מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק עה
פרק עה
[עריכה]אני אבאר לך גם כן בזה הפרק מופתי היחוד לפי דעת המדברים אמרו שזה אשר הורה המציאות על היותו פועלו וממציאו - הוא אחד. ואמהות דרכיהם בקיום האחדות שתי דרכים דרך ההמנעות ודרך ההשתנות:
הדרך הראשון
והוא דרך ההמנע - הוא אשר יבחרהו המונם. וענינו - כי הוא אומר שאילו היו לעולם שני אלוהות היה מתחייב שיהיה העצם אשר לא ימלט מאחד משני ההפכים אם ארום משניהם יחד - וזה שקר; או יתקבצו שני ההפכים יחד בזמן אחד ונושא אחד - וזה גם כן שקר. והמשל בו שהעצם או העצמים אשר ירצה זה עתה שיחממם ירצה זה שיקררם ויתחיב מזה שלא יתחממו ולא יתקררו להמנע שתי הפעולות - וזה שקר כי כל גשם מקבל לאחד משני ההפכים; או יהיה זה הגשם חם קר יחד וכן כשירצה אחד מהם שיניע זה הגשם יתכן שירצה האחר להניחו - ויתחיב שלא ינוע ולא ינוח או יהיה נע נח יחד. וזה המין מן הראיה נבנה על שאלת העצם הפרדי אשר הוא ראש הקדמותיהם ועל הקדמת בריאת המקרים ועל הקדמת היות העדרי הקנינים ענינים נמצאים צריכים לפועל. שאילו יאמר האומר שהחומר התחתון אשר עליו יבואו ההויה וההפסד זה אחר סור זה לפי דעת הפילוסופים בלתי החומר העליון - רצוני לומר נושאי הגלגלים - כמו שהתבאר זה במופת; ויאמר אומר שיש שני אלוהות האחד - מנהיג החומר התחתון ואין התלות לפעלו בגלגלים והשני - מנהיג הגלגלים ואין התלות לפעלו בהיולי כמו שחשבו המשנים - היה זה הדעת בלתי מחיב המנעות כלל. ואם יאמר אומר שזה חסרון בחוק כל אחד מהם להיותו בלתי משתמש במה שישתמש בו האחר יאמר לו אין זה חסרון בחוק אחד משניהם כי הדבר ההוא אשר אין התלות לפעלו בו נמנע בחוקו ואין חסרון בפועל בהיותו בלתי יכול על הנמנע; כמו שאין חסרון אצלנו קהל המיחדים באחד בהיותו בלתי מקבץ בין שני ההפכים בנושא אחד; ולא תתלה יכלתו בזה ולא במה שדומה לו מן הנמנעות:
וכאשר שיערו בחולשת זה הדרך ואף על פי שהביאם אליו מביא סרו אל דרך אחר:
הדרך השני
אמרו אילו היו שני אלוהות היה מתחיב שיהיה לשניהם ענין אחד שישתתפו בו וענין נמצא לאחד מהם ולא נמצא לאחר בו נפלו החילוק והחילוף. וזהו דרך פילוסופי מופתי כשימשך האדם אחריו ויתבארו הקדמותיו. והנה אבארם כשאזכור דעות הפילוסופים בזה הענין. וזה הדרך עוד לא ימשך לפי דעת כל מי שיאמין בתארים שהקדמון ית' אצלו יש בו ענינים חלוקים רבים וענין החכמה בלתי ענין היכולת אצלו וכן ענין היכולת אצלו בלתי ענין הרצון; אם כן לא ימנע לפי הדעת ההוא שיהיה כל אחד משני האלוהות בעל ענינים מהם - מה שישותף בהם עם האחר ומהם - מה שיבדל ממנו בהם:
דרך שלישי
הנה גם כן דרך צריך אל הקדמה מהקדמות בעלי אלו הדרכים. והוא שקצתם - והם קדמוניהם - יאמינו שהאלוה רוצה ברצון הרצון ההוא אינו ענין נוסף בעצם הבורא אבל הוא רצון לא בנושא. ולפי אלו ההקדמות אשר בארנום אבל ציורם רחוק כפי מה שתראהו אמרו הרצון האחד אשר לא בנושא לא יהיה לשנים כי לא תהיה עילה אחת מחיבת שני דינים לשני עצמים. וזה כמו שהודעתיך באור הנעלם במה שהוא נעלם ממנו - כי הרצון אשר יזכרוהו לא יצויר והוא אצל קצתם נמנע ואצל מי שיאמינהו יתחדשו עליו ספקות שאי אפשר למנותם - והם יקחוהו מופת על האחדות:
דרך רביעי
אמרו מציאות הפעולה מורה על פועל בהכרח ולא יורנו על רוב פועלים; ואין הפרש בין טענת הטוען שהאלוה שנים או שלושה או עשרים או אי זה מספר שיזדמן. וזה מבואר נגלה. ואם תאמר שזאת ראיה לא תורה על המנע הריבוי באלוה רק היא מורה על סכלות המספר ואפשר היותו אחד ואפשר היותו רבים; והשלים זה ראיתו בשאמר ומציאות האלוה אין אפשרות בו אבל הוא מחויב המציאות - ובטל אם כן אפשרות הריבוי. כן שם ראיתו בעל הראיה הזאת. וזה מבואר הטעות מאד - שמציאותו ית' הוא אשר אין אפשרות בו אמנם דעתנו בו יהיה בו האפשרות כי האפשר בידיעה בלתי האפשר במציאות. ואולי כמו שיחשבו הנוצרים שהוא שלשה - ואינו כן כן נחשוב אנחנו שהוא אחד ואין הענין כן. וזה מבואר למי שהרגיל בידיעת התחיב התולדות מהקדמותיהם:
דרך חמישי
אחד מן האחרונים חשב שכבר מצא דרך מופתי על היחוד והוא - הצורך ובאורו כך. אמר אם יוכל האחד לעשות אלו הנמצאות יהיה השני מותר לא יצטרך אליו; ואם לא ישלם זה המציאות ולא יסודר אלא בשניהם יחד יחובר לכל אחד מהם לאות להתטרכו לאחר והנה אינו מספיק בעצמו. וזה אמנם הוא סעיף מן ההמנעות:
ויש להקשות על זה המין מן הראיה בשיאמר לא כל מי שלא יפעל מה שאין בעצמו שיפעלהו יקרא לואה; שאנחנו לא נאמר על אחד מבני אדם שהוא חלוש להיותו בלתי מניע אלף ככר ולא ניחס לאלוה ית' לאות להיותו בלתי יכול להגשים עצמו או לברוא כמותו או לברוא מרובע צלעו שוה לאלכסונו. כן לא נאמר שהוא לואה להיותו בלתי בורא לבדו - שחיוב מציאותם הוא שיהיו שנים - ולא יהיה זה צורך אבל הכרח והפכו הוא הנמנע. כמו שלא נאמר שהאלוה ית' לואה להיותו בלתי יכול להמציא גשם אלא בברוא עצמים פרדיים וקבצם במקרים יברא בהם לפי דעתם; ולא נקרא זה הצורך ולא לאות שחילוף זה - נמנע. כן יאמר המשתף נמנע שיעשה האחד לבדו - ואין זה לאות בחוק אחד מהם שמציאותם - המחיב שיהיו שנים:
וכבר הלאו התחבולות קצתם עד שאמרו שהיחוד מקובל מן הדת; וגינו המדברים זה ופחתו אומרו. אמנם אני רואה שאומר זה מהם - איש חזק הדעת מאד רחוק מקבל ההטעאה שהוא כאשר לא ישמע מדבריהם דבר הוא מופת באמת ומצא נפשו שלא תנוח למה שחשבו שהוא מופת - אמר שזה דבר ילקח בקבלה מן הדת. כי אלו האנשים לא הניחו למציאות טבע מיושב כלל שתובא ממנו ראיה אמיתית ולא הניחו לשכל ידיעה מוטבעת ישרה שיולידו בה תולדות אמתיות. כל זה נעשה בכונה עד שנניח מציאות שנעשה ממנו מופת על מה שלא ימצא לו מופת והביאהו זה לקצר ממופתי מה שימצא בו מופת. ואין להתרעם אלא לאל ולמודים על האמת מאנשי השכל