מלבי"ם על ירמיהו ל י
<< | מלבי"ם על ירמיהו • פרק ל' • פסוק י' | >>
• ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־יְהֹוָה֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃
"ואתה" מסיים דבריו שאמר קול חרדה שמענו, והלא ממנה יושע, ולכן "אתה עבדי יעקב אל תירא" בעת שיבאו מהומות בבל, "ואל תחת ישראל", היראה הוא ענין גופני ומיוחס ליעקב שהם ההמון, והתחת הוא ענין נפשי ומיוחס לישראל שהם הגדולים שבאומה, לכן אמר אל תחת השפלה נפשיית, "כי הנני מושיעך מרחוק", שבשעת חורבן בבל היה פקידה ע"י כורש, ואח"כ אושיע "את זרעך מארץ שבים", שהוא הדור שאחריו בימי דריוש ואחריו ששבו מן הגולה שהם זרע הדור הקודם, "ושב יעקב" לארצו, "ושקט" מרגש פנימי, "ושאנן" ממחריד מבחוץ, כי "אין מחריד" שלא יהיה מחריד במציאות כלל, ומפרש.
ביאור המילות
"אל תירא יעקב ואל תחת ישראל", ישראל מדרגה גדולה מיעקב (ישעיה ט' ז'). והחתת היא השפלת הרוח והנפש, וזה הבדלו מן יראה, היראה הוא הפך החזוק והגבורה, והחתת הפך אומץ הלב הפנימי כמ"ש (יהושע א') ובכ"מ, וע"כ מיחס החתת לישראל בעלי הרוח, והיראה ליעקב ההמון עם:
"ושקט ושאנן". כבר בארתי (ישעיה ל"ב ט'), ששאנן הוא הפך של שאון המורה קול המולה גדולה ושאנן מורה שיושב לבדו לא ישמע קול נוגש. ושקט היא המנוחה הפנימית, ומלת שאנן הוא פועל עבר ולכן בא בפת"ח והתואר בא בנו"ן קמוצה:
<< · מלבי"ם על ירמיהו · ל י · >>
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.