מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח

צד:

בגמ' תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן כו'. מעיקרא נמי לא פסיקא לן לקמן דאינו משלם אלא קרן אלא משום דקרנא עדיפא ולמאי דמסיק וכי ישאל וי"ו מוסיף וילמוד עליון מתחתון כו' ניחא וק"ל:

תוספות בד"ה אלא אביו ואמו כו' ור' יונתן נמי דאמר כו' דהא אצטריך כדפירש' אלא מסברא קאמר כו' עכ"ל. מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושנו בחולין בפרק אותו ואת בנו ע"ש:

צה.

גמרא מה לי קטלא כולה ומ"ל קטלא פלגא כו'. לפי פרש"י בפשיטות טפי ה"ל למימר דכיון דקטלא כולה פסיקא ליה לחייב ל"ל למכתב נמי קטלה פלגא אי לאו לחיובי נמי בקטלא פלגא לחוד ויש ליישב דאיכא למימר דאתא למעוטי קטלה פלגא וה"ק דנשברה אינו חייב עד דמתה ודוחק ולולי פרש"י היה נראה לפרש דה"ק מה לי קטלא כולה מעיקרא דהיינו מתה לחוד ומ"ל קטלא פלגא קודם שמתה ולא אצטריך למכתביה אלא לאשמעי' דבשבורה לחוד נמי חייב ודו"ק:

שם. הלכך בש"ש ובשואל לחיובא אתיא בק"ו מש"ח אבל בבעלים כו'. מגופיה ודאי נמי דהוה שפיר אתי לחיובי פשיעה בשומר שכר ובשואל דלא גרע מגניבה ואבידה בלא פשיעה בש"ש ושבורה ומתה בלא פשיעה בשואל אלא דא"כ ליכא לחיובי אלא שלא בבעלים ומה"ט אצטריך למ"ד פשיעה בבעלים בש"ש דרשה דלפני פניו לפטור נמי בש"ח דאי לאו הכי הוה אתי לחיובי פשיעה בבעלים בש"ש ובשואל מש"ח וק"ל:

צה:

בפרש"י בד"ה דתניא ותניא אידך ל"ג כו' תרוייהו קראי כדדרשי' ברישא כו' עכ"ל. משום דבברייתא קמייתא מפורש טפי למדרש תרוייהו קראי דשאלה פוטרתו ושכירות אינה פוטרתו כדקתני בקמייתא מה ת"ל אין בעליו עמו לומר לך היה עמו בשעת שאלה א"צ כו' היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך כו' לכך קאמר דבכל חדא מהנך מתני' דלעיל כלומר דגם בבתרייתא דרשינן תרוייהי. קראי כדדרשינן ברישא דהיינו בקמייתא ומהרש"ל הגיה בזה ואין צורך ודו"ק:

צו.

בד"ה דתניא כו' וקא נקיט קראי איפכא לאו דוקא ונראה בעיני שטעו בגירסא כו' דהא מתניתין קמייתא כר' יאשיה כו' עכ"ל. פי' לפירושו דטעו בה מדנקט אביי מתחילה קרא דבעליו אין עמו לפטור בחדא והיינו כברייתא קמייתא דקאמר מת"ל בעליו אין עמו לומר לך היה עמו בשעת שאלה א"צ להיות עמו בשעת שבורה כו' דמשמע דלפטור בחדא יליף לה מבעליו אין עמו דהיינו כר' יאשיה ורבא דנקט איפכא קרא דבעליו עמו בתחילה לפטור בחדא והיינו כבתרייתא דקאמר מת"ל אם בעליו עמו לומר לך כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים פטור דמשמע דלפטור בחדא יליף לה מבעליו עמו והיינו כר' יונתן ודו"ק:

תוס' בד"ה ונשאל לו א' מהן תימה כו' שאילה בבעלים אין סברא לפטור והוי כחידוש כו' עכ"ל. ובהכי ניחא אמאי לא מבעיא ליה בהיפך כולו אין בעליו עמו וליכא או דלמא מההיא פלגא דידיה מיהא מיחייב מיהו מדברי הרי"ף שסתם בהך איבעיא לפטור בכולו דספק ממונא להקל למחזיק כמ"ש הנ"י נראה לומר שהוא מפרש דבהיפך נמי קמבעיא ליה לפטור בכולה וחדא מתרתי אבעיות נקט ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה שאל מן האשה כו' וי"ל דאין הבעל יכול להשאיל או למכור כו' כדאמר רבא בהאשה כו' עכ"ל. לגבי שאלה ליתא התם הכי אלא לגבי מכירה אלא שהתוס' מדמין בתירוצם שאלה למכידה לפי הטעם דקאמר משום רווחא דביתא ולתירוצם שני א"נ ה"ק שאל מן האיש כו' צ"ל דאיכא לפלוגי דליכא האי טעמא בשאלה כמו במכירה וק"ל:

בד"ה בעל פלוגתיה כו' דאיכא מ"ד דפליגי דמר דריש תחתיו כו' עכ"ל. כצ"ל וע"ש בפ' החובל ובפ' ח"ה ודו"ק:

צו:

בד"ה דאגר מינה כו' וה"ה דמצי למימר דשאל מינה פרה כו' עכ"ל. דע"כ תלמודא לא מפליג ובכל גוונא אית ליה דמפקע אפי' בשאל ממנה ונסבה ושוכר הוי דפיחת מלהתחייב באונסין דאל"כ הוה מוקמי ליה תלמודא אבעייתו בהכי והיינו משום דמסתבר להפקיע טפי בשאלה וחזר ושכרה ובשכרה וחזר ושאלה דהוי מילתא אחריתא ועיין עוד בזה לקמן:

בד"ה אמר רבא כו' דלא ניחא לה דליקנו בנשואין אלא היתר שתקנו לו חכמים ואפילו לקחתה כו' עכ"ל. פי' דלא ניחא לה כלל דליקנו אפי' דהיתירא בנשואים אלא דע"כ היתר תקנו לו חכמים ואפילו לקחתה ונתנם לו בידים אינה מועלת כו' דסבורה ליתן לו את שלו מתקנת חכמים ומהרש"ל הגיה בגמרא לאין צורך וק"ל:

בד"ה זיל שלים כו' ורב אית ליה אף לשואל שמין כו' עכ"ל. הכי איתא התם לפי המסקנא דמדשתק רב ש"מ דאף שמין קאמר ומהרש"ל הגיה אין שמין כו' והיינו למאי דס"ד מעיקרא ואין צורך להגיה וק"ל:

צז.

בא"ד ולפ"ז הא דפליג ר"א כו' יש להוכיח דשינוי אינו קונה כו' עכ"ל. אבל לפרש"י י"ל דר"א נמי סבר דהפחת משעת שבירה הוא לגזלן דשינוי קונה ולא פליג וקאמר דשמין דהיינו דא"צ לשלם נרגא ממש וק"ל:

בד"ה ביום שהיתה כו' ועי"ל דאין מגלגלין כשטוען תובע טענת שמא אלא בדבר שדומה קצת כו' עכ"ל. ובזה מיתרצא מציעתא (וסיפא) ושנויא קמא צריכים לשנויי רישא כו' לשון הרא"ש ע"ש:

בא"ד אפילו על דבר שאינו דומה אמת כו' עכ"ל. כצ"ל:

צז:

בא"ד וילפינן נמי דמגלגלין בטענת ודאי אפילו בדבר שאינו דומה כיון דהויא כעין העיקר כו' עכ"ל. ק"ק דהדרא קושיין אמאי אין מגלגלין נמי הכא טענת ספק אע"פ שאינו דומה כיון דהוי כעין העיקר דמתה כדרכה אינו דומה ומשביעין מספק ודו"ק:

תוס' בד"ה לימא תיהוי כו' א"נ רב נחמן א"ש כסומכוס דמודה כו' דליכא דררא דממונא דהמע"ה כו' עכ"ל. ובתירוצם נמי מיתרצא הך קושיא כיון דלרבנן ברי נגד שמא יחלוקו אפי' בליכא דררא דממונא דלא מפלגינן בפרק ח"ה בין דאיכא דררא דממונא ובין דליכא דררא דממונא אלא לסומכוס אבל לרבנן לא מפלגינן וא"כ לסומכוס נמי בליכא דררא דממונא אינו אלא יחלוקו דהא לא פליג עלייהו בליכא דררא דממונא וקשיא לרב נחמן דאמר המע"ה ודו"ק:

בד"ה רב נחמן כו' דאל"כ כל נתבע יאמר איני יודע ויהיה פטור כו' עכ"ל. אע"ג שאין כאן מגו דאין עושה אדם ברצון מסופק כמ"ש התוס' לעיל אלא דר"ל דאל"כ לא הועילו חכמים בתקנתם שבועת היסת דיאמר איני יודע וא"כ מסתמא גם בכאן תקנו שבועת היסת לישבע איני יודע וק"ל:

בד"ה ה"נ כגון כו' וי"ל דמוקי מתני' דהכא כר"מ ומפרש כו' עכ"ל. אבל לעיל לשמואל לא כתבו הכי דמוקי מתני' דהכא כר"מ ומפרש לה לר"מ כר' אבא דא"כ שמואל דלא כר"מ ולא כר"י ודו"ק:

בא"ד ודוקא כו' אבל בשבועה דרבנן כגון פוגם כו' עכ"ל. הוצרכו לזה לשיטת ר"ת דס"ל דהתובע כשאינו יכול לישבע נמי לא יטול אבל לפי' קמא ניחא בפשיטות דגם כשהתובע אינו יכול לישבע משלם הנתבע וק"ל:

צח.

בא"ד האי לישנא דאם איתא איתא כו' אדרבה הל"ל אם ליתא ליתא כו' עכ"ל. ובספרים שלנו ליתא כלל וה"ג התם אי איתא לדרב ושמואל איתא אי ליתא ליתא אלמא מספקא ליה והא רב נחמן עבד כו' דהשתא שפיר מצינן לפרושי דפריך אאם ליתא ליתא ותו לא מידי וק"ל:

בגמ' וסיפא בג' כו' אין חדא דשאילה מתה כו'. ולא בעי לאוקמא בב' פרות א' שאולה וא' שכורה ושניהם מתו והודה לו בא' מהן שמתה בפשיעה וההיא דהודאה לשלם לו והשניה איני יודע אם ההיא דמתה כדרכה היא שכורה או דשאולה דהא לא קאמר במתני' אלא דא' מתה כדרכה ולא הוזכר שהשניה מתה בפשיעה ועוד איכא למ"ד במסכת שבועות דאית ליה דבכה"ג נמי מקרי מה שטענו לא הודה ועיין בכה"ג שכתב הנ"י ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ולרמי דאמר כו' מדקאמר בעינן כפירה כו' עכ"ל. משום שהיה אפשר לפרש כפירה היינו טענת נאנסו שאפשר שמתה בפשיעה והוא טוען נאנסה דקדק לומר דמדקאמר בעינן כפירה ולא קאמר רק צריכין הודאת מקצת דהוה משמע נמי שפיר צריכין הודאת מקצת עם טענת נאנסו בשאר משמע ליה לתלמודא דבעי כפירה אחריתא בלאו הך דטענת נאנסו ודו"ק:

בא"ד ואיני יודע לאו כפירה היא כו' ונ' השניים מקצת להד"מ ומקצת איני יודע כו' עכ"ל. והתוס' כתבו דודאי היכא דבעי לישבע נאנסו ה"ל איני יודע על אותה פרה לאו כפירה אבל היכא דלא בעי טענת נאנסו איני יודע כפירה היא וא"כ בהא דרבא מנה לי בידך כו' דאיכא לאוקמא בהלואה ולא שייך בה טענת נאנסו ה"ל למימר דאיני יודע מקרי כפירה אבל מפרש"י נראה דאין לחלק ובכל מקום איני יודע לאו כפירה היא ומזה יש ליישב מה שהקשו התוספות בפ' הגוזל לפרש"י שפירש שם דבפקדון בכופר הכל נמי מחייב שבועה מהך סוגיא דשמעתין דמוקי מתני' ביש חדא דקמודה בה דהא איכא למימר כפירושו לרמי בר חמא דאיני יודע לאו כפירה. היא ה"נ אית לן למימר נמי לר' חייא ב"י דבהא לא פליגי ולהכי בעי הודאה אבל כפירה גמורה קושטא הוא דלא בעי הודאה לר' חייא ב"י מיהו ק"ק לפירושו כיון דאיני יודע לאו כפירה היא למה משלם משום דאינו יכול לישבע דמהיכא באת לו השבועה על טענת איני יודע ואפשר דה"ק קרא כי הוא זה דהיינו במודה מקצת ישבע בין בכופר בין באיני יודע בשאר וכיון דבאינו יודע אינו יכול לישבע משלם ודו"ק:

תוס' בד"ה משכחת לה כו' לא סגי בכפירה והודאה בלא נאנסו ולא כדפי' בהגוזל קמא בשם ר"ת כו' ואיני יודע הוי סגי כמו לר' חייא ב"י כו' עכ"ל. כן פירשו לעיל לפי' ריב"א דלא בעי הודאה אלא משום כפירת איני יודע לר' חייא ב"י אבל לפר"ת בעי שם הודאה משום טענת נאנסו ואיכא למימר שפיר דאיני יודע לאו כפירה היא כפרש"י אלא דלא ניחא להו למימר הכי ודו"ק:

בא"ד וא"ת ור' חייא ב"י היכי פליג אברייתא דרמי בר חמא וי"ל דסבר כמתני' כו' עכ"ל. מהך קושיא ה"מ לדחות פר"ת דפ' הגוזל דסגי כפירה וההודאה לרמי ב"ח דלפי זה מתניתא דשבועות לא מסייע כלל לרב חייא ב"י ותקשי ליה ברייתא דרמי ב"ח ודו"ק:

צח:

בד"ה שאלה בבעלים כו' משמע אבל שכרה בבעלים וחזר כו' פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא כו' עכ"ל. הכי משמע להו דטפי מפקיע בשכרה וחזר ושאלה או שאלה וחזר ושכרה משכרה וחזר ושכרה או שאלה וחזר ושאלה ובהכי ניחא לפי תירוצם דלא בעי למימר לעיל דהכי קמבעיא ליה לרמי בר חמא אי שוכר הוה ומפקיע מגזרת הכתוב או שואל הוי ואינו מפקיע דכיון דאי שוכר הוי והוי שכרה וחזר ושכרה מפקיע מכ"ש דבשאלה וחזר ושכרה דמפקיע אבל הכא דגזרת הכתוב דמתחבר לבעלים הראשונים בשכרה וחזר ושכרה קמיבעיא ליה שפיר בשאלה וחזר ושכרה ובשכרה וחזר ושאלה אי מתחבר נמי לבעלים כמו בשכרה וחזר ושכרה משום דשכירות בשאלה נמי מישך שייכי ושאלה נמי שייכא במקצת או נימא כיון דשאלה ושכירות מלתא אחריתא נימא דמפקיע הבעלים ואינו מתחבר ודו"ק:

צט.

בד"ה באומר הכישה כו' היינו שנשאל הרב בעצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו כו' עכ"ל. והך ברייתא דביד עבדו פטור לא בעי לאוקמא בכה"ג דדומיא דביד בנו וביד שלוחו חייב קתני נמי ביד עבדו פטור דלא מיירי בנשאל עצמו ושלח בנו או שלוחו במקומו ודו"ק:

בד"ה כיון שיצאתה כו' אבל יצאתה מיד לרה"ר לא כיון דמשיכה אינו קונה עכ"ל. ולמאי דמוקי ליה כגון שהיתה חצרו של משאיל לפנים כו' צ"ל אם מתה בחצרו של משאיל ודאי דפטור דהא משיכה אינה קונה אלא דמיירי במתה בחצרו של שואל ואשמועינן דסמכא דעתיה וחייב אע"פ שלא באת לידו ממש ודו"ק:

בד"ה וחבירו מותר לבקע כו' תימה דתניא בתוספתא בקע בקרדום כו' ואין נראה לר"י נמי דהתם איירי כשלא נתכוונו כו' עכ"ל. דבריהם לכאורה צ"ע שסמכו קושייתם אהך דהכא ולא תקשי להו מרישא לסיפא דתוספתא ואמתני' דפ' הנהנה אין מועל אחר מועל כו' כנראה מתירוצם שבאו לתרץ גם הך סיפא דתוספתא והך מתני' דאין מועל אחר כו' והנראה דודאי בהך סברא שכתבו דהתם איירי בשלא נתכוונו לגזול כו' בהא ודאי לא מיתרצא הך דהכא דמיירי נמי בשאלה אלא משום דמעיקרא לא הקשו אלא אהך דהכא דאיירי נמי בשאלה אבל אסיפא דתוספתא ואמתני' אין מועל אחר כו' לא קשיא להו דאיכא לפלוגי דבשאלה לא יצא לחולין וסיפא דנטלו ונתנו כו' והך דאין מועל אחר כו' איכא לאוקמא דדעתו לגזול ויצא לחולין ואהא כתבו דאין נראה לר"י נמי כו' דהיינו לפלוגי בין שאלה לגזילה דבשאלה נמי יוצא לחולין דקי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה כוליה ברשותיה וא"כ תקשי התוספתא נמי מרישא לסיפא ואמתני' דאין מועל כו' אלא נראה לר"י כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד היה נראה לר"י לכאורה שיצא כל הקורדום לחולין כו' אך ק"ק לר"י דא"כ כו' וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא כו' עכ"ל. רצה לומר שכל זה דלעיל דהוה קשיא ליה מן התוספתא היינו לפי מה שהוא נראה לכאורה שיצא כל הקורדום בשאלה כמו בדעתו לגזול אבל לפי מה שחזר ר"י ונראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה כו' עד זמן השאלה כו' לק"מ מן התוספתא דשפיר קאמר דבקע חבירו וכו' כולן מעלו כ"א לפי טובת הנאה כיון דלא יצאת גוף הקורדום לעולם לחולין ע"י שאלה ודו"ק:

צט:

בגמרא א"ל ר' יוחנן הדר ביה שמואל כו'. כך מצאתי מוגה בכמה ספרים והוא נכון ויש לקיימה לפי סוגיא דשמעתי' אבל מן הסוגיא דפרק כיצד הרגל מוכח דא"ל ר' יוחנן הוא טעות שנפל בספרים כמו שכתב מהרש"ל וק"ל:

תוס' בד"ה שמין בית סאה כו' ועוד דלמ"ד קלח בס' קלחי' כו' אמאי נקט במתני' בית סאה כו' עכ"ל. אבל למ"ד תרקב בס' תרקבי' ניחא להו כמ"ש בחידושינו בפרק הכונס ע"ש:

ק.

בד"ה הא מני כו' כדאשכחן בריש שור שנגח כו' עכ"ל. כתב בס' חכמת שלמה תימה מה ראיה מביא מהתם דמהני חזקת ממון כו' אבל הכא דאיכא חזקת מרא קמא דעדיף כו' עכ"ל. והאריך בקושיא ובתירוצים ע"ש אולי איזה תלמיד כ"כ שהם דברים תמוהין דמה שייך [א] חזקת מרא קמא היכי שהשני מוחזק ממש בממון ולא אמרו חזקת מרא קמא אלא כי הכא שאין א' מהם מוחזק כגון בעומדת באגם ובסימטא דאמרי' הכא לרבנן דאית להו בעלמא דחזקת ממון מהני אית לן למימר דה"נ מהני חזקת מרא קמא להעמיד הממון בחזקתו והוה ליה כאילו הוא מוחזק ממש בממון וכן הוא לשון התוס' בפרק חזקת הבתים בד"ה ומ"ש מהא דתנן המחליף כו' דעד כאן ל"פ עליה התם בהשואל אלא משום דאזלינן בתר חזקת ממון ומוקמינן בחזקת מרא קמא כו' ובפ' בית כור בד"ה ארעת' תרתי כו' כתבו וז"ל כדאשכחן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר מוחזק במעות עתה אע"פ שתחילה היו של לוקח ולא אמר בחזקת בעלים הראשונים קיימא כו' ע"ש וכן מוכח בכמה דוכתין דלא שייך חזקת מרא קמא היכי שהשני מוחזק ממש בממון גם מה שהקשה ממה שפירשו התוספות לעיל שאם טוען הלוקח שמא לא מהני חזקת ממון אע"פ שלפי האמת יש לו חזקת מעוברת כו' אין כאן קושיא כלל דהתם ליכא חזקת ממון כלל גבי שמא כמו שהוכיחו מההיא דגודרות מה שאין כן בהך דריש שור שנגח דאיכא חזקת ממון לבעל הפרה ושפיר מהני עם חזקת מעוברת אפי' לסומכוס והא דמייתו התוספות מהך דשור שנגח אינו ראיה לשמעתין אלא שהוא מלתא באנפי נפשיה להקשות עלה מהך דשאלה היום ושכרה למחר דלא מהני חזקה וכך היא הקושיא בפרק שור שנגח בתוס' ע"ש וגם אם כתבו לעיל בהנך בבות דלא זו אף זו קתני מכח הך קושיא חזרו כאן דצ"ל דיחלוקו לא קאי אשאלה היום כו' גם לפי טעותו לא ידעתי ליישב לפי' רשב"ם מה שהקשו התוס' מהך דפרה שנגחה השור כו' אהך דשאלה היום כו' ולא ראיתי בשום מקום שיהיה ר"י חולק על פי' רשב"ם בסברא זו שכתב לפי דרכו ואין להאריך בדחוקיו ותו לא מידי ודו"ק:

ק:

בד"ה והא ר"מ כו' וכרבנן לא מצי לאוקמי דהא תניא בהדיא לקמן אין נשבעין כו' עכ"ל. היינו המתרץ דידע הברייתא והמקשה דלא ידע הך ברייתא מכל מקום לא בעי לאוקמא כרבנן דקתני וכן שתי שדות ישבע ורבנן אית להו בהך מתני' די' גפנים טעונות דאין נשבעין על הקרקעות דמהך מתניתין גופה נמי קאמר המקשה דלר"מ אין נשבעין על הקרקעות וק"ל:

קא.

בד"ה ולימא ליה כו' פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר ג' אא"כ אוכל גם אני עמך תוך ג' כו' עכ"ל. הכי משמע להו דעיקר פירכא אתוך ג' שיהיה לשניהם ולא ניחא להו לפרש בפשיטות דפריך שיהיה הכל לאחר ג' לבעל הקרקע וכדמסיק רבין דאם כן תקשי ליה הכי אמתני' דקתני יחלוקו דליכא למימר דהוה מפרש לה כדמסיק רבין יחלוקו אתוך שלשה דהא ארבין נמי פריך ולימא אי את נטעת בתוך ג' כו' אלא ע"כ דהוה מפרש למתני' בין בתוך ג' בין לאחר ג' יחלוקו ודו"ק:

קא:

בד"ה בשדה כו' אע"ג דכבר אשמועינן לעיל ר"י גופיה כו' ולמ"ד ה"נ משום ישוב א"י כו' שלא תאמר אפי' בח"ל כו' עכ"ל. צ"ל למ"ד משום ישוב א"י היינו דר"י גופיה קאמר טעמיה דאין שומעין משום ישוב א"י דאם לא כן איכא למטעי בדבריו דטעמיה דאין שומעין משום כחשה ואפי' בח"ל ודו"ק:

קב.

בד"ה בגובתא כו' ובמנחות נמי עשאה כמין נגר פסולה והיינו מעומד דשילהי המוכר כו' עכ"ל. ומזוזות דבי רבי כמין נגר עבידן וכשירות נמי קאמר התם ומחלק התם הא דעבידא כסיכתא הא כאסתוירא אבל רצונם דמשמע ליה לר"ת דהך כמין נגר פסולה היינו מעומד דאינו דרך כבוד כההוא דמוכר פירות דכמין נגר הוא קבורת חמור מעומד דה"ל דרך בזיון וק"ל:

בד"ה קולט מן כו' תימה ואי ליתא דר"י אמאי שבחצר כו' עכ"ל. פסיקא להו הכא דבחצר של בע"ה מדיוקא דקולט מן האויר הוא שלו הא שבחצר של בע"ה אבל מסיפא אין ראיה דהא תרתי דסתרן קתני וע"כ מוקמי' לה ברפת שבחצר והשכיר החצר ודו"ק:

בד"ה א"ה אמאי כו' וי"ל כי ליכא ביצים כו' אביצים שנפלו יש גזל כו' עכ"ל. אע"ג דהמקשה נמי ידע לאוקמא דרכי שלום אאמן כמו שכתבו התוס' לעיל לחד תירוצא היינו משום דאסורות משום גזל גמור הביצים קאי שפיר אמלתא דרישא אבל כי אוקמא המתרץ ליכא ביצים תחתיה ואאמן גרידא ע"כ דלא קאי כלל אמלתא דרישא וא"כ לפי סברת המתרץ הוה מצי לאוקמא נמי כדס"ד מעיקרא אביצים אלא דלא קאי אמלתא דרישא דאיירי מקמי דתפול לחצרו אבל הסיפא איירי בביצים שנפלו כבר לחצרו כו' ודו"ק:

קב:

בפרש"י בד"ה בבא לב"ד כו' דלמא לשון אחרון אית לן כו' עכ"ל. כצ"ל:

תוס' בד"ה ובא מעשה כו' ותימה דלשמואל משמע דמספקא ליה כו' תמורת עולה תמורת שלמים אמר ר"י כו' עכ"ל. כצ"ל אבל אי לאו דשמואל ה"א דטעמא דר"י משום דתפוס לשון שניהם כההיא דתמורה ובתחילת חודש או סוף חודש נמי יחלוקו וק"ל:

בד"ה ה"א פרושי כו' אם לא אפרש שם כפי' ר"ש וכאן כפירוש הקונטרס כו' עכ"ל. ולא בעי למימר אבל לא תפרש שם כפירוש ר"ש וכאן כפי' ר"י דעיקר פר"י התם דומיא דלעיל גבי חולקין חביריו על בן ננס ומזה יתיישב ג"כ דלא בעי ר"י לפרש התם דאי מההיא קאי שפיר אמרחץ והכי קאמר אי מההיא דמרחץ ה"א בההיא דאסתרא דפרושי קמפרש למיזל בתר פחות שבלשונות כההיא דגט פשוט אלא דא"כ לא הוי פרושי קמפרש כההיא דלעיל ודו"ק:

גמ' מי אמר שמואל לא כו' דאמרי תרוייהו כור בל' כו'. וה"ה דהוה מצי למפרך אדרב כדלעיל מאי קא משמע לן והאמר רב חדא זימנא אלא דניחא ליה למפרך מדשמואל אדשמואל ועיין בתוס' בפ' בית כור וק"ל:

קג.

תוספות בד"ה נקיטת ה' כו' ואין השטר בידך אלא כדי שלא אכחש לך חשבון השנים כו' עכ"ל. יש לדקדק דאכתי כיון שאין כתוב בשטר לא תחילת השנים ולא סופן הרי יוכל לכחש כל חשבון השנים לומר שכבר דרת בכולן ויש לומר שהיית סבור שידעו העולם באיזה זמן שירדת לקרקע זו ועוד שעכ"פ ידעו במקצת השנים אם היה דר אם לא ולא יוכל עתה לכחש בכולן ודו"ק:

בא"ד עשר שנים בק' דינרים עשרה דינרים בכל שנה ואחר כו' עכ"ל. יש לדקדק [א] כיון דלרב נחמן קיימינן וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' אפיך מיפך א"כ הכא נמי אית לן למתפס לשון ראשון עשרה שנים במאה דינרים דקרקע בחזקת בעליה קיימת וכיון דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף הוה ליה תוך זמנו ואין השוכר נאמן כדאמרינן לעיל ויש לומר דהכא ודאי אית לן למימר דפרושי קמפרש דה"ק מאה דינרים לי' שנה אך שתשלם לי עשרה דינרים בכל שנה ולא דמיא לההוא דמרחץ דאיכא למימר דמיהדר קהדר להוסיף על שכירתו דינר אחד בחודש הי"ג או לפחות על שכירתו דינר י"ג וכיון דקרקע בחזקת בעליה קיימת ע"כ יוסיף לו דינר כלשון ראשון או כלשון אחרון לפי היותר שבלשונות מה שאין כן הכא דסך השכירות שוה ואין כאן הוספה ולית לן למימר אלא דפרושא קמפרש ודו"ק:

בא"ד כדי שלא יחזיק השוכר דלפי זה השטר ישנו ביד המשכיר עכ"ל. ולגירסא זו כו' האי דכתבית לך שטרא כי היכי דלא נחזיק עליה הוא עכ"ל. בעל המאור וק"ל: