מלבי"ם על דברים כז

(א) "ויצו משה וזקני ישראל". לקח עמו זקני ישראל מפני שהוא לא יהיה בעת ההיא והזקנים יהיו ויזרזו את העם לעשות הדבר. באמרם כי משה בעצמו צרפם עמו בזו המצוה. שמור את כל המצוה צוה שיזכרו כי זכור ושמור ענין אחד כמו ואביו שמר את הדבר מפני שיש בזו המצוה הרבה פרטים לכן צוה שיזכרו:

(ב) "והיה ביום אשר תעברו את הירדן", באותו היום שהכינו א"ע לעבור והקמות לך אבנים ההקמה הזאת היא לצורך עצמך לצורך המלאכה כנ"ל. ושדת אותם בשיד המפרשים הקשו למה נכתב שיד בשי"ן ולא בסמ"ך, ויתכן כי היו שני מיני סיד אחד היה חזק למאד ולא היו מספקים ממנו לבנין רק לצורך מלאכה כזו והיה נקרא שיד בשי"ן, והמין השני היה חלש ממנו וזה הוא הנקרא סיד שממנו היה למלאכת הבנין:

(ג) "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת", בעברך ממש בעת שיעברו בירדן ושלא יתפלא שצוה ה' לכתוב בעת שעוברים בירדן והמים להם חומה לכן אמר למען אשר תבוא אל הארץ שבזכות מצוה זו יבאו אל הארץ:

(ד) "והיה בעברכם", כאשר תעברו אז תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל. ההקמה הזאת היא הקמה קימת לדורות. ושדת אותם בשיד על הכתב

שכתבו בעת עברם בירדן עתה טחו עליה שיד מחדש והניחו להתיבש עד אחר אכילת השלמים: (ה) "ובנית שם מזבח אבנים", המה אבנים אחרות. לא תניף עליהם ברזל כי האבנים שטחו בשיד היו מסותתים ע"י כלי ברזל בכדי שיהיה טיח הסיד בשוה בכל שטח האבנים שאז יהיה עומק הכתב שוה בכ"מ, אבל אבני המזבח לא יניף עליהם ברזל כמ"ש (שמות כ) כי חרבך הנפת עליה ותחללה:

(ו - ז) "אבנים שלמות וגו' וזבחת שלמים וגו'", הם עסקו בבנין המזבח ובהקרבת העולות והשלמים ובאכילת השלמים ובעת הזאת נתיבש מעט השיד:

(ח) "וכתבת על האבנים", הם האבנים שטחו עליהם השיד קודם שבנו המזבח. את כל דברי התורה הזאת באר היטב הכתיבה הזאת שהיתה למען יקראו רבים היתה כתיבה מפורשת מעשה ידי אמן נפלא אבל הכתיבה המוסתרת לא היה כתיבה מהודרת ויתכן לומר שיודע שבכל עת ישתנה מעט תמונת האותיות וניכר תמיד מתוך תמונת האותיות באיזה עת וזמן נכתב. וזה רק בכתיבה שאינה מהודרת אבל הכתיבה המהודרת שנכתב ע"י סופר מהיר אי אפשר להכיר העת שנכתב. כי הסופרים המופלאים יכולים לכתוב תמונת אותיות שכבר עברו עליהם שנים רבות ולא יהיה ניכר שנכתב עתה. והאבנים שהקים יהושע בתוך הירדן ובמלון הם אבנים אחרות וכן כתב בעל התוה"מ בפירושו ליהושע, וראיה לזה כי כל מקום שעשה יהושע מה שאמר משה כתיב ככל אשר צוה משה עבד ה' ושם לא נזכר רק שדבר הדברים אשר דבר משה ולא שעשה מה שצוה ה':

(ט) "וידבר משה. והכהנים הלוים וגו'", להבנת הפרשה נקדים ההבדל שבין ברית הר חורב שהוא מעמד הר סיני ובין ברית ערבות מואב. והוא כי במעמד הר סיני לא היה ההתעוררות מצד בני ישראל לקבל התורה אלא מצד ה' ששלח את משה להגיד להם דברים טובים כמו שבא בארך בפ' יתרו וה' נראה להם בהר סיני בקולות וברקים וענן כבד שתהיה נשרשת בהם היראה כמ"ש ויאמר משה וגו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ולכן אמרו רק כל אשר דבר ה' נעשה כדרך העושה מיראה שיאמר שיעשה ככל אשר יצווה ולא אמרו נשמע כי העושה מיראה אינו רוצה להבין כלל תכלית המעשה, רק אחרי ששמעו עשרת הדברים והמשפטים שבפ' משפטים ואחרי שקרא משה באזני העם את ספר הברית אז אמרו נעשה ונשמע שבתחלה יעשו מפני היראה וגם ישמעו ויראו להבין טעם הדברים והתחילו גם מצדם להתעורר להתקרב לתורת ה'. אבל ברית ערבות מואב שהיה אחרי שאמר משה כל דברי התורה שכתבנו לעיל שנתלהבה נפשם להתדבק בה' וקבלו על נפשם בחשק נפלא לקבל כל התורה וע"י התעוררותם הבטיחם ה' כל הדברים שהבטיח להם מקודם בהר סיני ולכן אצלם תהיה השמיעה קודם המעשה שהשמיעה היא ההבנה. שכן דרך העושה מאהבה כשישמע צווי מאוהבו הוא משתדל לדעת תכלית חפץ אוהבו המצוה ומה תועלת ימצא במעשה הזה למען יוכל למלאות כל חפץ אוהבו לא למען דעת אם יש טעם לחפץ הזה יעשה ואם לא יעשה. ובזה יבואר הפרשה וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר כאשר יבואר להלן כי עד עתה היו במדרגת בנים לה', ועתה נעשו במדרגת עם ה' וה' מלכם. ודרך המלך כשיצוה מה לעמו יצרף עמו גם מנבחרי העם. ולזה צריך עתה הכהנים והלוים שהמה הנבחרים לעמוד לפני ה' בעניני הקדושה. הסכת ושמע ישראל שתשמע ותבין. כדרך העובד מאהבה. היום הזה שסיים משה משנה התורה. נהיית לעם לה' אלהיך בעצמך קבלת עול מלכותו באהבה ודבקות כנ"ל שע"י משנה התורה נכנסו לברית ערבות מואב:

(י) "ושמעת בקול ה' אלהיך", כבר כתבנו בפ' וידוי המעשרות שהשמיעה בקול ה' תתפרש לארבעה פנים. ועתה נפרש על פי האופן הא' שהוא להבין חפץ ה' בהמצוה. לכן צוה אחרי שאתם עובדים מאהבה צריכים אתם ראשית לשמוע בקול ה' ולהבין תכלית חפץ ה' במעשיכם. ועשית את מצותיו שעי"ז יהיה שתזדרזו במצותיו (שעשיה תבוא גם על הזירוז) כי אחרי שתבינו חפץ ה' תזדרזו מעצמכם להמעשה. וכאשר כתבנו שמצוה יקרא הדבר שיש בו פרטים רבים בעשיתו וכאשר תשיגו תכלית חפץ ה' אז לא יקשה עליכם לקיים כל הפרטים. ואת חוקיו אשר אנכי מצוך היום אף החוקים שרחוקים משכל אנושי תעשום בזריזות. אחרי שתבין חפץ ה'. ולפי הפנים הב' שהשמיעה בקול ה' יורה על הדברים שהם רק הכנה למצוה. יתפרש שבא לומר שאחרי שקבלתם באהבה לשמור מצות ה' לכן תראו שתכינו את הדברים שיתחייבו בהם ע"ד משל מי שיש לו בגד בת ד' כנפות מחויב בציצית. אבל יכול לעשות רק ג' כנפות. וכן כמה מצות יכול לעשות דבר שלא יחויב בהם. אבל זה לא יעשה רק העובד מיראה שכל מה שיוכל להפקיע א"ע ישתדל לזה. לא כן העושה מאהבה ישתדל להפך שיבא לקיים רצון אוהבו, וזה הוא שאמר היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך שבעצמך נעשית לעם לה'. לכן ושמעת בקול ה' שתשתדל להכין הדברים המחייבים למעשה המצות ואח"כ ועשית את מצותיו ואת חוקיו. ולפי הפנים הג' שהשמיעה בקול ה' יבא על מאמר הנאמר בגערה ע"ד (נתנה עלי בקולה) או דבר שהוא קשה על האדם לשמוע ולקבלו בא המאמר הזה להקדים הקדמה אל הארורים והקללות שיאמר אחרי כן שישמעו לקול ה' ותוכחתו. וזה שאמר היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך שהקדשת את ה' וה' הקדישך לכן ושמעת בקול ה' שתשמע את הדברים הקשים האלה. כי הוא ה' אלהיך משמיעך את כל הדברים האלה בכדי ועשית את מצותיו ואת חוקיו, ועתה נפרש לפי אופן הד' ששמיעה בקול ה' יורה על שמיעה בקול נביא ה' ויובן עפ"י הקדמה אחת, כי בני ישראל במדבר היו במדרגת בנים לה' מפני כי היו מיועדים לקבל התורה ומקבלי התורה צריכים שיתנהגו מה' רק בהשגחה נסיית שלא יצטרכו לעבוד שום עבודה גשמית רק שאכלו את המן שהוא לחם אבירים ולשתות מים מבאר חפרוה שרים בארה של מרים. וענן ה' עליהם יומם ולילה בעמוד אש שאי אפשר להיות במדרגה כזו רק המכונים בשם בנים. ומפני שהיו במצרים משוקעים בעמקי הקליפות ועלולים לחטוא. ומקבלי התורה צריכים להיות מנוקים מכל חטא וקרובים לה'. לכן היה נצרך שיהיה בין ה' וישראל איש הבינים. שיבא להוכיחם וליסרם שישובו תיכף ויתקרבו לאביהם שבשמים. וגם להתנפל לפני ה' שיסלח וימחול להם והאיש הזה לא היה יכול להיות מי שהוא רק במדרגת נביא שהוא כענין שר המלך שמיועד רק להדברים שבין המלך ובין העם. אבל לא להדברים שבין המלך לבנו. שבזה לא יוכל להתערב רק אחד מעבדי המלך הנאמנים אשר בביתו. לזה נקרא משה עבד ה' ולא נביא ה' והיה נאמן בביתו כמ"ש בכל ביתי נאמן הוא. וזה היה רק כשהיו ישראל במדרגת בנים בשביל קבלת התורה. אבל אחרי שגמר משה את משנה התורה ולא יתחדשו עוד להם חוקים ומשפטים. ויבואו תיכף לארץ ישראל ויעבדו שם בענינים גשמיים. ויתנהגו רק בהנהגה נסיית הקרובה להנהגת הטבע. ויקראו רק עם ה' וה' מלכם. אז בין ה' וביניהם יהיה נביא שהוא במדרגת שר המלך, וזה הוא שאמר היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך לא בבחינת בן, לכן ושמעת בקול ה' שתשמע לדברי נביא ה' ולא תאמר כי אם ישמעו לדברי נביא לא יתחייבו לקיים את אשר צוה להם משה. לכן אמר ועשית את מצותיו ואת חוקיו אשר אנכי מצוך היום שכל התורה הנתונה ממשה היא מורשה לקהלת יעקב שאין נביא רשאי לחדש שום דבר. ובזה יתבארו הכתובים בפ' ברכה, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ויהי בישרון מלך וגו'. שפירושו כאשר תורה צוה לנו משה שסיים כל דברי התורה מורשה לקהלת יעקב כירושה שאין רשאי לחדש עוד שום דבר. אז ויהי בישרון מלך הקב"ה נעשה להם למלך והם עמו. ומבאר מתי המליכו אותו עליהם, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל לשמוע ממשה את כל משנה התורה אז נתלהבו באהבתו והמליכוהו עליהם כמ"ש לעיל את ה' האמרת, וה' האמירך להיות לו לעם סגלה: ענין הברכות והקללות שבהר גרזים והר עיבל נביא המשנה (סוטה לב ע"א) ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל וכו' ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע הכהנים מקיפים את הארון והלוים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן וכו' הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונים אמן הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונים אמן עד שגומרים ברכות וקללות עכ"ל, נמצא לדעת חז"ל שהקללות הם הארורים שאמרו הלוים והברכות הם הפך הארורים ותפס המשנה הברכה הראשונה וכן כולם ברוך לא יקלה ברוך לא יסיג וכו' עד ברוך אשר יקים וגו'. ועל דעה זו יש קושיא עצומה למה לא כתבה התורה הברכות הלא מדה טובה מרובה. והראב"ע והאברבנאל פרשו כי הברכות והקללות שנאמרו על הר גרזים והר עיבל הם והיה אם שמוע וגו' והיה אם לא תשמע והי"ב ארורים הוא ענין אחר מה שאמרו הלוים. אבל דבריהם רחוק מהפשט שהמשך הכתוב יורה שענו הלוים הוא הקללות הנאמר בסמוך וענו הלוים וגו' וכדעת המשנה, ולא מצאתי כתוב בשום ספר ישוב לדעת המשנה מה שלא נכתב הברכות בפירוש ואף שאין בידינו ליישב על דרך הפשט עכ"ז לא נחדול לכתוב מה שיש לומר בזה. וזהו שיש להבין על מה ברכו אשר לא יעשה פסל, וכן כולם אף שאמרו חז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה חשוב כאילו עשה מצוה. זה כשבא לידו ועמד בנסיון שזה לא יכול להיות רק בעתים רחוקים ולא הוזקק לברכם. וגם יש מהם שאין בהם נסיון כ"כ כמו המכה רעהו בסתר ושוכב עם כל בהמה, ולכן נצרך שהברכות לא נאמרו שיתברך בשביל שלא עשה, רק מי שלא יעשה והוא נתברך מהברכות שנאמר בפ' והיה אם שמוע תשמע וגו' שלא יופסק ממנו הברכות בשביל מעשה האחרים שבסתר (כי כל הארורים נאמרו על העושה בסתר) ואף שלא קבלו עליהם הערבות אחרים רק על הנגלות עכ"ז מצינו שנענשו במעשה עכן אף שהיה בסתר, מפני שמה שאינם נענשים על מעשה אחרים שבסתר הוא רק כשהם מנוקים מעון עצמם אבל אם הם חטאו בעצמם אפילו בשוגג נענשים על עון אחרים וז"ש (יהושע ז' יא) חטא ישראל וגם עברו את בריתי. פירוש שהם בעצמם חטאו בשוגג. וגם עברו את בריתי שהוא הערבות. ולזה באו הברכות להגן עליהם שלא יענשו כ"כ מעבירות אחרים שבסתר. ולזה לא נכתבו הברכות מפני שאינם ברכות בפני עצמם רק שישארו בהברכות שלהם הכתובים בפ' כנ"ל ושלא תחול הארור של העושה. ועוד י"ל על דרך שכתבנו לעיל בפ' תצא שהאזהרות נכון שיכתוב הלאו קודם המעשה כמו לא תגנובו ולא תכחשו אבל לא יתכן רק שתכף אחר לא מובן האזהרה אבל אם לא מובן כמו בעריות לא תגלה אינו מובן מעצמו לכן כתיב ערות אמך לא תגלה. וזה רק שאינו מובן ממה שנאמר מקודם. אבל כשמובן מהנאמר מקודם כתיב לא קודם המעשה כמו לא תהיה אשת המת. שהיה לכתוב אשת המת לא תהיה החוצה. אבל משום שכתוב מקודם כי ישבו אחים יחדו ובן אין לו מובן שהלא תהיה היא אשת המת. וכן כאן שרצה הכתוב שיאמרו הארורים קודם המעשה ולא המעשה מקודם ואח"כ ארור כמו אשר יעשה פסל ומסכה יהיה ארור כי אז לא תחול הארור כ"כ משו"ה הוצרך לברך תחלה את אשר לא יעשה כדי שיהיה מובן מענינו מה שיאמרו אח"כ ארור אשר יעשה. ולפי שהברכות לא נאמרו רק בשביל לחזק את הארור לכן לא נכתבו. ויתכן שמשום שני הטעמים ביחד. ולמה הוצרכו הארורים כבר הקשו בגמ' שם (לז ע"ב) אשר יעשה פסל ומסכה בארור סגי ליה עיי"ש אבל הענין כאשר כתבנו לעיל שמי שחטא אפי' בשוגג נענש בעון אחרים שבסתר ולכן צוה ה' שיאמרו הלוים את הארורים כדי שהעובר יענש מיד. בשביל שלא יענשו אחרים על ידו. ואם לא היה הארור ע"י הלוים לא היה נענש מיד. כי אם היה העובר על דבר ה' נענש מיד היה נתבטל הבחירה כמ"ש (קהלת ח יא) אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ע"כ מלא וגו' ופי' פתגם הוא עונש החטא, שאם היה נענש תכף לא היו חוטאים. משא"כ העובר בארור הנאמר ע"י אדם נענש תכף כי ע"י זה לא תתבטל הבחירה. וכמו שמצינו במחלקת קרח שנתקיימו מיד דברי משה שאמר ואם בריאה וגו' ועכ"ז התלוננו עוד עליו. מפני שמטבע הקנאה שמאדם על אדם ימצא מקום להקטין הדבר ולזה נתקיים בחיאל בית האלי הארור של יהושע בן נון (מ"א טז יד) אף שהיה בימי אחאב שעבדו ע"ז ולא נתקיים בהם וחרה אף ה' בכם עד שנשבע אליהו הנביא שלא היה טל ומטר: ועתה נבאר למה באו אלו הי"א דברים בפרט וכל התורה בכלל ארור אשר לא יקים והרבו המפרשים לדבר בזה. והיוצא מדבריהם הוא א) מפני שהם דברים אשר ישארו בסתר ולא יבוא לב"ד שיעשו משפט. ב) או שהם עבירות חמורות כע"ז עריות וש"ד או שהם דברים שהאדם עלול לחטוא בהם. ג) שהי"א ארורים הם כנגד י"א שבטים חוץ משבט שמעון מפני שלא ברכו והרי"א האריך ליחס כל ארור לשבט אחד. ד) אף שבהשקפה הם דברים פרטים אבל על צד העיון ודרך המוסר יוכלל בהם בכל אחד כללים ועיקרי התורה רבים. ול"נ טעם חדש כי כל הי"א דברים רובם ככולם נצטוו עליהם גם ב"נ ונזהרו בהם האבות והשבטים ביותר והארור הי"ב בא בכולל על כל מה שנצטוו ע"י משה:

(טו) "ארור האיש אשר וגו'". בו נמצא כל הדברים הנ"ל. א) שהוא בסתר. ב) שהוא ע"ז. ג) יש בכללו כל המתגאה ונעשה בעצמו פסל ומסכה כמ"ש כל המתגאה כאילו עובד ע"ז וכמ"ש לא יהיה בך אל זר על הגאוה. וז"ש תועבת ה' כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב מעשה ידי חרש שמאמן את עצמו בכל דרכיו ובמלבושיו רק שיתקבל בעיני הבריות. ושם בסתר שמסתיר גאותו ועושה א"ע כעניו, ונצטוו עליהם ב"נ והאבות נזהרו ביותר כידוע שאברהם בער ע"ז ורבקה אמרה קצתי בחיי וביצחק נאמר ותכהין עיניו מראות מפני שהיו נשי עשיו מקטרות לע"ז ויעקב אמר הסירו את אלהי הנכר:

(טז) "ארור מקלה אביו ואמו". הוא בסתר שהאב לא יפרסם והוא מעבירות החמורות שהוקש כבודם לכבוד המקום (ונכלל בו כל עניני חלול השם כי האבות הם אברהם יצחק ויעקב והאמהות שרה רבקה רחל ולאה. וכל העושה מעשה מגונה הוא מבזה אותם ובפרט מי שאבותיו ממש הם מאנשי המעלה. ויש לומר ג"כ על דרך רעך ורע אביך שהוא הקב"ה ואמך היא כנסת ישראל וע"ד שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. וכל העושה מעשה מגונה הוא מחלל שם שמים ושם ישראל) ואף שלא נמצא שנצטוו עליהם ב"נ בפירוש אבל הלא נצטוו על ברכת השם וכבוד או"א הוקש כבודם לכבוד המקום והראיה מחם שנתקלל על שספר גנות אביו בחוץ ואחיו שכסוהו נתברכו. ומצינו שהאבות נזהרו בהפך הדבר שהוא כבוד או"א ביותר שאברהם לקח אשה ליצחק בנו ויצחק לא אמר לו דעתו רק סמך עליו וכן יצחק צוה ליעקב לקחת לו אשה מבנות לבן ויהודה לקח את תמר לאשה לער בכורו והרבה כיוצא בזה:

(יז) "ארור מסיג גבול רעהו". הוא בסתר שהשגת גבול אינו ניכר והוא מהעבירות החמורות כמ"ש בדור המבול שלא נחתם ג"ד אלא על הגזל והוא מצוי כמ"ש ורובם בגזל. (וכולל בזה כל עיקרי התורה שהוא הפך ואהבת לרעך כמוך וכמו מי שמקיים ואהבת לרעך כמוך מקיים כל התורה כן בהפך המשיג גבול רעהו מבטל כל התורה) והוא מהמצות שנצטוו ב"נ. והאבות נזהרו בזה ביותר. ואברהם לא רצה אף לקבל מתנות ממלך סדום וכ"ש שמה שנתפרד לוט מעל אברהם ועיקר הריב שהי' ביניהם רק בשביל שלוט לא היה נזהר מגזל וכן יצחק הוכיח לאבימלך על גזלת באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך. והשבטים אמרו על מי שימצא הגביע בידו ומת:

(יח) "ארור משגה עור בדרך". שהוא בסתר מפני שעור אינו רואה מי המשגה. (וכולל הרבה ענינים מעונן מנחש ומכשף שמי שירצה לדעת עתידות שואל בהם והם משגים בלהטיהם. וכולל מי שמשיא לחברו עצה שאינה הוגנת כפי טובת עצמו: עור בדרך שאינו עור עינים רק עור בדרך שרוצה לילך. וכולל בזה גם החנופה שדרך קטני העם להחניף להגדולים ולהסכים להם שמעשיהם טובים. ומובן שהוא חמור מאד ומצוי כענין שאמרו באגריפס המלך על שאמרו לו אחינו אתה נתחייבו כליה) ומצינו שנזהרו בזה אף קודם מ"ת ואבימלך הוכיח לאברהם וכן ליצחק על שאמרו אחותי היא ואמר מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי במה שכמעט היה נכשל על ידם. וכן יעקב שאמר על מי שימצא אתו את התרפים לא יחיה הוא שלא יכשל לבן עי"ז שיחשוב שיש ממש בהתרפים שגם יעקב היה ירא שלא יגלו, לכן לקחם:

(יט) "ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה". הוא דבר שבסתר שמסור ללב הדיין וגם הוא מהדברים שהעולם קיים עליהם. על האמת ועל הדין גם הוא מצוי מפני שהם חלשים (ונכלל בזה שלא יטה משפט נפשו ונשמתו שהיא גר בארץ שלא ירדוף אחר התאות וישכח תכלית נשמתו) וב"נ ג"כ מצווים על הדינים ואבימלך צוה על אודות יצחק שהיה גר בארצו הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת. גם יוסף אמר חלילה לי מעשות זאת. האיש אשר נמצא הגביע וגו':

(כ) "ארור שוכב עם אשת אביו". הוא דבר שבסתר שאביו לא יגלה ובפרט אם היא אשת אביו לאחר מיתה. והיא מוכרחת לקבל ממנו מזונותיה ובני ישראל היו נזהרים בזה גם מקודם מ"ת. שעל ראובן נאמר פחז כמים וגו' וכתיב ובחללו יצועי אביו:

(כא) "ארור שוכב עם כל בהמה". הוא דבר שבסתר והוא חמור (ונכלל בזה הנושא אשה שאינה הוגנת כמ"ש חז"ל) וגם קודם מ"ת הקפידו על הזווגים כי אברהם לא רצה לקחת ליצחק אשה מבנות הכנעני וכן יצחק צוה על יעקב. וגם השבטים לא רצו לתת את דינה לשכם:

(כב) "ארור שוכב עם אחותו בת אביו או בת אמו". הוא דבר שבסתר שתחפה עליו. וגם מצוי תמיד עמה בבית (ונכלל בזה מי שנשתרש בלבו מדות רעות מטבעו ומילדותו ואינו רואה לעקור אותם) ונזהרו בזה קודם מ"ת כמ"ש וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי (שהיה אחותו מן האב מותר ומן האם אסורה):

(כג) "ארור שוכב עם חותנתו". י"מ חמותו וי"מ כלתו ומחפים עליו והוא מהעריות החמורות. וגם מצוי (וכפי י"מ שהיא חמותו נכלל בזה שלא ילך אחר עצת אשתו שעל פי רוב טבע הבת קרובה לאם ולא יטו נשיו את לבבו) ומצינו ביהודה שנזהר בזה כמ"ש ולא ידע כי כלתו היא ולא יסף עוד לדעתה:

(כד) "ארור מכה רעהו בסתר". זו ש"ד והוא מהעבירות החמורות ונצטוו עליו ב"נ כמ"ש שופך דם האדם וגו' ונכלל בזה איסור לשה"ר:

(כה) "ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי". הוא בסתר שתלוי בלב הדיין והוא מהחמורות ונכלל בזה מי שמאבד את נפשו בשביל הנאת הגוף ואינו מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה ומצינו ביהודה שמתחלה אמר במעשה דתמר הוציאוה ותשרף ואח"כ כששלחה לו הכר נא הודה ולא שחדו הנאת עצמו שלא יהיה לו בזיון רק הודה כדי שלא ישפוך דם נקי:

(כו) "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם וגו'". כאן כלל את כל התורה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה (לשון רש"י) וז"ל הרמב"ן ולפי דעתי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיה בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש. ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור וכו'. ובירושלמי סוטה ראיתי אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת? ר"ש בן יקים אומר זה החזן ר"ש בן חלפתא אומר זה בית דין של מעון אמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אסא בשם ר' תנחום בר חייא למד ולימד שמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור. ידרשו שהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים התורה ביד המבטלין אותה ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלין אותה הרי זה ארור וזה קרוב לענין שפירשנו. וע"ד הפשט הארור הזה בא על המתפלספים האומרים שהן אמת שהתורה קיימת לעולם אבל רק פנימיות ורוחניות התורה שהם אצולים מה' אבל מעשה המצות שיסודם במעשה האדם שתכונתו שונה מזמן לזמן וממדינה למדינה היתכן שמעשה אחד לכלם. ולז"א ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה. פי' שלא יעשה אותה לדבר קיים לעד: לעשות אותם. לענין המעשה מפני שגם מעשה המצות קיימים לעולם ולא נשתנה מזמן לזמן כדכתיב כמה פעמים חקת עולם לדורותיכם וכן לא ישתנה ממדינה למדינה כדכתיב בכל מושבותיכם זולת מצות התלויות בארץ אינם נוהגים אלא בארץ: להבין ההבדל בין הברכות שבת"כ ובין הברכות כאן במשנה תורה הוא עפ"י מ"ש כי קבלת התורה בסיני היה מיראה. ואף כי בהיותם במדבר נתעלו מעת לעת ע"י התורה אבל רק עד שגמר משה את משנה התורה אז באו בתכלית שלמות האהבה. ועפ"ז יש לתת טעם למה בא הברית שבערבות מואב ולא די בהברית שבהר חורב. מפני כי עבדי המלך כל שיתעלו למדרגה יותר גבוהה יתעלה וישתנה לעמתם גם שכרם וענשן ומכ"ש שאין דומה עונש ושכר שר הצבא לעונש ושכר של איש חיל הפשוט. לכן כשעלו ישראל למדרגה הגדולה הזאת כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך הוכרח לפרש להם ברית חדש שכר ועונש לאנשי המעלה הגדולה שהוא לעובדים מאהבה. אכן הנמשל אינו דומה להמשל שבמשל הברית החדש מבטל ברית הראשון שאינו לפי ערכו היום. אבל בנמשל מעניני התורה שהיא לדורי דורות הלא כשם שהדור הזה עלו במדרגה יוכלו ח"ו הדורות הבאים לחזור אחורנית. והבאים אחריהם לשוב ולהתעלות במעלה עליונה לכן גם ברית הר חורב הוא בתקפו. שאם יהיה דור שהוא במדרגת דור מקבלי התורה בסיני עובדי מיראה יתנהגו מה' על פי ברית הר חורב ואם יהיה דור עובדים מאהבה יתנהגו עפ"י ברית ערבות מואב, וזה הוא שמסיים כאן אלה דברי הברית אשר כרת אתם וגו' מלבד הברית (כמו מלבד עולת הבקר) לומר ששניהם קימים רק שתשתנה לפי מעלת הדור. ועתה נבאר ברכות שבת"כ שהוא מכוון למדרגתם, אז אם בחקותי תלכו העובד רק מיראה כל המצות הם אצלו כחוק שאינו משים אל לבו להבין טעם המצות, ואת מצותי תשמרו הם המצות ל"ת שימנע מלעבור ל"ת מפני שהם צווי ה' שלא לעשות וירא לעבור על דבריו, ועשיתם אותם העובד מיראה אינו עושה בשביל המצוה רק בשביל המעשה בעצמה שמקבל עליו שכר למשל עושה עבודה לחברו, אם בשביל קבלת שכר יאמר שעשה מלאכה כזו ולא יזכור למי שעשאה ואם עשה מאהבת חברו יאמר עשיתי לחברי מלאכה זו. ונתתי גשמיכם בעתם אף תשלום שכרם יהיה כפי הטבע שיהיו הגשמים בעת הראוי ולא יעצרו, ונתנה הארץ יבולה שתתן הארץ יבול הראוי ועץ השדה יתן פריו הראוי לו, והשיג לכם דיש את בציר וגו' שיהיה לכם עסק רב בשדה ואכלתם לחמכם לשבע שלא תבא מארה במעיכם. וישבתם לבטח שלא תראו מהשכנים שסביבותיכם, ונתתי שלום בארץ בתוך הארץ. ואף שתהיה הארץ שקטה ושאננה שעי"ז עלול שיבואו חית הארץ עכ"ז והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם שלא תצטרכו ללמד את בניכם תכסיסי מלחמה. לעבור בחרב במערכה להתחנך לעמוד נגד האויב ואף שלא תלמדו תכסיסי מלחמה עכ"ז אף שיגרום החטא שיבוא עליכם אויב. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב וגו' ואף שמעצמכם לא תתעוררו להתקרב אלי. ופניתי אליכם אני אפנה אליכם. והפריתי אתכם והרביתי אתכם למעלה מהטבע מפני מה והקימותי את בריתי אתכם לקיים ברית האבות, ואכלתם ישן נושן וגו' שתבואותיכם יתברכו שנה אחר שנה, ונתתי משכני בתוככם שאשרה שכינתי ביניכם. ואף אם תעשו דבר רע עכ"ז ולא תגעל נפשי אתכם ועוד יותר והתהלכתי בתוככם אהיה מתהלך בתוככם אנה ואנה שפי' שאשרה שכינתי על יחידי הדור. והייתי לכם לאלהים שאשגיח עליכם בהשגחה פרטית ועין בעין תראו ותכירו את השגחתי ועי"ז ואתם תהיו לי לעם ואל יפלא בעיניכם איך תתעלו למעלה כזו עז"א אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים תחלה מהיות להם עבדים ואח"כ ואשבור מוטות עלכם פי' שהטבעתי אותם בים סוף (וע"ד כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם) ואולך אתכם קוממיות כאלו לא הייתם בעול מעולם, ככה אעלה אתכם ממדרגה למדרגה כנ"ל:ועתה נבאר הברכות הנאמרים בכאן ונתחלקו לשלשה סעיפים מפני שנתקיימו בשלש עתים: