מהרש"א על הש"ס/ראש השנה/פרק ד

כט:

בפרש"י בד"ה אלא ביבנה כו' בימיו וכן בכ"מ כו' עכ"ל הס"ד:

תוס' בד"ה אבל לא במדינה לא בירושלים כו' והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת כו' היינו לאחר חורבן כו' עכ"ל. מיהו ק"ק דאחר חורבן בהמ"ק למה היתה ירושלים יתירה גם נראה דאחר החורבן מיד היה ב"ד של ריב"ז ביבנה וע"ק דרש"י גופיה פי' ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה יתירה כו' ע"ש ויש לפרש דלאו דוקא אחר חורבן בית המקדש אלא אחר שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים כדאמרינן לקמן בפרקין ודו"ק:

בא"ד. ועי"ל דבדין הוא דלולב יהיה כו' עכ"ל. כצ"ל וכ"ה בתוס' בפרק לולב וערבה אבל האי תירוצא אין כאן מקומו אבל הוא שייך אקושיא דלעיל וכ"ה בת"י וק"ל:

בד"ה רדיית הפת כו' וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כו' שספיקה דוחה י"ט כו' עכ"ל. ר"ל דתקיעת שופר יש בו איסור מלאכה מדרבנן דומיא דרדיית פת בלאו גזירה דשמא יעבירנו כדמוכח כו' דמספיקא דוחה י"ט כו' מזה מוכח דיש בו איסור מלאכה מדרבנן דהא איסור הוצאה ליכא בי"ט אבל מהא דקאמר דאין ודאה דוחה שבת ליכא ראיה דהא היינו טעמא משום גזירה שמא יעבירנו ואהא כתבו דלא תימה דע"כ לית ביה איסור מלאכה דרבנן דאם כן ל"ל טעמא דשמא יעבירנו כו' תיפוק ליה משום האי איסור מלאכה דרבנן די"ל דמשום האי איסורא דרבנן לא הוה דחינן מצות עשה אי לאו משום דרבה דשמא יעבירנו ודו"ק:

ל.

בפרש"י בד"ה ובר"ה לא היו כו' להיות בשבת אלא בב"ד הגדול כו' הד"א ובד"ה מחצות כו' ואפילו הרחוקים כו' ולהלן כו' עכ"ל. הס"ד ובד"ה א"נ דאיבני כו' בזמן הזה אתי למיכל כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה לא לעולם כו' ושמא יפרש דהאי בגבולין איירי בירושלים כו' עכ"ל. ולמאי דפריך ואפי' שלא בזמן ב"ד לא הוי מצי לשנויי דאיירי דוקא בירושלים דהכי בעי למימר לעיל דבירושלים תוקעין בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד וביבנה כו' דלא אמרי' הכי אלא גבי תקיעת ר"ה אבל ביובל ודאי דאין חילוק בין ירושלים ובין יבנה דהא בכל ארצכם כתיב ולענין ר"ה נמי לא ניחא להו למימר הכי כמ"ש ומיהו מבכל ארצכם בכ"מ כו' ור"ל כיון דלגבי יובל ע"כ לישנא דבגבולין בכ"מ בא"י איירי אית לן למימר דלגבי ר"ה נמי בכה"ג איירי ודו"ק:

ל:

בד"ה ונתקלקלו כו' דאם יבואו עדים יהא מוסף כו' עכ"ל. ועוד שאר כבשים וקרבנות מוסף יקריבו וגם התמיד אחר הבאת העדים וק"ל:

בא"ד דאי משום שהיו סבורין שלא יבואו עדים ואמרו שיר של חול זה הקלקול לא היה בתמיד כו' עכ"ל. דבלא באו עדים לא היה כאן קלקול שהרי שפיר אמרו שיר של חול אלא בבאו עדים ונעשה זה הכבש מוסף כפי התנאי והיה הקלקול שאמרו שיר של חול בקרבן מוסף ולא הל"ל שאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים אלא שאמרו שיר של חול עם קרבן מוסף ולמאן דאמר שלא אמרו שירה כל עיקר ניחא דבלא באו עדים היה הקלקול בשיר של תמיד בין הערבים שלא אמרו עליו שירה כלל ובבאו עדים היה הקלקול במוסף שלא אמרו עליו שירה כלל וק"ל:

בא"ד. ועוד למ"ד שלא אמרו שירה כו' והשתא אם באו עדים ולא היה להם שהות כו' עכ"ל. דלמ"ד שאמרו שיר של חול איכא למימר דלא חייש בבאו עדים ולא יהיה שהות להקריב שאר קרבנות אבל למ"ד שלא אמרו שירה כלל ע"כ בבאו עדים מבע"י לא יהיה קלקול שיוכלו לומר עדיין שיר של מוסף אלא שיהיה הקלקול שלא יהיה להם שהות לומר שיר של מוסף א"כ יותר נתקלקלו בשלא יהיה להם שהות להקריב שאר הקרבנות הן של מוסף הן של תמיד של בין הערבים שהרי לא הקריבו רק כבש אחד של מוסף כפי התנאי ואהא תירצו דלכך תלה הקלקול בשיר דאפשר לומר כשלא באו עדים כו' לא יהיה קלקול כלל בקרבנות אלא בשיר של חול שלא אמרו כלל ודו"ק:

בא"ד אין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפ"ב דערכין ויכול כו' עכ"ל. כצ"ל וקאי אדלעיל דהא דאין אומרים שירה אלא על היין איתא נמי בפ"ב דערכין ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואם באו עדים כו' ושיר הרנינו יאמרו הרנינו מספק ויחזרו כו' כצ"ל:

לא.

בד"ה וירכב על גו' אשר היה עליו למפתן הס"ד ואחר כך מה"ד וימלא הבית וגו' כצ"ל:

בד"ה עד אשר יאשמו כו' עכ"ל סיפא דקרא דאלכה ואשובה וגו' הוא וק"ל:

לא:

גמ'. ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם כו' כצ"ל. כנראה מפרש"י דאל"כ לא הוי י' גליות וק"ל:

שם. דתנן כרם רבעי כו' לוד מן המערב וירדן מן המזרח כו'. כצ"ל וכ"ה בסדר המשנה מסכת מעשר שני פ"ה:

בפרש"י בד"ה ומיבנה כו' אושא בימי ר"ג וחזרו מאושא ליבנה ובימי ר"ש בנו חזרו כו' עכ"ל. ר"ל דבימי ר"ג חזרו מאושא ליבנה כדאמרינן פ' זה בורר אחר ר"ג ליבנה ושוב בימי ר"ש בנו חזרו שוב מיבנה לאושא כדתניא לקמן בפרקין וכשקידשו כו' ודו"ק:

בד"ה א"ר יהושע כו' שאפי' ראש ב"ד בכל כו' כצ"ל:

בד"ה דאם כן אם אתה מטריחן הס"ד ובד"ה שית כו' חדא האי וחמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהא לולב ניטל ז' ושיהא יום הנף כולו אסור ושיהו מקבלין כל היום ושלא יהו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה צריך שיפריש כו' ברבעתיים שהגר חייב בקרבן כו' אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרק גו' כו' כצ"ל מיהו התם בפרק ד' מחוסרי כפרה לא הזכיר רק דבעי בגר מילה וטבילה והרצאת דמים ולא הזכיר הזאת דמים אלא כיון דטבילה יליף שם דבעי משום דאין הזאה בלא טבילה ע"כ דבעי נמי הזאת דמים גם מ"ש הרצאת דמים מדכתיב וחצי הדם זרק וגו' התם מייתי ליה מדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' ומילה מייתי ליה התם מדכתיב ואראך מתבוססת בדמיך וגו' ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה וביקש ר"א כו' וא"ת ואם לא קדשה מה היו מרויחים כו' עכ"ל. מה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' פ"ק דביצה ובחדושנו שם:

בא"ד אין ראיה מהקדש למעשר שני וכרם רבעי כו' דרב אחאי פסקו דבמעשר שני ובכרם רבעי יכול לחלל כו' וההיא דהתקבל שפיר ה"מ פריך עלה עכ"ל כצ"ל מת"י והגהת אשר"י ע"ש בתוס' וק"ל:

לב.

בפרש"י בד"ה לא יפחות כו' ואס"ד ג' מן התורה כו' א"כ שבע נמי ז' מן התורה כו' ה"ל ר"י בן נורי מוסיף עכ"ל פי' דה"ל ר"י בן נורי מוסיף בלכתחילה דת"ק לא בעי אלא י' מכולהו ואיהו בעי כ"א מכולהו אבל ק"ל אמאי לא מוכח לה מסיפא גופה דה"ל ר"י בן נורי מוסיף בדיעבד דת"ק לא בעי אלא ז' מכולהו דיצא ואיהו בעי תשעה מכולהו דיצא ועוד קשה ומאי קושיא דר"י בן נורי מוסיף אמאי לא נימא קושטא הוא דמוסיף ולולי פרש"י היה נראה לומר דודאי מרישא מוכח דאם כן ז' נמי ז' מן התורה כו' וא"א למצוא ז' מלכיות בתורה דבדוחק משכח תלמודא לקמן ד' מלכיות בתורה ודו"ק:

לג.

בפרש"י בד"ה הא נשים כו' וכי תקעי איכא בל תוסיף עכ"ל. לא ידענא [א] מאי בל תוסיף שייך הכא דלא שייך למימר בל תוסיף אלא בעושה המצוה ומוסיף עליה אבל הל"ל וכי תקעי הוה איסורא דרבנן דבשלא במקום מצוה איכא איסורא דרבנן בתקיעה כדמוכח בר"פ ודומיא דהכא דמוקמינן לה כר' יהודה דאמר אין בנות ישראל סומכות היינו משום איסור עבודה בקדשים כדמוכח בפרק אין דורשין ולא משום בל תוסיף:

תוס' בד"ה הא רבי יהודה כו' מעיקרא אמרי מ"ד הלכה כר' יהודה כו' עכ"ל. ר"ל הלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצות אבל בהא דנשים סומכות רשות ודאי הלכה כר' יוסי והפטור מן המצוה מותר לעשותה ודו"ק:

בא"ד דאסרינן בפ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא כו' עכ"ל. לאו מהאי קרא מייתינן ליה התם אלא מדכתיב ליראה את השם הנכבד והאי קרא את ה' אלהיך תירא דרשינן ליה בדוכתא אחריתא לרבות ת"ח ודו"ק:

בא"ד. ומיהו בירושלמי כו' שר"ל שלא ראה מאורות כו' ואינו סומא עכ"ל. דהשתא ליכא לדיוקי אבל ראה ונסתמא דפורס דלרבותא נקט שלא ראה מאורות מימיו אף על גב שאינו סומא וק"ל:

בד"ה תניא נמי כו' לכתחלה אמרינן תקעו והדר תני כו' וגירסא אחרת שכתוב בספרים מוכחא כפירוש זה כו' כצ"ל ר"ל שלפרש"י קשה לפי גירסא זו דודאי באיסור דרבנן אין בית דין מצווין להפריש קטן שלא הגיע לחינוך ואמאי קאמר מעכבין וק"ל:

בא"ד ולא דמי לשאר איסורים וכמו שפי' מוכח בריש ערכין דההיא דמעכבין כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל ההיא דמעכבין האי לישנא דאין מעכבין דקתני בסיפא ועוד י"ל כמשמעו לפי גירסא אחרת דההיא דמדיוקא דאין מעכבין ביו"ט הא בשבת מעכבין וק"ל:

לג:

בפרש"י בד"ה שלש של שלש שלש תקיעה כו' ובד"ה אין בידו אלא א' דפסוקי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שיעור תרועה כו' בקסרי קשר"ק קש"ק קר"ק כו' כצ"ל:

בא"ד וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך כו' דא"כ נעשית תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה כו' עכ"ל. וקשה לדבריהם למה לא יהא מאריך בשבר א' כג' כוחות של כל שהוא דהא שברים משום גנוחי הוה וא"כ תקיעה דשברים לא הוי אלא כג' גניחות שהם גדולים יותר מג' כוחות של כל שהוא כמ"ש התוס' גופיה לקמן דצריך להאריך בתקיעות קש"ק כג' שברים כו' ואפשר שעל זה כוונו התוס' לומר ונראה שחייב אדם להאריך כו' ובתקיעות של קש"ק כשיעור ג' שברים כו' דהשתא אין לחוש אם עושה שבר א' כג' כוחות של כל שהוא ושוב מצאתי בהגהת אשר"י שדקדק כן על דברי הרא"ש ע"ש:

בא"ד שפי' בערך ערב דהלין דמחמרי ועבדי שלשים כו' ואלין י' אינון כשגומרין כל כו' אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא כו' אלמא בעידן צלותא כו' ומתחיל הקשקי"ם או כשמסיים הקשקי"ם כו' כצ"ל:

לד.

גמ'. והאי תנא מייתי לה בג"ש ממדבר דתניא כו' ואידך דרב מתנה מדשני קרא בדיבוריה תעבירו ביד לא מצית אמרת כו' כצ"ל וכ"ה בילקוט:

בפרש"י בד"ה ה"ג ושלש כו' לתלמודו הוא בא רשב"ן אומר כו' לתלמודו הוא בא מאי לתלמודו הוא בא כו' הס"ד והד"א:

בד"ה נעבריה ביד ואי כו' לא הוה משתמע תעבירו לשון תקיעה עכ"ל ר"ל תעבירו דכתיב גבי שופר איכא לפרושי הכי שיעבירנו השופר בידו אחר התרועה למקום אחר ולא יתקע בו עוד אבל והעברת דכתיב גבי תרועה ליכא לפרושי הכי אלא כדרב מתנה וק"ל:

לד:

תוס' בד"ה מט' בני אדם כו' והשתא גרסי' שפיר תקיעה מזה ותרועה כו' דהיינו זה אחר זה כו' עכ"ל. ומרישא דשמע ט' תקיעות בט' כו' לא שמעינן ליה משום דאיכא לפרושי דוקא מאדם א' ומיהו ק"ק לפי גירסת הקונטרס נמי מצינן לפרושי הך סיפא תקיעה מזה כו' דהיינו בזה אחר זה דמרישא לא שמעינן אלא מאדם אחד בזה אחר זה ודו"ק:

בד"ה לדידי לא ס"ל כו' מתחלתה עד סוף אין לחוש כדאביי כו' ולא כרב יוסף דאמר מהיכא דקאי לסיפא כו' עכ"ל בגמרות שלפנינו הסוגיא דהתם איתא בהיפך דרב יוסף ס"ל מרישא לסיפא ע"ש וק"ל:

בד"ה כך מוציא את הבקי כו' דאמר ר' יוסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בש"ת ופריך עלה מדתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאלה בברכת השנים מחזירין אותו ומשני הא ביחיד כו' כצ"ל וכ"ה ברא"ש ע"ש וק"ל:

בא"ד. דבציבור יוצא ע"י שליח צבור ואפילו כצ"ל:

לה.

בפרש"י בד"ה ה"ג הלכה זו כו' מתמעטין ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים ממנה כו' ובד"ה רבי יהושע כו' ונטל שני כוכבים מכימה והביא כו' עכ"ל כצ"ל: