מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק ח
פרק ח
[עריכה]כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים. הלא תראה שהצורות המיניות כולם מתמידות עומדות ואמנם ישיג הפסד לצורה במקרה - רצוני לומר מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמיתתו - שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר ומפני זה לא תתקים בו צורה אבל יפשיט צורה וילבש צורה אחרת תמיד:
ומה נפלא מאמר שלמה בחכמתו בדמותו החומר ב'אשת איש זונה' כי לא ימצא חומר מבלתי צורה כלל - אם כן הוא 'אשת איש' לעולם לא תמלט מ'איש' ולא תמצא 'פנויה' כלל; ועם היותה 'אשת איש' היא מבקשת איש אחר לעולם תמיר בו בעלה ותפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה. זהו ענין החומר - והוא שאי זו צורה שתהיה בו הצורה ההיא תכינהו לקבל צורה אחרת ולא יסור מהתנועה להפשיט זאת הצורה שעמו ולהביא אחרת; וכענין זה בעצמו יעשה אחר בוא הצורה האחרת:
הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון - אמנם הוא מפני החומר. ובאורו באדם על דרך משל כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם וכן חולשת כל פעולותיו או ביטולם או בלבולם אין הפרש בין היות כל זה בתחילת היצירה או מתחדש עליו - אין זה כולו נמשך אלא אחר החומר שלו הנפסד לא אחר צורתו וכן כל בעל חיים אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו לא מפני צורתו. וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד לא אחרי צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד אלא אחרי צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכות רק אחר צורתו. והמשל בו שהשגת האדם את בוראו וצירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו במה שצריך לבחר בו ובמה שצריך לרחקו - כל זה נמשך אחר צורתו אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהם וכן כעסו וכל מדה רעה שתמצא לו - הכל נמשך אחר החומר שלו. וכאשר התבאר שהענין כן ולא היה אפשר בגזרת החכמה האלוקית שימצא חומר מבלתי צורה ולא שתמצא צורה מאלו הצורות מבלתי חומר והתחיב הקשר זאת הצורה האנושית הנכבדת מאד אשר בארנו שהיא 'צלם אלוקים ודמותו' בזה החומר העפרי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד נתן לה - רצוני לומר לצורה האנושית - יכולת על החומר וממשלה ואדנות ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר מן היושר והשווי:
ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם. כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד לבחור הנכבד ולבקש העמידה המתמדת כפי גזרת צורתו הנכבדת ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמיתי בכל דבר והדבק בשכל האלוקי השופע עליו אשר ממנו נמצאה הצורה ההיא וכל אשר יביאוהו צרכי החומר ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת - יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכלתו ולהשמר ממנה בכל צד. כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו שהאדם ההוא ישתדל בכל יכלתו להסתתר בעת הבזיון ההוא ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ושלא יראהו אדם - כן יעשה מי שהוא בן חורין. אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול וישליך כל גופו בזבל ההוא וילכלך פניו וידיו ויפנה בפרהסיה והוא יצחק וישמח וימחא כף. כן עניני בני אדם - כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון התחיבו בהכרח ובלבד חוש המישוש אשר הוא חרפה עלינו (כמו שזכר אריסטו) אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל - כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהסתר בהם ולהצטער בעשותו אותם ושלא ידבר בהם ולא ירחיב בהם המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים; אבל יהיה האדם מושל על אלה הצרכים כולם לקצר בהם כפי יכלתו ולא ישיג מהם אלא מה שאי אפשר זולתו וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם והיא ציור המושכלות (לא זולת זה) אשר החזק והנכבד שבהם - השגת האלוה והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת. ואלה האנשים הם עם האלוה תמיד והם אשר נאמר להם "אלוקים אתם ובני עליון כולכם"; וזהו המבוקש מן האדם - רצוני לומר שזאת היא תכליתו. אמנם האחרים הנבדלים מהאלוה והם המון הסכלים הם בהפך זה ביטלו כל מחשבה והסתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה - רצוני לומר חוש המישוש ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל לא בדבר אחר - כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל. אמר "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו'" ואמר "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" ואמר "ונשים משלו בו" הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" -; וסיפר חוזק תאוותם גם כן ואמר "איש אל אשת רעהו יצהלו" ואמר "כי כולם מנאפים וגו'". ומזה הענין שם שלמה משלי כולו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר שבשני אלו ישטפו שונאי האלוה הרחוקים ממנו אשר נאמר בהם "כי לוא ליי המה" ונאמר "שלח מעל פני ויצאו":
ואמנם אמרו "אשת חיל מי ימצא" - המשל ההוא כולו מבואר. כי כשיזדמן לאיש אחד חומר טוב נאות בלתי גובר עליו ולא מפסיד סידורו - היא מתנה אלוקית. סוף דבר החומר הנאות יקל להנהיגו כמו שזכרנו ואם הוא בלתי נאות אינו נמנע מן המתלמד לכבוש אותו. ומפני זה הוכיח שלמה המוסרים ההם כולם. הוא וזולתו. ומצוות התורה ואזהרותיה אמנם הם לכבוש תאוות החומר כולם. וצריך למי שיבחר להיות אדם באמת לא בהמה בתואר אדם ותמונתו שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר ממאכל ומשתה ומשגל וכעס וכל שאר המידות הנמשכות אחר התאוה והכעס ויבוש מהם וישים להם מדרגות בנפשו. אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו כמאכל וכמשתה יסתפק מהם במועיל ולפי צורך הפרנסה לא לפי ההנאה וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם "סעודה שאינה של מצוה" ושהחסידים כפנחס בן יאיר לא אכל עם אדם כלל והשתדל רבנו הקדוש שיאכל עמו ולא עשה. ואמנם היין דינו כדין המזון בכונה. אך הקיבוץ על השתיה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתריזים ביום בבית אחד. ובאור זה כי היציאה ענין הכרחי אין לאדם תחבולה לדחותו והשכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו; וגנות גלות הערוה מפורסם לא מושכל והפסד השכל והגוף מרוחק לשכל. ולזה צריך למי שרוצה להיות אדם שירחיק זה ולא ידבר בו:
ואמנם המשגל - איני צריך לומר בו יותר ממה שאמרתיו בפרוש אבות ממה שבא כתוב בתורתנו החכמה הטהורה ממאוס בו ואסור זכרו או לדבר בו כלל ולא לשום סיבה. וכבר ידעת אמרם שאלישע - עליו השלום - אמנם נקרא 'קדוש' מפני שלא היה חושב בו עד שלא היה רואה קרי. וכבר ידעת אמרם על יעקב - עליו השלום - ש"לא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן" אלה כולם - ענינים מקובלים באומה ללמדת מדות אנושיות. כבר ידעת אמרם "הרהורי עבירה קשין מעבירה" - ולי בפרושו - פרוש נפלא מאד - והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החומר שלו כמו שבארתי - רצוני לומר שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו; אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכות אחר צורתו וכשיחשוב במרי ימרה בנכבד שבשני חלקיו - ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב. כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה הנמשכות אחריה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויות לו - להדבק בעליונים לא לרדת להשיג השפל:
וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה וזה גם כן מחויב. שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה גמלה האלוה לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים - כמו שאמר "מי שם פה לאדם?". ואמר הנביא "אדוני יי נתן לי לשון לימודים" - ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות - ללמוד וללמד - בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו ה'גוים' הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם - לא במי שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים - כבר לקח הטובה אשר גמלו אלוה אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצוותיו ויהיה כמי שנאמר בהם "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל":
ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה 'לשון הקודש' - ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה - שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם - יעשה לו תחבולה בכנויים ממילות אחרות כאשר נסתר בעשותם בעת הצורך בכל יכלתנו אמנם הכלי מן האיש קראהו 'גיד' והוא שם על צד הדמיון מאמרם "וגיד ברזל ערפך" וקראוהו גם כן 'שפכה' מצד פעולתו; והכלי מן הנקבה - 'קבתה' וקיבה שם האסטומכה; אבל ה'רחם' הוא שם האבר מבני המעים שיעשה בו העובר. וה'צואה' נקראת כן מגזרת 'יצא'. ושם השתן - 'מימי רגלים'; ושם הזרע - 'שכבת זרע'. וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לו שם כלל - מכנים אותו 'ישכב' או 'יבעול' או 'יקח' או 'יגלה ערוה' לא זולת זה. ואל יטעך 'ישגל' שתחשבהו שם לפעולה - אינו כן! כי 'שגל' הוא שם הנערה המוכנת למשגל בלבד "נצבה שגל לימינך"; ואמרו "ישגלנה" לפי הכתיב - ענינו יקחנה לנערה לזה הענין:
והנה יצאנו בכלל הפרק מכוונת המאמר אל דברי מדות ועניני דתות גם כן אלא שהם - אף על פי שאינם כולם מכונת המאמר - סדר הדברים הביא אליו: