לאסרו, אחר שעשו בו מעשה:
(ה) "ואחריו לא היה כמוהו". במדת הבטחון, שמ"ש ביאשיהו (לקמן כג, כה) שכמוהו לא היה לפניו, הוא במדת התשובה:
(ז) "והיה ה' עמו". כמו שדבק בה' כן היה ה' עמו, ועי"כ השכיל בכל דרכיו ע"י עזר אלוה. ותחת שבימי אחז גבר עליו מלך ישראל והוצרך להיות עבד לאשור כדי שיושיעהו מידו, ופלשתים פשטו בארץ יהודה, היה הכל בהפך, הוא מרד במלך אשור:
(ח) "והכה את פלשתים ממגדל נוצרים". ששם יעמדו שומרי השדות, עד ערי מבצר הגדולים:
(ט - יב) ובכ"ז לא עלה מלך אשור עליו רק עלה על שומרון שהם היו ת"י, ויגל אותם, וזה היה ע"י שלא שמעו בקול ה'. וליהודה לא עשה דבר עד שנת י"ד לחזקיה, שאז בא עת מפלת אשור שיפול בירושלים:
(יג) "ובארבע עשרה שנה". מבואר בד"ה (ב' לב, ה) שאחרי שנתן לו הכסף והזהב הכין חזקיה שלח ומגנים לרוב, והכין א"ע למלחמה, וזה נודע למלך אשור ולכן עלה עליו שנית, ולכן רצה להגלות את העם כי החזיק אותו כמורד. והנה הכתובים האלה קאפיטיל י"ח י"ט כ' הוכפלו ככתבם וכלשונם בספר ישעיה סי' ל"ו ל"ז ל"ח ל"ט ושם בארתי הכתובים האלה על מכונם, וגם בארתי קצת השנוים שבאו בשני הספרים, וכבר יצא הפירוש הזה לאור זה ימים רבים, ובאשר ספר מלכים נכתב ע"י ירמיה, א"כ ישעיה קדים לירמיה, וירמיה העתיק דבריו מחזון ישעיה, על כן פירוש הכתובים האלה קנה מקומו בישעיה, תדרשהו משם, ותמצא מרגוע לנפשך, כי אין להכפיל הדברים: