לדלג לתוכן

מלבי"ם על בראשית ו א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | מלבי"ם על בראשיתפרק ו' • פסוק א' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ו', א':

וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃


השאלות

(א – ז)    מ"ש ובנות יולדו להם אין לו מובן שכמו שהתרבו בנות כן התרבו זכרים כנגדם. ומי הם בני האלהים שנשאו את בנות האדם והנפילים שהיו אז שהוא חידה סתומה. ומ"ש תחלה לא ידון רוחי ואמר שנית אמחה את האדם, ומה היה ההתנחמות והעצב, שלא יצדק התנחמות רק אם נתחדש איזה דבר שלא היה תחלה. וכן העצב אל לבו לא יצדק אצל ה'. ומהו ההמשך אמחה את האדם ונח מצא הן כאלו זה נמשך מזה:

(א) "ויהי". כבר הזכירו חכמי הטבע כי במדינות שאין נושאין רק אשה אחת יולדו זכרים ונקבות בשוה, ובמדינות שנושאים נשים רבות יולדו נקבות כפל מהזכרים, ותחלה לא היו נושאים רק איש אשה אחת והיו עקר הנולדים בנים. ואח"כ כשהחלו לרוב התחילו לקחת נשים הרבה שזה התחיל מימות למך בן קין ונולדו בנות יותר מבנים, כמו שכן תנהג הטבע גם עתה.