מוסר אביך ג ה
כתוב בתורה (ויקרא יט יד): "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", ופירשו חז"ל שהכוונה גם שאסור לגרום לאדם אחר לעבור עבירה. האם האיסור הזה כולל גם מידות רעות? לדוגמה, האם יש איסור לשבח אדם אחר, כאשר דברי השבח עלולים לגרום לו להתגאות?
לענ"ד, באופן עקרוני האיסור אכן חל גם על מידות, שהרי לדברי חז"ל עיקרו של האיסור הוא לתת לזולת עצה שאינה הוגנת, שעלולה לגרום לו נזק, ומכאן ברור שהאיסור כולל גם מידות רעות.
אולם, באופן מעשי בדרך כלל האיסור אינו חל, כי במידות הגרימה אינה ודאית, משתי סיבות: לא בטוח שתתעורר בזולת המידה הרעה, וגם אם היא תתעורר, ייתכן שהוא ישתמש בה לטובה. לדוגמה, אם נשבח את הזולת, ייתכן שלא תתעורר בו גאוה, וגם אם כן, ייתכן שהוא ישתמש בגאוה לטובה, כגון כדי לשפר את הבטחון העצמי שלו כך שיוכל לפעול דברים טובים וכו'. איסור "לפני עיוור" חל רק במצב שבו אנחנו בטוחים שהזולת יעבור עבירה. לדוגמה, אם אדם שאינו שומר שמיטה מבקש לקנות שור כדי לחרוש את האדמה, אסור למכור לו, אבל אם הוא רק מבקש לקנות שור, ויש אפשרות שהוא מתכוון לשחטו ולאכלו, גם אם רוב האנשים הקונים שור מתכוונים לחרוש בו, מותר למכור לו. לפי זה, אם יש אפשרות שהזולת ישתמש בדברי השבח שלנו לטובה, מותר להגיד לו, ואין בכך איסור "לפני עיוור".
אבל אם ברור לנו, שהדברים שלנו יעוררו בזולת מידה רעה, והוא גם ישתמש בה לרעה, הרי זה איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו, ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה. ומצאנו כמה דוגמאות לכך:
- בתלמוד בבלי (בבא בתרא י א) מסופר: במוצאי יום הכיפורים חלם רבן יוחנן בן זכאי על בני אחותו, וראה שה' גזר עליהם להפסיד 700 דינר במשך השנה. כדי להציל אותם מהגזירה, הוא היה דוחק בהם במשך כל אותה שנה לתת צדקה. בסוף השנה, הסכום שנתנו הצטבר ל-683 דינר. בערב יום הכיפורים של השנה הבאה, הם נעצרו ע"י הקיסר. אמר להם ריב"ז: "אל תדאגו, תנו להם עוד 17 דינר וישחררו אתכם". כששאלו אותו כיצד ידע, סיפר להם על החלום. אמרו לו: "מדוע לא סיפרת לנו מלכתחילה, והיינו נותנים את כל ה-700 מייד?" אמר להם: "רציתי שתקיימו מצוה לשמה". רבן יוחנן בן זכאי גילה דאגה למידות הטובות של בני אחותו, ורצה להציל אותם ממידה רעה של קיום מצוה שלא מן המובחר.
- בתלמוד בבלי (ברכות לט ב סיפר רב אשי, שרבי זירא היה נוהג לבצוע לעצמו, בסעודת שבת, פרוסת לחם גדולה במיוחד. הקשה רבינא: "מדוע עשה כך, והרי זה נראה כרעבתנות?!"; ענה לו רב אשי: "מכיוון שהיה נוהג כך רק בשבת, ידעו כולם שאינו רעבתן". מכאן, שחז"ל חששו אפילו ל"מראית עין" של רעבתנות.
- בתלמוד בבלי (ברכות יז ב) עוסקים בדינו של חתן בליל הכלולות, הפטור מקריאת שמע כי הוא טרוד במצוה ואינו יכול להתכוון כראוי. השאלה היא מה דינו של חתן הטוען שיכול להתכוון בקריאת שמע, והדבר אינו מפריע לו לקיים את מצוות החתונה? לפי אחת הדעות, אסור לו לקרוא קריאת שמע כי זה נראה כיוהרה - הוא מתגאה וטוען שהוא יכול להתכוון יותר טוב מכל שאר החתנים. מכאן, שחז"ל חששו גם ל"מראית עין" של מידת הגאוה ("מיחזי כיוהרא"), ואף החמירו בה יותר מכל "מראית עין" אחרת, בכך שגזרו לבטל מצוות עשה מהתורה (קריאת שמע).
"מראית עין" קלה יותר מסייגים אחרים, כפי שניתן ללמוד מדברי הפוסקים בסוגיית אכילת בשר-עוף בחלב שקדים. מכאן, קל וחומר שיש לעשות סייגים וגזירות אחרות על מידות רעות, ובפרט יש לחשוש גם לאיסור "לפני עיוור" במידות. אולם הדבר מסור לליבו של כל אדם, כל אחד צריך לעשות לעצמו סייגים והרחקות לפי ההערכה שהוא מעריך את אופיו ואת האופן שבו הוא מושפע.
לענ"ד נראה שיש איסור מכשול-לפני-עיוור גם במידות. אע"פ אף על פי, למרות ש- ששמעתי משמיה דגברא רבא שאין במידות משום לפני-עיוור[1], לא אדע טעמו של דבר, שהרי גם בעצה שאינה הוגנת יש איסור מכשול-לפני-עיוור.
אלא שבמידות אינו מוכרע כל כך, שהרי דין לפני-עיוור הוא דהיכא דאיכא למיתלי בהיתירא תלינן [2], וחזינן שאין הספק בכלל אזהרת לפני-עיוור, ואפילו במיעוט תולין, שהרי רובא לרדיא, ומכל מקום יכול לתלות שלקחה לשחיטה. אם כן, כל זמן שאין אנו יודעים שדבר זה יביא למידה זו אסורה, איכא למתלי בהיתר, ואפילו אם יתעורר לאיזו מידה שהיא רעה ברובה, מכל מקום יש בכל מידה דרכים לטובה, ואם כן יש לומר שישתמש בדרכיה הטובים, ובהיתירא תלינן.
אבל במי שברור לנו, שבהתעוררו לאיזו מדה הרעה ברובי שמושיה ישתמש בה ברעתה, הרי זה איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו, ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה.
והרי אפילו שמא יבאו לעשות מצוה שלא מהמובחר [3] חשש רבן יוחנן בן זכאי, בפרק קמא דבבא בתרא[4], שלא להודיע להם את חלומו.
וכן מצינו, שאפילו גזירות וסייגים של מראית-עין לבד גזרו חז"ל במדות, ועאכו"כ על אחת כמה וכמה, קל וחומר לשאר הסייגים (והלא איסור מראית-עין קל משאר הסייגים, כדמוכח מדברי הפוסקים בריש הלכות בשר בחלב לענין חלב שקדים בבשר עוף), וכגון דמצינו (ברכות לט:): "מתחזי כרעבתנותא", דפריך א"בצע אכולה שירותא", בפרק "כיצד מברכין", ומשני "כיון דכל יומי לא קעביד הכי", אבל לולא זה מחזי כרעבתנותא ואסור.
וכן "מחזי כיוהרא" גזרו בכמה ענינים, ואפילו לבטל מצוה דאורייתא בשב-ואל-תעשה גזרו משום מראית-עין של איסור גאוה, שלא מצינו גזירה כזאת לבטל מצות עשה משום מראית-עין הקלה משאר גזירות, והרי חתן הרוצה לקרות [5], כיון שיודע בעצמו שיכול לקרות ואינו טרוד ואינו מבטלו משמחתו, למ"ד למאן דאמר, למי שאומר "העוסק במצוה" לא אמרינן כ"א כי אם, אלא כשאינו יכול לעשות שניהם, ומצד "לא כל הרוצה ליטול את השם" פוטרו רשב"ג ואוסרו.
אם כן, כש"כ כל שכן, קל וחומר שסייגים אחרים וגזירות קרובות חובה הם, אלא שאין הדבר מסור כי אם ללבו של אדם לשום ארחותיו, ויראה בישועתו של הקב"ה [6].
הערות שוליים
[עריכה]- ^ לג) מהרי"מ חרל"פ זצ"ל: אמר אאמו"ר הרב זצ"ל שלא מצא אח"כ בספרים מי שהזכיר ע"ד איסור מכשול-לפני-עור במדות רק בספר פלא יועץ (אות ד - דבור המספר שבחו של אדם).
- ^ לד) עבודה זרה טו א
- ^ לה) שלא לשמה.
- ^ לו) בבא בתרא י א
- ^ לח) ברכות יז ב
- ^ לט) מועד קטן ה א