לדלג לתוכן

מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/ניו-יורק וירושלים – מכתבים על היהדות האמריקנית/מכתב חמישי

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אל-נא תפרש את דברי במכתבי האחרון כאילו אמרתי, ש"פרוצס האמריקניזציה" – לא במובן ההתאזרחות הפורמלית אלא במובן הטמיעה הסוציאלית – עבר בתקופת ההגירה על פני המוני היהודים מבלי לנגוע בהם כלשהו. דבר כזה לאהיה מתקבל על הדעת. תמיד היו שכבות תחוחות לגוש הרבבות המגובש, ומהן נותקו אלה שנתרחקו מעל צורות חיוו, דרכיו ומסורותיו של המון המהגרים ופרשו לשבילים חדשים. ואולם הקבוצים המנותקים הללו, שהוכתרו אחר כך בשם הגנאי "אולריינטניקים" (מין שדרת בינים של היאהודים) היו רק שכבות-הקף, קבוצות מהגרים שזכו לעליה כלכלית גבוהה או מהירה מאחיהם, או שהוטלו לפנה בודדת ונדחת של הארץ. ואולם כל גוש הרבבות, שגדל אחר כך למיליונים ושהתכנס לתוך קליפתו לחיי "בדידות מזהירה", לא נפגע מן האמריקניזציה אלא במעט. מקומותיהם של התלושים נתמלאו חיש על-ידי הבאים אחריהם. ברכת השלום הרעננה, שהובאה תדיר מבית אבא, מחתה עד מהרה את זכר היוצאים. ההגירה הועילה במקצת לעכב את פרוצס האמיקניזציה ובמקצת לטשטשו, עתים – רק לחפות עליו ועתים לבטלו כליל. אך משהוגפה הדלת הפך הענין, שנחשב קום לכן כתופעה הקפית, והה למאורע המרכזי בחיי היהדות האמריקנית, שנעזבה פתאום לנפשה באין חיל-מלואים, באין זרם דם חדש. המקרים היחידים התעלו לדרגת התפתחות היסטורית. בעל כרחם באו אז כל יהודי אמריקה במדבר הפסיכולוגי של האולרייטניקים. מלבד זה, עם נעילת השערים הפך כל ההמון הסתמי הזה, שאין לקבוע מראש את מדת גידולו, והיה לקבוץ מסויג ומסוים לדורות. היהדות האמריקנית יצאה במידת-מה מכלל יחידה אלגבראית והיתה ליחידה אריתמטית, למספר סטטיסטי ידוע הניתן להקבע בשורות המשויה האמריקנית.

אם תרשני לסור רגע הצדה, לנגוע בענין פוליטי אקטואלי, הריני להעיר, כי רק מתוך מצב זה אפשר להבין את היסוד הסוציולוגי להסכם הסוכנות המפורסם עם הבלתי-ציונים האמריקנים. נרקמו, אמנם, תורות המפרשות את כניסתו של מחנה מרשל-וארבורג לתוך הסוכנות ככניסת מעמד הבורגנות הגדולה לתוך מפעל הבנין הציוני. ואולם התורות הללו, עם כל מסקנותיהן לחיוב ולשלילה, הן מצוצות מן האצבע, מגדלי-דוקטרינות פורחים באויר. אף אחת מן התורות הללו לא תוכל להוכיח, מה גרם לכך שמעמד הבורגנות הגדולה, כלומר המעמד המושרש ביותר בקרקע הכלכלית והחברתית של המשטר הקיים, הרגיש פתאום אי-בטחון בעצמו וראה צורך לבקר את עמדתו ביחס לארץ-ישראל. לעומת זאת מביא לנו בבירור מצבה הפנימי של היהדות האמריקנית פתרונה של חידה זו. היהדות האמריקנית בכללה נשטפה בזרם של אמריקניזציה עזה, שאין לעצרו ואין לטשטשו, והיא מתקרבת במהירות רבה לתרבות השדרות היהודיות-גרמניות העתיקות. מצד ההגירה אין כל סכנה נשקפת, לא תרבותית ולא חברתית; החומר הבא בחשבון – ידוע. מצד שני עומדת השכבה הגרמנית-היהודית הישנה, שהיתה לפנים מנהלת את קהל ישראל, מדברת בשמו ומבקשת דרך כיצד להבטיח לה מעכשיו חלק ונחלה בהנהגת עתידה של היהדות האמריקנית, זו שעליה נמנים מעכשיו ולדורות ארבעת המיליונים של "יהודי המזרח". הסוכנות היהודית הוא המכשיר המתאים ביותר להשגת מטרה זו. היא משמשת בסיס להבנה הדדית בין השכבות השונות של המהגרים היהודים על קרקע האמריקניזם.

ביום ההוא חדלה אמריקה לשמש תחנת-נסיון ליהדות האירופית. התחילו תולדות הנסיון העצמי, ששמו יהדות אמריקנית. ואולם על מפתן התקופה הזאת מתיצב משבר-המעבר הקשה, אשר ידו בכל גילויי החיים וצורותיהם, בהסתגלות, בשידוד-המערכות ובשנוי-המבנה, – זה המשבר, שבו שקע ההמון היהודי ביום שנפסקה ההגירה, ושעדיין לא נסתיים.

תקופת המעבר הקשה הזאת, ההורסת צורה ומחדשת צורה, תדיר ובלי הרף, פוגעת גם בגוף הצבורי בתורת כלל, בכל מוסדותיו, גלויי-חייו ומנהגיו, גם ביחיד בתורת פרט, בדרכי חייו ומסורותיו. אשר למשבר בצורות הקבוציות – אין, כמובן, דוגמא נאמנה ומכריעה יותר משפת העם, האידיש. כל הבא לאמריקה כמסתכל בלתי משוחד ובלי דעה קדומה – ועלי לומר לך כי הייתי בשאלה זו חפשי מכל דעה קדומה, פתחתי את לבי לקראת כל הוכחה – יראה בודאות גמורה, כי גורל האידיש נחתם. כונתי לאידיש כשפת העם, שפת-החיים, לשון יום יום, בעבודה ובחיי המסחר, כלומר האידיש כתרבות חיה. יתכן שיש עוד כיום אנשים רבים האורגים להם חלומות מחלומות שונים. אפשר ליסד חברות לתרבות ולנהל תעמולה. יכולים גם להרבות ככל האפשר במשלוח ילדים אל בתי-הספר שלאחרי הצהרים וללמדם בזיעת אפים קרוא וכתוב אידיש. יכולים להראות באצבע על המהדורות מרובות-האכסמפלרים של העתונות היומית באידיש. ויתכן אפילו שמצב זה ימשך שנים רבות. כל זה אינו משנה כמלוא נימה, לא בעובדה אף לא במגמת ההתפתחות. שפת-החיים של היהדות האמריקנית, שפת יום יום, לשון המשחק, העבודה והמסחר, היא כיום בחלקים מכריעים השפה האנגלית, ההולכת וכובשת מיום ליום. והעיקר, עם הפסקת ההגירה נקבעו בהחלט וללא מפלט הגבולות המתימטיים לקיומה של האידיש שכפת העם. ימיה ספורים. מועלם לא הרגשתי את כל המרירות הטראגית שבודאות זו כשם שהרגשתיה כאן. הסבתה שבבית עדיין ממשיכה בכל את החיים היהודיים, אינה יודעת לדבר שום שפה אחרת, אם כי גם היא מבינה פחות או יותר את שפת הסביבה. ההורים ביניהם לבין עצמם נוהגים עדיין לשוחח אידיש, כשפת-בית אינטימית, והאנגלית שלהם, שרכשו בעבודה או בחנות, עדיין רוצוצה היא וכבדת תנועה. לפרקים אתה מוצא ילידם שקלטו על-פי השמועה מפי הסבתה או משיחות ההורים משהו מלשון האידיש המוזרה. ואלם שפת חייהם הם – כולה אנגלית. ומה תהיה שפת ילדיהם הם? אני נוהג כאן לנסות דבר, שהייתי תמיד רגיל ליעץ לכל אורח בא"י, ואני רואה בו אבן בוחן נאמנה להערכת ההתפתחות. אני יוצלא לרחוב, ביחוד במושבות דלת העם אשר בדאונטון ניו-יורק, במקום הסביבה הפרוליטרית, שכוח התנגדותה של האידיש צריך היה להיות בה חזק ביותר, ואני מטה אוזן לשיחת הילדים. לא פגשתי שם בילד בגיל ראשית בית-הספר, היינו בן שש לערך, שידבר או ישחק עם חבריו שלא באנגלית. והנה נכנסים הילידם לבתי-הספר הצבוריים ומבלים את כל ימי נעוריהם בבתי-הספר העממי, התיכוני והקוליג', סגורים בתחומי-הקסם של התרבות האנגלית. וגם בשבתם בבתי-הספר לאידיש שלאחר הצהרים – וראיתי מהם רבים וטובים – אך פנה המורה אל הלוח וכבר מתלחשים הילדים ביניהם – אנגלית. למורה הם עונים אידיש, אמנם במבטא אנגלי, אולם אך עזבו את חדר הכיתה ובעודם טרודים בלבישת מעיליהם או משתעשעים רגע, בטרם צאתם את הדלת, בהתעמלות או בכדור, והנה כבר שוטפת בפיהם שפת החיים הטבעית, האנגלית. יתכן שכמקרה הזה קרה גם את הסבתות, ההורים והילדים האיטלקים או הגרמנים. אך גם בזה אין משום נחמה. אכן מוכרחים להודות, כי לשון, בבחינת שפת-דבור להמונים, אינה ענין העשוי להוצר או להבטל לפי אות נפשו של מישהו, אין זה דבר התלוי באגודות עתונאים או קלובים לתיאטרון, אלא צריך שיהיו לה, ראשית כל, שרשים בקרקע המזין של תנאים חברתיים וכלכליים אוביקטיביים, ומבטיחים לה קיום והתפתחות. מה משונה הדבר שדוקא אלה המכריזים על עצמם כעל נגועים במרכסיזם, רגילים לחלוק על זה. האידיש כשפת העם התפתחה ושמרה על קיומה בסביבה של סדרי משק וחברה ומטפוס שלפני הקפיטליזם או של העולם הבלתי יהודי היה בלתי תדיר ובלתי מורכב, בשעה ובמקום שהיחסים החברתיים ההדדיים בתוך מסגרת משטר-האומנויות המוצק והקבוע היו בעלי אופי כיתתי מוגבל, ובשעה שהתרבות הלאומית של עמי הרוב היתה ברובה תרבות אכרים שלא היה לה כוח משיכה רב. ואם אמת היא, שהתנאים האלה הולכים ומשתנים עכשיו גם ברוסיה, פולין ורומניה, ודאי שגם שם אין מפלט מן הפרוצס של התבוללות לשונית. וכבר נראו סימניו במידה מספיקה. מכאן ברור למדי, עד כמה שונים הם בהכרח חוקי-ההתפחות האלה בארץ כאמריקה, ארץ הקפיטליזם המפותח והמבוגר ביותר, שכל יחיד ויחיד שבה נגרף בנחשול מלחמת הקיום האכזרית, שכל השעשועים, הספורטים, התיאטרונות ואמצעי התנועה התנועה פתוחים בה לרוחה להמון העם, וכוח המושך של התרבות האנגלית משפיע בה כאבן שואבת, ובמידה כה עצומה. החוקים האלה של הטמיעה הלשונית פועלים, אם כי בקצב אטי יותר, אפילו על המחוזות החקלאיים הגרמניים והסקנדינביים הנלכדים ברשתה של התרבות האנגלית. על אחת כמה וכמה המוני היהודים היושבים בכרכים הגדולים (כמעט 75 אחוז של יהודי אמריקה – אם לא למעלה מזה – המרוכזים בעשר הערים הגדולות של ארצות הברית). בתקופת ההגירה החפשית אפשר היה במקצת לחפות על השפעת החוקים האלה של הטמיעה הלשונית. אפשר היה לפחות לאחז את העינים, שכל מהגר חדש משמש תריס לנכסי האידיש באמריקה. לאמתו של דבר היו כבר גם אז משתכרים אל צרור נקוב. אבל לאחר נעילת השער נתגלה מיד בבהירות איומה, שאין לאידיש שרשים בתנאי הקיום המיוחדים של היהדות האמריקנית, ושלא היתה מימיה יותר מצורת בטוי של תקופת ההגירה. והמשבר של המעבר לאנגלית כשפת החיים החל בכל עוזו.

משבר השפה הוא אמנם הקשה ביותר שבמשברים העוברים על הגופים הקבוציים היהודיים, אך אינו בשום פנים היחידי. ה"לנדסמנשפטים" (אגודת בני עיר), שהוקמו על יסוד זכרונות מולדת ורגש הקורבה הטבעי שבין שכנים, מתחילים, אף על פי שהם חזקים בכמות ומעונפים ביותר, להראות סימני חורון, המעידים כרגיל על מחלה רצינית. מכיון שאגודת יוצאי ביאליסטוק היתה פעם אחד מאיגודי השכנים הפורחים והחיוניים ביותר, הרי אין פלא בדבר, אם "אגודת יוצאי ביאליסטוק הפרוגרסיביים" עודנה נחשבת גם היא לאיגוד יפה וטוב. ואולם "אגודת צאצאי יוצאי ביאליסטוק, אלא אזרחי פילדלפיה, צ'יקאגו ולוס אנג'ילוס. ועד שיצאו מן הקוליג' – פגה עפ"י רוב גם פרוגרסיביותם. גם הסתדרויות הסיוע למהגרים, האורדנים לעזרה הדדית, אגודות האחים השונות, שהיו בשעתם מעשה חקוי ראשון מצד יהודי המזרח ללשכות הבונים החפשים, – שוקעים לאט לתוך תרדמה. צורות וגופים חדשים לגמרי, מכונים בראשי-תיבות אנגליים ויוניים מוזרים – באים במקומם. ההסתדרות הציונית באמריקה, בנין עצום, שהוקם על אשיות של זכרונות נעורים ומסורת משפחה, עומדת אמנם על תלה, משום שהיא נתמכת ברגשות העמוקים האלה ועל המפעל הא"י, אבל גם היא נשארת כמעט ללא יורשים בני כוח חיוני. ההסתדרויות והמוסדות היהודיים הסוציאליסטיים מתחבטים, קופאים על שמריהם, באין גם להם יורשים לחיי עתיד. כוח המושך שלהם ירד כמעט עד אפס. גם הכשפים של הקומוניזם בדאונטון התגלו כגרוי חולף, סנסציוני. ואם יש אי-שם ספיח חיוני, ציוני או סוציאליסטי, הרי מוצאו מחוגי הנוער המתבולל,דובר האנגלית. אין זה מקרה, לדעתי, ששני התריסרים של האמריקנים או האמריקניות הצעירים שנחלצו לעבודה בא"י, לשעה או לאורך ימים, רובם הם מבני החוגים המתבוללים, ואחדים מהם – גם צאצאי משפחות היושבות באמריקה זה שלשה, ארבעה דורות. ואולם העובדות האלה שהזכרתי באחרונה כרוכות במשבר-המעבר שבחיי הפרט.

היחיד שנעקר מן הפנה החמה של יהדות ההגירה המסוגרת, שניתק מגוש המון העם והפקיר את עצמו לזרם העז של החיים האמריקניים, עדיין שומה עליו לעבור בין אבני-נגף רבות בטרם ימצא שוב אחיזה לעצמו ומעמד לכף רגלו. מצב המעבר אצלו הוא מצב של הפקדת גורלו בידי הזרם, של חוסר-בטחון, מבוכה ועבדות בתוך חירות. התחנה הראשונה בדרך הזאת היא ההתאבקות ברגש של פחיתות הערך העצמי ובהפרזה ללא גבול בערך הסביבה האמריקנית. זוהי המלחמה הנפשית של כל בן נכר העומד בפעם הראשונה פנים אל פנים מול עולם שנעשה כולו חבורה אחת, וזו דרכו, שברגע הראשון לפחות אינו מבקש יותר מאשר להיות גם הוא מבני החבורה.

העולם החיצוני מעור את עיניו בהדרו, בברק אשר לרובע השעשועים, בעושר אשר לרחוב המיליונרים. תפארת בית האוניברסיטה, מרחבי המולדת החדשה, תהילת אנשי המדינה, שפע תענוגות החיים – כל זה מכהו בסנורים.

לעומת אלה מה פעוטים, צרים ודלים הם רחובות הרובע היהודי שבהם בלה את ימי נעוריו, ואין צורך לומר עד כמה מזוהמת ומדכאת היא בעיניו העיירה הקטנה שם מעבר לאוקינוס, אם בכלל ראה מימיו את פניה. איזו זקיפות-הוד ואיזו חופש תנועה כאן לאנשים.

ומה מזהיר העתיד הרומז להם, לנו, לכל בני האדם במקום הזה! תוצאת הערצה זו ללא גבול עם מיעוט הדמות העצמית ללא גבול שכנגדה – הוא מעשה החקוי, שיש בו משום הצורה הראשונה והגסה ביותר של ההתבוללות.

מכאן ואילך הכל תלוי באישיותו של האדם, יש והחקוי מצטמצם רק בדברים חיצוניים, בתנועות הפנים ובמעמד הגוף, בחליפה ובעניבה, בהצגות וודיביל ובאבטומובילים, בהתלהבות למשחקי כדור ובוקס או שהוא נוגע בספירות עמוקות יותר של החיי, בהערכות אסתיטיות, בחות דעת בעניני ספרות ואמנות בנטיות וסטיות מדעיות, כי בעצם גם החקויים החיצוניים אינם אלא אותות וסימנים ליחסים הפנימיים. אינני יכול לשכוח כיצד מתאר טציטוס בביוגרפיה של גניאוס יוליוס אגריקולה את שאיפת הבריטים בזמן ההוא לחקות את הרומאים בתלבשתם ובנימוסי חייהם, בלכתם אחרי "מנהגי פריצות מדיחים, יצועי בטלה, מרחצאות ושולחנות ערוכים יפה – כל אחד אמצעי לשעבוד, אשר ילידי הארץ התמימים קראו לו בשעתם תרבות". מצד שני החקוי הנובע מתוך רגש הפחיתות, גם אם הוא לובש צורות תרבותיות עדינות, יסודו באותה המבוכה הפסיכולוגית, בחוסר בטחון בתכונה העצמית ובהעדר יסוד עצמי נפשי. ואולם מוקש זה אינו אלא דרגה מוקדמת אל התחנה השניה, שגם היא מסמנת לא פחות מן הראשונה חוסר בטחון פנימי והערכת דברים מעוקלת, אם כי סימניה הפוכים ודרכי גלוייה שונות. ברגע שהבליג האדם על תקופת הפחיתות, גם אם הוא לובש צורות תרבותיות עדינות, יסודו באותה המבוכה הפסיכולוגית, בחוסר בטחון בתכונה העצמית ובהעדר יסוד עצמי נפשי.

ואולם מוקש זה אינו אלא דרגה מוקדמת אל התחנה השניה, שגם היא מסמנת לא פחות מן הראשונה חוסר בטחון פנימי והערכת דברים מעוקלת, אם כי סימניה הפוכים ודרכי גלוייה שונות. ברגע שהבליג האדם על תקופת הפחיתות, לאחר שנסיונות החקוי החיצוני הוכתרו בנצחון, במידה מעטה או מרובה, מיד מתחילה הריאקציה להראות את כוחה. ריאקציה זו באה לידי בטוי בסנוביזם. בתקופה זו מעמיד האיש פני האמריקני במאה וחמשים אחוז, אינו שש ביות רלזכר מוצאו העכור במקצת, אינו מברך בפרהסיה את ידידיו מימי קדם ומביט מגבוה על עברו ועל עברם של האומללים הנחשלים. וגם בין אלה יש שפע טפוסים ושלל צבעים, למן הגס והמגוחך שבהם ועד הדק והמורכב הזוכה ללעג רק לעתים רחוקות, לצערנו. הטופס הגס הוא, למשל, זה, שהעמוד האנגלי שבעתון היומי היהודי לא יסכון לקריאה בעיניו, מכיון שהוא מלא שגיאות, אם כי לו עצמו נודע רק לפני ימים מועטים, כי האבטומוביל שלו הוא ממין נקבה וקוראים לו "היא", ואף על פי שיהודי אנגלי בן תרבות אינו משגיח כלל בשגיאות לשון במקום הזה, מכיון שתוכן הדברים מושך את תשומת לבו יותר מהקטנות הדקדוקיות המתגלות לגדול-בן-יומו זה. הטפוס העדין הוא זה האוהב להזמין לסעודת-ערבית משוררים אמריקנים מודרניים ודוצנטים צעירים לאנטרופולוגיה, כדי להתנגח בהלכה על הבדלי לשון שבין האנגלית לבין האמריקנית ועל אודות חוסר ההגיון שבתורת הגזעים.

התפתחות דרך שתי התחנות האמורות איננה עוברת אצל כל היהודים במהירות אחת. אנשים בעלי שכל שנון, שזכו במדה מספיקה של בקורת עצמית וחוש ער – דים בשנים אחדות, אחרים נשארים תקועים בתחנה אחת או השניה עד יום מותם. ראיתי הרבה הורים אשר מתוך הכרת פחיתותם רועדים הם מפני בניהם ש"התאמרקו", יען לא יבינו את ההלצות המפוקפקות בז'רגון הגימנאסיסטי או בטויים ספורטיביים-מקצועיים, יען שנימוסיהם על ידי השולחן אינם מהוגנים די הצורך, יען שלא ידעו לקשור את עניבתם כראוי. כמה בתי אב ישנם בין יהודי אמריקה שההורים עם הבנים ישתעממו שעות ארוכות על ידי משחק בינוני בבריג' או בגולף, במקום שיבקרו בתערוכת-אמנות יהודית או א"יית, העלולה בלי ספק לשעשע אותם, ואולם עלולה יחד עם זה לגלות שאין הם שייכים בכל מאת האחוזים לגזע חובבי-הגולף והבריג'. ואף על פי כן מוכרח האיש לעבור תחילה את הדרגות האלו וכמה וכמה דרגות אחרות, עד שימצא מנוח לכף רגלו בתוך שטף הזרם אשר סביבו. ורק אחרי שהתגבר עליהן, לאחר שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום, אז הוא זוכה ליהנות משווי המשקל הנפשי והחרות הפנימית. כל עוד לא השתחרר האדם הריהו מפחד תמיד, נטול-קרקע וקרוע לשנים. רק לאחר שקרא דרור לנפשו הוא נעשה אדון לעצמו ויכול מעכשיו לחקור אחרי הכחות היסודיים היהודיים והאנושיים שבקרבו ולפתח אותם מתוך חופש גמור. רק אז שבה הקרקע להיות פוריה ומוכשרה לקליטת גרעינים של משאת-נפש יהודית ואנושית.