מיני תרגומא על התורה/ויקרא/יא

<< · מיני תרגומא על התורה · ויקרא · יא · >>

ח

פרשת שמיני לשון הרמב״ן ובנבלתם לא תגעו אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו והענין לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא ויזהר מן המקדש ומן הקדשים ושמא המדרש שאמרו רבותינו ובנבלתם לא תגעו ברגל כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים ומה שאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה זולתי מצות העלייה או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בתורת כהנים ועוד שנוי שם אחרים אומרים יכול אם פגע אדם בנבלה ילקה תלמוד לומר ובאלה תטמאו יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא ת״ל ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות וזה עיקר מן התורה עכ״ל: הנה תחילת דבריו שכתב ״אינה ״אזהרה ״לאסור ״לנו ״הנגיעה וכו׳ לאפוקי מדעת ר״א אב״ע שכתב ובנבלתם לא תגעו וכו׳ הנוגע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על לא תעשה ע״כ. והנה הראיה לסתור דעת ר״א אב״ע מפורש בקרא באלה תטמאו כמבואר בתורת כהנים שסיים בו הרמב״ן. עוד ראיה נגדו מהמדרש שאמרו רבותינו בראש השנה ט״ז: אמר ר׳ יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו (וברגל משתעי קרא כדמפרש ואזיל לקמיה בברייתא. רש״י) תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה ת״ל אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן מוזהרין בני ישראל אין מוזהרין והלא דברים ק״ו ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אין מוזהרין טומאה קלה לא כ״ש אלא מה ת״ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ע״כ. ובהוצעה קלה זו מיושרים דברי הרמב״ן מתחלתם ועד סופם כי דבריו סובבים מתחילה לסתור ולכתוב נגד דעת ר״א אב״ע ולפיכך התחיל לומר ״אינה ״אזהרה ״לאסור וכו׳ ״והענין ״לומר וכו׳ ר״ל מדכתבה התורה לא תגעו טמאים הם לכם סמכו ענין טמאים הם לכם אל הצווי לא תגעו ״כלומר ״לא ״תגעו ״בהם ״בלתי ״אם ״תטמאו וכו׳ ״ויזהר ״מן ״המקדש ״ומן ״הקדשים והנה עדיין יש להמליץ בעד דעת האב״ע דזה שכתב הנוגע בזדון יש עליו מלקות היינו לפי דעת מדרש רבותינו דעל כל פנים ברגל עובר בלאו על זה כתב הרמב״ן (דמזה אין ראיה דיש לומר) ״ושמא המדרש שאמרו רבותינו ובנבלתם לא תגעו ברגל״ אין כוונתם דמשום הנגיעה בזמן הרגל יהיה עובר בלאו אלא כוונתם המצוה לא תגעו היא שלילה ״שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים וכו׳״ שאם תגעו יהיה נמנע לעלות לרגל. ״ומה שאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל״ כלומר דרב יצחק שאמר חייב וכו׳ לא אמר זה אלא בימיו שהיה לאחר החורבן ״מצוה מדברי סופרים״. אבל מן התורה בזמן הזה דלא נהגא מצות עליית הרגל ליכא לא עשה ולא לא תעשה. ולכאורה הכי מסתבר דרב יצחק בזמן הזה וקאמר דלולי זה צריך ביאור במה דאמר רב יצחק שנאמר ובנבלתם לא תגעו והיכי מוכח מזה דקאי ברגל את לא דנימא על דרך המבואר בברייתא ויהיה אם כן עיקר חסר ממילתא דרב יצחק. ותו יותר איכא למידק אם בזה סמיך ר״י על הברייתא וידע ממלתא דאמר בבריית׳ אם כן מה קמשמע רב יצחק. אבל לפמ״ש אתי שפיר דר״י אשמועינן דחייב לטהר עצמו ברגל אפילו בזמן הזה שנאמר ובנבלתם לא תגעו (ומברייתא לא הוי ידעינן חיובא עכשיו דאין מקדש וקדשים) וזה שכתב רש״י כדמפרש ואזיל לקמיה בברייתא ומייתי תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו דחזינן עכ״פ בזמן שהיו עולין לרגל צוה התורה שלא יטמאו ברגל ולפיכך גם השהא בזמן הזה חייב מדברי סופרים. ואין בזה סתירה למ״ש רש״י ביבמות כ״ט: ד״ה ולא מטמאה וכו׳ כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה וכו׳ ע״ש אף דשם פשטא דסוגיא אפילו בזמן הזה מיירי. מ״מ הואיל שמדברי סופרים עכ״פ אסור לטמא עצמו ברגל שפיר אמר ולא מטמאה. וכן הבין בספר בית הלל ביורה דעה סימן שע״ג דתמה על כל הפוסקי׳ ראשונים ואחרונים שהשמיטו גוף הדין דחייב אדם לטהר עצמו ברגל. אבל ראיתי בבאר היטיב כתב על דברי בית הלל בזה הלשון הנה מ״ש שכל הפוסקים לא הביאו שחייב לטהר עצמו ברגל לאו דוקא שהרי הרמב״ם וגם הסמ״ג וכן הפוסקים המדברים מדינים שאינם נהוגים עכשיו כתבו דין זה משא״כ הרא״ש והטור ושארי פוסקים שאינם מביאים אלא דינים הנהוגים אינם מביאין דין זה כי עיקר דין לטהר ברגל קאי על זמן הבית שהיו צריכין לאכול בקדשים כמ״ש רש״י (ולא ידעתי אנה מצא כך ברש״י) והרמב״ם אבל בזמן הזה אין נפקותא בזה בין הרגל לכולא שתא שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה ומה גם גזרו טומאה על ארץ העמים ומה טהרה שייך ביה וכו׳ עכ״ל. (הנה במה שסיים הבאר היטיב לא דק קצת דהוה ליה לומר דאין קדשים ולא מקדש דצריכי טהרה לאכול בקדשים וליכנס למקדש. וז״ל הרא״ש ביומא פרק יום הכיפורים סימן כ״ד ואמר רב עמרם טובל אדם וכו׳ ואמר רב סעדיה בעלייתו מליטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו מהש״ס רמז לטבילה זו וכו׳ ואי משום דאמר רב יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר מכל טומאות ואפי׳ מטומאת מת ולהזו׳ עליו שלישי ושביעי והאידנא אין לנו טהרות וכו׳ עכ״ל. וקצת יש לדקדק כפי הטעם שנתן הרמב״ם והרמב״ן והסמ״ג מפני שחייבין בעליות לירושלים וליכנס במקדש ולאכול קדשים. הנה כל זה לא שייך ביוה״כ שאינו מחויב לעלות ולראות וכה״ג ואם כן בקיצור הוה מצי הרא״ש לדחות דברי רב סעדיה ויש ליישב קצת. ברם על פי האמור שפיר תמה הבית הלל שכתב לפירוש רש״י ביבמות כ״ט: הנ״ל והסוגיא דהתם דמיירי בפשיטות בזמן הזה אם כן מוכח דס״ל לרש״י דגם בזמן הזה חייב אדם לטהר עצמו ברגל. וידים מוכיחות לזה דאי לאו הכי אלא דברייתא ולא מטמאה לו מיירי רק בזמן הבית ומטעם עליות הרגל חייב לטהר את עצמו קשה הא באשה דקי״ל בריש חגיגה דנשים פטורות מן הראייה אם כן אמאי קתני ולא מטמאה לו. ועיין עוד בראש השנה ו׳: דפי׳ רש״י לאביי דאמר בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין וכו׳ אפילו משום שמחה אינה חייבה לעלות ואם כן לאביי ע״כ הברייתא ולא מטמאה לו צרכינן לאוקמיה כלשון הראשון של רש״י דהיינו אינה חייבת לטמאה לו ואם כן מסתמא הלשון הראשון קיימת אפילו לשיטת רבי זירא בראש השנה ו׳: הנ״ל אלא וודאי בהחלט דס״ל לרש״י דגם בזמן הזה חייבת לטהר את עצמה ברגל. ועוד קצת ראיה כפי מה שכתבתי למעלה דסתמא למילתא דרב יצחק דאמר חייב אדם וכו׳ משמע דלדינא בזמנו קאמר [ולא אמה שהי׳ כבר הי׳] ולפיכך תמה על כל הפוסקים גם על הרמב״ם שכתב בפרק ט״ז מהלכות טומאת אוכלין דין יו״ד בזה הלשון כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר עכ״ל וכ״כ הסמ״ג עשין רמ״ו כלשון הרמב״ם משמע להדיא מדבריהם דדוקא מפני שהם נכונים ליכנס במקדש אבל בלאו הכי אינו מחויב לטהר עצמו ועל זה תמה הבית הלל דהו״ל להרמב״ם והסמ״ג ושאר כל הפוסקים לכתוב דין דחייב מדברי סופרים גם בזה״ז לטהר עצמו ברגל (ואגב גררא אודיע מה שאני תמה זמן רב ושאלתי להורים ומורים מלתא דרב יצחק דאמר שם באותה סוגיא דר״ה דף ט״ז: חייב להקביל פני רבו ברגל וסתמא דתלמודא מקשה ממלתא דר׳ יצחק על רבי אליעזר בסוכה דף כ״ז: ולמה השמיטוהו כל הפוסקים רק הרמב״ם בפ׳ כ׳ מהל׳ תלמוד תורה דין ז׳ זכרו אבל הסמ״ג וכל הראשונים העלימו ולא ידעתי טעמו): נחזור אל הענין במ״ש הרמב״ן או שיהי׳ בנבלתם וכו׳ כוונתו אל חלוקה שניי׳ וחדשה דהיינו שיש אופן שאינו מוכרח לכל מה שכתב בתחת דבריו [דנתן טעם על אזהרה בנבלתם לא תגעו משום שלא יהא חדל לעלות לרגל] אלא די״ל דאיסור נגיעה אינו מדאורייתא כלל משום זמן רק שהיא אסמכתא כשאר אסמכתות וכו׳ ועו״ד שנו״י אחרי״ם אומרים וכו׳ ומזה סתירה גמורה לדעת ר״א אב״ע: והנה הארכתי וערכתי די ביאור להבין אמרי בינה ואתה קורא משכיל תוכל להוסיף די עולה לכוונת הרמב״ן מפני שראיתי במשנה למלך בפרק ט״ז מה׳ טומאות אוכלין דין יו״ד כתב בזה״ל ודע שאף שכתבנו דליכא איסור כלל במי שמטמא את עצמו ואפילו הכהנים לא הזהרו כי אם ממגע מת. מכל מקום ברגל איכא איסורא לטמא א״ע כדאמרי׳ בר״ה אמר ר״י חייב אדם לטהר את עצמו ברגל וכו׳ אלא שיש להסתפק אם הוא איסור תורה או אינו אלא כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא ומדברי רבינו שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין וכו׳ מפשטן של דברי׳ הללו נראה דס״ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא את עצמו ברגל אלא שאינו לוקה וכו׳ דכיון דפשטא דקר׳ לא מיירי בהכ׳ אף דמכח יתורא דרשינן איזה דרש׳ אף שהיא דבר תורה אינו לוקה עלי׳ דומי׳ דנהנה מבשר וחלב דאף דאוקמינן חד לא תבשל לאיסור הנאה אינו לוקה על ההנאה וכו׳ שוב ראיתי להרמב״ן בפירוש התורה בפרשת שמיני עלה דקרא בנבלתם לא תגעו שכתב דמה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל היא מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה וכו׳ ועיין עוד שם בכל מה שכתב שדבריו צריכין ישוב ע״ש עכ״ל המשנה למלך לכן קמתי לברר להיות מובן כל דברי הרמב״ן: אמנם אודיעך מ״ש המשנה למלך שם עוד בסמוך לו בזה״ל ודע שרש״י הביא דרשה זו דובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפרשת ראה ולא ידעתי למה לא הביאה בפ׳ שמיני וכמו שהיא שנויי׳ בתורת כהנים. וראיתי לרא״ם שהקשה עלה דדרשה זו דאמרי׳ דמאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל מהא דתנן וכו׳ עכ״ל. ושגגה גדולה מן הגאון בעל משנה למלך שרוחו מזרחית קולטתו ורוח קדשו של המזרחי אטעיתי׳ דמפני שראה שהרא״ם כתב קושיתו על רש״י בפרשת ראה סבר כך ולא ראה דרש״י כת׳ ג״כ מלתא דנא כבר ג״כ בפ׳ שמיני סי׳ י״א פסו׳ ח׳ כלשון התור׳ כהני׳ ממש אות באות אכן בפ׳ ראה הוסיף רש״י קצת רבותינו פירשו ברגל שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל וכו׳ והיינו לישנ׳ דגמרא בר״ה דף ט״ז: והאמת דהרא״ם שלא כתב קושיתו ודבריו לעיל בפ׳ שמיני קצת צ״ע. (ואולי מפני שבפרש׳ ראה ביאר רש״י שחיי׳ לטהר את עצמו ברגל וכו׳ והוא מבואר ביותר קצת הנאות לצורך קושיתו של הרא״ם לפיכך בחר המזרחי במאוחר וכן מצינו כמה פעמים בש״ס שמקשה מסיפא ולא מרישא וכן מברייתא ולא ממשנה במקום שהסיפא או הברייתא מפורשת טפי קצת). אבל על רש״י אין שום תלונה. כי היא מלתא שנאמרה ונשנה. בפירושי רש״י על מכונה:

יב

ז״ל הרמב״ן סנפיר וקשקשת סנפירים אלו השט בהם קשקשת אלו הקבועים בו לשון רש״י וכן הוא במסכת חולין ס״ו: אבל לא תבין מלשונם שהם קבועים בגופם ממש ודבוקים בעור הדג אבל קראום קבועים שאינן נדים ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר והן הקליפין העגולים שגלדה דומה לצפורן שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נעדר מן העור כלל אינו קשקשת ובעליו אסור הוא וכו׳ וזה תרגומו של אונקלוס וְקִלְפִין שהם קליפין שעל העור ונפשטי׳ ונקלפין ממנו כקליפי האילנות והפירות וכו׳ עכ״ל: