מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/לארץ-ישראל

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

מאת דוד פרישמן

מוַרשה לוינה, מוינה לטריאסטי, מטריאסטי ליפו, ואחרי-כן לירושלים, ואחרי-כן להר-הבית, ואחרי-כן לכֹּתל המערבי – הוי אֵל אלהים גדולים, היש דבר נקל לשפתים לבטא אותו יותר מן המלים המעטות האלה? אבל לעשות, לעשות את כל זאת! יש אשר יתגבר איש כארי ואחריתו אחרית שׂה חלשה, יש אשר שבע יקוּם איש ובשמינית יפול, יש אשר ירוץ איש דרכו עד שבע פעמים ואל מטרתו לנצח לא יבוא.
ואיש כזה ידעתי – אותו ואת אשתו. והאיש איש פשוט מאד, פועל גס, נושא-סבל, ואולם בכל פשטותו ובכל גסותו היתה לאיש הזה משאת-נפש אחת, אשר מלאה אותו ואת הרהוריו יומם ואת חלומותיו בלילה, ואשר לא הרפתה ממנו. ולא יום אחד ולא שנה אחת חלם את חלומו הגדול, כי-אם כל ימי חייו. האיש הזה חפץ להיות בארץ-ישראל. אי מזה באה מחשבה כזאת אל לב איש כה – דבר זה קשה להגיד; ואולם ארץ-ישראל היתה חלומו תמיד. ארץ-ישראל, ארץ-ישראל! אבל כפעם בפעם והשטן עומד על הדרך לשטנו ומלקט אבנים לשום אותן למכשול, אשר לא יֵעָבֵר עליהן. וגם זאת עלי להוסיף עוד: בימים אשר בם אדַבּר לא היה עוד חזון הנסיעה לארץ-ישראל חזון נפרץ כאשר הוא כיום הזה; לא נראה עוד יום יום איש יוצא ועולה אל הארץ, לא נשמע עוד יום יום דבר אשר כזה; הנסיעה לא נעשתה עוד דבר חול, כי-אם היתה קֹדש, כי נעשתה לעתים רחוקות מאד מאד, אחת בשמיטה ושתים ביובל.
אל מול פני חלון חדרי, בעבר השני בתוך החצר, ביציע השלישית אשר בחומה, יושבים שני אנשים, איש ואשתו, וחלוני חדרם פונים ישר אל מולי – והאנשים השנים האלה זקנים מאד ובאים בימים: האיש כבן שבעים וחמש או כבן שמונים שנה, והאשה צעירה ממנו מעט, בת שבעים או בת שבעים ושתים. מעת אל עת נשקפתי בעד חלוני ואבט אליהם. על פני החוץ בחצר פרוש הקרח הנורא והשלג יורד מן השמים ארצה לאט לאט ויהי לחוטים לבנים וארוכים. ויש אשר אדַמה, כי עם החוטים ההם יורדים מלאכי-האלהים והם באים בסתר על לוחות הזכוכית אשר בתוך החלונות, ובאפס יד רוקמים על היריעות האלה את פרחיהם ואת כפתוריהם ואת גבעוליהם, להפליא את עין הרואה, ואני לפני החלון עומד ומביט ומשתאה. אכן אם פרחי הקרח אשר פני לוחות הזכוכית אינם גודרים בעדי כָלִיל, אז תראינה עיני את הזקנים השנים ואת כל אשר אִתּם בחדרם ואת כל אשר המה עושים. אמנם נפלאים השנים האלה, אשר עיני לא ראתה עוד כמוהם מעודי ועד היום הזה! ויש אשר יבוא שֶׂפֶק אל לבי ולא אאמין, כי היו ימים אשר השנים האלה לא היו יחדו ויהיו נבדלים ונפרדים עוד איש מאחיו. – כפעם בפעם ראיתי אותם בשבתם יחד אל מול פני התנור; האיש לבוש את מעילו החם והעב, וברגליו סנדלי-צמר ועל ראשו מצנפת-צמר ועל בשרו מכנסי-צמר ובין שִׁנּיו – לא, לא! שִׁנַּים לא היו לו עוד – ובין שפתיו ראיתי תמיד את המקטֹרת, אשר ממנה יעלה עשן-הַטַּבָּק; ועל יד ימינו יושבת הזקנה על הספסל אשר לפני התנור וגם היא מחֻתָּלה בתוך הבגדים החמים והעבים, ומחטי-הארג אשר בתוך פוזמקותיה ירוצו רוץ ושוב בין אצבעותיה הרועדות. ואולם אנכי לא הייתי מתפלא עד מה, לוּ ראיתי א ו ת ה עם המקטרת ואותו עם הפוזמקות ומחטי-הארג! בעיני אני כבר חדלו השנַים זה ימים רבים מהיות לשנַים ויהיו בעיני לנפש אחת. לפעמים בבקר ראיתי אותם, והנה קם האיש להתעטף בטלית ועל ידו עומדת האשה ועוזרת לו להניח את כּנפי הטלית על כתפיו, וגם בהוציא האיש את התפלה של-יד מתוך הכיס להניח אותה והנה ממהרת האשה והכינה לו בין כּה וכה את התפלה של-ראש. וגם באכלם בבקר את ארוחתם, אביט בהם בלי הרף ואני רואה, כּי אוכלים הם שניהם יחדו מתוך הקערה האחת. ויש אשר דמיתי – או האם היו פרחי-הקרח על החלונות לשטן לי בדרך, ולכן שגיתי ולא הטיבותי לראות? – ויש אשר דמיתי, כּי לא היתה לשניהם בלתי-אם כף אחת והם לוקחים חליפות את הכף האחת הזאת אל תוך ידם, ולקח האיש כף מרק אחת ואכל ואחרי-כן יתן לאשתו ואכלה, ואחרי-כן יקח הוא שנית את הכף ואכל, וכן יאכלו חליפות, כּף אחר כּף, נתח אחרי נתח וחלק אחרי חלק. וכדבר הזה ראיתי גם בשבתם לשתות את התּה, כי אז יארב הזקן לאשתו, עד אשר תסיב רגע אחד את ראשה אחורנית, וברגע הזה יקח מן הצוקר, אשר הכינה לו, והשליך נתח אחד ממנו אל הכּוס אשר לה, והיה אם ברגע הזה תשוב להסב את ראשה לנגדו והוא נתפש כּגנב, אז תחקור ותדרוש ותהגה ותקנה עצות למען הִנָּקֵם ממנו גם היא ככה, ולפנות ערב בשבתם לאכול את אורחתם ועשתה גם היא לו כאשר עשה לה. לפעמים בבקר ראיתי אותם והנה כורע הזקן על הארץ ובזעת אפיו יעמול לעזור לאשה הזקנה בשימה את סנדליה ברגליה, ואחרי-כן ראיתי אותה גם היא והנה גם היא עמֵלה בזעת אפיה להשיב לו כגמולו ולעזור גם לו בלבשו את ארבע-הכנפות ואת חגורתו ואת חליצתו ואת כל אשר לו. ויש גם אשר פגשתי אותו בבקר בתוך החצר והנה הוא הולך בכבדות ומושך את רגליו הכבדות אחריו בעמל, ובידו כלי-עץ לשאב מים מן הבאר, ובראותו אותי והנה הוא מנסה להצטדק בעיני לאמר: „כן, יקירי! הזקנה ישֵׁנה עוד על המִטה ואני אמרתי לעשות לה נחת-רוח אשר לא קותה... הזקֵנה איננה עוד צעירה לימים... אמנם כן... והמדרגות רבות והמים כבֵדים...” וממחרת היום ואני ידעתי, כי אפגוש ככה גם את הזקנה בחוץ ברגע אשר תלך לקנות את הטבק לאישהּ הזקן, וגם היא תדבר אלי לאמר: „הזקן יָשן עוד... לא אדע מדוע, בלילה הזה לא יכול לישון... אכן זקן הוא ועליו להיות נזהר יותר... והמדרגות רבות ורגליו כבדות...” וכן ראיתי אותם בעד חלוני יום ביומו, ורק בבוא היום והיא באה לכבס את הכתנות, אז קמו ויהיו שנויים אחרים בבית. לפני התנור לא ראו עוד עיני את הספסל, כי-אם בחדר בתָּוֶך וגם מקטרת-הטבק ומחטי-הארג נעלמו ולא נראו, והאיש והאשה עמדו שניהם לפני החבית אשר על הספסל והחבית מלאה מים, ושניהם עומדים ובתי-זרועותיהם מפושלים וזרועותיהם ערומות והם כובסים שניהם יחדו, ואיש איש יעמול לכבס חלק גדול יותר מרעהו, למנוע איש מרעהו את העבודה ככל אשר יוכל. – ככה חיו השנים כל הימים.
אִידִילָה – האין זאת? אבל האנשים האלה לא יָדעו את המלה הזאת! האנשים האלה לא יָדעו קרוא, מלבד מעט „עברי”, והם לא יָדעו גם-כן כי יש דבר אשר לו יִקָרֵא „חיי משפחה” וכי הדבר הזה ימָצא לָרֹב אצל בני-ישראל. האנשים האלה הן היו אנשים „גסים”. אַל-נא נצחק לאנשים גסים. מרוב גסותם מרגישים הם לפעמים בלבם איזה רגש, אשר כבר נשתכח מלב אנשים משכילים הוגי-דעות.
וכאשר חקרתי ושאלתי, אז שמעתי, כי היה האיש לפנים נושא-סבל, אשר עָבד עבודתו לרבים למן הבקר ועד הערב, ובערב היה בא אל בית-המדרש ללמוד חומש עם רש”י, ומדי שבת בשבתו היה בא אל בית-הכנסת לשמוע תורה מפי המגיד.
ואני בלכתי ברחוב באחד הימים בבקר ואפגוש את שניהם יחדו בלכתם, הלוך ונשׂא את רגליהם הכבדות, הלוך וחתֹר בעמל ובשארית כחם. היום יום שַׁבָּת ושניהם הלכו אל בית-הכנסת. אני נגשתי אליהם ונלך יחדו, הלֹךְ ופסֹעַ פסיעות קטנות, ונדַבּר איש עם אחיו הלוך ודַבּר. אז יספרו לי השנים – ונקל להבין, כי ספרו שניהם ברגע אחד ובבת אחת – כי בעוד ימים אחדים והם יוצאים לדרך לנסוע את נסיעתם. אני עמדתי רגע אחד תחתי ואקשב, כי לא הבינותי להם ברגע הראשון. והם הוסיפו: „כן, כן! יוצאים אנחנו לדרך לנסוע את נסיעתנו. מדוע זה אתה מתפלא? נוסעים אנחנו לארץ-ישראל...”
כמַסמר נטוע עמדתי רגע אחד תחתי ואהי כֻלי משתומם. את הדבר הזה שמעתי אז בפעם הראשונה. והם הוסיפו לדבּר וגם סִפּרו, כי זה להם כחמשים שנה, אשר הם מצטידים לדרך הזאת, לנסוע לארץ-ישראל, ולא באו למחוז חפצם עד היום הזה, כי כפעם בפעם קמו מכשולים על דרכם וידחו את הנסיעה מחֹדש לחֹדש ומשנה לשנה, וכי היו החשים לשנים והשנים לשמיטות והשמיטות ליובלים.
ביום ההוא אחרי הצהרים ואני יושב לפניהם בחדרם, כי שאלו מעמי לבוא ולאכול אתם פרי מגדים לכבוד השבת, ואבוא, ואז שמעתי את כל אשר עמם. הן אמת הדבר, כי כצחוק היו כל הדברים וכמו לצון אשר יחמוד לו המקרה, ואולם נפשי בקרבי השתפכה ותדאב עלי רגע אחד בשבתי לפניהם ובשמעי לקול מליהם, כי מתוך הדברים האלה שמעתי בת-קול המכרזת על-דבר החיים ומה הם לנו, וכי ריקים החיים וריקים כל הענינים וריקים כל המעשים הנעשים תחת השמש. אמנם הם לא דבּרו את כל זאת, כי דברו רק דברים קלים ופשוטים, ואולם מתוך הדברים הקלים והפשוטים ההם נגלו פתאום לעיני החיים ואדע כי ערומים הם וריקים. חמשים שנה רצופות עמלו שני אנשים לזוז רגע אחד ממקומם ולא יכולו – הלא השחוק הוא לשמוע, ואולם הִנה זאת היא תורת-החיים וזה משפט עמל-האדם וזה דבר כל המעשה הנעשה תחת השמש.
על פני חוץ פרוש הקרח הנורא והשלג יורד מן השמים הלוך וירֹד, והחוטים הדקים הולכים הלוך ומָשֹׁך, הלוך ומָשֹׁך, ומלאכי-אלהים יורדים בהם ועין איש לא תראה, והם באים בסתר עד לוחות הזכוכית אשר בתוך החלונות, לרקום עליהם את הפרחים ואת הכפתורים ואת הגבעולים, להפליא את העין – ואולם ימים היו בראשונה, טרם היות הקרח הנורא, ואז היה אביב על פני האדמה מן הקצה אל הקצה וכל צפרי השמים זמרו וירֹנו.
וגם לשנים הזקנים האלה היו ימים טובים והאביב היה גם להם, אביב מחוּץ ואביב מבית, וגם בקרב נפשם פנימה זמרו הצפרים וישירו את שיר השירים. ואף גם סִפּרו לי השנים את דברי חייהם אלה ואת דבר האביב, אשר היה גם להם – ואני שמעתי ואקשב. והדברים פשוטים: כעשב השדה עלו שניהם מן האדמה ומסֵתר המדרגה באו. הוא היה עוזר בבית מלמד והיא היתה יתומה, בת אחי המלמד ההוא, והשנים האלה נועדו יחדו. לא על-פי ה„אהבה” בחרו איש את אחיו – חס וחלילה! – לא על-פי האהבה, כי בימים הטובים ההם והאהבה עוד טרם תהיה על הארץ, ורק בטהרת-נפש ובנקיון-לבב חמדו איש אל אחיו, חמדו, חמדו עד מאד. וכל הימים אשר היו חתן וכלה לא „אהבו” איש את אחיו עד מה – חס וחלילה! – ורק ידעו בכל נפשם ומאֹדם, כי לא יחיו אם לא יהיו איש עם אחיו יחדו.
וגם על-דבר משאת נפשו ועל חזיונותיו ועל חלומותיו, אשר חלם בהקיץ בימים ההם סִפּר לי האיש, וכי בעודו נער וכבר ערגה נפשו לארץ אבותיו, לארץ-ישראל.
איכה באה התאוה הזאת אל לבו? איכה נולדה, איכה התעוררה והתפתחה האהבה הזאת בנפש איש אשר לא בין הלומדים ולא בין הצדיקים נמנה? האם בית המלמד ותורת האלפא ביתא, אשר למד בבית ההוא, יצקו עליו את הרוח? מי תכן את רוח האדם ואת סתר הרקמה אשר תרקם בסתר! יש אשר רוח טהורה ונפש זכה תהיינה לאיש, והן תקנינה מחשבות אשר לא נדע את דרכן. יש אשר מעט דמיון ומעט רוח שירה יתגנבו אל לב איש, ורוח אשר לא נדע מה הוא יחל לפעם בלב האיש ההוא, ולא יסור עוד ממנו ולא יעזבהו, וחלם האיש ההוא חלומות בהקיץ וראה דמיונות ומראות וחזה חזיונות ועתידות אשר כמליצה וחידות יהיו בעינינו תמיד. וגם העוזר הזה בבית המלמד, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ואשר ירא את אלהים ויכבדהו בכל מאדו ולבו, והוא ערגה נפשו פתאום לארץ אבותיו, לארץ-ישראל הקדושה, ואת רוחו לא תִכּן ולא הבין גם הוא בעצמו. אכן ימים טובים היו הימים ההם, ואנחנו בימינו אלה לא נבין עוד את שפת הזקנים ואת משאת-נפשם ואת חלומותיהם ואת דמיונותיהם הם. בעודו נער באה המחשבה ההיא אל לבו, והיא לא סרה עוד ממנו ולא עזבה אותו גם בהיותו לאיש, ותלך הלֹךְ וחזק מחֹדש לחֹדש ומשנה לשנה, ובקחתו לו את אשתו ותהי מחשבתו הראשונה לקום ולנסוע אתה לארץ-ישראל – –
אבל החיים אינם יודעים מאומה מן הדמיון ומן השירה אשר בלב האדם, והמעשים בכל יום גם הם לא במליצה ידברו. אז יספרו לי השנים את דברי ימי חייהם ואת המעשים בכל יום ואת ימי הצומות, אשר באו עליהם, ואת דבר העני, אשר רדף אותם תמיד בשבט עברתו, וכל הדברים האלה דברים פשוטים מאד והמעשים ערומים כלם, אשר נראה אותם יום יום. העוזר היה למלמד, המלמד לבדחן, הבדחן לשדכן, השדכן לשַׁמש, והמדרגה הזאת לא היתה עוד האחרונה במדרגות פרנסתו – ואולם את משאת-נפשו, אשר, נשא בקרבו, לא שכח בכל הימים הרבים והשונים ההם, ומיום ליום חכה, עד אשר ייטב גורלו וירחב לו מעט. אבל גורלו לא הוטב והיום אשר ירחב לו מעט גם הוא לא בא, והם לדרכם לא יצאו. ובהיות לחמו חסר והוא איש אונים ומלא-כח, אז עזב את פרנסתו האחרונה, ויהי לנושא-סבל. אז עבד את עבודתו מן הבקר ועד הערב ויעמל בזעת אפיו וישא סבלותיו על שכמו יום יום – אבל גורלו לא הוטב עוד. כל אנשי-הרחוב יודעים את נושא-הסבל החסיד ואת אשתו – אבל גם בזאת גורלם טרם ייטב. על קיר חדרם תלויה קֻפּה קטנה, ואל תוך הקֻפּה ההיא ישליכו השנים כפעם בפעם אגורות אחדות, להיות להם לצֵדה בצאתם לדרכם; ואולם הפרנסה קשה כקריעת ים-סוף והימים רעים מאד. והימים היו לחדשים והחדשים לשָׁנים והשָׁנים הלכו הלוך ורב – מתי, מתי יֵצאו לדרך? – ואולם פתאום לפתע והִנה התעוררו השנַים ויאמרו, כי עוד מעט – אם ירצה השם – בעוד ימים או עשור – בקרוב – במהרה – והם יסעו לארץ-ישראל!
אכן אמת היא: בעוד מעט, אם ירצה השם, בעוד ימים או עשוֹר, בקרוב ובמהרה ל א נסעו השנַים לארץ-ישראל – ואני מדי כתבי את הדברים האלה פה עוד אזכור, כי הָמָה לבי בקרבי עד מאד ויכאב לי ברגע אשר סִפּרו באזני, כי באחד הימים בדקו ומצאו לפתע פתאום, אשר הזקינו גם שניהם יחדו, וכי באו בשָׁנִים... הדברים המעטים והפשוטים ההם מלאו מדוים ומרורים, עד כי רחפו עצמות השומע רגע אחד. השָׁנִים הלכו הלוך וחלֹף. מי זרק שיבה על פני קדקֹד ראשם? מה הן השערות הלבנות, אשר נראו פתאום בין השערות האחרונות? – והאיש הולך ממדרגה למדרגה, מדחי אל דחי, ואולם חלומותיו ודמיונותיו לא ינומו ולא יישנו בקרב לבו. כנמלה בקיץ יאגור את פרוטותיו, פרוטה אל פרוטה ואגורה אל אגורה. עוד שנה אחת, עוד שנה רק אחת. וכפעם בפעם ידַבּר אל אשתו כי עוד מעט וקמו ונסעו. ותהי גם זאת: במלאת עשרים וחמש שנה לחתונתם, אז בא ויגש אליה ובשחוק על שפתיו אמר, כי הפעם נכון הוא לעשות כמעשי העשירים והנאורים, לחֹג גם הוא את חג חתונת-הכסף, ובזאת יחֹגו אותו, כי יקומו ביום ההוא לנסוע את הנסיעה אשר אחרי החתונה, הלא היא הנסיעה לארץ-ישראל.
והיום ההוא בא. אל החלון הפתוח יָשבו אז שניהם יחדו ויביטו החוצה, ויחרישו. מה יסכון להם הַדִּבֵּר? מה בצע כִי יניעו שפתיהם? הלא יָדע איש את אשר בלב רעהו, הלא ידע איש אל מה עיני רעהו נשואות ואל מה תערוג נפשו ולבו שואף, והדברים לא יתנו ולא יוסיפו. יָדעה האשה היטב, כי אָגַר אישה את הכסף הדרוש, מפרוטה לפרוטה ומאגורה לאגורה, וכי עתה לא יתיצב עוד להם כל שטן בדרך מדי קומם באחד הימים הקרובים לנסוע למחוז חפצם; יָדע האיש היטב, כי הכינה האשה את כל הדרוש, את הכתנות ואת הלבושים, את המצנפת ואת האבנט, ואל כל ארבע-הכנפות הכניסה ציציות חדשות. וכן יָשבו וידומו ויביטו החוצה ואת עיניהם נשאו השמימה. על פני השמים שטו עבים צחורות ובהירות אשה על יד אחותה ופניהן מועדות נגבה. אז מלאו עיני האשה דמעות והוא הבין לה; – כי הנה גם הוא יאמר בלבו אשר תלכנה העבים האלה גם הן לנסוע בדרך רחוקה נגבה, נגבה, וּמי יודע אם אינן נוסעות גם הן לארץ-ישראל. – אכן בפעם הזאת אין אנכי יודע היטב את אשר קרה להם ומה השטן אשר התיצב על דרכם עתה, ורק בקצרה יודע אנכי להגיד, כי ממחרת היום ההוא שתה האיש את כוסו לצאת ידי חובתו, חובת חג חתונת-הכסף, ובאזני כל מכיריו ומיודעיו אמר, כי היום ההוא „יומא דפגרא”, וגם את אשתו שמח שמחה גדולה מאד „לא באהבתו אותה, – חס וחלילה! – כי-אם באשר ידע כי בלעדיה מה לו חיים” – ואולם לדרכם לא יצאו גם הפעם.
לא יָצאו – לפי שעה. את שתי המלים האלה עלי להוסיף למען האמת, אחרי כי כאז וכעתה עוד היתה הנסיעה ההיא משאת-נפשם ולא סרה המחשבה הזאת מקרב לבם אף רגע. המחשבה היתה מעט מעט לשגעון. כמשֻׁוגעים אחזו שניהם ברעיון ההוא, כאנשים אשר אין ברוחם נכונה התרפקו עליו ולא עזבוהו אף רגע, ויהי רק כי גורלם הרע נצב להם לשטן בדרך. – והאשה הטובה והזקנה מהרה לצַדק את נפש אישה בעיני ולאמר לי, כי הפעם הזאת רק היא אשֵׁמה ואישה נקי, אחרי כי לא היו כל הכתנות נכונות ליום המסע, ולכן אחרו את המועד; והוא גם הוא מהר לצַדק את נפשה היא ולאמר לי, כי רק המלחמה אשֵׁמה, אחרי כי מלחמה גדולה וכבֵדה פרצה בארץ בימים ההם, ולכן לא נסעו למועד היעוד; ואחרי-כן מהרו שניהם גם יחד לצַדק איש איש את נפש רעהו בעיני ולהגיד לי, כי לא הכתנות ולא המלחמה אשמות, ורק המגפה הגדולה, מגפת הכולירה, אשר פרצה בארץ, היא היא אשר היתה להם לשטן והיא מנעה אותם מנסוע. כחלום ברב ענינים וחזיונות היו בעיני כל הדברים האלה – ואולם גם הימים וגם השָׁנים היו כחלומות, והם עפו, עפו, איש אחרי אחיו, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה. ותהיינה השנים לשמיטות, והשמיטות ליובלים, ועוד מעט ויובל חדש עבר. אכן רק חלום החיים!
ועתה הזקינו השנַים מאד – האיש בכן שבעים וחמש או כבן שמונים שנה, והאשה צעירה ממנו מעט: בת שבעים או בת שבעים ושתים – ויהיו עיפים ויגעים ושבעי ימים; ובחוץ פרוש הקרח הנורא ומן השמים יורד שלג עולמים. ואולם את דבר נסיעתם לא שכחו בכל-זאת ולא הסירו עוד אותו מקרב לבם. והיה כפעם בפעם כאשר יושיט האיש את תיק-הטבק אשר לו לתת לאיש להריח בוֹ, אז לא ישכח לסַפּר באזניו גם את הדבר, כי נכון הוא לצאת לדרך ולנסוע לארץ-ישראל, והימים לא ימָשכו עוד וכי רק עוד ימים אחדים לו וכי אם ירצה השם – בעוד ארבעה וחמשה ימים – בלי נדר ובלי מסקנא – במהרה – בקרוב והוא יסע. אכן כבר נודעים היו האנשים האלה בשיחם ושיגם לכל באי-הרחוב, ורבים אמרו להם כי משֻׁגעים הם לדבר אחד. – בעת ההיא היה הדבר, כי אני ראיתים והכרתים ובאתי עמם בדברים בפעם הראשונה, והימים האלה היו ימי עבודה להם להכין את אשר יכינו, כי בימים האלה ימלאו חמשים שנה לחתונתם, והזקן חמד לו לצון גם הפעם ויאמר כי נכון הוא לעשות כמעשי העשירים הנאורים בחגותו גם הוא את חתונת-הזהב ובקומו גם הוא לצאת לדרך ממחרת יום החתונה, כאשר יעשו העשירים. – בעצם היום ההוא אשר ישבתי לפניהם בחדרם ואֹכל עמם מִפִּרְיָם קראו גם לי לבוא לשמוח עמם ביום שמחתם בטרם הפרדם מעלי ללכת בדרך הרחוקה.
וזאת הפעם מלאו את אשר דברו; זאת הפעם נסעו.
בחוץ שוכן האביב על הארץ מן הקצה אל הקצה והשמים ירֹנו, וגם האדמה אשר תחת תּרֹן מסביב, וכל עוף השמים יריעו וישירו את השיר הגדול, את שיר השירים... ואולם השנַים ההם בחגותם את חגם לא השמיעו קול שיר, ותהי דממה דקה מאד מסביב, וגם בנסעם את נסיעתם לא נשמע כל קול וכל קשב. ברחוב לפני שער הבּית עמדה העגלה ותהי נכונה – ואולם שחורה היתה העגלה וגם הסוסים עטפו שחורים. קול נֵבל וקול חליל לא נשמע, ורק קולות אחרים שמעו אזני, קול קֻפּות משיקות וקול הקורא: „צדקה תציל ממות!” –
והזקנים נסעו שניהם יחדו את נסיעתם הגדולה והאחרונה ויעלו בדרך הרחוקה מאד, אשר ממנה לא ישוב איש ואשר לא נשמע עוד מתוכה קול רגלי מבַשר. נסעו השנים ולא שבו עוד –
בראות האשה בלילה, כי „נסע” אישה לפתע פתאום. ותתחלחל ותמהר „ותסע” גם היא, „ויסעו” שניהם יחדו.
אכן גם זאת נסיעה היא, נסיעה לארץ-ישראל.