מחבר:דוד פרישמן/מסות ומאמרים/פרצופים/חיים-זליג סלונימסקי

חַיִּים-זֶלִיג סְלוֹנִימְסְקִי

דוד פרישמן

כששמעתי את השם הזה בפעם הראשונה, ואני עדַין ילד קטן, שמעתיו בתנאים מוזרים ומשונים קצת, שעל-ידי כך נשאר הדבר חרות עמוק בזכרוני. נראה, כי הייתי נער משונה ומובדל מעט בדרכי, אם שלא הייתי להוט כל-כך אחרי שעשועים ואם שאהבתי להתבודד מעט והייתי יושב לפעמים משֻׁקע בחלומות או בהרהורים, אבל איך שיהיה: אחת מדודותי הטובות, מכיון שֶׁרָאַתְנִי בכך, ראתה חובה לעצמה לקרוא לי שם-כנוי של גנאי והיתה אומרת עלי: הנה החוזה-בכוכבים. חוזה-בכוכבים היה בעיניה, כפי הנראה, שם-נרדף עם שוטה מופלג או עם בריאה שאינה כלל מן הישוב. ודודי, זה בעלה, שהיה תמיד רק מין פירש-בקונטרס לאותו הַפְּנִים הנקרא דוֹדָה, היה חוזר על דבריה מיד והורה באצבעו עלי והוסיף: מין סלוֹנימסקי...
יכול אני להבטיחכם, כי דודי זה לא היה לו שום עסק עם גימטריאות ותקופות ומולדות, אלא אדרבא, עסקו היה צמר ועם צמר-גפן ועם מכונות-אריגה ועם מאות הפועלים שהיו לו בבית-הפריקה שלו, ומסֻפּק אני מאד, אם אפילו בשבתות וימים טובים, כשהיה נוטל לו איזה ספר לתוך ידו כדי להתנמנם עליו מתוך תענוג, היה זה דוקא הספר „מוסדי חכמה” או הספר „יסודי חכמת השיעור”. כל זה מורה, כי היה אז השם ההוא מפורסם כל-כך ברחוב היהודים, עד שהיוּ מסַפּרים בו גם יושבי הקרנות ביחד עם הסוחר ועם החנוני מן השוק.
אבל גם מֻשָּׂג זה, המֻשּׂג מפורסם, אינו עוד זה, שהיה לפני כמה עשרות שנים. מה יודע אדם בן-דורנו על-דבר הדרך הארֻכּה והגדולה, שהיה על אדם לעבור, ועל-דבר העבודה הגדולה והרַבּה, שהיה עליו לעבוד, עד שנודע שמו ברבים ונעשה למפורסם? עכשיו, רוצה אדם, הולך הוא וקונה לו את פּרסומו במשך ימים, לכל-היותר במשך שבועות. בעזרת המכונה הגדולה של העתונות היומית עם גלגליה וידותיה וכליה הרבים העובדים באמונה הן עושים עתה בכל-יום כך וכך אנשים מפורסמים, כמו שעושים כך וכך זוגות של נעלים. כותב הסופר שנים או שלשה מאמרים באיזה עתון, ואחר-כך עובר מעיר לעיר וקורא הרצאות אחדות ב„זמירים” אחדים ובאגֻדות „חובבי שפת עבר” אחדות, ואחר-כך מדפיס את „כל כתביו” בקֹבץ, ואחר-כך מפיץ את התמונה הפוטוגראפית שלו ברבים, ואחר-כך, מכיון שהוא מגיע ליום העשרים וחמשה לעבודתו הגדולה והפוריה הזאת, הוא חוגג את חג יובלו, ומיד אחר זה הוא נעשה לאדם גדול ומפורסם. אבל לא כך היו הדברים בעת הישנה והטובה, לפני שלשים שנה. אז, כשאדם נעשה ידוע, היה זה סימן, שבאמת עשה אדם זה איזה מעשה רב, עד שמעט מעט ובמשך עשרות שנים ארֻכּות הגיע לבסוף בשמו גם עד לַפִּנָּה היותר נדחה שברחוב היהודים. אם נעשה שמו של סלונימסקי פופולארי, לא היה זה פרי המכונה של הריקלמה. ולא רק פופולארי, אלא שאין אני יודע שֵׁם שני, שהיה מקֻבּל וידוּע כל-כך ברחוב היהודים כשמו של סלוֹנימסקי.
הַרְבֵּה אין אני יודע לסַפֵּר על-אודותיו. כשהייתי אני בין הבאים אל תוך הספרות, כבר היה הוא בין היוצאים. נפגשנו רק עוד רגע אחד על הסף. עמדתי מרעיד ומשתאה והבטתי אליו ביראת-כבוד משונה וכמעט שלא ערבתי את לבי לגשת. אני נער בן שש-עשרה או בן שמונה-עשרה עם צרור חלומותי הסוערים ועם אלפי שירַי ותקוותי, והוא בן שבעים וחמש: מהנדס, תוכן, חימיקן, חוקר טבעי, ממציא ועוד ועוד. מה לא היה האיש הזה? אנציקלופדיה שלֵמה. לכל-הפחות האמינו כך. אם קראו היהודים את ספריו ואם למדו ממנו הרבה, אין אני יודע. הפופולאריות שלו היתה מין פופולאריות, שדוגמתה מצאנו במקצוע אחד אצל אדם אחר, אצל הבַּרון גינצבורג. כל יהודי ברוסיה היה רגיל מימי ילדותו לקחת את צרור צרותיו השונות ולהשליך את יהבו זה על כתפי הבַּרון, שידאג הוא לו. הוא בפטרבורג כבר יעשה את כל אשר יש לעשות. קודם לַכֹּל – אלהים, ואחריו הבַּרון. אם בא איזה אוריאדניק בעיָרה הקטנה וסגר ביום הראשון בשבת את חנותו של איזה חנוני שלא כדין, מיד קם אותו חנוני והיה מאַיֵּם, כי יבוא עליו תיכף בקובלנה אל הבַּרון ורק עוד רגע והוא ישלח טלגרמה אליו לפטרבורג. ומֻשּׂג כזה, בערך, היה להם ליהודים בדור הקודם גם בנוגע לסלוֹנימסקי. אם נראה איזה כוכב-שבט בשמים, שהעולם היהודי בעיָרות הקטנות התחיל להתיָרא מפניו, או כשהיה איזה רעד-אדמה או כשבא איזה לקוי-חמה ובלבל את המוחות, מיד היו משליכים את הדאגה הזאת על ראש סלוֹנימסקי. הוּא שם כבר יעשה את כל אשר יש לעשות. קודם לכל – אלהים, ואחריו סלונימסקי. הוא כבר יפשפש במעשי אותו הכוכב הפוחז או יביט לארץ ולא תרעד עוד או יאַיֵּם באצבעו על החמה ולא תוסיף עוד להרגיז את בני-האדם בלקוייה. יָדעו והרגישו, כי יש להם איזה צד ב„קערה”, ומסרו תמיד את דינם לו. סלונימסקי היה להם עיקר התמצית של כל ידיעות הטבע והתכונה והאצטגנינות וההנדסה וההמצאות, ומכיון שלא הבינו את עצמותן של אלו, לכן יָצא אצלם כל הענין זר ומשונה קצת. כמעט שהיה סלוֹנימסקי לאיש, שהיו מסַפרים עליו לֶגֶנדות.
אם באמת היה סלוֹנימסקי אותו המלומד הגדול? הדבר הזה בעצם אינו מעלה ואינו מוריד. לה מה שהיה הוא העיקר, אלא זה מה שנחשב. אפשר שהיה נח זה רק צדיק בדורותיו; אפשר שההנדסה שלו אינה זו, שהיתה יכולה לעשות רֹשם בעולם המדע הגדול. ואולם מן הצד השני ברור הוא, כי נמצא איזה דבר מיוחד באדם זה, שאלמלא כך לא היה יכול למשוך אחריו את לבו של איש כאלכסנדר פוֹן הוּמבּוֹלדט או גוֹיִס או בֶּסֶל.
ועלי להזכיר פה את אהרן בֶּרנשטֵין, זה בעל „ידיעות הטבע” המפורסם, ואת כל אשר סִפר לי בדבר סלוֹנימסקי. בֶּרנשטֵין האשכּנזי, שעל-ידי ספריו בשביל העם היה לאחת הפיגורות היותר פופולאריות שבברלין, היה קרוב ברוחו יותר אל היהודים הפולנים ואל דרכם, כמו שהוכיח למַדי בספוריו מחיי היהודים „פייגלי מגיד” ו„מנדלי גבוֹר” (הוא בעצמו היה בנו של רב בפּלך פוזנה, ופוזנה לפנים היתה קהלה יהודית פולנית ממש), ולכן הבין יותר גם את איש כמו סלוֹנימסקי, ומה גם כי בעצמו היה תלמודי ותיק. מובן מאליו, את ההוּמוֹר המתוק, שהיה שפוך בדבריו של בֶּרנשטין, לא אוכל לְחַקות; הוּמוֹר זה אינו נִתּן להיות מחֻקה. הוא רק שאלני, אם יודע אני מה זה „למוד דבר כהוגן”, ואז סִפּר לי, איך שבשעה שכבר יָצאו לו מוניטין בכל העולם, היה אביו הרב אומר לו פעם: „אהרן, אלמלי למדת איזה דבר כהוגן, היית נעשה בודאי אדם הגון למדי”, וכונתו היתה, שהיה נעשה בודאי רב מפורסם, ואולם בטענה זו עצמה בא אליו פעם גם בנו מַקס, הפרופיסור שישב בקתדרה בהַלה, ואמר אליו מלה במלה גם-כן כך: „אבי, אלמלי למדת איזה דבר כהוגן, היית נעשה בודאי אדם הגון”, כלומר: היה נעשה פרופיסור גדול ומפוּרסם. וגם בנוגע לסלוֹנימסקי, הוסיף, היה הכל תלוי רק באותו הלמוד כהוגן. סלונימסקי, אמר לי, דבר זה אינו מוטל בספק, היתה בו נשמה של ממציא גדול. אִילו היה האיש הזה „לומד כהוגן”, היה נעשה בודאי לממציא מפורסם. כל סימניו היו סימנים של ממציא. ואפילו אותו הפִּזוז מענין לענין, אותו הרִחוף, שהיה מרחף ממעל לכל ענין והיה נוגע ואינו נוגע, אותה הנטיה ערב ובקר וצהרים לְחַדש איזה חדוש, אותה התאוה לנִקור ולחִטוט תמידי, אותו היֹבש, שעשה אותו כמעט לשונא לכל דבר שיש בו חן ורוח, כל אלה בעצם הם סימנים לממציא. חבל, חבל על אדם זה, שלא למד את דבריו כהוגן!
והוא מסַפּר לי דרך-אגב את המעשה, שקרה לסלוֹנימסקי עם הוּמבּוֹלדט, בשעה שהביא אליו לברלין את מכונת-החשבון שלו. החזיון היה חזיון משונה מאד, והומבוֹלדט השתאה לו. יהודי פולני לָבוש קפּוֹטה ארֻכּה ואינו מדַבֵּר שום לשון של בני-אדם כהוגן, וזה – המציא מכונה של חשבון. בתור קוּריוֹזוּם היתה עם לבו פתאום מין תשוקה להציג את ה„פלא” הזה לפני המלך פרידריך וילהלם הרביעי. אז עשה את ההכנות הדרושות והודיע לבסוף לסלוֹנימסקי, שיהיה נכון ליום פלוני ולשעה פלונית. מובן מאליו, כי שלשה ימים ושלשה לילות לא נח סלוֹנימסקי והיה נרגש מאד. פשט על-פני ברלין כֻּלה ובקש לו איזה פרַק ואיזה צילינדר, שיקח לו בהשאָלה, ודרך-אגב עשה את זקָנו וספּר את שפמו. אבל מכיון שבא כך להומבוֹלדט, התחלחל זה למראהו. „מה זה עשית לנו, סלוֹנימסקי החביב!”, צעק אליו. „אדונים לבושי פרַק וצילינדר כבר ראה הוד-מלכותו למַדי. הלא כל החִדוש בדבר היה, שיראה הוד-מלכותו ממציא לבוש פולנית עם זקנו הארֹך ועם פאותיו!”
אם היה „ממציא” זה אדם, שהמצאותיו היה להן גם איזה ערך ממשי בשביל החיים בכל יום? – אפשר באמת, אִילו נולד סלוֹנימסקי איזו עשרות שנים באיחור ובסביבה אחרת והיה מקבל חנוך אחר, מי יודע אם לא היה נעשה לממציא מפורסם, מין אֶדיסון יהודי. הנטיה להמצאות חדשות בכל יום היתה באמת חזקה בו מאד, אם שהתעסק בהמצאת מכונה של חשבון ואם שהמציא איזה טלגרף חדש ואם שֶׁתִּקן איזה „מדליק” חדש לעששית ואם שהרכיב איזה סם חדש לצִפּוי של כלי-חרס. בדבר המצאת הטלגרף הנזכר התחבר עם בֶּרנשטין יחד, אלא שהתעקש קצת וחפץ דוקא, שטלגרף זה יעבור מתחת למים, ועל זה קרא אליו בּרנשטין במכתביו, שהיו כתובים עברית, את הקריאה: „למה תשליך במצולות ים את המצאתך?” – ובנוגע להמצאת אותו הסם לצִפּוּי כלי-חרס התחבר עם שֻׁתּף קפיטליסטן, שהניח בעסק זה עשרת אלפים רֻבּל ועשה את הקדרות ההן וצִפה אותן את הצפּוי על-פי המצאתו של סלוֹנימסקי, אלא שלבסוף קרה אסון קטן. הציגו קדרה אחת על-גבי האש אשר על האח, נבקעה הקדרה ונשברה לרסיסים, הציגו קדרה שניה, נבקעה ונשברה, וכן השלישית והרביעית וכו'. בקצוּר: קדרות במחיר עשרת אלפים רֻבּל נבקעו ונשברו על-גבי האש אשר על האח, אחת אחר האחת, עד הקדרה האחרונה. המצאותיו של המלומד הזה, המצומצם בתוך ארבע אַמותיו של חדרו, לא היה להן, כפי הנראה, ערך מעשי מיוחד.
מובן מאליו, חוש מיוחד בשביל דברים שבפואיזיה לא היה למהנדס זה. מלומד, שהיה משֻׁקע בשס"ה גידיו בחשבון התקופות והמולדות, שוב לא היה לו פנאי לפַתֵּחַ את לבו גם לדברים שביֹפי. מסֻפּקני מאד, אם מכונה חיה זו של חשבון בקרה אפילו פעם אחת בחייה באיזה תיאטרון. מסֻפּקני מאד, אִילו היה סלוֹנימסקי לי בימינו והיה רואה ושומע את כל השאון בדבר הריניסַנס שלנו ובדבר האמנות ובדבר האמנות בשביל האמנות, אם היה נוטל חלק במלחמה גדולה זו, כשם שנטל את החלק הגדול באותה המלחמה שהיתה לו שלשים שנה עם פּינֶלֶס בדבר קִדוש החֹדש. הן גם בימיו עצמו היה מביט כמו על משֻׁגעים על כל האנשים אשר מצאו להם די סבלנות לעסוק בהשכלה ובמליצה ובשירים ובדגש חזק ובלִמוד התנ"ך וכדומה. איזו צורה היתה לו בעיניו לאיש כמו לֶטֶריס או מיכה-יוסף לֶבֶּנסוֹן? לאיזו תכלית בעצם חי בעולם-אדני יצור אֻמלל כזה? –
ואיש כזה עמד בראש מכתב-עתי והיה על-ידי-זה ממילא לבא-כחה של הספרות; ולא עוד, אלא שבמשך זמן ידוע היה מכתב-עתו שלו „הצפירה”, האחד והיחיד, שהיה לנו. המגע הראשון, שהיה לי עם סלונימסקי, היה, כמובן, על-ידי עתונו. הייתי נער צעיר מאד, כשכתבתי בשבילו את מאמרי הראשון, שהיה בכלל הראשון בחיי. מובן מאליו, כי מאמרי הראשון היה קורספונדנציה. מובן מאליו, כי קורספונדנציה זו היתה על-דבר התנהגותה הרעה של איזו חברה קדישא ועל-דבר אכזריותו של הרב שבעיר. מובן מאליו, כי הדברים, שכתבתי על הרב ההוא, היו דברים עזים מעט יותר מדי – אלא שחתמתי על הקורספונדנציה איזה פסידונים. ואולם כשנדפס „מאמרי” זה ובא לנגד עיני, השתוממתי לא-מעט, כשראיתי, כי תחת הפסידונים, שחתמתי אני, חתומות עתה שתי המלים „שֵׁם הכותב”. ורק אחר ימים רבים, כשהכרתי את סלוֹנימסקי פנים אל פנים והוא נזכר באותו מאורע, נתברר לי הדבר. תרעומות היו לו עלי על-דבר הסגנון החריף, שהשתמשתי בו כנגד רב מפורסם בישראל, ולכן אמר לענוש אותי לכל-הפחות בזה, שיהיה שמי חתום תחת הקורספונדנציה במלואו, ולתכלית זו כתב בעט-עופרת על גוף הכתב את שתי המלים „שם הכותב”, כלומר, שהמסַדר ידפיס את שמי האמתי ולא את הפסידונים. ואולם המסַדר לא הבין וסִדר והדפיס את המלים „שֵׁם הכותב” – ובין כך וכך ואני ושמי נמלטנו בשלום.
ואני זוכר את התקרבותי הראשונה אליו. סלוֹנימסקי חגג את יום הֻלדתו השבעים וחמשה. בין הקרואים הייתי גם אני, הנער הצעיר, וכאשר התאספנו כלנו בחדר הצר במעונו ברחוב דזיקא, נומר 27, מסרתי לו את ברכתי. כמובן מאליו, היתה ברכה זו מין שיר אשר כתבתי לכבודו. וכפי שאני זוכר, נמצאו בו גם המלים „אל תשליכני מלפניך לעת זקנה”, כלומר: לעת זקנתו הוא, זקנתו של סלוֹנימסקי, לא ישליכני, אותי, את הנער הצעיר, מלפניו. המליצה המחֻכּמה הזאת, כמובן, מצאה חן בעיני הקרואים, ורק סלוֹנימסקי לבדו עמד ולא יָדע מָה אני שואל מעִמו ומדוע אני מבלבל את מוחו. סלוֹנימסקי ושיר – שני הפכים יותר גדולים אי-אפשר כלל להעלות על הדעת. ובכל-זה הרגיש את עצמו מחויב להכיר לי טובה, ומאחרי שֶׁיָּדע, כי הנני ממעריצי אהרן בֶּרנשטֵין והייתי לו גם למעתיק, נתן לי אז במתנה את מכתבי בּרנשטין אליו, שהיו כתובים עברית.
וזוכר אני את סלוֹנימסקי, כשראיתיו בפעם האחרונה בגן הזַקסי, והוא זקן בן תשעים וכמה, קרוב לפני מוֹתו. מאה פעמים ואחת כבר עברתי עליו והוא לא הכירני, והפעם הזאת הכירני פתאום ואני הייתי מוכרח לשבת על ידו. אז התחיל לדַבּר, וידַבּר בלי הרף, ואני, כמובן, לא הבינותי את קִשור הדברים. בשטף לשון ובסערה גדולה סִפּר לי מעשה ארֹך, שקרה לו זה ימים לא רבים – רק זה לפני שמונים או שמונים וכמה שנים – ומעשה בגלח אחד ובהלויה אחת ובשרה אשתו, ופתאום הזכיר את מלחמתו עם פּינֶלֶס ופתאום התחיל להתקוטט ב„הצפירה”:
– אותו הנער הצעיר! באמת אין הוא צעיר כלל כל-כך. בן ארבעים הוא כבר בודאי, ואולי בן ארבעים וכמה. עוד מעט והיה בן חמשים ובמהרה יהיה גם בן ששים. הלא תראה: עוד מעט ואהיה פטור גם ממנו...
ומקץ שבועות אחדים מת.
 
תרע"ב.