סמ"ג לאו רמט

<< · סמ"ג · לאו · רמט · >>

מצות לאו רמט - שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טומאות

( ראה מצוה ר"נ )

"כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו כל ימי נזרו קדוש הוא לה'". זו קדושת הגוף מליטמא למתים.

תניא בתוספתא ומביאה בפרק כיצד צולין [דף פ"א וגם בנזיר דף ס"ג] המוצא מת מושכב לרחבו של דרך והוא שלם, שאין לומר בין פרקיו עבר לנזיר, ועושה פסח טהור ולתרומה טמא ולא הותרה בה טומאת התהום, בד"א שאין שם מקום לעבור ומ"מ קורהו טומאת התהום מפני שלא נודע לאדם עד שנשחטו קרבנותיו, אבל אם יש מקום לעבור אף לתרומה טהור, ומפורק טהור אף לתרומה בד"א במהלך ברגליו אבל בטעון או ברכוב טמא שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל, שיעבור בין פרקיו, והרי היא ספק טומאה ברשות הרבים, אבל טעון משאוי על כרחו, נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו.

נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם, הר"ז לוקה. והוא שישהא שם כדי השתחואה כמו טמא שנכנס למקדש שיבנה במהרה בימינו, כדמפרש בשבועות [דף י"ז] אמנם היא בעיא שלא נפשטה אי גמירי שהייה חוץ לבית המקדש ונשאר בתיקו.

בנזיר [דף י"ז] ובפרק כהן גדול אמרינן כי הנזיר מותר בטומאת מת מצוה, שנ' לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה. ומפרש בגמרא בפ"ג מיני' [דף ס"ג] כל שקורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה.