מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט

קג:

גמ' האי אמר בעינא דתינקר ארעאי כו'. וה"ה דהוה מצי למימר הכי בבעל הקרקע דאמר בעינא תיבנא כדקאמר גבי האריס אלא דמשכח טענה דעדיפא מינה גבי בעל הקרקע וק"ל:

תוס' בד"ה מנכה לו כו' דבקבלנות אינו מנכה לו אלא נוטל שליש או רביע כו' עכ"ל. הא ודאי דבחכירות נמי אם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו מן חכורו ומתני' דהכא הא מוקמינן לה ביבש נהרא זוטא ולא הוי מכת מדינה וא"כ ע"כ הא דקתני בסיפא מנכה לו מן חכורו היינו טעמא מדקאמר בית השלחין דלא איבעי למימר כיון דקאי בגווה כו' כדמסיק לקמן אלא דבקבלנות כיון דאפילו במכת מדינה אינו מנכה לו נראה להם דוחק לכאורה לנכות אפילו בבית השלחין זו וחהא כתבו דמכל מקום הכא בסיפא כו' דכיון דקאי בגווה ואמר בית השלחין ה"ל כאלו התנה בפירוש לנכות לו ביבש המעיין ועדיף ממכת מדינה ודו"ק:

קד.

בד"ה אידי ואידי בו' אלא משום דשמואל לא משכח קפידא במחכיר לחוכר קאמר רבינא כו' עכ"ל. ק"ק דאכתי נימא לאידך גיסא כיון דשמואל לא משכח ליכא קפידא בחוכר למחכיר לשמעי' רבינא דבחוכר למחכיר נמי ליכא קפידא בכה"ג דמיירי בברייתא ויש ליישב דרבינא לא בא לאשמועינן אלא מלתא דהכא ודו"ק:

בד"ה לא ימשכננו יותר מחובו דאע"ג דאין משלם לו הגרעון אלא בכתב מ"מ כו' עכ"ל. פי' לדבריהם דמשמע להו דהך דורש לשון הדיוט אינו דומה ממש להנך דלעיל דהנך דלעיל לענין גוף הדין שכותבין אם אוביר כו' ואחריות דאית ליך עלי כו' אפילו לא נכתב כאלו נכתב הוא ומשלם במיטבא ומביא קרבן עשיר כו' אבל הכא לענין גוף הדין שכותבין כך תשלומין דאית ליך כו' דהיינו משום גרעון לא קאמר דריב"ק דורש לשון הדיוט ויהיה לא נכתב כאילו נכתב דדוקא בכתב מהני לגרעון אע"ג דאיכא מצוה שלא יקחנו הרי על ידי כתיבה מקנה לו ואינו בידו אלא בתורת שאלה א"נ דהוי כמו פרוזבול כמ"ש התוס' לקמן אבל אם לא נכתב אסור לקחנו ועובר על המצוה ולא קאמר הכא דריב"ק דורש לשון הדיוט ואפי' לא נכתב כאילו נכתב אלא למלתא אחריתא דהיינו שלא ימשכננו יותר מחובו ואהא כתבו דאע"ג דלענין גופא דדינא דהיינו לענין גרעון אינו אלא בכתב מ"מ לענין דלא ימשכננו יותר מחובו דורש לשון הדיוט ולא נכתב ה"ל כאילו נכתב ודברי מהרש"ל בזה שכתב דאף קודם שנהגו לכתוב ולא היה משלם הגרעון היה אסור להשכין יותר מחובו הוא דבר תמוה בלי טעם ואין להאריך בשאר דחוקים כי דברי התוס' ברורים באין גמגום כמו שכתבנו ודו"ק:

קד:

בד"ה סבר רב כהנא כו' ואפילו מאן דחייש לכחש גופנא כו' הכא מודה לרב אשי כו' עכ"ל. ואיכא למימר דהיינו טעמא דהתם חיישינן לכחש גופנא דאין להפסיד המזיק יותר ממה שהזיקו ולכך מנכה לו כחש גופנא אבל הכא אדרבה למה ישתכר האריס כחשא דארעא לנכות לבעה"ב כיון שגם הוא לא הפסיד כלום בזריעת החטים ומיהו רב כהנא ודאי דסבר הכא למימר דמנכה לו כחשא דארעא ע"כ דלא סבירא ליה כמ"ד התם דלא חיישינן לכחש גופנא ואין לחוש כיון דמלתא דרב כהנא לא קאי הכא וק"ל:

קה.

גמרא להכי טרחת כו' .ולא קאמר הכא טעמא רווחא לקרנא משתעבד כדלקמן דלא קאמרינן הכי אלא שיהא הריוח קיים בשותפות למלאות הקרן כפרש"י ומיהו לכ"ע כפי חלקו בריוח למלאות הפסדו בקרן שלו להכי בעי למימר להכי טרחת כו' ועוד י"ל דלקמן מיירי בשני קבלנים אבל הכא איירי בחד דקביל עסקא מבעה"ב דיכול לחזור קודם הזמן ויאמר המקבל הרי כאלו חזרתי בי כשהפסדתי והוה ליה שני עסקות וקבל עליך חצי הפסד ובשכר טול שליש ולהכי בעי למימר להכי טרחת כו' ונ"י דחק בזה לאין צורך וק"ל:

תוס' בד"ה מזלא דבי תרי כו' עכ"ל. ובא"ל נמי הב לי פלגא רווחא הרי כיון דחבירו יטול כנגדו פלגא דרווחא א"כ בלאו האי טעמא דקאמר רווחא לקרנא משתעבד מצי א"ל דהריוח משתעבד להשתכר בשותפות עד זמן שקבעו ומזלא דבי תרי עדיף להשתכר בו ולא גרע הריוח מן הקרן דמשתעבד להשתכר בו עד הזמן וק"ל:

קה:

בפרש"י בד"ה טמא הרוכב לא כו' דבלאו היסט אבנים נמי טמא המהלך כו' עכ"ל. לכאורה מלשון המשנה נראה דמילי מילי קתני המהלך ע"ג אבנים כו' או מהלך על גבי אדם או בהמה כו' וכ"כ בהדיא הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת מת ע"ש אבל מפרש"י נראה שהוא מפרש לה בחדא שהנרכב הולך ע"ג אבנים וצ"ל לפירושו דאם היה הנרכב מהלך בבית הקברות בלא אבנים היה הרוכב טהור דאפילו בכחו רע דבלאו הרוכב היה הנרכב נוגע בעצם ולא הוה ניסט מחמת הרוכב אבל במהלך הנרכב על גבי אבנים בכחו רע לא היה העצם ניסט על ידי אבנים מחמת הנרכב לחוד רק מחמת משא העליון ודו"ק:

תוס' בד"ה על אדם שכחו כו' ואפי' יטמא טומאה מדרבנן כמו שפר"י כו' מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון ולא כו' עכ"ל. פי' לדבריהם דבגד שני לחיבור דהיינו בגד שלישי ממש לנגיעה לטומאת מת אינו טמא אלא טומאת ערב ואינו מטמא אדם וכלים ואפילו לפר"י דאף השני לחיבור שהוא שלישי לטומאת מת יטמא מדרבנן טומאת שבעה מ"מ האי בגד שלישי לטומאת מת שהוא השני לחיבור לא מקרי אב הטומאה לטמא אדם וכלים אפילו מדרבנן אלא דין ראשון יש לו ולא יטמא את האדם הרוכב ועיין על פר"י בפ' ג' מינין בד"ה בחיבורי אדם באדם כו' ושכתבו שם שהשלישי הנוגע בנוגע במת קיצור לשון הוא והיינו בגד שלישי ממש ור"ל שלישי לנגיעת מת וכאלו אמרו שהשלישי הנוגע בנוגע בנוגע במת אבל הנוגע בנוגע במת דהיינו בגד שני ממש היינו דיקריב בדיקרב שכתבו בתר הכי דטמא מדאורייתא ודברי התוס' בפ"ק דשבת צריכין עיון בזה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ד' סאין זרע לכור לבית כור קרקע והוא אלף כו' עכ"ל. כצ"ל וכ"ה בספרים מדויקים דליכא לפרושי הכא אלא בכור תבואה וכמו שכתבו גם התוספות מיהו ק"ק דלפי זה מ"ש והוא אלף וחמש כו' היינו נמי שיעורא של כור תבואה ולא משמע כן בכולי תלמודא אלא דההוא שיעורא בכור זרע קמיירי וי"ל דמ"מ מיניה תשער נמי כור תבואה שהוא חלק שמינית ממנו בקירוב דהא מארבע סאין הוה כור תבואה וארבע סאין זרע הוא קרוב לחלק שמינית מכור זרע ועוד יש לקיים פרושי רש"י הישנים ד' סאה לבית כור קרקע זרע והיינו כדי נפילה שיגדל מד' סאין כור שיוכל לזרוע ממנו בית כור של אלף ות"ק אמות לפי חשבון סאתיים דחצר המשכן ודו"ק:

בד"ה למפולת כו' וקמבעיא לן לשדה של זרע כו' עכ"ל. מ"ש מהרש"ל בזה דלעולם מדת השדה של בית כור שוה לפי חשבון המשכן אלף ות"ק אמות אלא דקמבעיא ליה אי אותו בית כור זרוע במפולת יד או בשוורים ויש בה תבואה הרבה לפי שנזרע היטב כו' עכ"ל. כל זה הוא דחוק כיון דאם נזרע בשוורים באלף ות"ק אמות יש בו זרע יותר מכור למה קרא אותו כור ואי משום אילו היה נזרע במפולת יד יש בו כור זרע הוא דחוק ואין זה אלא דברי נביאות לומר דלפי חשבון המשכן הוא במפולת יד ונראה לי לומר דהכי קמבעיא מה ששיערו חכמים בית כור שנזרע בו כור הוא אלף ות"ק אמות היינו שנזרע במפולת יד אבל בשוורים כור נזרע בפחות מזה השיעור ונמצא בפחות מאלף ות"ק אמות נמי יש בו לקט ארבע קבין שהרי יש בו כור זרע א"ד בשוורים ניתן זה השיעור דבאלף ות"ק אמות יש בו כור זרע אבל במפולת יד אפי' באלף ות"ק אמות אין בו כור זרע ולא בעי ארבע קבין ודו"ק:

קו.

תוס' בד"ה אלא מעתה כו' וי"ל דשפיר קאמר אלא מעתה כו' עכ"ל. וגם אנו נאמר בהאי אלא מעתה שביעית לא תעלה לו מן הגירוע כו' דלקמן ולא תקשה ליה בפשיטות אהך ברייתא דהכא דאין שביעית עולה לו מן המנין די"ל דאי הוה טעמי דמעטיה קרא משני תבואות דשביעית אינה ראויה לתבואה אבל מכת מדינה הוה ראויה לתבואה הכא בשדה אחוזה ליכא מיעוטא דקרא ומשום הכי עולה מן המנין אבל השתא דאמרת דמכת מדינה נמי מקרי אינה ראויה ואפ"ה לא אימעיט מקרא דשני תבואות ושביעית נמי לא אימעיט מיניה אלא מסברא בלאו קרא קאמרת דאפקעתא דמלכא היא א"כ מהך סברא נמי לא תעלה לו מן הגירוע ומשני מ"מ כיון דהתם לא תלי לה בשני תבואות כלל ליכא ביה אפקעתא דמלכא כיון דחזיא למשטחא פירי ודו"ק:

בא"ד אי אשתדוף רובא כו' כיון שיש בחוצה לארץ בשום מקום בעולם כו' עכ"ל. דהא אפילו אשתדיף כל ארץ ישראל אי לאו אשתדיף גם בחוצה לארץ מקרי שני תבואה דלא הוו דומיא דשני אליהו דבשום מקום ליכא וק"ל:

בד"ה מתיב רב ששת כו' אבל הכא שלא היה שם דילמא אי הוה התם היה בו רוח גבורה כו' עכ"ל. למאי דמוקמי לה בס"פ הפועלים דשמע קול אריה ועל איכא למימר נמי בהך דהא לא בא לו רוח גבורה אלא דהאי שנויא לא קאי לפי האמת ורבה הוצרך לאוקמי הכי בדוחק כמו שכתב הרא"ש בפ' המפקיד ודו"ק:

קו:

בפרש"י בד"ה בחרפי חטין ושיפון הנזרעין בתחילת החורף באפלי שעורין כו' עכ"ל. הרא"ם תיקן בפירוש רש"י בחומש שיהיה הגירסא כמו כאן אבל לא תיקן שם במה שפירש חורף עת זרע שעורים וקטנית החריפין עכ"ל. שהוא נראה היפך משמעתין ונראה לי לפרש לפי פירושו בחומש הא בחרפי שעורים נזרעין בימי חורף דהיינו בטבת שבט עד אדר וכר"ש דעד אדר נקרא חורף ולכך נקרא חורף שזורעין בו דברים החריפין להתבשל והא באפלי הם חטין ושיפון שנזרעים בחשון וכסלו לפי שאינן חריפין להתבשל וקרא מוכח כך כי החטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה ודו"ק:

קז.

בד"ה הא לן והא להו כו' ומתבואה לקטנית ור"ש אוסר כדאמרן עכ"ל. כצ"ל ור"ל דהכי תני ליה רב יהודה לרבין במתני' תבואה יזרענה קטנית לבני בבל ואפ"ה קתני בה ר"ש אוסר וטעמא כדאמרן דהיינו כרבה שהשינוי מקלקל הקרקע אפי' בלא הכחשה וה"ה והוא הטעם אפילו בבבל ודו"ק:

תוס' בד"ה האי מאן כו' ואי כריב ותני לית לן בה שם לא יאסור רשב"ג עכ"ל. ר"ל לפי שיטתם האי ולא אמרן כו' תלמודא קאמר לה ולא קאי אמלתא דמר אלא אמתני' דשם לא יאסור ר' שמעון בן גמליאל אבל לפרש"י ניחא טפי דקאי שפיר אמלתא דמר גופה ודו"ק:

בד"ה אילן העומד כו' משום דרגילות למלאות גינתו עפר ולהשוותו כו' עכ"ל. הכי קאמר רבי יהודה התם אם ירצה התחתון למלאות כו' ולר"מ לא בעי למימר נמי דלכך שדי נופו בתר עיקרו התם מה"ט דקאמר נמי אם ירצה עליון ליקח עפרו כו' דמשמע דר"מ חזר מהך סברא דקאמר התם ר"מ מאחר ששניהן יכולין למחות רואין מהיכן ירק זה חי והיינו כמ"ש התוספות דמהשרשים שהוא חי הוא כולו בשל עליון אבל ר"י קאי בהך סברתו והיינו משום דרגילות למלאות כו' ואין רגילות ליקח העפר ודו"ק:

קז:

בד"ה ארבע גרמידי כו' כפי' הקונט' דעל נהרא כו' ונראה לעינים בתרי עברי נהרא כו' עכ"ל. כצ"ל והד"א:

קח.

בד"ה האי מאן בו' גבי טעה שליח והאמר כו' גבי מצרנות שהוא כעין שליח כו' עכ"ל. ומתוך שמעתין דמייתי מדרב נחמן דאין אונאה לקרקעות ליכא לאוכוחי דבמצרנות קאיירי דאהכי מייתי ליה דאיכא למימר דרב נחמן לא מיירי במצרנות אלא דתלמודא הכא מחשיב ליה ללוקח כבעל הבית כיון דמתחילה קנה לצורך עצמו וכמסקנא דהתם כמ"ש התוס' שם אבל מהתם דמעיקרא קאמר דבשליח לא קאמינא והוי טעות שפיר הוכיחו התוס' מיניה אי לא הוה איירי רב נחמן במצרנות לא הוה פריך מיניה מידי אשליח גמור אבל אי איירי במצרנות א"ש דפריך מיניה דהוי ס"ד שהוא כעין שליח כיון שהמקח אינו שלו והמתרץ השיב לו דאינו דומה הלוקח לגבי מצרן לשליח גמור אלא כבעל הבית וכמ"ש התוס' שם ומיהו קשה אכתי אמאי לא הוכיחו בפשיטות מתוך שמעתין דרב נחמן במצרנות איירי דאל"כ רב נחמן מאי אתא לאשמועינן דאין אונאה לקרקעות הא משנה שלימה היא בפ' הזהב ודו"ק:

קח:

בד"ה מזבנינן בלא כו' דפריך לרב אסי דאמר אין נזקקין כו' עכ"ל. פירוש אין נזקקין לפרוע לב"ח ולכתובת אשה אבל לצורכי יתומים מוכרין כההיא דהניזקין שהביאו התוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה שכיני כו' וא"ת כששניהם מצרנים אטו כו' עכ"ל. ובשכן ות"ח לא בעי למימר הכי בששניהם מצרנים דא"כ הל"ל שכן ות"ח שכן מיהו התוספות שפירשו גבי שכיני העיר כו' דמיירי כששניהם מצרנים ה"ה בכל הני בבי דקתני שכן ות"ח כו' וקרוב ות"ח כו' ושכן וקרוב מיירי נמי בכה"ג כששניהם מצרנים וכ"ה בהדיא בטור בשם ר"ת ולא חשו התוס' לקושית רש"י אטו משום דת"ח הוא משלח גלימא דאינשי דכיון דהת"ח ג"כ מצרן הוא קודם לכל מיהו ק"ק לדברי התוספות מי הכריח אותן לפרש שכן עיר מצרן מצד העיר כו' דהא איכא לפרושי בפשיטות שכן עיר ושכן שדה כפרש"י אלא שבשדה אחרת שניהם מצרנים דכה"ג מפרשי ליה גבי אינך בבי ויש ליישב כיון דהשכן עיר נמי שכן הוא בשדה באותה ששניהם מצרנים א"כ ליכא מעליותא כלל בההוא דשכן נמי עוד בשדה אחרת ודו"ק:

קט.

תוס' בד"ה אין לך כו' שאל"כ לא יכול לומר תאלי הוה נטענה כו' עכ"ל. דהכי משמע דהיה יכול לומר תאלי הוה נטענה למשקל שבחן מדקאמר גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי כו' וק"ל:

קט:

בפרש"י בד"ה מנתא דידי מאי דבעינא כו' ואם באת לקנותו והרי כו' לשקול מיניה וביה שוה חצי דינר כו' עכ"ל. ק"ק אטו בשופטני עסקינן כיון דכל השבח אינו אלא ששה דינרים למה יקנה הריבעה מן השתלא בעד דינר וחצי ויצטרך עוד ליתן ממנו חצי דינר לאריס והרי מפסיד ההוא חצי דינר דהריבעה אינו שוה אלא דינר וחצי כמו שהוא נותן לשתלא ואפשר לומר שהוא מוסיף בדמים כדי דלא לאפושי אריסי בארעיה ומה"ט כתב בעל המלחמת ה' לקיים דברי הרי"ף שפסק כרב אשי דלא מצי למימר מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא דהבעל הבית יאמר לו דאריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדי לי כו' עכ"ל. ועוד האריך ע"ש:

תוס' בד"ה אף נקצץ כו' וא"ת ואמאי איצטריך כו' א"נ לא איצטריך אלא לאפוקי דלא נידוק איפכא נקצץ דומיא דיבש כו' עכ"ל. ויש לדקדק בדבריהם דמעיקרא מאי קושיא דאימא דקושטא הוא דמנקצץ לא פריך מידי מיהו איצטריך המתרץ למימר אף נקצץ שלא בזמנו כי היכי דלא נידוק יבש בזמנו דומיא דנקצץ בזמנו כדפריך המקשה ויש לומר כיון דלפום הך סברא נקצץ בזמנו סתמא היינו אחר שיבש שלא בזמנו הוא אם כן למ"ל למיתני כלל לדברי המתרץ נקצץ שלא בזמנו כיון דאפילו בזמנו נמי דינא הכי אבל למאי דקשיא ליה נמי מנקצץ בזמנו דסתמא אחר שיבש בזמנו הוא ניחא לדברי המתרץ דתני דוקא נקצץ שלא בזמנו ודו"ק:

בד"ה נפלו לה זיתים כו' מדפליג התם רבי יהודה ואמר כו' ומוקי לה התם בשדה שאינה שלה כו' עכ"ל. כצ"ל והמקשה דהכא ודאי דידע נמי אוקימתא דהתם אלא דלא אסיק אדעתיה למימר דמהאי טעמא מקרי כליא קרנא אי נמי המתרץ נמי לא ה"ל למימר משום דקא בליא קרנא אלא כיון דאוקמינא לה בשדה שאינה שלה ע"כ בעושין קצת פירות והוי קרנא אפי' לאביי ודו"ק:

קי.

בד"ה אמר ליה רבינא כו' וקשה דטעמא דבשלוש שנים כו' טפי לא מזהר כו' וע"כ נראה דלא בעי למימר שלא יהא נאמן לומר לקוחה כו' עכ"ל. וקשה לפי זה לישנא דאלא מעתה דהא בלאו רבי יהודה נמי אמתניתין דהתם דקתני חזקתן שלוש שנים דמיירי ע"כ אפי' בטוען המוכר משכנתא ישאל מה תקנה יעשה הממשכן כו' ונ"ל לפרש דלפי זה לאו אדרב יהודה פריך כפרש"י אלא אדרב פפא דקאמר הכא דטעמא דחזקה משום דעד ג' שנים מזדהרי אינשי ומש"ה במודה דבמשכנתא אתי לידיה ודאי מזהיר זהיר וא"כ ע"כ באינו מודה יועיל חזקה אפי' חבירו טוען דבמשכנתא אתי לידיה דאל"כ לעולם יצרוך לשמור כי שמא יטעון זה משכנתא היא כמ"ש התוספות ואהא שואל מה תקנה יעשה כו' אבל אמתני' דהתם דלא מפורש בה טעם לג' שני חזקה איכא למימר טעמא אחרינא לג' שני חזקה כדאמרינן שם בגמרא ודו"ק:

קי:

בד"ה סבר רבי חנינא כו' תימה כיון דטעמא דעל היתומים כו' והיינו כשעשה אפותיקי כדמסיק כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש כפרש"י דהא דמסיק לעיל דעל היתומים להביא ראיה היינו משום דמעלה להן השבח בדמים וגבי ארעא עם השבח ממ"נ ונמצא היתומים תובעים להוציא ועליהן הראיה עכ"ל. דהא אכתי לא אסיק רבי חנינא אדעתיה השתא דמעלה להן השבח בדמים אלא דהוי סבר ר"ח דכי מסלקינן להו השבח בארעא מסלקינן להו אלא דע"כ הא דמסיק לעיל דעל היתומים להביא ראיה אינו אלא משום דאיירי באפותיקי ומש"ה קאמר כיון דלגוביינא קיימא הקרקע גופא כמאן דגביא דמי כו' ודו"ק:

בד"ה יצא בלילה כו' דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות כו' עכ"ל. דאי הוה לינת עמוד השחר קרוי לינה לא הוה גובה אלא כל הלילה ולא שייך כאן למימר דהיום הולך אחר הלילה כפרש"י ועיין בבעל המאור בזה וק"ל:

קיא.

בד"ה מתקיף ליה כו' תימה וכי לא ידע אביי דרב ששת מוקי לה באודי כו' עכ"ל. דאל"כ תקשה ליה לאביי לרב ששת מ"ש עושק ומ"ש גזל דלא קשיא ליה דע"כ גזל נמי בקרבן דומיא דפקדון קמיירי וק"ל:

קיא:

גמרא ותנא דידן כו' לעולם לא יליף שכיר שכיר כו' כל שפעולתו אתך א"ה אפי' גר תושב נמי אמר קרא רעך כו'. ויש לדקדק דאימא דתנא דמתני' נמי יליף בהמה וכלים מג"ש דשכיר שכיר אלא לענין גר תושב קרא דרעך מפקא ליה מהך ג"ש וממעט ליה ומסברא דקאמר דגר תושב לא הוה בכלל רעך כמו בהמה וכלים דהוה מיהת ממון רעך ועוד יש לדקדק דאימא דתנא דמאחיך נמי לא יליף ג"ש דשכיר שכיר אלא דמאתך יליף [בהמה] וכלים בין גר תושב ולא ממעט מרעך מידי אלא כדמסיק למשרי עושקו [וגזלו] דעובד כוכבים ונראה לומר דהמתרץ מעיקרא לתנא דידן דיליף בהמה וכלים מאתך בלא מיעוטא דרעך נמי לא משמע ליה כלל לרבות מאתך אלא בהמה וכלים ולא גר תושב אבל אי הוה תנא דידן יליף הג"ש שכיר שכיר הוה שפיר מרבינן נמי גר תושב דאין ג"ש למחצה ולא הוה ממעטינן ליה מרעך אלא מוקמינן רעך כדמסיק לאינך תנאי לגזל ולעושק דעובד כוכבי' והמקשה פריך ליה דמאתך משמע נמי לרבויי גר תושב ומתרץ ליה לפי סברתו אמר קרא רעך ולא גר תושב ולא אתא רעך למעט עובד כוכבים והשתא קושטא הוא דמצינן למימר דיליף בהמה וכלים מג"ש ורעך מפיק גר תושב מג"ש וקושטא הוא נמי השתא דמצינן למימר כסברת המקשה לתנא דמאחיך דמאתך יליף כולהו ולא מג"ש ובהכי ניחא דפריך לקמן ורבי יוסי ב"י האי לא תלין פעולת שכיר אתך מאי עביד ליה ופרש"י דמאתך פריך ולא פריך הכי נמי אתנא דמאחיך דיליף כולה מג"ש משום דאיכא למימר דקושטא הוא השתא כסברת המקשה דיליף כולה מאתך ולא מג"ש ורעך אתא למעוטי עובד כוכבים וכן לפי' התוס' בשם הר"א דאשכיר פריך ולא פריך הכי נמי לתנא דידן משום דאיכא למימר השתא דקושטא הוא לדידיה נמי דמג"ש יליף בהמה וכלים ולא מאחיך ורעך מפיק גר תושב מהך ג"ש ותו לא מידי ודו"ק:

שם ות"ק דמאחיך כו' ור"י ב"י האי רעך מאי עבדי כו'. כן הוא בנוסחאות הישנות ויותר נראה נוסחאות שלפנינו דלא פריך אלא מת"ק דמאחיך אבל לרבי יוסי ב"י איצטריך שפיר רעך למעוטי כל הני ואי לאו רעך הוי מרבינן כולהו מאתך כמו לאינך תנאי ודו"ק:

קיב.

תוס' בד"ה חוזר עליו כו' כיון שהקנה לו דומה כו' ובפוטרו בהדיא פשיטא דאינו חוזר כדפי' ובהא לא מבעיא כו' עכ"ל. הוא מגומגם דמשמע דפשיטא להו הכא דאינו חוזר מכח הוכחה שכתבו לעיל דאל"כ בכל מחילה בעלמא תיבעי ליה ואין צורך לזו הוכחה דהכא בהקנה לו ופוטרו בהדיא בלאו הכי פשיטא דאינו חוזר וא"צ ראיה דקנין ודאי מהני אפילו במתנה וכ"ש במחילה וכ"ה לשון התוס' בפ"ק דסנהדרין וברא"ש בשמעתין דבלאו הוכחה דלעיל פשיטא להו הכא בקנין דאינו חוזר ודו"ק:

בא"ד דוקא כשלא העמיד לפועלים אצל חנוני אבל העמידן כו' דירושלמי אתי אליבא דרב ששת כו' עכ"ל. וליכא לאוקמא פלוגתייהו בשלא העמידן אצל חנוני אבל העמידן אצלו אינו חוזר ואתיא דירושלמי שפיר כרבה דבלא העמידן אצל חנוני ודאי דלא הוה קאמר רב ששת דאינו חוזר וכ"כ הרי"ף ודו"ק:

קיב:

בד"ה שקלוה רבנן כו' וא"ת והלא אף בכופר הכל איירי ת"ק מדפליג עליה ר' יהודה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דבלאו ר' יהודה נמי איכא לאוכוחי דאיירי הכא בכופר הכל מדקאמר אהך דהכא גופא לא שנו כו' אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואי הוה איירי דוקא במודה במקצת אין נאמן במגו דאי בעי כופר הכל דלא יוכל להעיז כמ"ש התוס' ג"כ לקמן ויש ליישב למאי דמסיק דבקציצה ודאי מדכר דכירא איכא מגו דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך אלא בכך וכך יכול לומר שכרתיך בכך וכך ונתתי לך ממנו כך וכך ודו"ק:

בד"ה א"ה אפילו קצץ כו' וא"ת ולוקי כגון שאותה אחת שהוא מודה כבר פרע כו' עכ"ל. ולפ"ז תקשי להו נמי דלא לוקי ליה המע"ה ואם לא יביא ראיה ישבע בעה"ב ויפסיד אומן כו' כמ"ש התוס' לקמן דהכי מוקמינן ליה בר"פ כל הנשבעין אלא דלוקי ליה כו' באחד שהוא מודה שכבר פרע ויפטר בעה"ב בלא שבועה וק"ל:

בד"ה שתים קצצת כו' וי"ל דבריש כל הנשבעין פריך כו' ומשני כו' עכ"ל. כצ"ל וכ"ה בתוס' פרק ח"ה ודו"ק:

בד"ה קציצה מדכר כו' ועוד יש לתרץ דאפילו איירי בששכרו שלא בעדים אין נאמן במגו כיון שהוא מודה במקצת כו' עכ"ל. דבריהם אלו הם לפי מה שכתבו לעיל דהפשט משמע שלא פרע הא' דה"ל מודה מקצת אבל לתירוץ ראשון שכתבו לעיל דמצי איירי שכבר פרע האחד א"כ אי הוה איירי בששכרו שלא בעדים הרי הוא מתורץ ג"כ לרב הונא ולרב יהודה דאיכא כאן מגו ולית לן למימר הכא אלא דאיירי בששכרו בעדים דומיא דרישא כמ"ש בסמוך ודו"ק:

בא"ד ועוד אר"י דודאי כי איכא עדים כו' וברייתא כולה בדליכא עדים כו' עכ"ל. משום דבתירוצם דלעיל מיניה לא יתיישב דלא הוה סיפא דומיא דרישא דאיירי בששכרו בעדים גם דס"ל למיתני הכי בסיפא שחולקים בפריעה וע"כ כתבו ועוד אר"י ליישב זה דאיירי כולה בדליכא עדים וכההיא דח"ה מיהו גם לדבריו צ"ל דלית כאן מגו כיון שהוא מודה מקצת כמ"ש בתירוצם דלעיל מיניה וכ"כ מהרש"ל:

קיג.

בד"ה השתא דמטא כו' ועוד קשה במודה מקצת אמאי כו' עכ"ל. ומכופר הכל לא קשיא להו דמשום שבועה דרבנן דקילא לא רמי אנפשיה ומדכר אבל שבועה דאורייתא לא גרע מלא תלין וק"ל:

בד"ה ולעולם פי' בקונט' משהא שכרו אינה מועלת אלא כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה מחזיר את הכר כו' לשמואל איירי במשכנו באיסור דאם חבל כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה ואת המחרישה כו' א"כ היאך נטל את המחרישה דקתני ומחזיר הא עבר כו' עכ"ל. יש לדקדק דהא בריש תמורה מוכח בהדיא דהך מתני' דהכא מצי איירי במשכנו באיסור ולעיל לא קשיא להו אלא דמנליה דמתני' איירי במשכנו באיסור וכן צ"ל לשמואל דמתני' דהכא איירי במשכנו באיסור דעיקר קרא נמי איירי בהכי וי"ל דהכי קאמרי כיון דקעבר משום כי נפש הוא חובל היאך קתני נוטל ומחזיר דמשמע דאינו מחזיר לגמרי אלא נוטל ומחזיר בכל יום וכיון דקעבר בכי נפש הוא חובל ע"כ מחזיר לגמרי הוא דהשב תשיב לא כתיב באוכל נפש אבל מדברי רוב הפוסקים נראה דמצות השב תשיב שייך נמי בכלי אוכל נפש ואיתא בירושלמי קורדום ומחרישה שדרכן לעשות בהן מלאכה ביום חובלן בלילה כו' וצ"ע ודו"ק:

קיג:

בד"ה מטה ומטה כו' בעני שבישראל דלא יהיב ליה אלא מטה ומפץ משום דהתם קודם כו' עכ"ל. כן הגיה מהרש"ל והוצרכו לומר בעני שבישראל משום דלא תקשי מפץ אמצע בעשיר דהכא מיהו עיקר תירוצם בחדא מטה דקודם שנשאת לו לא היה לה אלא חדא מטה הוא דוחק גדול אמאי פסיק' ליה התם דלא חשה לדשמואל קודם שנשאת ולא היה לה אלא חדא מטה ובפי' נ"י הביא דברי התוס' בל"א וז"ל ובמשרה אשתו ע"י שליש דלא תני אלא מטה א' תירצו התוס' דהתם בעני שבישראל שלא היה לו אלא מטה א' קודם שנשאת לו עכ"ל. ונראה לפרש דבריהם לפ"ז מדמפרש לה התם במתני' בעני שבישראל משמע דאיירי בעני שבעניים שהוא עני ביותר ועל דעת זו נשאת לו שלא היה לו אלא מטה אחת וגם לה לא יתן רק מטה אחת משא"כ הכא דמיירי בנעשה עני בשעת הגבייה ובשעת הלואה לא היה עדיין עני ודו"ק:

קיד.

בד"ה הקדש שאין כו' וי"ל דמה לערכין שהם קלים ואין נוהגין אלא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל דלא שייך הך פרכא נגד ב"ח ומ"ה פריך שפיר ויסדרו לב"ח ק"ו מערכין כו' עכ"ל. ועו ד האריך ע"ש והוא דחוק ונראה דהא דפריך ויסדרו לב"ח ק"ו כו' היינו למאן דאית ליה דמסדרין בהקדש מהיקשא דנדר בערכך דאליביה אזלא סוגיא דשמעתין כדפריך ויחזרו בהקדש כו' הקדש שמסדרין א"ד כו' דהשתא ליכא למיפרך מה לערכין שהם קלים דהקדש תוכיח שאינן קלים ומסדרים בהו ומהקדש לחודיה נמי ה"מ למילף דמסדרין בב"ח מק"ו אלא דניחא ליה למיעבד תחלת הק"ו מערכין דעיקר סידור מערכין קאתי ובהכי ניחא מה שמקשי' לקמן דגמר סידור בב"ח מג"ש דמיכה מיכה וע"כ הוא אתא לדרשה אחרינא שיהא במכותו כו' או למעט אשתו כמ"ש התוס' וא"כ ל"ל ג"ש הא איכא למילף מהאי ק"ו דקאמר הכא די"ל דהאי ק"ו ליתא אלא למ"ד מסדרין בהקדש אבל למ"ד דאין מסדרין בהקדש ליכא למילף בק"ו ב"ח מערכין משום הך פירכא מה לערכין שהן קלים כו' ומ"ה הוצרך למילף בג"ש ודו"ק:

בד"ה ואידך ההוא כו' דהא בפ' שום היתומים אמרינן כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה מהו שיסדרו כו' ועוד הביא ראיה כו' ואפילו מן גלימא כו' דלא חזי ליה כרשב"ג כו' עכ"ל. ויש לדקדק מה הוסיפו ראיה מהך דאפי' מן גלימא כו' כיון דאין כאן ראיה אלא מרשב"ג דלעיל וי"ל דלפי ראייתן דלעיל יש לגמגם דודאי בהך דמתיר רשב"ג בלוף הלכה כוותיה דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו אבל בהך דאין מסדרין לב"ח איכא מ"ד דמסדרין כדאמר ליה אליהו לרבה בר אבוה וא"כ נאמר דמסדרין ונותנין לו האיצטלא שלבוש בה ואפילו היא שוה אלף זוז כדסבר ר"י ורע"ק וע"ז הוסיף ראיה דע"כ ליכא למימר הכי דהא אמרינן בב"ק ואפי' מן גלימא כו' וכ"ת היינו שמפשיטין כו' דהא ליכא מידי דלא חזי ליה כרשב"ג דלעיל דמתיר בלוף משום דכל ישראל בני מלכים הן וליכא מהאמוראי דפליגי עליה בהא ודו"ק:

בא"ד ועוד דפסיק רב אלפס בפ' ח' שרצים כר"ש דאמר כל ישראל בני מלכים הן כו' עכ"ל. ק"ק דהיאך בעו התוס' למימר דרב אלפס פסק כר"ש מטעם דכל ישראל בני מלכים הן דהא בהדיא כתב רב אלפס פרק מפנין אכל הני דס"ל כל ישראל בני מלכים הן דכל כה"ג שיטה הוא ולית הלכתא כחד מינייהו ודו"ק:

קיד:

בא"ד וא"ת אמאי לא מייתי מרשב"ג כו' וי"ל דסבר התלמודא כו' ומר"ע ומרבי ישמעאל כו' ומדמהדר ליה אליהו מיכה מיכה לא בעי למפשט כו' עכ"ל. נראה דר"ל סתמא דתלמודא דלעיל דמיבעיא ליה מהו שיסדרו בב"ח כו' ומייתי מדשלח רב באגרתיה כו' ולא מייתי מרשב"ג כו' מר"ע כו' וה"ה דה"מ למימר הכי את"ק דר"ע אך ק"ל דאכתי אמאי לא מייתי למפשט מברייתא דלעיל דקתני בהדיא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין לב"ח ודו"ק:

קטו.

בגמ' למה חוזרין וממשכנין שלא כו'. הא דמשכנו מעיקרא נמי ע"כ מטעם זה אלא דלא סגי ליה אם משכנו מעיקרא והחזיר לו ולא חזר ומשכנו וק"ל:

תוס' בד"ה למה ממשכנין כו' ומ"מ לא רצה התלמוד לתרץ כן כו' עכ"ל. אף דברי התנאים הנאמרים בלשון שואל ומשיב נקרא תלמוד דוק ותשכח וק"ל:

בד"ה אלמנה בין כו' לכך עדיפא ליה למפרך מברייתא כו' עכ"ל. מפי' מהרש"ל דהתוס' סוברים הא דמתיב רב יוסף לא יחבול ריחים ורכב הא דברים אחרים חבל וכן לא תחבול כו' כולהו ברייתא נינהו כו' ואפי' הכי דחי ליה דה"ק ריחים ורכב אית בהו תרי לאוין הא דברים אחרים יחבול כלומר כו' עכ"ל. והאריך ע"ש ודבריו דחוקים ותמוהים הם דמי הכריח אותן לפרש דברייתא היא בלישנא דחיקא כיון דאיכא לפרושי בלשון ברור והוה דברי רב יוסף מדיוקא דקרא דהשתא לית כאן קושיא כלל מעיקרא דעדיפא ליה למפרך מקרא גם מה שדחק לפרש בדברי המתרץ דה"ק בברייתא הא אחרים יחבול כלומר ואינו עובר לאו יתירא אבל לאו דלא תבא עובר א"כ הוא מאי קשיא להו מר"ש דקאמר בברייתא עשירה ממשכינן והוצרכו לדחוק ממשכנין היינו מנתחין כיון דאיכא נמי לפרושי הכי דממשכנין אותה ואינו עובר לאו יתירתא אבל לאו דלא תבא עובר אבל הנראה דודאי רב יוסף לא פריך ליה אלא מדיוקא דקרא ומשני ליה שפיר רב פפא בריה [דר"נ] לעולם בב"ח קאמר ולעבור עליו בב' לאוין ולא תידוק מיניה הא אחרים חבל כפרש"י שם אלא דהכא קשיא להו אמאי דמסיק שם למפרך אדשמואל מברייתא דאם חבל תחבל שלמת רעך בשליח ב"ד הכתוב מדבר כו' ומסיק תנאי היא כו' ולא פריך עליה ממתני' דהכא ואהא תירצו דמתני' דהכא נמי איכא למדחי אין ממשכנין אותה כו' הא אחרים לית בהו האי לאו כדדחי נמי דיוקא דקרא דפריך מיניה רב יוסף לכך עדיפא ליה למפרך מברייתא דאם חבל כו' בשליח ב"ד הכתוב מדבר כו' ומסיק תנאי כו' אבל מלתיה דר"ש דאמר ממשכנין משמע שפיר דליכא איסורא כלל וליכא לדחויי הכי ולכך הוצרכו למימר ביה דממשכנין היינו מנתחין ותו לא מידי וק"ל:

בא"ד דאסור גם לשמואל אפי' נתוח בכלים שעושין בהן כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה וחייב משום כו' וכן משמע בהדיא בגמרא כו' דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה ג' כו' עכ"ל. בפשיטות מרב הונא דאמר לוקה לא ניחא להו להקשות אדאמר אביי זיל אהדר דאימא דרב הונא פליג ולא ס"ל דמהדר א"נ דס"ל דמהדר וכרבא דפ"ק דתמורה דאי עבד לא מהני ולא מייתי מרב הונא אלא אהך סברא דאינה תמוה לומר דאף בהתראה א' חייב שתים וק"ל:

בא"ד וכיון דבהתראה אחת איירי א"כ חייב שתים דקתני היינו ב' מלקיות ותימה כו' עכ"ל. פי' לדבריהם דאי הוה מצינן למימר דמתני' איירי בב' התראות למאן דאית ליה לוקין הוה מצינן לאוקמי נמי לאביי שחבלן בב' פעמים ולא דלוקין בב' מלקיות דהא ניתק לעשה הוא אלא דאשמועינן שאינן כלי אחד אלא שהם ב' כלים ובפעם ראשון נמי עבר בלאו אבל כיון דכבר דחו התוס' זה דא"כ ה"ל למיתני החובל ריחים או רכב בל"ת אלא דע"כ איירי בחבלן בפעם אחת וא"כ מאי נ"מ חייב משום ב' כלים דקתני אי לאו דהיינו ב' מלקיות ודו"ק:

קטו:

בד"ה שנאמר לא יחבול כו' י"ל כיון דכתיב ורכב ולא כתיב רכב כו' עכ"ל. פי' מדכתיב וי"ו ורכב בחטף קמץ ולא כתיב וי"ו ורכב בשו"א כמו אביו ואמו ועיין בתוס' דפ' כל המנחות ודו"ק:

בא"ד דלא דמי לבשר בשדה טריפה ולא תאכל הנפש עם הבשר כו' עכ"ל. לכאורה האי קרא ולא תאכל הנפש וגו' אין לו מקום כאן דלא הוה קשיא להו לעיל אלא מבשר בשדה טריפה והיינו לר' יוחנן דיליף מיניה בשר מן החי ובשר מן הטריפה אבל לר"ל איכא לאקשויי הכי אקרא דלא תאכל הנפש וגו' זה אבר מן החי ובשר מן החי ואהא דקדקו הכא לומר דלא דמי לר"י לבשר בשדה טריפה ולר"ל ללא תאכל הנפש גו' דמשמע דליכא אלא חדא כו' וק"ל:

בד"ה אמר לך רבא כו'. ומיהו גם על פ"ה ל"ק כו' לפי שאינו יכול לדחות כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר הכי לעיל לרבא דהך דזג וחרצן לא אתיא כרב יהודה ולהכי לא אייתי ליה הכא כיון שאינו יכול לדחות דזה נראה להם דוחק לרבא רק לאביי דבלאו הכי מתוך שמעתין נמי מוכח דלא ס"ל לאביי דאמר אין לוקין על לאו שבכללות כרב הונא כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה אבל כי אם צלי כו' וא"ת והא איצטריך כו' וי"ל דרבא עביד הקישא מצלי כו' עכ"ל. וה"ה דה"מ להקשות כן לאביי להאי לישנא דחדא מיהא לקי משום כ"א צלי אש כפר"ת לקמן אלא דניחא להו להקשות כן בפשיטות טפי לרבא וק"ל:

בא"ד דאינו לוקה בחי ומבושל בחמי טבריא כו' עכ"ל. מפירוש מהרש"ל והא דקאמר דלקי בחמי טבריא משום כ"א צלי אש אליבא דרב חסדא הוא דקאמר ושם פרשתי עכ"ל. לא ראיתי שם דקאמר רבא דלקי אלא דקאמר רבא אליבא דרב חסדא מאי חייב דקאמר משום צלי אש והיינו מחייבי עשה דלגבי חי וחמי טבריא לא הוי כ"א צלי אש רק עשה ולא לקי לכ"ע אלא אנא ומבושל כמ"ש התוס' שם בהדיא וכיוצא בזה מצינו לשון חייב בחייבי לאוין ואיכא לפרושי ביה דלא לקי כנראה מדברי התוס' לעיל גבי וחייב משום שני כלים ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד ולא אמרינן ריחים ורכב אמרתי לך ולא שאר דברים כו' עכ"ל. לפי התירוץ שכתבו התוס' לעיל דריחים ורכב לא הוו ב' כתובים דאיצטרכו לחייב עליהם משום ב' כלים לית כאן קושיא דלא שייך למימר ריחים ורכב אמרתי לך ולא כו' כיון דאיצטרכו לגופייהו ודו"ק:

קטז.

בא"ד דלא שייך אלא כי אם צלי אש כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה ותניא אידך כו' דלרב הונא אי חייב ב' ע"כ חייב ג' כו' לא מחייב אפי' בריחים ורכב אלא אחת כו' עכ"ל. וליכא לפרושי דלרב יהודה ניחא להו דחייב ב' משום דיליף מריחים ורכב ליתן בהן לאו של ריחים ורכב דא"כ מאי קאמר רב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא אלא דאיכא למימר לרב יהודה דמכי נפש הוא חובל מחייב בשאר ב' כלים על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו ולגלוי מילתא בעלמא קאמר מה ריחים ורכב כו' כלומר דאין חילוק בין ריחים ורכב ובין שאר כלים אבל לרב הונא דאתא כי נפש הוא חובל לריחים ורכב כמו לשאר דברים ואי הוה מחייב ב' על שאר דברים משום כי נפש הוא חובל ה"נ דחייב ב' משום כי נפש הוא חובל בריחים ורכב והל"ל חבל ריחים ורכב לוקה ד' ודו"ק: