מלבי"ם על מלכים א ו

<< · מלבי"ם · על מלכים א · ו · >>

(א) "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים". הנה מן בנין המשכן בימי משה עד בנין המקדש היה ת"פ שנה, וכן מן בנין המקדש בימי שלמה עד שנבנה שנית בימי עזרא היה גם כן ת"פ שנה, וכתב מהרי"א שהיה הזמן מכוון מה', שכן היה ראוי שיתעלה הבית מזמן לזמן: "הוא החדש השני למלך שלמה". מוסב למעלה, ר"ל "בשנה הרביעית למלך שלמה". וחז"ל פי' בר"ה (ב ב) מפני שלמלכי ישראל מניסן מנינן, והיה בשנה הרביעית וחדש שני למלכותו, וכן בד"ה (ב' ג, ב) ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו:

(ב) "והבית אשר בנה". האורך והרוחב היה כפול מן המשכן שהיה ארכו שלשים ורחבו עשרה, והגובה היה שלש פעמים מן המשכן, מפני שבמשכן רמז בגובה על עשר מדרגות הקדושה, כמ"ש (סוכה ה א) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ארון תשעה וכפורת טפח וכו', ובבית עולמים היה שלש פעמים כנגד ג"פ עשר מעלות שיש בשלשה עולמות למעלה בקדש. והנה מספר אמות שהיה במקדש הם ל"ו אלף שהם ח"י מיל, ורמז עמ"ש במדרש שבית המקדש של מעלה גבוה משל מטה י"ח מיל, כמ"ש (בראשית כח, יז) וזה שער השמים. ובד"ה (שם, ד) אומר שהיה גבהו מאה ועשרים, ופי' הרד"ק על גובה האולם, ומהרי"א פי' שגובה העליות של כל המקדש היה מאה ועשרים:

(ג) "והאולם על פני היכל הבית". ר"ל שלא היה בצד מערב רק בצד מזרח ששם ההיכל: "ועשרים אמה ארכו על פני רוחב הבית". מדרום לצפון, לא על פני האורך. ורחבו היה "על פני הבית", ר"ל שנמשך בשוה עם הבית, באופן שהבית עם האולם היה ארכו שבעים אמה:

(ד) "חלוני שקופים אטומים". פי' חז"ל (מנחות פו ב) שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים להראות שאינו צריך לאורה. והגם שמבחוץ היה נראה שהחלונות רחבים ושצריך לאור יומם, העומד בפנים ראה שאור השכינה זורח שם ואור ה' מאיר בכבודו. ומהרי"א פי' שהיו שקופים ואטומים ע"י זכוכית:

(ה) השאלות (ה) מ"ש ויעש צלעות סביב, לא נודע פירושו, ורש"י ז"ל שר"ל את קירות הבית עשה צלעות, מלבד יתור הוי"ו, הענין מיותר, והאתנח שעל מלת ולדביר אינו מסכים לפירוש זה:

"ויבן על קיר הבית יציע סביב את קירות הבית". ר"ל שהיציע היה נבנה מקירות הבית, שלא היה ביציע רק שלשה קירות והקיר הרביעי היה קיר הבית, שהיתה היציע מדובקת אל הקיר: "סביב להיכל ולדביר". שהיציע היה סביב להיכל ולדביר ולא סביב האולם: "ויעש צלעות סביב". אצל קירות האבנים היו צלעות מעץ וזה היה סביב, וגם בצד כותל ההיכל והדביר. והנה נקרא בשם "יציע" ובשם "צלע", שמצד הבנין בכלל נקרא יציע, ומצד הצלעות של ארזים שהיו סביב הכותלים ושחלקו את היציע באמצע לחדרים נקראו צלעות, וע"כ בפסוק ו' שמדבר מן הכלל קראו יציע, ובפסוק ט' שמדבר מן החדרים קראו צלע, ופי' ויבן יציע סביב היינו כלל היציע, ומ"ש ויעש צלעות היינו שחלק את היציע לג' חדרים, והחדרים המחולקים נקראים צלעות. ועוד מצאנו שם "תא", ובא על החדר הדבוק רק בקיר שאצל השער שבאים בו (מלשון (ישעיה כא, יב) אתא בוקר), ולא נמצא שם זה פה, רק בבנין יחזקאל (יחזקאל מ) הבנינים הסמוכים אצל השער קוראם תא:

(ו) "היציע התחתונה". קומת כל יציע היה חמש אמות כמ"ש (פסוק י) והיו תחתיים שניים ושלישיים, בענין שהיו מגיעים עד אמצע גובה ההיכל, שלמעלה מהם היו חלונות ההיכל, ובכל חמש אמות כנס בחומה אמה אחת כדי שלא יצטרך לעשות נקבים בחומה להניח בהם ראשי קורות היציע. וז"ש "כי מגרעות נתן לבית סביב לבלתי אחוז בקירות הבית", ומצד זה היה היציע התיכונה רחבה אמה יותר וכן העליונה:

(ז) "והבית". מפרש מדוע כנס בחומה ולא עשה שם נקבים להכניס בם ראשי קורות, מפני "שנבנה אבן שלמה" וכו', ר"ל כי יצוייר שיכניס ראשי קורות בלא שיעשה מגרעות ע"י שיעשה אח"כ נקבים בכותל, ועז"א "ומקבות" וכו' "לא נשמע בבית". ועוד יצוייר ע"י שבמקום ראשי הקורות יניח אבנים קטנות, ועז"א "אבן שלמה מסע נבנה":

(ח) "פתח הצלע התיכונה". המפ' נלחצו בזה, ומדברי הת"י מבואר שמפ' על התחתונה, ופי' התיכונה האמצעית שבין הצלעות שבצד ימין, כי בכל צד היו שלשה תאים או חמשה תאים לפירש"י שהשוה זה עם בנין בית שני, והתא האמצעית שבצד ימין היה פתוח לצד חוץ ושם נכנסו מחוץ לפנים, ובפנים היו לכל תא שלשה פתחים א' למעלה ושנים מתא לתא כמ"ש במס' מדות (פ"ד מ"ג). ויל"פ ג"כ שמדבר מן הפתח שהיה מן ההיכל אל התאים. וי"ל שבית של שלמה היה ג"כ גובה היסוד שש אמות כמו בבית השני כמבואר במס' מדות (שם מ"ו), וא"כ הפתח שמן ההיכל אל התאים היה בהכרח לצלע התיכונה שהיא היתה שוה עם קרקע ההיכל, ומן הפתח שהיה לצד חוץ אינו מדבר כי היו פתחי התאים בצד השער, כמו שמשמע במס' מדות (שם מ"ב): "ובלולים יעלו". מן התאים התחתונות אל העליונות היו עולים ע"י לולים:

(ט) השאלות (ט) למה אמר שתי פעמים ויבן את הבית ויכלהו? ולמה בא הדבור באמצע הבנין אחר שאח"כ יוסיף לספר מן הבנין, והיה ראוי שיבא בתחלת הבנין או בסופו?:

"ויבן את הבית". אחר שספר אורך ורוחב הבית והיציעים שסביבו, אומר "שבנה את הבית ויכלהו", ר"ל שכלה הבנין החיצוני שהוא הבנין של האבנים, וגם "ספן את הבית גבים ושדרות בארזים", הוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' בהב"ח) רום הכיור שבתקרה אמה ועל גביו גובה שתי אמות פנוי שיכנס בו הדלף והוא הנקרא בית דלפא, ועובי התקרה שע"ג בית דלפא אמה, ופי' הכסף משנה שהמנהג בארץ תוגרמא בבנין בית השרים לעשות גג מנסרים מצויירים והוא הנקרא טבאן, ולמעלה ממנו התקרה העקרית שהיא מגולה לאויר השמים, וחלל יש בין הטבאן ובין אותה תקרה שאם לפעמים ירד הדלף ירד באותו בית חלל וכו', והתחתונה קרא גבים על שהיתה בגב הבית, או ע"ש שהיתה מצויירת ושירד שם הדלף, כמ"ש (מ"ב ג, טז) עשה הנחל גבים גבים, והעליונה שהיא העקרית קרא שדרות בארזים. והרי"א פי' גבים שהיו עליות על גבי הסיפון:

(י) "ויבן". אחר שגמר התקרה "בנה את היציע סביב", וכל יציע היה קומתה חמש אמות, שאחר גובה חמש אמות "אחז הבית בעצי ארזים", ר"ל הניח תקרת היציע על מגרעות של קירות הבית שזה קרא איחוז, כמ"ש (לעיל ו) לבלתי אחוז בקירות הבית, על שהיה אוחז בבית:

(יא) "ויהי דבר ה'". ר"ל בעת שגמר תקרת היציע בא דבר ה' אליו, כי אז בצד א' נגמר בנין הבית שהוא הבנין החצוני שנבנה מאבנים וקורות, ובצד א' היה צריך להתחיל הבנין השני שנבנה בפנים מעצים, ולכן היה אז עת המוכשר אל הדיבור:

(יב) "הבית הזה אשר אתה בונה". הודיעו כי עקר הבית אינו הבית עצמו, רק שהוא הציור אל שיתאחדו שם ישראל לעבוד את ה' שכם אחד באופן שעי"ז ישרה שכינתו בתוכם, וזה עקר הבית אשר יבנו לו, וז"ש "הבית הזה אשר אתה בנה אם" "תלך בחקותי", ר"ל ההליכה בחקותי היא עקר הבית, והוא "הבית הזה אשר אתה" בעצמך "בנה", לא אומנים וחרשי עץ ואבן. וגם התנה שהוא בעצמו ישמור חוקי ה' משפטיו ומצותיו, כי בית דוד ובית ה' היו מקושרים זב"ז, וא' תנאי לחברו (כמש"פ בשמואל ב' זיין בארך) וה' נתן כסא לבית דוד בתנאי שישמרו תורותיו ומצותיו כמש"ש. וז"ש "אם תלך בחקותי והקמותי את דברי אתך ושכנתי בתוך בני ישראל", (וכמ"ש חז"ל (נדה ע ב) שמה שכתב (ירמיה לב, לא) כי על אפי וחמתי היתה לי העיר הזאת הוא אחר שנשא שלמה את בת פרעה). וא"ל שבאם ישמרו תורת ה' תהיה עקר השכינה בתוך ב"י, ועי"ז לא יעזבם ולא יסלק שכינתו מהם:

(יד) "ויבן שלמה". אחר הדיבור הזה התחיל לבנות את הבנין הפנימי של עץ שבנה אחר שכילה הבנין החצוני של האבנים, ומפרש:

(טו) "ויבן את קירות הבית מביתה בצלעות ארזים". בנה קירות שניים של ארזים, ומפרש שבנין זה היה, א] בקירות שצפה עץ, ושהיה הציפוי הזה "מן הקרקע עד קירות הסיפון", ר"ל עד התקרה (וזה היה רק בהיכל, כי בדביר לא היה הציפוי מגיע רק עד שליש הבית העליון). ב] ברצפה, "שצפה את הקרקע בצלעות ברושים", וזמ"ש בד"ה (ב' ג, ה) "ואת הבית הגדול חפה עצי ברושים", ר"ל קרקע הבית, כי הקירות היו בעצי ארזים. והנה זה היה רק בבית הגדול שהוא ההיכל, כי בדביר היה שם שני שנויים, א] שלא חפה את הקירות בעצים רק עד שליש העליון, כמשי"ת בפסוק שאח"ז. ב] שאת קרקע הבית לא חפה בעצי ברושים, כי פה מדבר רק מן ההיכל, וכן בד"ה דייק ואת הבית הגדול חפה עצי ברושים, אבל בדביר שהוא קה"ק חפה את קרקע הבית בזהב לבד על האבנים (כמ"ש פסוק כט) ואת שליש הבית העליון חפה באבן יקרה שע"ז בד"ה (שם, ו) "ויצף את הבית אבן יקרה", כי זה מגביל לעומת מ"ש ואת הבית הגדול חיפה עצי ברושים, אמר ויצף את הבית, ר"ל הבית הקטן חפה אבן יקרה לתפארת:

(טז) השאלות (טז) למה אמר שנית בפסוק ט"ז שבנה את עשרים אמה מירכתי הבית בצלעות ארזים, שכבר אמר זה בפסוק ט"ו? ולמה בפסוק ט"ו אמר עד קירות הסיפון ובפסוק ט"ז אמר עד הקירות? ולמה לא באר בפסוק ט"ז במה רצף את הקרקע, ובפסוק ל' נזכר שצפהו זהב ולא נזכר הציפוי של עץ, ובד"ה נזכר שחפה את הבית אבן יקרה וזה לא נזכר במלכים? למה אמר בפ' י"ח הכל ארז וכו', שכבר נודע זה מהקודם? ומ"ש בפסוק כ' ולפני הדביר עשרים אמה, כבר נודע מהקודם. והפליאה הנשגבה בזה הלא גובה הדביר היה שלשים אמה כגובה ההיכל. ולמה הזכיר ארבע פעמים שצפה את הבית זהב? ולמה הזכיר בכאן ציפוי המזבח, שהי"ל להזכיר זה אחר זה כשהזכיר מעשה יתר כלי המקדש?:

"ויבן". באר כי "את עשרים אמה" של הדביר, הגם שהבנין החצוני שלו של אבן היה ג"כ גבהו שלשים אמה כמו ההיכל, בכ"ז הבנין הפנימי שלו של עץ לא בנה רק גובה עשרים, כי בנין זה היה מן הקרקע עד הקירות, לא עד קירות הסיפון שהוא עד התקרה כמו ההיכל, רק עד הקירות לבד שהוא עד גובה עשרים אמה, עד שם היה מחופה ארזים. ובד"ה באר שמשם ולמעלה היה מחופה באבנים טובות. וכן לא באר כאן במה חפה את הרצפה, ובאר בד"ה כנ"ל בפסוק הקודם: "ויבן לו מבית לדביר". רצה לומר עוד בנה מחיצה מפסקת בין ההיכל ובין עשרים אמה של ירכתי הבית, ובנין זה היה "מבית", ר"ל בפנים, להיות "דביר" ומחיצה לקדש הקדשים:

(יז) "וארבעים" וכו' "לפני". ובזה נשאר "לפני" היינו "לפני" הדביר ארבעים אמה, והוא היה ההיכל:

(יח) "וארז אל הבית פנימה". מפרש שבארבעים אמה של ההיכל היה כו' מצופה בארז עד "שאין אבן נראה", משא"כ בדביר ששליש הראשון לא היה מצופה:

(יט) "ודביר". מפרש למה הכין הדביר שזה היה לתת שם ארון ה':

(כ) "ולפני הדביר". החדר שהיה לפניו "היה עשרים אמה ארכו ורחבו וקומתו". והנה רש"י פי' שקומת הדביר לא היה רק עשרים אמה, והתוס' (סוכה ה: ד"ה בשליש; יומא נב. ד"ה ועשרים) השיגוהו ממ"ש בב"ב (צט ב) ההוא משפת כרובים ולמעלה, ע"ש, וכן מב"ב (ג א) מבואר שקומת אמה טרקסין היה שלשים אמה, ומה שפרשתי מתוקן כפי הפשט כי בפסוקים אלה חשב הבנין הפנימי של עץ וגובה בנין זה לא היה רק עשרים אמה, ועז"א "עשרים אמה קומתו", שלבנין העץ, "ויצפהו" "זהב סגור", ר"ל עד שם צפה זהב על העץ, והבנין הראשון של אבנים שהיה גבוה על הבנין של עץ עשר אמות לא צפה לא בעץ ולא בזהב, ופי' בד"ה שצפהו באבנים טובות: "ויצף מזבח ארז". אחר שצפה את הדביר בזהב צפה את המזבח שהיה בהיכל שהיה של אבנים או אדמה וצפהו בארז:

(כא) "ויצף". ואח"כ צפה את ההיכל זהב סגור, ר"ל את הקירות עד התקרה: "ויעבר ברתוקות זהב לפני הדביר". ר"ל כי הדביר שהוא מחיצת אמה טרקסין היה בנוי מאבנים ולא היה מצופה בארזים, כמבואר מדברי חז"ל (ב"ב ג א) ולא היה יכול לצפות זהב על האבנים לכן עברו תחלה ברתוקות זהב, ועל הרתוקות צפה זהב, באופן שהרתוקות היו קבועים באבנים ועליהם הזהב שבזה קלט את הציפוי ויחזקהו בל ימוט. וכבר כתב מהרי"א שנודע במלאכת הזהב שאין ראוי לצפותו על אבן כי מפני לחות האבנים יחשיך ויפסד קודם זמנו, ולמ"ש מהרי"א שקומת אמה טרקסין לא היה רק עשרים אמה ועשר אמות למעלה היה פנוי שיכנס עשן הקטורת, יל"פ שעל החלל הזה העבר רתוקות זהב כמעשה שבכה, אך כ"כ שדעת חז"ל שהיה קומת הקיר שלשים אמה:

(כב) "ואת כל הבית צפה זהב". תחלה דבר מציפוי הקירות, ועתה דבר מצפוי התקרה והדלתות, ובפסוק ל' ידבר מציפוי הרצפה. ובד"ה (שם, ז) כלל הכל במ"ש ויחף את הבית הקורות הספים וקירותיו ודלתותיו זהב: "וכל המזבח אשר לדביר". ר"ל המזבח שבהיכל שעמד לפני הדביר: "צפה זהב". שמ"ש תחלה ויצף מזבח ארז הוא ציפוי ארזים, וכאן יאמר ש"צפה זהב" על הארז, ומפני שהמזבח היה בנין מחובר צפהו בעת שצפה את ההיכל, ולא נחשב עם הכלים:

(כג) "ויעש בדביר". ספר שעשה "שני כרובים" שוים, שזה גדר מלת שני בסמיכות להורות על השווי, ושווי הזה היה רק במדתם, כי בענינם היה א' בדמות זכר וא' בדמות נקבה, זה משפיע וזה מקבל, עז"א בד"ה (שם, י) ויעש כרובים שנים, שמלת שנים בנפרד מורה על החילוק, כמ"ש בחבורי התו"ה פ' אחרי: "עשר אמות קומתו". של כרוב האחד:

(כד) "וחמש אמות" כו'. וכל כנף היה מחזיק חמש אמות, עד שמקצה הכנף הא' עד קצה השני היה עשר אמות, והכנפים היו דבוקים בגב הכרוב זה אצל זה, ובזה אצ"ל שהכרובים עמדו בנס, ולדעת חז"ל היה גוף הכרובים כל אחד אמה ועמדו בנס:

(כה) "ועשר" כו'. וכן היה שיעור הכרוב השני, הן בארך הכנפים שהיה עשר אמות אורך שתי הכנפים, הן במדה וקצב הכרובים עצמם:

(כו) "קומת" כו'. וכן היו שוים בקומה, שגם השני היה קומתו עשר אמות:

(כז) "ויתן" וכו' "ויפרשו". משמע שהכנפים היו עשוים בענין שהיו יכולים להתפשט ולהתקבץ כדרך כנף העופות, וכשבאו בפנים פרשו אותם, וז"ש בד"ה (שם, יג) כנפי הכרובים האלה פורשים אמות עשרים, וכשנכנס הארון נפרשו על הארון:

(כח) "ויצף את הכרובים זהב". משמע שהיה עשר אמות בלא הציפוי, ובזה נכון מ"ש בד"ה (שם, יא) והכנף האחרת אמות חמש, דבקה לכנף הכרוב האחד, כי שם מדבר אחר הציפוי, כמש"ש תחלה (שם, י) ויצפו אותם זהב ונדבקו זה לזה בצמצום:

(כט) "ואת כל קירות". ר"ל מפני שהיו כרובים בפנים לכן היו כרובים על הקירות ג"כ, ולכן כפל זה שנית הגם שכבר נאמר בפסוק י"ח:

(ל) "ואת קרקע". אחר שעשה הכרובים בדביר אז צפה הקרקע בל ישחית הצפוי בלכתו שם ובהעשותו הכרובים:

(לא) "ואת פתח" וכו' "האיל מזוזות חמשית". פי' שהיה מעצי שמן בין האיל, ר"ל המשקוף, ובין המזוזות. וחמשית ר"ל הפתח החמישית, כי היה במקדש ה' פתחים, הא' לעזרה הגדולה והב' לחצר הכהנים שהיה אחרי העזרה ההיא והג' לאולם והד' להיכל והחמשי לדביר, ועליו אמר חמשית, וכן פירש הרלב"ג:

(לב) "ושתי דלתות". פי' חז"ל שהיו ארבעה דלתות לפתח הדביר וכן לפתח ההיכל, וכמ"ש ביחזקאל (מא, כג) ושתים דלתות להיכל ולקדש ושתים דלתות לדלתות, ואמרו שהחצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות עוביו של כותל, והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחורי הדלתות, שאחורי הדלתות לא היו מצופים זהב: "וקלע" וכו' "וירד" וכו'. ר"ל שלא תאמר שע"י הצפוי לא נראו הכרובים, כי רדד הזהב לתוך הצורות בענין שהיו בולטות בהזהב:

(לג) "וכן עשה לפתח ההיכל". שהיה ג"כ המזוזות של עצי שמן, והדלתות היו של עצי ברושים שפחותים במעלה מן עצי שמן, ומ"ש "מאת רבעית" היינו הפתח הרביעית:

(לד) "ושתי דלתות". ר"ל דלת לפנים מדלת (כנ"ל פסוק לב) וכל דלת היתה משני צלעים ר"ל שני לוחות, דלת א' היתה גלילים: "ושני קלעים". ר"ל שני צורות קלועות, והדלת השני היתה בצורות גלילים:

(לה) "וצפה זהב". ר"ל כי בדביר רדד הזהב על הכרובים, היינו שהתיך הזהב באופן שנכנס לתוך המחוקה בעוביו ובשיעורו, אבל בהיכל היה הזהב, "מיושר על המחוקה", היינו שהניח טסי הזהב ביושר ואח"כ הקיש בקורנס עד שנכנס הזהב לתוך החיקוי, ובזה לא היה צריך זהב רב כ"כ, וזה ממעלת הדביר נגד ההיכל:

(לו) "ויבן" וכו'. הוא חצר הפנימית שנזכר לקמן (ז, יב) שהיה לפני האולם, ומפני שלא היה מצופה בזהב ולא נבנה בפנים בצלעות ארזים אמר שהיה רק הבנין החצוני שלשה טורי גזית וכו':

(לז) "בשנה הרביעית". כבר אמר זה בתחלת הסימן, רק שבא לאמור שההתחלה היתה "בשנה הרביעית" בחדש זיו והגמר בשנה הי"א בירח בול, אם להודיע שעסק בבנינו שבע שנים והיו ז' שנים וז' חדשים (ולפי דעתי ז' שנים עסק בבנין וז' חדשים עסק בטיח הזהב שהיה אחר גמר הבנין, ומודיע שנשמר בזה מספר השבועי שהוא קדש, בין בשנים בין בחדשים), ואם להודיע שהיה היסוד בירח זיו והגמר בירח בול, הפך הטבע שבירח בול הוא הזריעה ובירח זיו הוא הלידה שאז הכל מלא וגדוש ואז נגמר בנין הטבע, כי הטבע והענין האלהי יתחיל האחד עת השני יעמוד מדלת, וכמ"ש בזה במקום אחר: