מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/ניו-יורק וירושלים – מכתבים על היהדות האמריקנית/מכתב רביעי

בהתפתחותה של היהדות האמריקנית משתקפים בדיוק טרגי כל מגמות ההתפתחות הכלליות. פגשתי כאן ביהודי ישיש, אחד המעטים ששרדו עוד מבני טיפוסו, בגד ארוך לגופו והדרת זקן גדול ושב לפניו. כששאלתי לשפתו, ענה בחיוך: "מאין אדע לדבר אנגלית, ואני באמריקה רק עשרים ושש שנים?" זקן זה הוא מבחינת-מה סמל של היהדות האמריקנית מתקופת ההגירה ההמונית.

קו האופי הבולט ביותר של חיי היהדות האמריקנית באותה תקופה הוא ההתלכדות – ההתגבשות מבפנים, כגוף סוציאלי אחד, וההסגרות בפני העולם החיצוני. זה היה תור הזהב של האיסטסייד (הרובע במזרח העיר). קבוצת המהגרים הראשונה של יהודי ספרד הלכה והצטמצמה עד כדי קומץ בלתי ניכר, נטמעה וכלתה. קבוצת המהגרים מיהודי גרמניה, אשר הכתה בינתים שורש בקרקע החדשה והתרגלה להופיע כשליח מיופה-כח של הענינים היהודיים הליברליים, פחתה גם היא עד כדי מיעוט קטן. סכנת המון העם היהודי ממזרח אירופה מבעתת אותה ומאיימת על עמדתה התרבותית, על כבודה הסוציאלי ועל חופשתה הפוליטית, והיא מתבדלת, אף מדגישה את התבדלותה בצורה דימונסטרטיבית. בינתים מגיע תור הזהב של האיסטסייד.

תאר לך, למשל, שלשה אחים בני משפחה אחת, אשר באו מביאליסטוק, רומני או ווילקובישקי לניו-יורק בראשית המאה הזאת. הצעיר שבהם היה, נאמר, בונדאי, שהביא אתו את תורת הבונדיזם שמורה וחתומה בלבבו. ברחוב, באיסט ברודבי או בסקנד איבניו, הוא פוגש במאות ואלפים כמותו. הם מייסדים את אגודת הפועלים הראשונה, מקימים את עתון הפועלים היומי הראשון באידיש, ומארגנים הסתדרות תרבותית בשם "ארבייטר רינג". עוד היום בעברי בערב על פני בית ה"פורברטס" וקורא את הסיסמה "פורברטס" (קדימה), באנגלית ובאידיש, כשהיא מתנוצצת באותיות חשמל ענקיות מתוך אפלת הלילה על פני מנהטן וברוקלין – הנני עומד דומם ומשתאה לזכר העוז והאמונה של מיסדי התנועה הסוציאליסטית היהודית הקדומה במקום הזה. ומה איכפת לי עכשיו, אם היו בונדאים? העיקר הוא, מי היו אלה אשר נועזו לצאת ולהורות לארץ אדירה את הדרך המובילה "פורברטס" (קדימה)? בעלי מלאכה זעירים היו, בהם חייט וסנדלר, שוליה ואושכף, אשר בעיירת מולדתם לא ראו מימיהם הצטברות הון גדולה ממכונת תפירה או תכה של סנדלרים, ואשר היו בהם בכל זאת הרוח והאמונה לשמוע בצלצלי התרועה של חוק הצטברות ההון, פעמי משטר חדש, צודק וישר, ההולך ובא. האח השני היה, נאמר, בארץ מולדתו "חובב ציון", יודע את ה"אוטואימנציפציה" כמעט בעל פה, יודע על קטוביץ, סמולנסקין, אחד העם, ובודאי גם על בזל ועל תכנית נורדאו. בעזרת אלפים אחדים מחבריו לדעה הוא מניח את אבן הפנה להסתדרות הציונית. גם כאן יש ותעמוד נדהם, מחריש ומבויש למראה שפע זה של נאמנות לדעה ושל קשיות עורת. עוד היום תמצא רבים מן האחרים האלה, אשר שלשים וחמש שנות חיים השתרגו בינתים על צוארם, באחת העיירות הנידחות אשר בנברסקה או אפילו בטנסי, ותראה משתומם, כיצד קמים אלה ברצונם בבוקר בהיר אחד, מגיפים את דלת חנותם אשר ברחוב הראשי ומסובבים מבית לבית, ממשרד למשרד ומחנות לחנות, להתווכח עם עשרות יהודים אדישים או מתנגדים על ארץ ישראל, חלוצים והצהרת בלפור, ולקחת מהם את התרומה אשר ידבנה לבם לבנין מדינת היהודים או לטובת בית-הספר היהודי שלאחר הצהרים אשר בעיירה. האח השלישי הבכור לא הלך בכלל בדרכי אחיו. מערכת הדעות אשר העביר אתו אל הארץ החדשה, מבלי שתגע בה יד הפקיד המבקר באליס איילנד, מסוימה היא וחתומה מימות עולם, וימיה קדמו לימי ביאליסטוק ורומני גם יחד, הלא הוא מבצר הרוח של האורטודוכסיה היהודית העתיקה. תרי"ג מצוות לפניו יום יום; ולקיימן רובן ככולן – זוהי דרכו גם בארץ החדשה מן הרגע הראשון לבואו. הוא לא ייגע הרבה למצוא לו חברים; בית-כנסת אחד ומשנהו קמים נצבים לאורך רחובות האיסטסייד, עם "ישיבות" ו"קלייזלך" של חסידים. כאן אין גם להתפלא על קשיות העורך ועל הנאמנות, כי העקשנות והאדיקות במסורת הם גופי הלכות של מערכת הדעות הזאת.

ואולם כל זה יחד, כל העולם המגוון של מוסדות ורעיונות, של תנועות וצורות, שהוקם מסביב לשלשת האחים האלה, הוא חוג של חיים מיוחד ומסוגר כמעט בתוכו, שאינו נמצא בשום יחס עיקרי אל סביבתו. היהדות של תקופת ההגירה היא נתח מן החיים היהודיים שהועבר בדרך מלאכותית מעבר לאוקינוס. היא ביאליסטוק אחת גדולה או מאה ביאליסטוק, שנעקרו ונערמו יחד וחזרו ונשתלו על גבי האי הקטן המשתרע לפתח היבשה הגדולה. היא מדברת, שרה, מציגה בתיאטראות ומכנסת אספות – הכל בשפה העממית שהועברה ונשתלה, נימוסיה ודרכי חייה מוזרים עד כדי גרוטסקה ויוצאים מכל גדר של התאמה, מנקודת ראות של ההיסטוריה והסביבה האמריקנית. שאיפותיה ורעיונותיה מובאים מן החוץ. אולם צבורי יהודי מאיזה זרם שהוא בניו-יורק דומה בכל מאה אחוזיו לאולם אשר בביאליסטוק ובקובנה. אותן התמונות, אותן התפאורות, אותן הכתבות. דומה כאילו רוח סערה ניתקה את הכל ממקומו ותשאנו מעבר לים האטלנטי. כל חוג התעינותה של יהדות זו מכוון כלפי העבר יותר מאשר כלפי העתיד. לא נקל הוא להכניס לנפש המהגרים אשר תמול באו את ההכרה הפסיכולוגית, כי מהיום והלאה ניקאראגוא קרובה להם מאשר וורשא, הובר – מטרוצקי ומפילסודסקי, ושהפוליטיקה של הובר בניקאראגוא יכולה לנגוע בהם פעם באופן ישר יותר מהדיקטטורה של ואלדימארס. כל זמן שהשערים פתוחים, פולטת כל אניה מחנות חדשים בני מולדת, קרובי משפחה, מכרים, המזרימים דם חדש לתוך השפה, המביאים פרישות שלום מחודשות מ"חיבת ציון" מה"בונד" ומן ה"ישיבה", המספרים על טרוצקי ועל פילסודסקי, משמעים חדשות מ"בית אבא". כל זמן שהשערים פתוחים אין הדבר קשה לחזק ולקיים את התנועה היהודית בתוך המון המהגרים הזה. אפשר להסתפק רק בעידוד הכרתו העצמית לעומת השכבות העתיקות של המהגרים היהודים, לעומת היאהודם יוצאי גרמניה, בכפירה בסמכותם של מנהיגי היהדות בארץ והצגתם כבלתי דימוקרטיים ובלתי-יהודיים; בארגון המוני המהגרים שלא על דעת המנהיגים-הנכבדים המקובלים. התקופה הראשונה בהתפתחות הפוליטית הפנימית של המון היהדות האמריקנית עומדת במזל של מלחמה ביאהודים. היאהודים והמנהיגים אף הם מצדם מתלכדים יותר איש אל אחיו ומתבדלים עוד יותר מעל ההמון "הירוק", אף כי מעולם לא ויתרו על הנהגת חסות ידועה, כגון הגנה על זכויות המהגרים, סיוע לבאים או עזרה להתאזרחותם.

הכל יפה וטוב כל עוד פתוחים השערים, אבל מה מתהוה ביום שההגירה הולכת ומצטמצמת ונפסקת כמעט כליל? היהדות האמריקנית מימי ההגירה נכנסת מיד לתקופה חדשה, למשבר קשה של ימי מעבר. יהדות ההגירה מתחילה קופאת על שמריה, מתפרדת ולובשת צורות חדשות.