מחבר:שלמה שטנצל (מסוסנוביץ)/קהלת שלמה/אות כ
כבוד
[עריכה]- אינש אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה משום כבודו דר' שמעון בר אבא, גיטין (ה:).
כבוד חכם
[עריכה]- טבח שלא נהג כבוד בחכם אם מעבירין אותו, נראה שהוא פלוגתא בש"ס חולין (יח.) דרבינא ורבא בר חיננא סברי דמעבירין אותו ולהלכה לא מעבירין ליה יעוייש"ה.
כבולעו כך פולטו
[עריכה]- דאמרינן בדם, לא אמרינן הכי בדם בעין שנבלע בחתיכה, ש"ך יור"ד (ריש סי' סט).
כבוש כמבושל
[עריכה]- אי בהתירא בלע אמרינן ג"כ כבוש כמבושל, עיין בחוו"ד (סי' קה) שפוסק דלא אמרינן בזה כבוש כמבושל, ויסוד הדברים במגן אברהם (סי' תמז, טז). ועיין שערי שמחה (שער ב' סי' יא) שחולק עליו, ועיין משמרת שלום בחידושי דינים (סי' קה, וסי' פז על משבצות סק"א).
כהן
[עריכה]- לבזות כהן הוא איסור חמור מלישראל, עיין חפץ חיים (בפתיחה לאוין, ט).
כהן פנוי
[עריכה]- עיין מערכת פ' (פנוי).
כהנים
[עריכה]- בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים, ש"ס חולין (כד:) ושאר דוכתי.
כוונה בקריאת שמע
[עריכה]- איכא פלוגתא בריש פ"ב דברכות (יג.), איכא מ"ד דכל ק"ש בעי כונה, ואיכא מ"ד דרק פרק ראשון בעי כוונה, ואיכא מ"ד עד על לבבך, ואיכא מ"ד דרק פרק ראשון בעי כונה והכי הילכתא.
כוותך מסתברא
[עריכה]- מצינו בש"ס שאמר אמורא לשון זה לחבירו והוא חולק עליו, ש"ס ברכות (לו.).
כוי
[עריכה]- מהו כוי אם הוא בריה בפני עצמה או הבא מן החיה ומן הבהמה, עיין בחולין (פ.).
כוי
[עריכה]- לרבנן חמור ספיקו משאר ספק משום דהוה ספק חסרון ידיעה, ירושלמי ביכורים (פ"ב ה"ו) הובא ברי"ט אלגזי (דף ח.)
כותי
[עריכה]- הכותיים לא סבירא להו סברת מתוך שהותרה לצורך כו', וכל מלאכה שאיננה ממש לצורך אוכל נפש הם אוסרים, כ"כ הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' צז).
כותי
[עריכה]- חשודים על לפני עור אליבא דדברי הכל, ש"ס חולין (ג.) ושם (בע"ב) פלוגתא אי גרי אריות הן או גרי אמת. אבל אח"כ בימי ר"מ ור"ג גזרו עליהם ולא קבלו מהם, ובימי ר' אמי ור' אסי גזרו וקבלו שיהיו כעכו"ם גמורין, שם (ו.). וקודם שגזרו עליהם אם הם עצמם אוכלים הדבר אי היו יכולין לסמוך עליהן, למ"ד גרי אמת הן דעת ר' אליעזר דאין סומכין עליהן בשום אופן אף במצוה שכתובה בתורה והחזיקו בה, ות"ק סובר דבכתיבה תלוי דאם כתובה בתורה סמכינן עלייהו אף דלא ידעינן בהו אי אחזיקו בה ואי לא כתובה אף אם אחזיקו בה לא סמכינן עלייהו, ורשב"ג סובר להיפוך דעיקר תלוי בהחזיקו בה ואם החזיקו בה אף בלא כתובה סמכינן עלייהו, (ש"ס שם ד.). ועיין ש"ס גיטין (ט:) ורש"י שם (ד"ה פסולא דרבנן) שנראה דגם לר' אליעזר הא דאינו נאמן הוא רק מדרבנן. ושם (י.) מבואר דגם לר' אליעזר הא דאינו נאמן הוא רק בסתם כותי אבל כותי חבר נאמן, ושם בתוס' (ד"ה אי) דכתיבא ולא אחזיקו לרשב"ג לפי מסקנת הש"ס חולין מספקא ליה להש"ס אי סמכינן עלייהו או לא, אמנם פת כותי היתה אסורה עוד קודם גזירה, כמבואר במסכת שביעית (פ"ח מ"ז) פת כותי כבשר חזיר, ועי"ש בתוס' יו"ט אימת נגזרה הגזירה ואם כעכו"ם גמורין הוא אפילו לקולא. ועיין בתוס' יו"ט ותוס' רעק"א לנדה (פ"ז מ"ד), ושם אי קי"ל דגרי אריות הן או גרי אמת.
כיבוד אב ואם
[עריכה]- שמבואר בכתוב שבעבור זה יאריך ימים, ומבואר בש"ס קידושין (לט:) פלוגתא אם הוא בעוה"ז או בעוה"ב, ובתנא דבי אליהו רבה (פרק כו) מבואר שהוא בעוה"ז [עי' תחילת הפרק ובישועות יעקב אות יא, וכן בסוף הפרק], ויעוי"ש ג"כ שהזהיר בכיבוד אין חטא בא על ידו אפילו חטא שאינו במידי דאכילה ותלוי בזמן.
כיבוד אורחים
[עריכה]- כל שבות שמקילין בו לצורך מצוה יש להקל באותו שבות ג"כ לצורך אורחים, תרומת הדשן (סי' עב), ומייתי לה מש"ס שבת פרק מפנין (קכז.). אמנם חילק דהיינו דוקא אם באו לו אורחים לביתו אבל אם זימן אורחים לסעוד סעודה בביתו אבל לא נתארחו אצלו כה"ג לא ברירא ליה. ועיין בסולת למנחה (כלל טו) מש"כ בזה, ועיין בשיורי המנחה שבס"ס מנחת שבת (אות ו).
כיסוי הדם
[עריכה]- טעם למצות כיסוי, עיין בספר חסידים (סי' שעב), [פן יאמר המלאך הממונה איך דם זה שלא חטא נשפך ע"י חוטא וכו'].
כישוף
[עריכה]- מי שזינה מחמת שעשו לו כישוף אי מיחשב אונס, עיין חמדת ישראל (דף מ.) ודעתו לומר דלא חשיב אונס רק בשפחה חרופה יעש"ה.
כישוף
[עריכה]- אינו שולט בשבת, מגיד תעלומה על ברכות (ו:).
כישוף
[עריכה]- אין יכול לבראות בריה פחותה מכעדשה, תנא דבי אליהו רבה (פ"ז), ויש גירסא כשעורה עיי"ש בישועות יעקב.
כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו
[עריכה]- במילתא דלא שייך א"צ מנין אחר להתירו, עיין שו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קמז).
כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ
[עריכה]- דאמרינן בברכות (לו.) ובשאר דוכתי, אם הוא כלל מוחלט או דוקא היכא דאתמר, הוא פלוגתת הפוסקים עיין ברבינו יונה ר"פ כיצד מברכין (כד: מדה"ר). ועיין ש"ס ברכות (לו.) ובפני יהושע שם (בע"ב) כלל חדש בזה, דלא אמרינן הכי רק כשהפלוגתא הוא רק לענין ערלה, אבל היכא דהפלוגתא הוא לענין דברים אחרים ואיפסיק הלכתא כחד מינייהו שוב אף אם נוגע הדבר גם לענין ערלה אין לנו לפסוק כדברי המיקל, כי היכא דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא. ובר"ן קידושין (לט.) דאפילו כיחיד נגד רבים בערלה בחו"ל פסקינן כותיה, ועיין בפנ"י הנ"ל.
כל העומד לשרוף כשרוף דמי
[עריכה]- אי אמרינן הכי להלכה, שבות יעקב (ח"ב סי' פב).
כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה
[עריכה]- עיין בשפתי דעת (יו"ד צד, כח) דאינו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא אמרינן שכדבריו כן הוא.
כל שהוא
[עריכה]- אי יתכן שיהיה לו שיעור, נראה שהוא פלוגתא דאביי ורב יוסף בש"ס ב"ב (קג.) יעש"ה, ועיין בית יוסף יור"ד (סי' רא) לענין מעיין מטהר בכל שהוא בשם הר"ן ז"ל, ועיין ש"ס חולין (לא.) מאי כל שהוא איזמל.
כלה
[עריכה]- מה שנקרא שבת שלפני הרגל בשם זה בדברי חז"ל, עיין במבוא לספר האשכול (סי' יא).
כלי חרס
[עריכה]- דאינו יוצא מידי דפיו לעולם, הט"ז ביו"ד (בריש סי' צג) רוצה לומר דהוא רק מדרבנן ומן התורה לא אמרינן כן רק בקדשים ולא בחולין.
כלי נחשת
[עריכה]- דעת רבינו יונה הובא בבית יוסף (סוף סי' צג) דאינו בולע ע"י עירוי, דאינו בולע רק כשהאור מהלך תחתיו. ועיין מנחת יעקב (כלל לג, ו) דגם בעל העיטור הכי ס"ל. ולפי"ז נראה פשוט דלרבינו יונה כלי נחשת שנתבשל בו איסור על האור ממש ואח"כ בשלו בו היתר אין צריך לחשוב מעת לעת רק משעת סילוקו מן האור אף שאח"כ היה עוד היד סולדת בו, ודיינינן ליה ככלי ראשון ממש, מ"מ הכלי בעצמו אינו בולע אח"כ כיון שאין האור מהלך תחתיו, וא"כ אם כשנתבשל בו ההיתר כבר היה מעת לעת משעת סילוקו מן האור הוה נותן טעם לפגם.
וכבוש אי מבליע בכלי נחשת לשיטת רבינו יונה הנ"ל, עיין בחכמת אדם (סוף כלל נז).
כלי ראשון
[עריכה]- דעת הר"ן פ"ג דשבת (יט. מדה"ר) אמתני' דמוליאר הגרוף דכלי ראשון לא מקרי רק אם עומד על האש או שעמד על האש ונסתלק ממנו ועדיין היד סולדת בו, משא"כ כשעמר רק בצד האש דהיינו שהיה אש סביבות הכלי בצדו ונתחמם עי"ז לא מיקרי כלי ראשון, ועי' במשמרת שלום (דף קטו.).
כעס
[עריכה]- יש לעשות לעצמו גדר להלין כעסו לילה אחת ומחר יכעוס אם יראה שראוי לכעוס, עיין ספר חסידים (סי' תרנה), ובענין כעס עיין במערכת ת' (תענית).
כעס
[עריכה]- מה שמצינו שתלמיד חכם רשאי לכעוס בש"ס תענית (ד.) הוא רק אם יודע שבלתי כעס לא יוכל לפעול הדבר ובכעסו יפעול הדבר, אבל אם יוכל לפעול פעולתו גם בלא כעס או להיפוך שגם אם יכעוס לא יפעול אסור לו לכעוס, גבורות ארי על תענית שם. וגם באופן זה נראה דרבינא אמר שילמד עצמו בניחותא.
כעס
[עריכה]- דברים הנאמרים בלשון כעס לאנשי ביתו אין נשמעין ויותר נשמעין כשאומרן בנחת, ש"ס שבת (לד.) וגיטין (ז.). וצ"ע קצת מש"ס שבת (קה:) לא צריכא דעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה שנראה להיפוך, ועיין גבורות ארי על תענית (המובא לעיל) אימת ראוי לכעוס ואימת לא לדבר מצוה.
כ"ף הדמיון
[עריכה]- אם הוא השוָאָה גמורה אל המוקש אליו, עיין בשדי חמד מערכה זו (אות עה) מה שציין לעיין בזה בספרי האחרונים, ויפלא עליו ועל האחרונים שציין שם איך לא הרגישו שדבר זה הוא פלוגתת הפרישה והט"ז ביורה דעה (סימן רמב) דהפרישה ס"ל דכ"ף הדמיון לא הוה השואה גמורה והט"ז ס"ל דהוא השואה גמורה אל המוקש אליו, ועיין בהגהות חכמת שלמה על שו"ע אבן העזר להגאון מהרש"ק (סימן א) שהביא שם פלוגתת הפרישה והט"ז הנ"ל.
ולאשר לענ"ד יש לפקפק על כל דבריו שם לכן מוכרחני להעתיקם וז"ל, והנה נסתפקתי במי שגידל יתום ויתומה בתוך ביתו אם נחשב זה קיום פריה ורביה, כעין דאחז"ל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו כאילו ילדו, א"כ י"ל דהוי נמי כאילו קיים פריה ורביה, או עכ"פ אינו דומה לילד ממש ולא קיים בזה פו"ר. ולכאורה נראה דזה תלוי בפלוגתת הדרישה עם הט"ז ביו"ד סימן רמב, ודעת הדרישה דכל מקום שנאמר כאילו אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו והט"ז חולק דהוא שוה ממש, ולכך ה"נ להדרישה כיון דאינו שוה ממש ולכך נהי דאמרינן דהוי כאילו ילדו מ"מ אינה לידה ממש ואינו יוצא בה ידי פו"ר, אבל להט"ז שהוא שוה ממש אז יוצא בה ידי פו"ר, עכ"ד. ואתפלא מאד איך עלה בדעתו לומר דזה תלוי בפלוגתת הדרישה והט"ז הנ"ל, ולשיטת הט"ז יצא בזה ידי מצות פו"ר, הרי מבואר ביבמות (סב.) דעבד לאו בר קיום פו"ר משום דאין לו חייס, הרי דלענין קיום פו"ר בעינן שיהיה הולד מיוחס אחריו, ואם הולד אינו מיוחס אחריו אז אף שהוא הולידו מ"מ לא יצא בזה ידי מצות פו"ר. דאין לומר דבאמת אם הולידו לא בעינן מלבד זה שיתיחס הולד אחריו לעולם לענין שאר דברים, כגון לענין עריות, ואף אם אינו מתיחס אחריו לענין עריות וכדומה מ"מ קיים ידי פו"ר, והא דאמרינן שם דעבד לא הוה בר קיום פו"ר משום דאין לו חייס היינו דלא חשוב כלל כאילו ילדו משום דאין לו חייס. זה אינו דהא אמרינן שם בתר הכי, מיתיבי ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים, אמר רב אחא בר יעקב כְּפַּר בן בקר. ואי נימא דלא חשוב כלל כאילו הולידו, א"כ גם כפר בן בקר לא חשוב. וא"כ ה"נ נהי דלשיטת הט"ז הוי כאילו ילדו ממש, מ"מ היאך אפשר לומר שיצא ידי מצות פריה ורביה בהיתום והיתומה שגידלן, הא עכ"פ גם לשיטת הט"ז פשיטא דאינן מתיחסין אחריו דאם מתיחסין אחריו היה אסור להשיא יתום שגידלו בביתו לבתו דאין אח נושא אחותו, והדבר מפורש להיפוך באבן העזר (סי' טו, יא). ואפילו אם נאמר דהוי כאילו ילדו ממש מ"מ לא עדיפי מעבד, וא"כ איך נוכל לומר שיצא בזה ידי מצות פריה ורביה. [אמנם הנה צריך להבין באמת לפי מה דילפינן מקראי בסנהדרין (יט:) דקרא הכתוב למי שנתגדל בבית אחר בנו של מי שגידלו, וא"כ לפי מה דאמרינן ביבמות שם בתירוצא קמא דהיכא דיחסינהו בשמייהו ובשמא דאבוהון אף דלא יחסינהו בשמא דאבא דאבוהון מ"מ מוכח דאית להו חייס בתריה, ולא הוה כפר בן בקר. וא"כ ה"נ כיון דהכתוב יחסינהו להני דנתגדלו בבית אחר בשמייהו ובשמא דמי שנתגדלו אצלו, א"כ קשה אליבא דאמת דתיפשוט ממנה דאית להו חייס גמור בתריה ויהיה באמת אסור ליקח בתו דמי שנתגדלו אצלו]. ועוד לפי דבריו יצמח, דהנושא אשה לשם שמים יקיים מצות פריה ורביה בבן אחד, דהא אמרינן במסכת סוטה (יב.) א"ר יוחנן כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה, וא"כ אם יש לו עוד בן אחד יהיה נחשב לפי דבריו כאילו היה לו בן ובת, וזה בודאי ליתא, דא"כ איך ילפי בית שמאי ביבמות (סב.) דבשני זכרים קיים פריה ורביה ממשה רבינו דלא היו לו רק שני בנים ופירש מן האשה, ופריך בגמ' על בית הלל דאמאי לא ילפי ממשה דא"צ בת, הא פשיטא דמשה בודאי נשא אשתו לשם שמים וא"כ נחשב שפיר כאילו היה לו בת ג"כ. ואין לדחוק ולומר דבאמת בעינן שתי בנות רק הא דתנן במתני' דסגי בבת אחת הוא משום דחשבינן לאשתו באמת לבת אחת, זה אינו דא"כ יצמח מזה דאם מתה אשתו יתחייב שיהיה לו שתי בנות ובן, דהרי קי"ל בהיה לו בנים ומתו דלא קיים פריה ורביה, וגם אטו כו"ע נושאין נשים לשם שמים. ומה לי המגדל יתום בתוך ביתו או נושא אשה לשם שמים בתרווייהו אמרינן בגמ' דהם כאלו ילדום, וא"כ כמו דחזינן בנושא אשה לשם שמים דאע"ג דאמרינן ביה דהוא כאלו ילדה מ"מ לא קיים בזה מצות פריה ורביה, כמו כן בהמגדל יתום אע"ג דאמרינן ביה דהוה כאילו ילדו מ"מ לא קיים בזה מצות פו"ר. ועתה אשוב אל דברי הגאון מהרש"ק שסיים שם וכתב בזה"ל, מיהו אף להדרישה מ"מ היינו רק אם לא הוליד כלל אבל אם הוליד ומתו וגידל יתום ויתומה ודאי קיים פריה ורביה, דממה נפשך אם בעינן לידה הרי הוליד ממש ואף דלא גידלם הרי הגדיל יתום ויתומה ונהי דלא הוליד עכ"פ גידל ויוצא ממה נפשך, כן נראה לי נכון לדינא ודו"ק, עכ"ל. ואם כי איני כדאי לדחות דברי הגאון הנ"ל ובפרט לדינא, מ"מ תורה הוא ואין מחניפין בה לשום אדם כי לענ"ד דברים אלו אמרינהו כד ניים ושכיב, דאטו היו לו בנים ומתו דלא קיים פו"ר הטעם הוא משום דלא גידלם, הרי אם נימא הכי א"כ גם בלא מתו רק שלא גידלם לא יקיים מצות פריה ורביה ואין תלוי כלל במיתה רק בגידול, וא"כ לאחר שכבר נשאו נשים שוב לא יהיה שום חילוק בין מתו ללא מתו דהרי בלא"ה אין מגדלין אז אביהם, ואם צריך גם אז שיגדלם א"כ גם בלא מתו לא יקיים מצות פו"ר כל שכבר נשאו נשים, ואם אין צריך שיגדלם אז א"כ אף אם מתו יקיים מצות פו"ר. והדבר מפורש להיפוך בש"ס שם ושו"ע, דבעינן דוקא שהבנים שמתו יהיה להם בנים ובלא"ה לא קיים פו"ר. והא דלא קיים מצות פריה ורביה בהיו לו בנים ומתו, היינו משום דהמצוה הוא הוויית הבנים ולא הלידה והתשמיש, וא"כ כיון שמתו א"כ בטל המצוה ממילא דהרי עתה אין לו בנים, וא"כ ה"נ מה מועיל מה שגידל בנים שאינם שלו כיון שאין לו בנים גם עתה ובטיל הלידה. ואפילו לפי דבריו דהגידול הוא מכלל מצוה, איך עשה מזה ממה נפשך לשיטת הדרישה דכאילו ילדו לא הוה ממש, דאפשר בעינן הגידול במה שהוליד. אמנם אי איכא לספוקי הא איכא לספוקי, דנהי דלא קיים בזה ידי מצות פריה ורביה כנ"ל, כיון דאין הבן מתייחס אחריו, מ"מ אפשר דקיים מיהת 'שֶבֶת', ונפ"מ לכמה דברים. דהרי גם עבד אע"ג דאין הבנים מתייחסין אחריו מ"מ מקיים מצות לשבת יצרה אם יש לו בנים, כמו שמבואר בירושלמי פ"ק דמועד קטן (ה"ז) ופרק השולח (גיטין פ"א ה"ד) ומובא בתוס' גיטין (מא: ד"ה לא תוהו). ויש להביא ראיה דגם לשבת יצרה לא קיים בזה, לפי מש"כ התוס' בגיטין שם דבחציו עבד וחציו בן חורין אם היה יכול לקיים שֶבֶת משום פריה ורביה לחוד לא הוה כייפינן ליה עי"ש, וא"כ איך אמרינן בפשיטות דמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושהו בן חורין משום דלא נברא העולם אלא לפריה ורביה וזה א"א לו לקיים פו"ר, הא מיהת יכול לקיים שֶבֶת אם יגדל יתום בתוך ביתו אם ידו מַשֶׂגֶת במה שמרויח ביום שעובד את עצמו, ומשום פו"ר בעבד הרי לא כפינן ליה, ואין קתני בפשיטות דכופין דמשמע גם אם ידו משגת לגדל יתום בתוך ביתו ג"כ כופין אותו. מבואר מזה דגם שֶבֶת לא קיים בזה. וזה ג"כ סתירה לדברי הגאון מהרש"ק, שמזה מבואר דלא קיים בזה פו"ר דאל"כ למה כופין אותו לדברי הט"ז הרי יכול לקיים פריה ורביה ע"י שיגדל יתום ויתומה בתוך ביתו. נחזור לעניננו אם כ"ף הדמיון הוא השואה גמורה אל המוקש אליו, ועיין 'תשואות ש"י' (ח"א, קסד) דבן נח אינו מצווה על הלבנת פנים, ואע"ג דאמרו חז"ל דהמלבין פנים הוי כאלו שופך דמים מ"מ לא הוה שופך דמים ממש לחייב בבן נח, עכ"ד. והרי זה ג"כ כדברי הדרישה. ועיין בספר כד הקמח לרבינו בחיי באות הלבנת פנים שכתב וז"ל, ולכך אמרו כאלו שופך דמים ולא שופך ממש. וכן מבואר עוד בתוס' סוטה (י: ד"ה נוח) שהקשו על מה דאמרינן שם בגמ' דנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, דא"כ אמאי לא חשיב ליה הגמ' בהדי ג' עבירות שאין עומדין בפני פיקוח נפש 'ע"ז וג"ע וש"ד', וע"ז תירצו משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות עכ"ד, ואם נימא דמה דאמרינן בגמ' דהמלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים הוא ממש כשופך דמים א"כ לא מקשי התוס' כלל דאמאי לא חשיב ליה בהדי ג' דברים דאמרינן בהו דיהרג ואל יעבור, דהרי י"ל דהוא בכלל שפיכות דמים וכבר חשיב שפיכות דמים. וכמו דאמרינן בסנהדרין (נט.) אהא דלא חשבינן לבן נח העוסק כתורה בהדי ו' מצות משום דהוא בכלל גזל או גילוי עריות יעוי"ש. ואמנם איתא במגן אבות להרשב"ץ (פ"ג דאבות) וכן מבואר בפירוש רבינו יונה על אבות (פ"ג) באמת דמלבין פני חבירו יהרג ואל יעבור משום דהוה תולדה דרציחה, עיין בכרם נטע על סוטה שם שהביאו, ונראה מדבריו שכונתו לפרש גם דברי התוס' כן. ואמנם נראה דאין כוונת התוס' כן, דא"א כלל להעמיד זה בלשונם. וכן מצאתי בנחל אשכול (ח"ב עמוד 117) דנקט בפירושו דברי התוס' כמו שכתבתי, והביא ג"כ ראיה ד'כאילו' אינו דמיון גמור. ועיין ביד מלאכי כללי הדינים (אות שפ) וז"ל, מליח הרי הוא כרותח דצלי, אע"ג דאמרינן הכי מ"מ כ"ף הדמיון מוכיח דלאו דבר אחד הוא, ומביא כן משו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' מו). ועיין בית יצחק יור"ד (ח"ב סי' צז). ועיין ש"ס תענית (ג:) העבים והרוחות שניות למטר, וברש"י, כמיטרא, שמועילות כמטר עצמו. ושם אחרי זה אמרו, זיקא דבתר מיטרא כמיטרא, וברש"י כמיטרא שניות למטר, הרי דאף שאינן כמטר ממש כמ"ש רש"י כמעט שמועילות כמטר, מ"מ קרי ליה כמיטרא. ועיין עיון יעקב ב"ב (י.).
כרת ומיתה בידי שמים וערירי
[עריכה]- החילוק שיש ביניהם, עיין תוס' יבמות (ב. ד"ה אשת אחיו).
כתב עכו"ם
[עריכה]- יש להתרחק, למי שיכול, מללמוד, עיין דרך אמונה (אות מנגן) בשם הר"מ מנעסכיז.
==כתובות== הוא ש"ס קטן וי"ג פרקים שבו רמוזים לי"ג מדות, עיין בריש ספר שמן הטוב.
כתיבה
[עריכה]- מי שמגלין לו חידוש בתורה ואינו כותבה כאילו גוזל להקב"ה, ספר חסידים (סי' תקל), ועי"ש בפירוש החיד"א (ברית עולם) בשם המדרש שהכותב כמקריב קרבן ונראה שם מהלשון דגם בכותב מה שראה בספר איזה חידוש הוא כן ומי שאינו כותב נענש. ועיין בהקדמה לספר מצא חן, שמי שאינו כותב ומגלה חידושיו לרבים, הוה *כנביא הכובש נבואתו. ועיין שבט מוסר (פרק כב, דף צו.) איך שיש ליזהר לכתוב אפילו חידוש קטן מחידושיו.
כתיבה
[עריכה]- אם הוא כדיבור, עיין שו"ת מהר"י אסאד (יהודה יעלה חיו"ד סי' שטז, שיח).