מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/ניו-יורק וירושלים – מכתבים על היהדות האמריקנית/מכתב עשירי

עכשיו רואה אני את שאלתך אוכפת עלי פי כמה וכמה: אם כך הדבר – מה איפוא גורלם המשקי של כל ה"אחרים" הללו, בין אלה שלא היה להם מעולם קשר אל צבור הפועלים ובין אלה שגדלו על קרקע העבודה? כל התמונה הזאת, השרויה על גבי רגע אפל כל כך, אינה מתקבלת על דעתך כלל, כי היא בסתירה חריפה מדי לכל מה שקרם הדמיון העממי בדבר "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". לאזני הבריות הגיע רק שמעם של בעלי-ההצלחה בלבד, והמאורות המעטים הללו מזהירים בדעת הקהל יותר מכל מיליוני נרות-הפרוטה הדלים. יודעים את אילי המסחר הספורים, את גדולי המדע, את שרי הכספים, את רבי האמנות, אלה שהגיעו אל שיא הפסגה – אך מי ישית לב אל רבבות סוחרים זעירים, סטודנטים חסרי סכוי, פקידי-בנק קצרי ראי וסוכני מודעות למיניהם, שלא יזכו לעולם להגיע אל השיא, כי נגזר עליהם לפלס דרכם לאט לאט וביגיעה רבה? מה מעט יודעים בני אמריקה – פחות מכל עם אחר – על עמל חייהם של הרבים, וכמה הרבה-יותר מאשר בכל ארץ אחרת ומאשר נחוץ לבריות-הרוח של העם – יודעים כאן על משוש חגם של המעטים. וככה מוסיפים לטפח כאן באורח מלאכותי את האגדה המפורסמת בדבר שרביט המצביא הצפון בתרמילו של כל חיי במשק האמריקני – אגדה שהיה בה משהו מן האמת בשעתו, בימי בראשית קולוניאליים, ועכשיו עבר זמנה. כל מכשירי-הענק אשר לתעמולה ההמונית המודרנית – העתונות, ביחוד העלונים הקטנים (tabolds), הסרטים, כתבי העת העממיים – כל אלה טרודים להחיות מחדש את המעשיה הסנטימנטלית הידועה על נער הרחוב שהיה בראשיתו מוכר גפרורים או עתונים, והפך לבסוף לעתיר מיליונים, כגון א. ונמייקר, או לגוברנר גדול כמו אל סמית, או לאיל תעשיה כפורד, או לממציא גדול כאדיסון. התעמולה הצרחנית הזאת לרעיון ההצלחה, המעוררת במוח ההמונים חלומות מזהירים, ממריצה את יצרי המלחמה כדבר שאין לו שנו ואין ממנו מפלט.

ידוע ומובן מאליו, שיש גם בתוך היהדות האמריקנית קבוצות-הצלחה מעין אלו ומקומן גם בקרב השכבה הדקה שבראש הפירמידה המשקית – בנקירים, סוחרים גדולים, עורכי-דין של חברות גדולות ורופאים ממדרגה ראשונה – גם בקרב המעמד הבינוני שעלה לגדולה, כגון מנלהים למיניהם, בעלי תעשיה וספסרים, מבין אלה יוצאים חברי הועדים של הג'וינט, נשיאי האורדנים ומוסדות הצדקה, אורחי החורף במקומות-המרפא שבפולורידה, ואורחי הקיץ שבמיין, נוסעי ה-Bibby=Line, מייסדי הקרנות וראשי המברכים בבנקטים. לא ידועה למדי ולא נחשבת כל צרכה העובדה, שגם בתנאים המשקיים שבהם חיות הקבוצות היהודיות הללו, בספירת הרכוש, חוזר אותו גלגל ההופעות המסמנות את אופין המיוחד של עמדות העבודה היהודיות. גם כאן נצטפף ההון היהודי והמפעל היהודי בענים מעטים ביחס של המשק האמריקני. גם כאן נדחק היהודי מעמדות-התוך של המשק אל נקודות ההיקף, אל איזורי תעשיה בלתי בטוחים וצפויים לסכנה, איזורים מופקרים לתנודות המודה, הקוניונקטורה, הספסרות והעונה. ענפי המשק, שהבורגנות היהודית מרוכזת בהם, הם בעיקר תוצרת הבגדים, סחר הפנינים, תעשית הסרטים, סחר הקרקעות והספסרות בבורסה. בבנקאות הגדולה מצטמצמת ההשפעה היהודית בתוך חברות מספר של יהודי גרמניה בנות מסורת עתיקה, כגון קוהן וליב ושות', זליגמן ושות'; והגדולים שבהם מתכסים בשמות ממין אחר, כגון מורגן; ני, היג'נסון, פוסטר ושות'. בשטח בתי הסילוקים הגדולים להמחאת דואר משמשת עמדתו התקיפה של רוזנולד בתוך Seares, Roebuck Co. תופעה יחידה יוצאת מן הכלל. וכן לא תמצא כמעט השפעה יהודית בשום מפעל ממפעלי השרשרת. בקרב תעשיות-התוך והתעשיה הכבדה, באיזורי הפחם, הפלדה, הנפט, החשמל, הרכבת, האוטומוביל, ובקרב התוצרת הכימית–חלשה השפעת ההון היהודי והיזמה היהודית הרבה יותר משאפשר לשער. שלטונו של הטרוסט המשפחתי גוגנהים בעולם הנחושת היא בעצם התופעה היחידה. להארת העובדות הללו כדאי עוד להוסיף, שבכל שטחי המשק האמורים אין היהודי האמריקני מגלה, חלילה, יתר כשרון או יתרון סגולה. דוקא ה"יאנקי" הגזעי הוא, בתורת סוחר, לא פחות פקח, ולא פחות פכח, אף לא פחות תקיף בדעתו מחברו היהודי. אינו מן הגרועים בבחינת מוכר, ובתורת מנהל משק מודרני הוא גם עולה על היהודי. ואם תגיד להם לאנשים הללו, שכל עמדתם, על אף הברק החיצוני שבה, עמדה רופפת היא, שאן בה תקוה בטוחה לעתיד לבוא – לא יאמינו לך. ואם להם, שעמדתם בתוך כל תנועת המשק האמריקני כיום הזה היא חלשה ובלתי ניכרת הרבה יותר מעמדתה של הבורגנות היהודת ברוסיה שלפני המלחמה בתוך מערכת השוק הלאומי הרוסי – ישתאו לדבריך. חרדה אוחזת אותם כשהם מעלים על הדעת כמה היה המעמד הבינוני היהודי האמיד ברוסיה רפה אונים לעמוד בפני גזרת גורלו. והן היו בכל זאת בידי היהודים הרוסים עמדות השפעה חשובות בתעשית הסוכר, באיזורי הנפט, במטויות ובבתי האריגה שבמחוזות המערב, בתעשית הטבק, באכספורט של תבואה ועצים. משקלן הספציפי של העמדות האלו, בתוך כל מכסת המשק הבלתי מפותח ברוסיה שלפני המלחמה, היה חשוב פי כמה וכמה מן העמדות שכבשה לה הבורגנות היהודית באמריקה במסגרת המשק האמריקני. מענינה של פילוסופית ההיסטוריה היא להחליט–אם יש יש ערך להשואות אלו ואם אין; אולם העובדות ששמשו יסוד להשואות – שרירות וקיימות אליבא דכולי עלמא.

עוד פחות מזה ידועה ונחשבה העובדה, שגם בשטח הרכוש, כבשטח העבודה, לא מעטים הם מקרי הסגר בפני כוח המפעל היהודי. התופעות הללו מרבות לבוא לידי גלוי במידה שמתרבים המעפילים מתוך יהודי המזרח המבקשים לפרוץ את האיזורים "המיוחסים" של המשק, דופקים על שעריה של מלכות ה-Vested interests ותובעים כניסה. כמה קשה, למשל, וכמעט בלתי אפשרי, לבנק יהודי "צעיר" לחדור לתוך החוגים המוסמכים של וולסטריט. הנה היא מעשה שחברה יהודית צעירה בניו-יורק, the Manufactures Trust Company, שעשתה במשך זמן קצר חיל רב תחת ידם של שני יהודים רוסים, קנתה בנק ותיק אחד, הקיים למעלה ממאה שנה, וביקשה בזכות זו להספח על וולסטריט. אבל החוגים השליטים בעולם הבנקים, מועצות הפיקוח, המוכתרות עדיין בשמותיהן של "המשפחות הראשונות" לבתי האב ההולנדים העתיקים – התנגדו לסיפוח זה נגוד מוחלט. לא היתה תחבולה טכסיסית שלא נאחזו בה, לא נרתעו גם בפני מסירה לערכאות, ואמרים שהדברים הגיעו אפילו עד כדי החלטות חרם. סופו של דבר היה שהחברה היהודית ה"מצליחה" נוכחה שהנסיון יעלה לה בדמים מרובים, ומסרה את זכויותיה לבנק אחד העומד תחת הנהלתו של הבנקאי האיטלקי גיאניני. המעניין הוא, שאפילו איטלקים, שאף אם אינם נמנים על המכובדים ביותר, היו כשרים לבוא בקהל – ובלד שיפטרו על ידם מחברת ה"שיניס" (הז'ידים). ודאי יגידו לך, שכל הנתלה בדוגמה זו איננו אלא מפריז, ושבעולם המסחר האמריקני – "ביזנס" הם "ביזנס", ואין בפניהם כל מחיצה גזעית או דתית. אבל הלכה זו אינה פשוטה כל כך כפי שהיא נראית לעין. ואם יש בה מן האמת, הרי כוחה יפה אולי לגבי המעמד הבינוני של הסוחרים, אך לא לגבי הסולת והשמן. וכל המבקש להעלים עין מן התופעות הללו – אף הוא לקוי בהפרזה.

אולם רואה אני שכל הדברים אינם מניחים את סקרנותך; רוצה אתה לדעת, קודם לכל ענין אחר, מה שלומו המשקי של המעמד הבינוני הרחב של היהדות האמריקנית, שכן מעמד זה הוא תמיד ובכל מקום השכבה הסוציאלית הבולטת ביותר שבחברה היהודית. ורצונך שאגיד לך, שהמון המעמד הבינוני חי חיי בטחה כלכלית ושמח בחלקו. כלום לא ראו עינינו את האנשים הללו, כשהם באים לארצנו כתיירים, או כשהם חוזרים לעיירותיהם שבליטה ופולין, ופניהם מזהירים מתוך שלוה של שובע והכרת חשיבותם? איני יודע אם תשובתי תניח את דעתך. האמת בכל אותה השמועה, שמעבירים בעולם על הצלחתם ורוחתם של המונים אלה, היא כמובן רק בזה, שרמת חייהם – תענוגיהם ונוחיותיהם – עולה הרבה על רמתן של שכבות העם הדומות להם באחת הארצות האחרות. אין לך מקום אחר בעולם ששכבת ביניים רחבה זו תוכל – בקנה מידה מהוני – להוציא כל כך הרבה הוצאות לדירה נאה ולכלים נאים, לתענוגות ולענינים צדדיים. רמת חיים גבוהה זו אינה אלא בטויה של הרוחה הכללית השוררת בארץ צעירה, מעוטת אוכלוסין, מבחינה יחסית, עשיר באוצרות טבע וחמושה בכוח-ייצור טכני מעולה. אפילו שכבות הפועלים ששכרם נמוך, ואפילו השדרות העניות ביותר, יש להן חלק בעושר הכללי הזה, והוא ניכר ברמת חייהם. רמה גבוהה זו היא אחת הסבות המרובות לכך, שהעמדות הללו שמים באלהים מבטחם ואינם נותנים את דעתם לשום דבר מחוץ לתיקונים סוציאליים שטחיים ביותר. אבל אין רמת החיים מעידה כל עיקר על עמדתן המשקית של הקבוצות האמורות, או על מגמות התפתחותה בעתיד הקרוב.

נקח לנו לדוגמא אחד מהמון הסוחרים היהודים, בעל חנות קמעונית למכולת, לסחורות גלנטרי, למצרכי מוזיקה או לרהיטים. אכן יש לו לזה דירה נאה וכורסת-נדנדנה על המרפסת; באולם עומדת ויקטרולה ואף פסנתר בשביל הבנות, על הקירות מספר תמונות של נשיאים מפורסמים בארצות הברית: משפחתו מבלה את ימי הקיץ ב"לאק ווד". או ב"פיין לאק", ילדיו לומדים, כמובן, בקולג', ואלי גם נוסעים במכונית הפרטית אל האוניברסיטה. אך כל זה אינו עשוי לחפות על העובדה, שהסוחר דנן לא בלבד שהוא אנוס לעמול עמל קשה, בקצב אמריקני, מן הבוקר השכם עד שעה מאוחרת בערב, כדי להכניס את הוצאות ביתו; לא בלבד שהוא עומד במלחמת התחרות קשה מצד אחיו בני מעמדו, אלא שכל עמדתו הסוציאלית נתונה בלחץ כבד מנשוא ובסכנה מתמדת. הלחץ והסכנה באים כאן מצד איגודי המסחר של ההון הגדול, העצומים והמאורגנים היטב. הוא גם המשמש חית-הבר בציד המטורף של מחסני-השרשרת

	[1] וברדיפתם אחרי שווקי ממכר. משקלם של מחסני השרשרת במסחר הקמעוני האמריקני ידוע לך בודאי פחות או יותר. עוד לפני ימים לא רבים הקיפו רק בתי מסחר וענפים מעטים–וולוורט ואטלנטיק-פאציפיק, למשל – ועכשיו הם חודרים לרבים אחרים. יש כיום חנויות-שרשת בסמי-מרפא ובטבק, בתעשית גרבי נשים ובמאמפיות, במכבסות ובמצבעות, בממתקים ובסדקית, בצרכי מוזיקה ובבנזין, ובשנים האחרונות התפשטו מאד גם במצרכי גברים ובמסחר הבשר. הגדולה שבשרשרות המכולת, אטלנטיק-פאציפיק, החלה ב-1858 בחנות אחת וכוללת כיום בערך שמונה עשר אלף חנויות, המפוזרות על פני כל הארץ. בשנת 1900 – לפי דברי פרופיסור ג'מס ל. פלמר מבית הספר למסחר ולהנהלה שבצ'יקאגו – היה מספר כל החנויות לסדקית, מלוכדות בשרשרת, עשרים וחמש. כיום שייכים לחברה אחת, ס. ר. וולגרין, שהתחילה ב-1914 בחנות אחת – מאתים ושמונים חנות. משרד הסטטיסטיקה הממשלתי באמריקה בדק לפני זמן מה לשם נסיון את הקף המסחר הקמעוני בשמונה ערים – צ'יקאגו, בלטימור, פרובידנס, קנזס סיטי, סיסל, דנבר, אטלנטה וסירקוז – והגיע לכלל מסקנה, שחלקן של חנויות היחידים במחזור העסקים הוא לא יותר מאשר 1,900,000,000 דולר מתוך מחזור כללי של 3,500,000,000 דולר. כל השאר – לשרשרות ולמחסני כל-בו, מזה 1,055,000,000 לשרשרות. להבנה מלאה של המספרים הללו נגיע רק אם נשוה לנגדנו את שיעור המהירות, שבו כבשו השרשרות את המסחר הקמעוני. רושמי סטטיסטיקה באחת האגודות המקצועיות, שרצו לפי זמן מה לערוך משאל בדבר הוצאות המחיה, נמצאו במבוכה רבה כשנתגלה להם פתאום, כי רוב החנויות הבלתי-תלויות, שהיו באותו מחוז ושימשו להם לפני שנים מספר נושא למשאל – נעלמו כיום ובמקומן באו חנויות-שרשרת. בלשון הסטטיסטיקה היה גידולן של חנויות השרשרת (לפי ידיעות ה-Federal Reserve Booard) בשנים 1926-1913: במכולת 75 אח', בממתקים 56 אח'; במצרכי גברים גדול בשנת 1927 בלבד ב-11 אח'. ב-1928 היו כבר 22,7 אח' של חנויות בגדי הגברים שייכות לשרשרות. העתון "ניו רפובליק", שהביא את המספרים הללו תחת כותרת "צאתכם לשלום, חנונים!", הוסיף עוד: "אם הגידול יתמיד בשיעורים כאלה – יעבור כל הענף הזה לידם במשך שתים עשרה שנה". אין זאת מתעודת מכתבי לפרט לפניך את גורמי ההתפתחות הזאת. לא אנתח כאן, אם יוקר הריקלמה המודרנית הוא שגרם לכך, או כוח ההון הרב המאפשר את הקניה ממקור ראשון; אם התרופפות הקשרים האישיים בין המוכרים הקמעונים ובין לקוחותיהם או הקשר הישר שבין השרשרות לבין מקור התוצרת; או אם יש כאן סיבות אחרות שהכריעו את הכף. ברור הדבר שהסיבה העיקרית היא ביתרון הארגוני הרב של חברות השרשרת, שיש בידן למנוע את הבזבוז בזמן, בממון ובכוח המלוה את החנות הבודדת. ודאי גם זה, שאותו יתרון משפיע על מחיר הסחורה או על טיבה. באותן שמונה הערים שנבדקו על-ידי משרד לסטטיסטיקה, נמצאו עדיין, על אף הגידול המהיר של מחסני השרשרת, חנות פרטית אחת לכל 73 תושבים. המחזור השנתי הממוצע של החנויות הבלתי תלויות – בכללן גם מחסני כל-בו בלתי-תלויים – היה רק 36,526 דולר. אם נוציא מכלל זה את מחסני כל-בו – ירד ודאי המחזור עד 20,000 דולר. מאליו מסתבר, שבמחזור שנתי מעין זה אין מקום לשום סדור רציונלי לא בפקידות, לא בשעות העבודה, לא בקביעות העובדים, לא במחסן, לא בהספקה ולא בהובלה. ואין צורך להסביר, שבשעה שהשרשרת מגיעה לרובע היהודי, כל החנונים שבו דומים ל"עדר שהוחרד על-ידי הזאב". פרוצס הנשול האיום והאכזר מתחיל מיד ונופל על ראש ההמון היהודי בכל אימת כבדו.

אך גם התפתחות זו אינה הולכת בקו ישר. המון הסוחרים אינו נכנע כהרף עין, אינו יכול להכנע. הוא אוחז בנשק הגנה, הוא אנוס לעשות זאת. וההגנה – כמה פנים טכסיסיים לה, ולפרקים יש בהם ענין רב.

אחת הדרכים השכיחות היא התחמקות הגיאוגרפית. אם צפויה סכנת השרשרת למחסן שבפילדלפיה – מעבירים אותו לקליבלנד; ואם השיגה ידה גם שם – הריהו נודד לעקרון, לאוהיו. וגם משם והלאה יש עוד פנות מקלט קטנות; הארץ רחבת ידים, ושנים תחלופנה עד שתמצאנו יד האטלנטיק-פאציפיק בוימר או בטכאסאס. יש גם לעתים שהגל מנסה לשוב ברתיעה על עקבותיו, ומעקרון נדח הסוחר שוב לפילדלפיה או לצ'יקאגו, אל משכנות ישראל הצפופים, בתקוה שיתגלה בכל זאת סדק צר לחדירה.

דרך הגנה שניה היא – ההסתגרות בסוג אחד של התוצרת. אם נאנס סוחר המכולת היהודי ברחוב אמסטרדם לסגת אחור בפני השרשרת, הריהו מושך את ידו ממרבית הסחורות ומתבצר בסוגים מסוימים ומעטים, שהם טעונים שמירה קפדנית, שדרכם להתקלקל מהר, שטיבם או טריותם מושכים את לב הקונה גם אם הוא נתבע לשלם עבורם מחיר יקר יותר, כגון ביצים, חמאה, לחם, שמנת. כך עושה גם הסוחר בבגדי גברים, הוא מצמצם את עצמו במספר צרכי מותרות ממדרגה ראשונה או במלאכת-יד מצוינת ביותר, דברים שלא כדאי לו למפעל הסיטוני להתחרות בהם.

דרך שלישית, איומה והרסנית בתוצאותיה, היא הנסיגה של ההמון היהודי אל נקודות ההיקף הרחוקות של המסחר, אל המסופקות והמסוכנות ביותר, אל המכוערות והקטנוניות ביותר. במקרה זה אין בעל העסק הנדחק על-ידי השרשרת עוזב את העיר, אלא מעתיק את חנותו מן הרובע המעולה אל רחוב צדדי ומרוחק, עד שהוא מגיע – כעבור זמן לא רב – אל רובע הכושים, אל "החלק הצבעוני". כמה אלפי סוחרים יהודים רואים כיום את כל תוכן חייהם הכלכליים במסחר עם האפריקנים קלי הדעת וקלי הריב, שאינם יודעים מזה חשבון! לנסיגה יש עוד צורה אחרת: תחת הממכר המקובל והשכיח – תבוא המכירה בתשלומים לשיעורים. סחר השיעורים נפוץ מאד באמריקה, ביחוד בקנית חפצי בית מסוימים, כגון רהיטים, גרמופונים, מכוניות, ארונות קרח, אנציקלופדיה בריטניקה, מכונות תפירה, מדריכים לרפואה ביתית וכדומה. יש חכמי כלכלה המבארים את התפשטות מחסני השרשרת בזה, ששכבות רחבות מבין ההמון העמלים עמוסים תשלומים לשיעורים עד כדי כך, שהם אנוסים לקמץ במזון ובצרכי החיים ראשוניים, והם מחזרים משום כך אחרי המקור הזול ביותר, אחרי המחסן ההמוני. הסוחר היהודי מתחיל משמש מטיף נאמן לקניה בתשלומים לשיעורים; הוא עולה ויורד במדרגות הבתים, מפתה את עקרות הבית ואת בעליהן לקניה, וסובב אחר-כך שבוע שבוע לגבית התשלומים בימי הפרעון הקבועים, עפ"י רוב בשבתות. רהיטים וגרמופונים, ארונות קרח ואנציקלופדיות – חודרים לתוך מערכת משק הבית הדל.

ויש, ביחוד בערי הדרום, ששתי צורות נסיגה באות כרוכות יחד: סחר שיעורים ברובע הכושים, על כל הסכנה הצפויה מעסק זה ועל כל הבקיאות בפסיכולוגיה שמושית הדרושה לכך. זהו כבר קצה גבול ההיקף של המסחר הקמעוני באמריקה.

לעומת כל אלה יקרה לעתים, שעם ההתפתחות המשקית המודרנית יתגלו פתאום איזורי פעולה חדשים בשדה המסחר. איזורים אלה משמים תמיד, לפחות בימי התהוותם הראשונים, מקומות מקלט למפעל היחיד. ושנים תנקופנה עד שתחדור לשם השרשרת, המבוססת על צרכים המוניים. ולפי שעה, לפחות, בתקופה החלוצית, יש לו לסוחר הזעיר שדה מעשה חפשי. על פי רובן אין השדה החדש דומה, מבחינת החשיבות המשקית, לשדה שנכבש בידי האויב, לענף צרכי האוכל או הבגדים, אבל יש בידו להבטיח לשכבה מסוימת את רמת החיים האמריקנית של המעמד הבינוני במשך שנים אחדות. דוגמא אופינית לשדה מסחר חדש כזה הוא ממכר מכשירי חשמל למיניהם – ממיחם עד מקרר. עם התפתחות הרדיו בשנים האחרונות – זכה איזור זה להתרחבות בלתי צפויה ובלתי שכיחה. יש שגם האיזור החדש אינו אלא פרור הנופל משולחנה של תעשיה גדולה ההולכת ועולה. "כשמלכים בונים – עסוקים העגולנים". דוגמא מכריעה ביותר למקרה כזה בשנים האחרונות הוא המסחר שעלה עם גידולה העצום של תעשית המכוניות, ביחוד לאחר שחדרה לשוק אפנת-הטיפוסים, היינו המנהג להחליף את המכונית הישנה בחדשה המוצאה לשוק בכל שנה ושנה בכוונה תחילה להמריץ את הקניה. מחוץ לממכר-המכוניות כשהוא לעצמו, מסתעף העסק הזה עוד לשני ענפים עיקריים: ממכר וחליפין במכוניות ישנות ומסחר בשיירי המתכת והגומי. הענף הראשון נתון בידי היהודים רק בחלוקו, השני – כולו שלהם. ואם תעבור כיום את ישובי האכרים, למשל, של המערב התיכוני, תשתאה למראה מחסני הגרוטאות רחבי הידים; אלה הן מכוניות משומשות שנקנו בידי הסוחרים הזעירים מאת בעלי האחוזות ונערמו לערמות עצומות. לפני שנים מעטות לא היה עדיין זכר לכל הענף הזה, כיום הוא מפרנס, ישר ובעקיפין, מאות יהודים בני המעמד הבינוני ביובה, נבראסקה, מיסורי וקנזס. במידה שהם עוברים לענף החדש והמכניס רווחים לפי שעה, תהליך הנישול מענפי מסחרם הקודמים הולך כאילו ונחלש.

מאליו מובן שכל הנפתולים וההתחמקויות הללו יש להם גבול טבעי, ובמידה שמתקרבים אל הגבול, שדה המקלט מצטמצם והולך. מאליה צפה ועולה שאלת העתיד, אך אם תשאל על כך את אחד מאלה המטים עדיין אוזן לדבורים לא-אמריקניים ולא-יהודיים כמו דאגות עתיד – יענה ויאמר לך, שגם במשק החדש של העתיד ימצא ודאי מקום ליהודי, ואולי מקום חדש לגמרי. ואם השרשרת תנשל מעמדותיהם את מפעלי המסחר העצמאיים, ימצאו רבבות הסוחרים היהודים, וקדם כל – בניהם ובנותיהם, את לחמם בעבודתם כפקידים בחברות המסחר המנשלות האלה. במידה מה יש אולי צדק בסיכויים הללו. אולם אל נעלים עין מן העובדה, שעם התפתחות זו אנו עומדים בפני מהפכה מעמיקה במשק היהודי באמריקה, שפירושה – ביורוקרטיזציה של הכלכלה היהודית, מעבר מאינדיבידואליזם לאינסטיטוציונליזם. בצדק ציין אחד העתונים הגדולים, שדן בענין זה מבחינה כללית, את האופי המהפכני של התפתחות זו: כשם שהמהפכה התעשיתית במאה הי"ח הפכה המהפכה החדשה את האדם שעמד שנים רבות בראש מפעל עצמאי קטן – לפקיד עובד, שכיר באחד מאיגודי המסחר. מבחינה יהודית – השפעת המהפכה הזאת גדולה עוד יותר. כל מסורת חייו של היהודי, כל כוחו ותקותו, ינקו מתוך האפשרות להגיע פעם, ברוח איניציאטיבה אישית וקשיות עורף, על-ידי הסתגלות לקוניונקטורות חולפות ועל-ידי גמישות בהנהלת העסק העצמי – לרום המעלה באחד הענפים. היתרונות שהמשטר המשקי החדש מבטיח לו, פחות דאגה ממריצה ויותר שלוה ונוחות בחיים, אמנם עשויים למלא את אבדן העצמאות והתקוה לעליה חופשית. באיגוד המסחרי הגדול שטח הפעולה העצמאית מצומצם מאד, מלבד פעולתם של המנהלים המעטים. אין זה מן הנמנע שאחד היהודים יעלה גם אל הצמרת, כי כוחות מנהלים מצוינים אינם מצויים ביותר, וכל מפעל מחפש אחריהם בשבע עינים, אך להמון הפקידות אין כל תקוה לכך. ואין הדבר תלוי ביזמה האישית, אלא בכשרון ההתחברות אל אחת הנקודות שבמכונה אדמיניסטרטיבית מורכבת. כל אחד מצווה לציית לחוקי השיטה הכללית, אעפ"י שאין לו כל חלק ביצירת החוקים הללו. תחת הדמוקרטיה האינדיבידואליסטית באה שיטת המשמעת ההסתדרותית, שהיא אולי פעילה יותר אך גם מעיקה יותר. משל למה הדבר דומה – למעבר ממסעי האבירים אל מחנה הצבא ההמוני. ספק גדול הוא, אם עשוי יהודי להיות כוח פעיל ומאושר ביותר בתפקידו של גלגל קטן בתוך הסתדרות הירארכית גדולה. בני גזעים אחרים עולים עליו בלי ספק בשטח זה, הן בתורת מנהלים והן בתורת מנוהלים. ועוד אחת: דבר רע הוא כשקבוצות גדולות של יהודים נמצאים תלויים מבחינת התקדמותם בחסדי מנהל. קשה מאד לעמוד בפני אינסטינקטים. ביחוד בספירה זו של מנויים, פטורים והעברות, שאין בה כל תריס בפני סכנת חרם והתעללות אדמיניסטרטיבית. כדי להנצל כאן מכל המכשולים הזרועים לרגלי העובד – נחוצה אותה מידה מיוחדת ששמה חקיינות, מידה שאין לקנא בה הרבה.

היוצא מדברינו: אם באמת יתפשט פרוצס הביורוקטיזציה של המשק על פני שכבות רחבות של המוני המעמד הבינוני היהודי באמריקה, סופו של דבר יהיה שהמעמד הזה ייהפך במרוץ הימים משכבה משקית שואפת, מעפילה ועולה – להמון עם בינוני שפל מדרגה ונדון ברובו לפאסיביות מוחלטת.

1. חנויות רבות השייכות כולן לבעל אחד.