מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ב/פרק לט
פרק לט[עריכה]
ואחר שדברנו במהות הנבואה והודענו אמיתתה ובארנו שנבואת משה רבנו נבדלת מנבואת זולתו - נאמר שעל ההשגה ההיא לבדה נתחיבה הקריאה אל התורה. וזה שזאת הקריאה שקרא משה רבנו לנו לא קדמה כמותה לאחד ממי שקדם מאדם אליו ולא התאחרה אחריו קריאה כמותה לאחד מנביאינו - וכן יסוד תורתנו שלא יהיה בלתה לעולם. ולזה לפי דעתנו לא היתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורה אחת והיא - תורת משה רבנו. ובאור זה לפי מה שכתוב בספרי הנביאים בא בקבלה הוא שכל מי שקדם למשה רבנו מן הנביאים כאבות ושם עבר ונח ומתושלח וחנוך לא אמר אחד מהם כלל לכת מבני אדם שהאלוה שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך והזהירכם מעשות כך וכך וציוה אתכם לעשות כך - זה דבר שלא העידו בו כתובי התורה ולא באה בו הגדה אמיתית אבל היתה באה אליהם נבואה מהאלוה כמו שבארנו. ומי שהרבה עליו השפע ההוא כאברהם קיבץ אנשים וקראם על צד הלימוד וההישרה אל האמת שכבר השיגו כמו שהיה אברהם מלמד בני אדם ומבאר להם במופתים עיוניים שיש לעולם אלוה אחד לבדו ושהוא ברא כל מה שזולתו ושאין צריך שיעבדו אלו הצורות ולא דבר מן הנבראים; וירגיל בני האדם אל זה וימשכם בסיפורים נאים והיטב להם - לא שאמר אליהם כלל שהאלוה שלחני אליכם וצוני והזהירני; עד שהוא כאשר צווה למול הוא ובניו ועבדיו מל אותם ולא קרא בני אדם על זה על דרך קריאת הנבואה; הלא תראה לשון התורה בו "כי ידעתיו וגו'" - הנה כבר התבאר שעל צד המצוה לבד יעשה. וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם על זאת הצורה היו קוראים בני האדם. וכן תמצא החכמים אומרים במי שקדמהו מן הנביאים 'בית דינו של עבר בית דינו של מתושלח מדרשו של מתושלח' - כולם - עליהם השלום - אמנם היו נביאים ילמדו בני אדם על דרך דורשים ומלמדים ומישרים לא שיאמרו 'ויאמר יי אלי דבר אל בני פלוני':
כן היה הענין קודם משה רבנו אבל משה כבר ידעת מה שנאמר לו ומה שאמר ומאמר העם לו "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים וגו'". אמנם כל נביא ממנו שהיה אחר משה רבנו כבר ידעת דברי עניניהם כולם והיותם כדמות המזהירים לבני האדם קוראים אותם לשמור תורת משה מיעדים הרע למניח אותה ומיעדים הטוב למי שהתישר להמשך אחריה. וכן נאמין שכן יהיה הענין תמיד כמו שאמר לא בשמים היא וגו'" "לנו ולבנינו עד עולם". וכן ראוי שיהיה כי הדבר השלם בתכלית מה שאפשר במינו אי אפשר שימצא זולתו במינו אלא חסר מן השלמות ההוא אם בתוספת או בחסרון; כמזג השוה אשר הוא תכלית שווי המין ההוא - כי כל מזג יוצא מן השווי ההוא יהיה בו חסרון או תוספת. כן הענין בזאת התורה כמו שבאר משוויה ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים" (וכבר ידעת שענין 'צדיקים' - שוים) וזה שהם עבודות אין טורח בהם ולא תוספת (כעבודת המתבודד בהרים הפורש עצמו מן הבשר והיין ודברים רבים מצרכי הגוף וכטלטול לעבודה וכיוצא בהם) ולא חסרון שיביא אל זוללות ואל שטיפה בזימה עד שיחסר שלמות האדם במידותיו ועיונו כשאר נימוסי האומות הסכלות:
וכשנדבר בזה המאמר בתת עילת טעמי המצוות יתבאר לך משוויה וחכמתה מה שצריך שיתבאר. ולזה נאמר בה "תורת יי תמימה". אבל מי שיחשוב שטרחה גדול וקשה ושבה - צער גדול - כל זה טעות בהתבוננות; והנה אבאר אחר זה קלותה באמת אצל השלמים. ולזה אמר "מה יי אלקיך שואל מעמך וגו'" ואמר "המדבר הייתי לישראל וגו'?". אלא זה כולו בערך לחשובים; אמנם אנשי העולה והחמס וההתגברות - המזיק מן הדברים אצלם והקשה שבהם שיהיה שם שופט ימנע ההתגברות. וכן בעלי התאוה והיצר הפחותים - הקשה שבדברים אצלם מנוע לכתם בשרירות לבם בזנות ולקחת הדין מעושהו. וכן כל חסר יראה שמניעת הרע אשר יבחרהו לפי גנות מדותיו - טורח גדול. ואין להקיש קלות התורה וקשיה לפי תאות כל רע - פחות - בעל מידות מגונות. ואמנם תבחן לפי השלם מבני האדם אשר כונת זאת התורה - שיהיו בני האדם כולם כמו האיש ההוא. זאת התורה לבד היא אשר נקראה תורה אלוקית. אמנם זולתה מן ההנהגות המדיניות כנימוסי היונים והזיות הצאבה וזולתם - כל זה מפעולות אנשים מנהיגים לא נביאים כמו שבארתי פעמים: