מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/ניו-יורק וירושלים – מכתבים על היהדות האמריקנית/מכתב שביעי

גם מבחינה אחרת נחוץ להסתלק מקני-המידה המצויים בידינו, אם אנו רוצים להסיק משפט נכון וצודק על עתידה של היהדות האמריקנית. אנחנו בני ארץ ישראל, או אנשי שלומנו בארצות אירופה, יצרנו לנו מחסן מלא של פרוגרמות, שמות ומושגים השגורים על פינו, בגלל השמוש בהם יום יום במשך שנים, לא פחות מיחידות המטר, הליטר והמטבע הנהוגות בארצות מגורינו. השמות והמושגים השגורים על פינו, בגלל השמוש בהם יום יום במשך שנים, לא פחות מיחידות המטר, הליטר והמטבע הנהוגות בארצות מגורינו. השמות והמושגים האלה משמשים לנו כלי-מדידה סוציולוגיים למוד בהם אישים וקבוצים. אנו מכתירים אנשים וקבוצים בשם לאומיים או קוסמופוליטים, ציונים או מתבוללים, אדוקים או חפשים, סוציאליסטים או בעלי-בתים. כל שם וכל מושג קובע בעינינו השקפת עולם ידועה, תכנית פועלה מסוימת, טפוס רוחני-פוליטי קבוע, ארגון אנשים מיוחד. כל אחד מהם מגדיר מחנה ידוע ובונה חיץ בין המחנה המוגדר ובין יתר המחנות. אנו גם יודעים כמעט בבהירות כמה מן המושגים הסותרים זה את זה ובאיזו מידה. וככה אחרי עמל וטורח יצרנו לנו שורה של צירופי מושגים, שבעינינו הם ברורים ומבררים. צירופי המושגים האלה אינם רק שלטים בעלמא, אלא מודדי-כוח פסיכולוגיים ממשיים. יש בהם ביחס אלינו מן הקסם שבצירופי שמות מגיים. זכרם מעורר בנו רגשות רצון או אי-רצון, יצר הגנה או התקפה, ריחוק או קורבה. ואולם בהפליגנו בים החיים של יהודי אמריקה – נשתאה בראשונה לראות את כל-המדידה שלנו, היקרים והאהובים, והנה מקצתם לא יצליחו ומקצתם טועים ומטעים, כאילו העלו חלודה מרטיבות הים. רואים אנו לתמהוננו את המחיצה, שאמרנו: וומה היא בל יעברוה – והנה היא מתפוררת ונעלמת. סר הקסם מעל צירופי השמות. ואנו עומדים כבעל-אוב שנסתרה חכמתו ואלהיו עזבו.

ואולם אחרי התבוננות מקרוב לא יקשה כלל להבין את פשר התופעה הזאת. הלא נשאל את עצמנו, מאין כוח-הקסם הזה לנוסחאות שלנו, מנין להן הסגולה הזאת להפריד בין מחנות, עד אשר יעמדו זה מול זה כעמודי אש ומים? ואם נעיין היטב נראה, כי הכוח הזה לא ניתן להן באשר הן קטגוריות מחויבות ההגיון. מפאת ההגיון אפשר, אולי, להמציא צירוף תיאוריטי של נוסחאות מתנגדות ולישב את הסתירות – כלא היו. כוחן של הנוסחאות שלנו הוא בזה – וכמעט רק בזה – שהן קטגוריות היסטוריות. כל אחד מן השמות והמושגים הללו איננו מביע רק תיאוריה פלונית אלמונית, אלא הוא גם בטוי לדור שלם בהיסטוריה. כל אחד מהם הוא אינדכס לתקופה ידועה, שעובד ונצרף במלחמתה הרוחנית והחברתית. כי כשם שתקופה באה אחרי תקופה ודור ירש דור, כן קמה נוסחה אחרי נוסחה ושם במקום שם כסיסמת מלחמה. וכאשר עמדה תנועה היסטורית אחת מול חברתה בהתאבקות ללא פשרה, ככה – ורק ככה – עומדות גם הנוסחאות אשה מול רעותה כסתירות ללא ישוב. מבחינה הגיונית בלבד אין "בעל-בתיות" ו"סוציאליות" תרתי דסתרי. היו תקופות שלמות במציאות ההיסטורית, שהתנועה הסוציאליסטית היתה כמעט כולה בעל-בתית, למן הסן-סימוניסטים והאובניסטים עד הפאביאנים. ההתמזגות בין התכנית הסוציאליסטית והתנועה הפרוליטרית באה בארצות רבות רק מתוך תנאים היסטוריים ממשיים ומיוחדים. ורק מן היום ההוא, ובמשך תקופת ההתפתחות שבאה אחר כך, הפך בארצות אלו הניגוד בין "סוציאליסטי" ו"בעל-ביתי" לסתירה שאין לישבה מפני טעמים היסטוריים. רק לאחר ששוקעת שמשה של תקופה היסטורית אחת ושמשן של מערכות סוציאליות חדשות בוקעת ועולה, – קשיות המושגים מתחילה מתרככת, ניגודים בני עשרות שנים מטשטשים וכלים, בעלי ברית חדשים ובעלי ריב חדשים מופיעים ובאים. גם בחיי

ההמונים היהודיים במזרח אירופה היתה פעם התפתחות אורגנית כזאת, אשר במשך ימיה, שארכו יובלות רבים, היה דור אחד מחילף את קודמהו במלחמה על עצוב החיים היהודיים. תנועה קמה מתוך תנועה או מתוך מלחמה בתנועה, מערכת-אידיאות אחת אחרי משנה נישאה כסיסמת מלחמה של דור אל דור. החסידות והרבנות, הרבנות וההשכלה, ההשכלה והלאומיות, בונדיזם, אמנציפציה, ריפורמה ליברלית, ציוניות. גל רוחני אחד אחר משנהו פרץ לעלות אל חוף הזמן וכל אחד מהם העלה אתו שכבת עפר חדשה. כל אחת מפרוגרמות-השגרא שלנו היא שמה של אחת השכבות האלו. כל אחת מהן היא מלחמת חיים של דור שלם, שכונסה לתוך נוסחה כימית- מאגית. מכאן כוח הקסמים אשר לה, מכאן כוחה המלכד והמפריד, גזרת התחומים הפועלת בה כאילו היתה, כביכול, חוק ולא יעבור.

ואולם היהדות האמריקנית לא עברה מימיה בכור ההתפתחות האורגנית הזאת. מה שהופיע בחיי היהדות באירופה ברציפות היסטורית, זה אחר זה, כפרוצס של גידול אורגני – חזר ועלה באמריקה, בסביבת המון המהגרים, זה בצד זה וזה בתוך זה, ובערבוביה. אניה אחת שבאה לאמריקה הריקה לתוך האיסטסייד להקת חסידים מפנות אפלות אשר בסלובקיה או בגליציה, חבורת אינטליגנציה אידישסטית-סוציאליסטית מוילנא של ה"יידיש וועלט", מאות אחדות בני משפחות חובבי-ציוניות אשר באוקראינה, בעלי-מלאכה יהודים, אשר בילו את ימי הכשרתם בלונדון בסביבה של חרות תרבותית, דתית ומדינית, והמון יהודים-סתם, חסרי דמות, בני ארצות מארצות שונות, ותנאים מתנאים שונים. מה שהיה בעיני אלה זכרונות נשכחים משכבר הימים, אגדת קדומים מימי אבות אבותיהם – היה בעיני אחרים אמת יציבה וטהורה של חייהם יום יום. ואלה האחרים רעדו למשמע הדעות והאמתות החדשות והנועזות, שהיו בעיני הראשונים כמעט לפזמונים עתיקי ימים, שאין דרכם להזיק. עוד בהיותם יחד באניה לחמו איש באחיו, לעגו איש לרעהו, חרפו ורדפו זה את זה. בכל אחד מקבוצי המהגרים האלה פעל הקסם המיוחד אשר למערכת מושגיו, זו שגדלה עמו והיתה לדבר אורגני בארץ מולדתו. ברחוב היהודים האמריקני התהלכו כל אלה יחד, זה בצד זה, איש איש בצורתו, כתהלוכת-חג ביום זכרון היסטורי, אשר בה גברים ונשים עדויים תלבשות, בגדי שרד וכלי-זיין מכל התקופות והזמנים, מימי קדם ומימי הביניים, רוקוקו ובידרמאייר, מהמאה הי"ד ומן המאה העשרים – זה בצד זה ושלובי זרוע יהלכו. אך בזה לא תמו הדברים. אך עמדו רגלי ההמון הנקוד והטלוא הזה על קרקע אמריקה – נפתחו לפניו שערי האמנציפציה הרשמית. כל אלה, יהודי תחום המושב הצארי ובני העיירות הנדחות של המונארכיה ההאבסבורגית ויוצאי יתר ארצות העושק והשפל הפוליטי – נהיו פתאום, ככל חבריהם המהגרים שעברו על "מצבת החופש", לאזרחים חופשים של ריפובליקה עצומה. עוד בטרם נפלו חומות הגיטו של המהגרים – וכבר העניקה האמנציפציה לתושביו את כל הזכויות הפוליטיות. גאות אזרח ורגש פטריוטי אמתי, – פרי הכרת התודה, ההערצה וההתלהבות למראה החופש הבלתי רגיל הזה – מתחילים לנבוט. על ידם תנץ ההרגשה העצמית של השייכות לדימוקרטיה קוסמופוליטית אדירה, אשר בה האדם ומפעלו הם הכל; הגזע, הדת והעבר – כאין וכאפס. אולם יתר על כן. הגיטו המחונן בכל הזכויות, והמלא שברי זכורונות וקטעי מסורות מעורבים בהרגשת-שויון משכרת – אינו מספיק לתקופה שאליה הגיעה בשעתה היהדות הגרמנית לאחר מנדלסון וה"מאספים", בשעה שהאמנציפציה, שווי הזכויות והחופש האזרחי האפילו על הכל והובילו לקראת התבוללות ללא מעצור, להמרת דת בהמון, לריפורמה קיצונית. ברגע שהאזרח האמריקני החדש, או בנו, יוצא אל החיים בארצו – הוא מוצא לפניו, גם מחוץ לחומות הגיטו, את התנועה הלאומית היהודית, את הרעיון של בנין ארץ ישראל, תחית התרבות העברית ומאות גורמים וצורות אחרים של התעוררות ההכרה היהודית ושל ההגנה העצמית הלאומית, – אף על פי שכל אלה מוגשים לפניו כתוצרת אימפורט ובדרכי-בטוי מובאים מן החוץ. התנועות והכחות האלו, אשר סביבתם הוא המון המהגרים, שולחים אחר כך את קרניהם גם מחוצה לו ומושכים אל חוגם גם את הקבוצים היהודיים הקודמים מזמן, את היאהודים ואת שרידי יהודי ספרד. בתקופת מעבר זו של היהדות האמריקנית הננו רואים, איפוא, גיטו והשכלה, שכרון האמנציפציה וציוניות, התעוררות עצמית והזיה קוסמופוליטית – כשהם עולים יחד רצופים ובלולים בקנה אחד.

כתוצאת תקופת המעבר הזאת נוצר מצב רוחני, אשר לפי קנה-המידה שלנו עלול הוא לעשות רושם של תוהו ובוהו. כל יהודי אמריקני בזמננו הוא – בלשון המושגים שלנו ובניסוח מופרז וגרוטסקי – הוגה דעות חפשי-אורתודוכסי-קוסמופוליטי-מתבולל-לאומי-ציוני. המחיצות, שהדורות הקודמים הקימו אותן במחיר עמל רב, נפלו תחתיהן במחו של היהודי הזה ומעגל הקסמים נפרץ והיה למעבר. נזכר אני בפתיחה חגיגית של אחד הקונגרסים היהודים האמריקנים, שהיתה בפני שני סינטורים מפורסמים. אחד מחברי ההנהלה הציונית הארצית – המתנגד, כפי שאמרו לי אז, מתוך נימוקים ציוניים לסוכנות היהודית – התעכב בנאום ארוך על שאלת היהודים ברומניה ודרש את התערבותה של ממשלת ארצות הברית. את הרצאתו פתח בפסוק זה: "בשבילנו, יהודי אמריקה, נפתרה שאלת היהודים עוד לפני 150 שנה, ביום שנוצרה חוקת ארצות הברית. אולם – –”, פסוק אשר כמוהו לא נזכה כבר לשמוע אפילו מפי החבר האדוק וקשה העורף ביותר שבין "הגרמנים בני דת משה" ש"בצנטראל פריין" בברלין. ומצד שני תראה את הנהלת החנוך האידישי והעברי – במידה שאין הוא דתי ואדוק למסורת – נתונה בידי אגודות וחברות, אשר לפי התנאים אצלנו לא נהסס אף רגע אחד לקרוא אותן בשם "מתבוללים", ואשר מנם אף הן תדחינה בשתי ידם כל תכנית שיש בה משום לאומיות יהודית. ושוב: המיליונר מצ'יקאגו, יוליוס רוזנואלד, העומד בשתי רגליו באגף האנטי-ציוני הקיצוני – הודיע לפני זמן מה בראיון שפורסם ברבים, כי מכיון שהוא חושב את ההתבוללות של יהודי אמריקה לדבר שאין לו תקוה להתגשם במשך מאות השנים הקרובות, על כן הוא רואה צורך בעבודה חנוכית ותרבותית יהודית. לעומת זה אין ההסתדרות הציונית באמריקה עוסקת בשום פוליטיקה חנוכית. ברבים מבתי ספר החרדים, המכונים בשם "תלמוד תורה", מלמדים המורים – שהם לפעמים חברים למפלגות ציוניות-סוציאליות – את הילדים, החייבים לשבת כל הזמן בכסוי ראש, את אחד העם ואת ביאליק ואפילו את שניאור ואת צ'רניחובסקי. על הקירות במוסדות האלה תראו רבות את תמונות תיאודור הרצל, אחד העם וברנר. – לפעמים אמנם – על פי גזרת הועד המנהל המקומי – עם פסי ניירו שחורים דוגמת כפה לראשיהן המגולים של התמונות, כדי להרחיק מופת של תרבות רעה מן התלמידים – והרי זה פסגת התוהו ובוהו הרוחני. אם תצרף את הפרטים המעטים האלה הלקוחים בלי בחירה, אחד מני אלף, ותכפילו אותם במספר יהודי אמריקה – והיה לך המודד של ערבובית המושגים – מנקודת ראות הרשימה שלנו – המציינת את תקופת המעבר של היהדות האמריקנית.

ובכן לא בקנה-המידה של מושגים מקובלים נמדוד את היהדות האמריקנית, אלא אך רוק לפי חייה היא, לפי התופעות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, הכחות ומגמות ההתפתחות המתגלים בה עצמה.