מלבי"ם על במדבר כב

(ב) השאלות (א - ד)

היל"ל וירא בלק ויגר בלק לא וירא בלק ויגר מואב, ולמה לא אמר תיכף וירא בלק מלך מואב, ולא היה מצטרך לומר לבסוף שבלק מלך למואב בעת ההיא. מהו הכפל ויגר מואב ויקץ מואב, ומה הכונה במ"ש מואב אל זקני מדין. "וירא בלק בן צפור", הקדים להודיע מה ראה בלק לשלוח מלאכים לבלעם שיקללם, ואם היה דעתו להלחם בם היה לו להכין עצה וגבורה למלחמה, ואם היה ירא מפניהם היה לו לעשות שלום עמהם בפרט שראה שסבבו את ארצו ולא נגעו בו לרעה, ע"ז הודיע שלא היה יכול לצאת עליהם למלחמה מצד שני טעמים, א' מצד שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי, הגם שהיה מלך גדול ועצום ובזה ראה גבורת ישראל, [ואמר וירא בלק ולא אמר מלך מואב כי בעת שכבשו את סיחון לא היה עדיין מלך מואב כמ"ש ובלק מלך למואב בעת ההיא שלא המלך עד עתה]:

(ג) "ויגר", זאת שנית שראה שמואב פחד מאד מפני העם, וא"א שיצאו למלחמה עם יראים ופוחדים, וגם לא היה אפשר לו לשבת מריב ושלא להלחם, כי ראה בלק כי ויקץ מואב ר"ל שהגם שהיו גרים מפניהם לא יכלו להיות בשלום עמם כי קצו בהם מצד שהם בני ישראל, ששם זה מציין מעלתם והיותם מובדלים בדת מיוחדת ובגוים לא יתחשב ואין שנאה כשנאת הדת:

(ד) "ויאמר", גם ראה בלק ששנאה זו הכבושה בלבם כבר עשתה פרי שמואב התחבר עם זקני מדין והתיעץ מהם שישתתפו עמו במלחמה על ישראל, (הגם שתחלה היו שונאים זל"ז), ואמרו להם שהגם שהם בוטחים ואינם מתיראים כי כבר ראו שסבבו את ארצם ולא נלחמו בם, יש יראה שילחכו את שכני מואב ועוזריו ובעלי בריתו וגם מדין בכלל. כלחך השור, שכורת כל ירק עשב בלשונו וכן יכריתו כל אוכל הערים שבסביבות ולא ישאירו מחיה. ובלק מלך למואב בעת ההוא, וגם זה הכריחו להלחם עם ישראל כי מטעם זה בחרוהו למלך וחז"ל אמרו שבלק הי' מנסיכי מדין ומואב קבלוהו אז למלך כי היה גבור חיל ורצו שילחם עם ישראל, וגם שע"י שקבלו עליהם מלך מנסיכי מדין עי"ז התחברו עם מדין, וכפי המבואר בספר יהושע (סי' יג) ואת נשיאי מדין את אוי וכו' נסיכי סיחון. מבואר שנשיאי מדין היו עובדים לסחון, וכן מואב היה תחת ממשלת סיחון מעת שכבשם במלחמה, ועתה שנפל סיחון לפני ב"י, התחברו מואב ומדין להלחם בישראל, וכמ"ש (יהושע כד) ויקם בלק בן צפור וילחם בישראל:

(ה) השאלות (ה - יב)

מז"ש ארץ בני עמו, ולמה באו כמה שנוים בין מה ששלח בלק ובין מה שספר בלעם לה', בלק אמר עם יצא ממצרים ובלעם אמר העם היוצא, בלק אמר ארה לי ובלעם אמר קבה לי בלק אמר אולי אוכל נכה בו ובלעם אמר להלחם בו בלק אמר ואגרשנו מן הארץ ובלעם אמר ואגרשנו. למה כתיב וישבו שרי מואב וזקני מדין היכן הלכו. למה אמר ה' לא תלך עמהם ולא אמר סתם לא תלך, ולמה אמר לא תאר והוא אמר קבה. "וישלח", לכן שלח מלאכים אל בלעם, והיה זה אם כדי להסיר הפחד מלב העם ואם כדי להחליש כח ישראל וגבורתם ע"י קללת בלעם וכמו שיתבאר, ומ"ש ארץ בני עמו ר"ל בני עמו של בלק, שבלק נולד בארם והיה מכיר את בלעם, וזה טעם להשיב שהלא בלעם היה שונא למואב והוא קללם בעת מלחמת סיחון ואיך שלח אליו, משיב שבלק היה מבני עמו, וגם הקדים לזה מ"ש ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ר"ל שאינו המלך שנלחם עם סיחון שקללו בלעם רק הוא מלך אחריו ולא חלה עליו הקללה. לאמר הנה עם יצא ממצרים, הנה היה שנוי בין שליחות בלק ובין מה שהשיב בלעם לה' בכמה דברים, שבלעם אמר לה' הנה העם היוצא ממצרים, שר"ל העם הידוע כי בעת יצ"מ נודע זה בכל אפסי ארץ, והנסים שנעשו עמהם היו מפורסמים, ועל כן לא שלח בלק לאמר הנה העם היוצא ממצרים פן ימאן בלעם ללכת כי כבר שמע גדולת העם וכי ה' עמהם להצילם בדרך פלא, ע"כ אמר עם יצא ממצרים ר"ל עם בלתי נודע שיצא עתה ממצרים וכסה עתה את עין הארץ כי הם כארבה לרוב ובאשר הוא יושב ממולי ומוכן להלחם בי, לכן:

(ו) "ועתה לכה נא ארה לי", ובלעם אמר לכה נא קבה לי, ולהבין זה צריך אני להודיעך ההבדל בין ג' לשונות שבא על הקללה, מקלל, אורר, נוקב או קבה, אורר מציין הרושם שעושה ע"י הקללה שפועל מארה וגרעון וחסרון בכח גופו או בקנינו, אבל קלל או נקב אינו מציין את הרושם שיעשה במקולל, רק את דבור הקללה בלבד אעפ"י שאינו עושה שום רושם בקללתו, וע"כ הקללות היוצאים מאת ה' יבואו תמיד בלשון ארור כי הם עושים רושם ומארה במקולל, ולא נמצא לשון קללה מה' רק פעם א' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, אבל אשר יהי' מאדם אל האלהים לא בא לשון ארור בשום פעם, רק בא כי יקלל אלהיו, ויקוב את השם ויקלל, כי א"א שהאדם יפעל איזה רושם בקללתו למעלה. וההבדל שבין מקלל ובין נוקב, שמקלל מציין דבור הקללה והבזיון הנקשר עמה כמו והוא קללני קללה נמרצת (מ"א ב), והנוקב מציין שמפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל, כי פעל נקב מציין שמפרש דבורו בין לטוב בין לרע, כמו נקבה שכרך עלי, אשר נקבו בשמות, וכשבא על הקללה מציין שמפרש את קללתו בכל פרטיו ובפרהסיא. והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכוחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשות טלסמאות להוריד השפע מעליונים לטוב או לרעה על התחתונים, וז"ש שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה וכמ"ש הרי"א, ודעת הראב"ע שלא היה יכול לפעול מאומה רק שהיה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אתו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים שבעבור קללתו באה הרעה, ומבואר שבלק וכל האומות האמינו אז כי יש בכחו להרע בקללתו, שזה נקרא אירור כי מחסר ומגרע את המקולל, וכבר באר שבלק לא יכול לצאת למלחמה על ישראל מפני שני דברים: [א] מפני שראה גבורת ישראל בכבשם את האמורי, [ב] מפני שנפל על עם מואב פחד ורעד כמ"ש ויגר מואב ולא היה אפשר להוציאם למלחמה כלל באשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם והיה צריך: [א] שבלעם יפעל בקללתו שיהיה מארה וחסרון בכח ישראל, וזה נקרא אירור, [ב] שיחזק את ידי מואב ויוציא מלבם את הפחד שנפל עליהם כדי שימצאו אומץ בלבבם לצאת להלחם, וזה יהיה ע"י קבה שהוא פרישת הקללה ופרסומה אם יקלל אותם במעמד כל שרי מואב ואנשי המלחמה שכלם האמינו שקללתו עושה רושם ומארה ומחליש כח המקולל, יסיר הפחד מלבם ויתעוררו לצאת להלחם, ואז אף אם באמת לא יעשה רושם בקללתו ירויח עכ"פ שיתחזקו ידי גבורי מואב, אולם בלק העלים מבלעם פרט זה שנפל פחד על עם מואב עד שיראים לצאת למלחמה כלל, כי הוא העלים מבלעם שהם העם הנודע למשגב שיצאו ממצרים לפני ארבעים שנה ושמם נודע בכל העולם עד שכל העמים נפל עליהם אימתה ופחד וגם לא הזכיר לו מה שכבשו את סיחון רק אמר הנה עם יצא ממצרים שיצא עתה עם בלתי נודע, ושמואב מוכן לצאת למלחמה נגדו בלי פחד כלל, ולכן לא אמר אולי אוכל להלחם בו, כי זאת לא הודיע שאינו יכול להלחם כלל כי באשר אילי מואב יאחזמו רעד, רק אמר אולי אוכל נכה בו שההכאה הוא אחרי המלחמה שאחר כי עצום הוא ממני רוצה שבלעם יארר ויגרע כח גבורתם עד שהוא ועמו יכו בו עד שיגרש אותו מכלל הארץ ההיא, ולכן אמר לכה ארה לי ולא אמר קבה, כי העקר הוא מה שיפעול בקללתו להחליש כח ישראל שיוכל להכות בם, ועז"א כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר וע"כ אני רוצה שתאור אותם דוקא להחליש כחם העצום ממני:

(ז) "וילכו וגו' וקסמים בידם", באשר בלעם נודע לקוסם לא לנביא, שכן עד עתה לא היה נביא שזה התחדש לו עתה בשביל ישראל, וכן אח"ז שב להיות קוסם לבד כמ"ש ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע יג), לקחו בידם קסמים היינו כלים הנצרכים למלאכה זו כדי שימצאו בידו לעת הצורך:

(ח) "ויאמר אליהם", והוא הודיע להם שהוא עתה נביא וכל מה שיעשה עתה תלוי ברצון ה' וצריך שתלינו פה הלילה שישמע מה שידבר ה' אליו בחלום הלילה, וישבו שרי מואב עם בלעם, ושרי מדין הלכו לדרכם באשר לא החזיקו אותו רק לקוסם חשבו שמדחה אותם בקש כי לא האמינו שה' ידבר אליו, וגם י"ל כי שרי מדין לא היו צריכים רק ללכת אל בלעם לכבודו שבאו אליו שרים משתי אומות, אבל לא היו צריכים להביא תשובה בחזרה אל בלק כי הם חזרו למדין תכף אחר שעשו שליחותם לדבר אליו דברי בלק, רק שרי מואב שהם היו צריכים להביא תשובה אל שולחם הוצרכו להשאר עד שישיב להם תשובה:

(יא) "הנה העם", הנה בלעם ידע האמת שהם אינם עם בלתי מפורסם שיצא עתה ממצרים, רק שהוא העם הידוע היוצא ממצרים זה ארבעים שנה ויכס את עין הארץ מאז, ואחר שהוא הזכיר האמת שהוא העם בחר לו יה אשר עשה להם אותות ומופתים, לא יכול לומר לכה ארה לי את העם הזה, שכבר ידע שקללתו לא תעשה בם שום רושם שיהיה בם מארה וחסרון לא מצד הנחוש כי לא נחש ביעקב ולא מצד הכוכבים כי לא קסם בישראל, וע"כ אמר לכה קבה לי אותו שהגם שקללתו לא יזיק להם כל מאומה, יהיה למואב תועלת ע"י הקבוי שהוא פרסום הקללה, שהגם שזה לא יזיק לישראל להחליש גבורתם עד שיוכל להכות בם, יהיה זה תועלת למואב שיאמינו לדברי בלעם ויוסר הפחד מלבם ועי"ז אולי אוכל להלחם בו, שעי"כ יצאו גבורי מואב למלחמה, והגם שלא נכה בו עד שאגרשנו מן הארץ בכ"ז ע"י שיצאו למלחמה נגדו וגרשתיו מגבולי ולא יקרב אל ארצי בראותו מלחמה. והנה מה ששינה בלעם ואמר שבלק אמר לכה קבה, הגם שבלק אמר לכה ארה, זאת הבין מדברי בלק, שאם בלק אינו רוצה רק שיארר אותם לבד למה שולח שיבוא אצלו הלא המארה תחול על המאורר גם מרחוק, ולמה יטריח אותו בחנם שיבא אליו, וע"כ שחוץ מן המארה צריך הוא גם אל הקבוי שהוא פרישת הקללה ופרסומה כדי לחזק ידי אנשי המלחמה שנפל עליהם אימתה ופחד וע"ז צריך שיבא לארץ מואב דוקא ויפרש הקללה במעמד כלם שבזה יוסר מהם הפחד שנפל עליהם ויצאו להלחם, ואחר שהבין שה' לא יסכים שיאור את העם כי ברוך הוא לה', חשב שעכ"פ יסכים על הקבוי שבזה לא יחליש כח ישראל רק יחזק לב אנשי מואב להסיר המורך מלבם:

(יב) "ויאמר אלהים לא תלך עמהם", בלעם הבין מדברי ה' מ"ש לא תלך עמהם ולא אמר סתם לא תלך, שאינו מזהיר אותו רק שלא ללכת עם שרים אלה אבל אינו מזהירו מלכת עם שרים אחרים, וכן הבין ממ"ש לא תאור את העם והוא לא שאל רק לקבותם, משמע שלא הזהירו רק מלאור אותם היינו שיחסר ויזיק אותם ע"י קללתו. אבל על הקבוי שהוא פרישת הקללה לבד לעיני שומעים שיחשבו שקלל אותם ובאמת לא יזיק להם מאומה ע"ז לא הזהירו, וע"כ:

(יג) "ויאמר אל שרי בלק וגו' מאן ה' לתתי להלך עמכם", ר"ל שלא הזהיר אותי רק שלא להלוך עמכם שמשמע שעם שרים אחרים יש לי רשות ללכת, ואחר שבודאי ספר להם בלעם גם מה שלא הזהירו רק שלא יאור את העם הוציא מזה ג"כ שיוכל ללכת עם שרים אחרים לקבות ולא לארר כי לא יזיק להם שום קללה:

(יד) "ויאמרו מאן בלעם הלך עמנו", הנה הם לא החזיקו אותו לנביא ה' רק לקוסם וחשבו שמ"ש שה' דבר בו והזהירו הוא שקר, ועז"א שהוא עצמו ממאן מלכת עמהם כי רודף אחר הכבוד, ומסתמא הגידו לו ג"כ מ"ש שלא יוכל לאור את העם שלא תחול בו מארה כי ברוך הוא, רק שיוכל ללכת לקבות את העם רק שאינו רוצה ללכת עמהם רק עם שרים יותר גדולים:

(טו - טז) "ויוסף", עפ"ז בא למלאות רצונו ושלח רבים ונכבדים מאלה, ויאמרו לו כה אמר בלק אל נא תמנע מהלך אלי, אחר שעל הקבוי לבד העקר הוא מה שילך אליו לפרסם את הקללה בקש שלא ימנע א"ע מזה, כי גם הוא לא האמין לו שה' מנעו מזה:

(יז) השאלות (יז - כ)

למה שלח שנית וכבר אמר שלא ילך ומדוע אמר עתה לכה קבה וכן בכל הענין הזכיר לשון קבה ולא לשון ארה כמ"ש בפעם הא', ולמה אמר ואדעה מה יוסף ה' היל"ל ואשמע, ואיך חזר ה' וצוהו עתה ללכת: "כי", אם המניעה הוא "כי" תרצה בכבוד יותר כבד אכבדך ואם המניעה הוא שאתה רוצה מתנות רבות בשכרך כל אשר תאמר אלי אעשה, ואם המניעה הוא מצד שלא תחול בם מארה כי ברוך הוא, איני רוצה שתאור אותם רק ולכה נא קבה לי את העם הזה, כדי שאנשי החיל יחשבו שחל עליהם ארירה וימצאו אומץ לב למלחמה:

(יח) "ויען בלעם", אמר להם שנית שהוא נביא לה' שעל פי ה' נמנע מלכת, וע"ז לא יועיל כל הון לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה, מה שיאור אותם קורא קטנה מצד שזה יוכל לעשות בביתו בלי טורח, ומה שיקבה אותם קורא גדולה כי ע"ז צריך להטריח א"ע ללכת אל ארץ מואב לפרסם את הקללה והיא גדולה מצד הטורח (הגם שהוא קטן מהראשון מצד עצמו כי הקבוי אינו עושה רושם בהמקולל, ומצד פעולתו הוא דבר קטן מן הראשון) והוא לא זו אף זו אף גדולה שהוא הקבוי לא אוכל לעשות בלא ה':

(יט) "ועתה שבו נא", שהגם שדקדקתי ממ"ש ה' לא תלך עמהם שלא הזהיר שלא אלך עם שרים אחרים, בכ"ז איני יודע זאת בבירור וצריך אני לשאול שנית אם אלך עמכם, ובזה אדעה בידיעה ברורה מה יוסף ה' דבר עמי כי הדבור הראשון אין לי בו דעת ברור:

(כ) "אם לקרא לך באו", ר"ל אחר שעתה לא באו לבקש שתאור את העם שזה תוכל לעשות גם במקומך, רק שאלתם הוא שתקבה את העם ומצד זה באו לקרא לך דוקא שתלך לארץ מואב, כי תכלית הקבוי שהוא רק לחזק יד מואב לא תושג רק אם תפרש הקללה בארץ מואב, ובאמת לא יזיק זה לישראל מאומה כי הוא רק קללה לפנים לא קללה אמתית שיהי' לישראל ארירה ונזק, א"כ קום לך אתם ובכ"ז אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ר"ל שגם לא תקוב מבלעדי רשותי כי ה' רצה בהפך שתחת שיפרש קללה יברך את העם:

(כא) "ויקם בלעם בבקר", בלעם היה לו להבין שה' לא יתן לו רשות אף לקבות את ישראל, והיה לו להבין שיצוה עליו בהפך שיברך אותם והיה ראוי לו למנוע מלכת אחר שזממו אל יפק וישוב בחרפה לביתו, וה' אמר לו קום לך אתם, וכבר בארנו בפ' קדושים (סי' לב) שיש הבדל בין אתו ובין עמו, שעמו מציין השווי, ואתו מורה שאחד הוא העקר, וה' הודיע שלא ילך עמם בשווי רק אתם, שיהי' דעתו נפרד מדעתם שהוא לא ילך על הכונה להרע לישראל, והוא לא כן עשה כי הלך עמם, ואמר במדרש שמח בפורעניות של ישראל כמוהם, ולכן השכים בבקר וחבש בעצמו את אתונו מרוב חשקו אל ההליכה וא"כ היה בדעתו שאם יצוה ה' לברכם לא ישמע לו שאל כ הי' לו לחדול מלכת אתם:

(כב) השאלות (כב - לה)

למה חרה אף אלהים הלא הרשהו ללכת, למה התיצב מלאך ה' ג"פ, מה אמרה האתון מה עשיתי לך והלא נהגה עמו מנהג רע, למה שאל המלאך ע"מ הכית את אתונך, והלשון אולי נטתה מפני נבוכו בו המפ', ומ"ש חטאתי כי לא ידעתי, ואם לא ידע לא חטא: "ויחר אף אלהים", לכן חרה אף ה' על הליכתו שהי' לו למנוע מלכת, לכן התיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. והנה הראב"ע כתב שכל ענין זה היה בחלום, ומוסב למעלה שבא אלהים אליו לילה ויאמר לו וכו' ונדמה לו בחלום שקם בבקר וחבש אתונו ושהתיצב מלאך ה' לשטן לו ושהכה את אתונו וכל הענין עד מ"ש לו מלאך ה' לך עם האנשים, אז וילך בלעם עם שרי בלק שהלך בפועל ממש ונדחק לזה באשר רחוק בעיניו שהאתון תרא את המלאך ושתדבר, אולם חז"ל לא כן דעתם רק שהיה בפועל ממש, ושהאתון חרדה חרדה מפני מלאך ה' כענין והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם (דניאל י), ומה שפתח ה' את פי האתון, השם פה לאדם יכול לתת כח הדבור גם לעצים ואבנים, ואם תרצה אמור שנתלבש בה רוח או שד והוא דבר מתוך פיה כי הם מדברים כבני אדם, ושעז"א שפי האתון נברא בע"ש בין השמשות כי השדים נבראו בע"ש בין השמשות, ומ"ש והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו, הוא טעם למה שלא ראה הוא את המלאך שבא להזיקו, כי לשלשה לא נראה ולא מזיק:

(כג - כז) "ותט האתון מן הדרך", מה שעכב את האתון ג' פעמים דוקא היה בזה משל מתיחס לענין בלעם, שטבע אתון זו ומנהגה הי' שתהי' מונהגת מהרוכב עליה ושלא תמרה בו, ועתה בטלה טבע זו ג' פעמים בג' מדרגות, בפעם הא' רכב עדיין עליה רק שלא הלכה אל הצד שהוא מכוין אליו, ובפעם הב' הוסיפה להזיק את הרוכב וללחצו אל הקיר, ובפעם הג' רבצה תחתיו עד שלא יכול לרכב עליה כלל, וזה תוכחה אל בלעם שגופו החמרי הוא האתון שלו, ויצרו הרע הוא הרוכב על חמרו ומנהיגו תמיד כפי רצונו, ועתה בטל חמרו בפעם הא' עצת רוכבו, ר"ל עצת היצה"ר שלו, מפני ה' ומלאכיו, במה שלא הלך בעצת יצרו לאור אותם, רק רצה ללכת לקוב לבד שהוא נטיה מדרכו, ובפעם הב' הוסיף לבטל רצון רוכבו במה שרצה ללכת כפי רצון ה' אף שיצטרך לברכם שבזה ילחץ רגל הרוכב, כי תחת שימלא רצון יצרו להשיג מתנות וכבוד ישיג בוז וקלון, והראו לו כי אתונו הוסיפה להכנע מפני מלאך ה' בפעם השלישית יותר ממנו כי רבצה תחת בלעם וחדלה מלכת וכן הי' ראוי שהוא יחדל מלכת לגמרי:

(כח - ל) "ותאמר לבלעם מה עשיתי לך", אמרה וכי עשיתי לך דבר כזה מעודך עד שהיית חושב שאני חמור שעסקיו רעים והכיתני, וזה עצמו מה שאמרה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, רק שבלעם לא הבין את דברי האתון וחשב שמ"ש מה עשיתי לך ר"ל מה עשיתי לך עתה, וע"ז השיב כי התעללת בי, ופרשה לו שכונתה מה עשיתי לך מעודך עד היום הזה, ור"ל הלא כשראית שנוי כזה שלא קרה לך מימיך היה לך לשום על לב שאינו מקרה רק שיש לו סבה, ולדרוש על הסבה, בפרט שדרך הקוסמים לשום לב על כל עכוב שיקרה להם בדרך, כמ"ש ולא נפתח אזור חלציו, ואמרו פתי נפלה מפי מקלי נפל מידי וכדומה:

(לב) "על מה הכית את אתונך", המלאך פירש לו תוכחת האתון שלא היה ראוי לך להכות האתון רק להבין שמה שנטתה מדרכה היה מפני איזו סיבה, והסבה הי' כי הנה אנכי יצאתי לשטן, כי ירט, אמר לו אתה האיש המתפאר בנבואה אתה סכל יותר מן החמור ובע"ח הפחותים ממנו, כי ירט הדרך לנגדי ר"ל כל הנמצא בדרך הזה אחזה אותם רטט וחרדה כשבאו לנגדי עד שימליץ שכל הדרך חרד ופחד לנגדי:

(לג) "ותראני", וכן האתון מכללם ראתה אותי ותט לפני, הנה גם בע"ח שפלים הרגישו ורטט וחרדה אחזתם, ואתה שוטה בלתי מרגיש מאומה ותט לפני אולי נטתה מפני, לפני מציין הנטיה מפני הכבוד, ומפני מציין הנטיה מפני המורא, ר"ל האתון נטתה מפני כבודי ורוממותי וזה ותט לפני, ויוכל להיות שנטת מפני המורא ועז"א אולי שנטתה מפני, ר"ל שיש ספק בדבר, ובאר צדדי הספק כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי, שי"ל שנטתה מפני דהיינו מיראה מפני שהייתי הורג אותך ויראה שיהרג אדוניה וזה טעם היראה, וי"ל שנטתה לפני היינו רק מפני הכבוד לא מפני היראה כי אותה החייתי ולא הי' לה לירא אחר שהיא לא היתה בסכנה:

(לד) "חטאתי כי לא ידעתי", ר"ל חטאתי בזה במה שלא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך, שאם הייתי משים לב בדבר היה לי להרגיש שיש איזו סבה שעכבה את האתון מדרכה והייתי מתבודד עד שהייתי יודע שמלאך נצב בדרך:

(לה) "לך עם האנשים", תחלה אמר לך אתם, ועתה אמר לך עם, שכבר בארתי שמלת עם מורה השווי, ותחלה אמר אשר אדבר אליך אותו תעשה ופה אמר אותו תדבר, כי דבור הקללה או הברכה לא נקרא מעשה רק דבור, רק כשפועל שנוי בגוף המתברך או המקולל ע"י ברכתו או קללתו נקרא מעשה, כמ"ש בתמורה (דף ד') לא תתני ממיר דבדבורו עביד מעשה, ותחלה רצה שבלעם יברכם ושברכתו תעשה רושם שיתקיימו ברכותיו ולכן אמר אותו תעשה שבודאי כוון על הברכה כי הקבוי לא נקרא מעשה אחר שאינו עושה רושם והוא רק דבור, רק כונתו הי' שיברכם ויתקיימו ברכותיו וזה נקרא מעשה, ולכן אמר לך אתם, כי אינם הולכים בשווי, שהם רוצים להרע להם והוא ילך להטיב להם ולברכם, אולם אחר שהלך עם שרי מואב בשווי כי גם הוא היה חפץ ברעתם לא רצה ה' שיברכם ברכה מתקיימת אחר שכונתו לרעה, וכמ"ש חז"ל שהכניס עין הרע בברכותיו א"ל שהגם שיצוה לברכם לא יהיה ג"כ רק דבור לא מעשה ועז"א אותו תדבר, וע"כ אמר לך עם האנשים כי הוא שונא להם כמוהם:

(לז) "למה לא הלכת אלי", ר"ל אם היה הטעם שלא הלכת מפני שרצית שאשלח שרים נכבדים יותר מהראשונים הלא היה לך להבין שאחר שאני שלחתי לקרא לך אשים לך כבוד יותר גדול, במה שאני בעצמי יצאתי לקראתך עד קצה הגבול, שזה כבוד היותר גדול שאפשר כי מי גדול מהמלך וז"ש האמנם לא אוכל כבדך, הלא היה בדעתי לכבדך בעצמי לא ע"י שרים רק ע"י כבוד מלכות:

(לח) "ויאמר", השיב לו שלא מפני הכבוד נמנעתי מלכת רק מפני שאיני ברשותי, וגם עתה שבאתי לא אוכל לעשות מאומה ויראתי שלא לבד שלא אוכל לקלל עוד אצטרך לברך:

(מ) "ויזבח בלק בקר וצאן", פרש"י דבר מועט בקר אחד וצאן א' בלבד, והוא ממד' רבה, כי בכ"מ כתוב צאן ובקר, ופי' צאן ובקר הרבה והוא שם הקבוץ ובקר רבותא יותר מצאן. ובא דרך לא זו אף זו, כפי הכלל באילת השחר (כלל קצט), אבל פה שכתוב בקר וצאן ע"כ פי' שזבח בקר א' ושלא הספיק לכלם הוסיף וזבח צאן א':

(מא) "ויהי בבקר", הנה חז"ל אמרו בברכות (דף ז') שהיה בלעם יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה ואז היה מקלל, ושם אמר אימת רתח בתלת שעי קמייתא לכן העלהו בבקר, עוד אומר שם תנא משמיה דר"מ בשעה שכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה, לכן העלהו במות בעל, שידוע שהבעל הי' עבודת החמה, ורצה שיקלל אותם ברגע שהקב"ה כועס בה: