לדלג לתוכן

מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק י

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

בתד"ה מדקתני וכו' אע"ג דבסיפא וכו'. דא"ל דמקשה דברישא דאיכא למיטעי הו"ל למידק [כמ"ש התוס' ע"ב בד"ה ואי איכא שקלי] דא"כ מאי משני לעולם כו' כדתנן בן קודם לבת אע"כ דליכא למיטעי דמסתמא אית לן למימר דומיא דקודמין דסיפא וכיון דבסיפא דין פשוט דמוציאין ולישנא דקודמין סובלת לפרש כן בסיפא כדתנן כו' אית לן לפרושי רישא דומיא דסיפא וא"כ המקשה מאי דייק מכלל כו' הא ע"כ נסתיים מסיפא דקודמין לגמרי וכמ"ש התוס' בד"ה מדלא קתני כו' וטפי הול"ל אין מוציאין כו' דומיא דסיפא וא"כ ליכא למיטעי ברישא לזה אמרו דגם בסיפא אין פירושו קודמין לגמרי שאין זה במשמעות הלשון לס"ד דמקשה ואף שהדין כן דין אמת דבסיפא אפילו קדמו מפקינן מ"מ נקיט לישנא דלכתחלה משום רישא דדוקא לכתחלה ולזה פריך מכלל כו' ומשני לישנא דקודמין בסיפא דוקא כדתנן בן כו' א"כ ברישא אין למיטעי וק"ל:

בתד"ה ש"מ כו' וכן לכתובת אשה משום חינא. פי' דלפירוש רש"י שתהיה נישאת ברצון לבעל אף שיש לו אשה מקודם אפ"ה חשו חכמים לתקנתם שישא אשה על אשתו ולא תחוש כיון דבקדם ותפסה לא מפקינן. ולפירוש ר"ח [בפירוש משום חינא] שתיכף אחר מות בעלה יהיו לה קופצים בחשבם שעדיין יש לה תקוה שיושג לה כתובה שתקדים ותתפוס וגם הראשונה יהיה לה קופצים וק"ל:

בא"ד מ"ט בע"ח מאוחר כו' . דהול"ל הכל שייך לראשונה שכן משיג ידו באותו פעם ה' סלעים ויצא ידי ערך ראשון אבל לא ידי ערך שני וכשיעשיר אח"כ יהיה חייב לתת אח"כ שהרי לא נתן כלל עדיין:

בא וה"ה אחת לשניי' כו' . דאין בערכין פחות מכסלע. ובהיפוך ד' לראשונה [תחלה] ואחת לשניי' פשיטא דלא יצא ידי ערך כלל:

רבינו חננאל ור"ת שוין בזה לחלק בין מקרקע למטלטלי אבל רחוקין זה מזה הרבה לר"ת אין סברא בשום מקום בגמ' בעולם לומר במקרקע מה שגבה גבה דלא יהא עדיף מלוקח וכקושית התוס' ולא ס"ל סברת נעילת דלת וחינא אבל במטלטלי שפיר יש סברא לומר מה שגבה לא גבה ואף דמלוקח לא טריף לוקח עדיף דאדעתא דמטלטלי נחית וכן מסקנא דבן ננס ורבנן מה שגבה לא גבה במטלטלי דגרע בעל חוב מאוחר מלוקח אבל ליפות כוחו מלוקח אין ה"א בשום פנים וא"כ אי אפשר לומר במקרקע מה שגבה גבה והא דשלהי פירקא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דבן ננס וכו' בבעל חוב מאוחר איירי במטלטלי דבקרקע אין ה"א בשום פנים מכח סברא ועלה מסיק לא דכ"ע מה שגבה לא גבה דהיינו בהכרח במטלטלי דבמה שרצה לאוקמי פלוגתא בבעל חוב מאוחר אהא עצמו סיים לא דכ"ע וכו' [בזה מתרץ קושית מהרש"א] וא"כ יהיה המסקנא סותרת לערכין לזה תירץ הקדש שאני או מלוה ע"פ כו' וכן הא דב"ק שור תם כמטלטלי לכך קאמר ש"מ בע"ח כו' מה שגבה לא גבה וכן ש"מ דשמעתין [דבמטלטלי דוקא איכא לספוקי לומר מה שגבה גבה] ואין קושיא מש"מ כל כך אהא דערכין דש"מ ליכא אלא שאילה בעלמא נשמע מזה כן ודוחה מהא ליכא למישמע מניה רק ממסקנא דשלהי פרקין פריך אמסקנא דערכין וכן ר"ח לא מקשה מש"מ דהכא אהא דערכין רק ממסקנא דשלהי פרקין דערכין דמש"מ אין כ"כ קושיא וזה מבואר. ובסוף הקשו אפירוש ר"ת ומיהו ק"ק לאיכא דאמרי כו' דא"ל דלמא אה"נ איכא דאמרי קאי אקרקעי וש"מ לפחות ממקרקעי ומחולקין [ב' לשונות] בפירוש לשון המשנה ומתני' דלא כר' טרפון דא"כ מאי משני לעולם מה שגבה גבה הא לר"ת אין זה ה"א כלל לומר כן במקרקע גם הש"מ דקארי לה מאי קארי לה פשיטא דמה שגבה לא גבה ומאי כוונתו בש"מ כו' כיון שהוא סברא פשוטה:

ואין להקשות אמאי לא הקשו וק"ק לפירוש ר"ח בש"מ הראשון דלמא מתני' במטלטלי דא"ל אה"נ דא"כ מאי משני לא לעולם כו' הא לר"ח אין סברא במטלטלי לומר לא גבה ומאי ש"מ כו' דזה אינו דלר"ח פשיטא ליה לתלמודא דאי אפשר לאוקמי במטלטלי דהא לא משתעבדי מטלטלי דיתמי לכתובה דדחוק לאוקמי כר"ט ואיירי כשהמטלטלין ביד אחרים וכולי האי ואפ"ה קשה על כך כמו שאכתוב בסמוך באי"ה [בויש לראות] וק"ל. ולרבינו חננאל אין ה"א לומר במטלטלי לא גבי דמלוקח נמי לא טריף וכסוגיא דערכין כ"ש בבע"ח דעדיף משום נעילת דלת אבל במקרקעי ה"א מה שגבה גבה משום נעילת דלת ולכן ש"מ דבשמעתין ובב"ק וסוגיא דשלהי פרקין הכל במקרקעי וכתירץ הרשב"ם שבתוספות משום נעילת דלת ולזה הביאו ר"ח בראשונה תוך תירוצם וק"ל:

בכל הדבור קפדי התוס' יותר להקשות מש"מ כו' ולא חשו על הלא לעולם אימא לך שאינו אלא דיחוי בעלמא. תחלת קושית התוס' מש"מ מה שגבה גבה לא ממסקנא דאיכא דאמרי. בר"ח מפרש ש"מ דב"ק דבמקרקעי אף דמסקנא הלא לעולם סותר מסקנא דשלהי פרקין דבמקרקע מה שגבה לא גבה לא חייש על כך כי היכי דלא להוי הש"מ נגד ערכין אף דמסקנא נשאר כערכין אי שור תם כמטלטלי. בר"ת דכתב הא דמתמה תלמודא דמסיק נמי ש"מ מה שגבה לא גבה ולא ממסקנת לשון ראשון הכל משום דש"מ יש בו ממש והלא לעולם דיחוי וכן לעיל ש"מ כותבין שובר וכן הוא האמת כמ"ש התוס':

בא"ד ולי נראה כו' כר"ט כו'. והכא נמי במונח בידי אחרים. ולמ"ד [לכושל היינו] כתובת אשה הכא דבשניהם ישנו משום חינא ובאים יחד לב"ד הראשונה קודמת לשניי' ולמ"ד כושל שבראיה היינו כשישנו קרקעות משועבדים שאין מפסיד בעל חוב מוקדם אבל מתני' מיירי ע"כ בדליכא אלא כדי כתובה אחת וכמ"ש רש"י ולמה תהיה האחרונה נשכר וק"ל:

ויש לראות הא כתב ר"י לעיל דף פ"ו בד"ה אשה כו' דבמטלטלי מתקנת הגאונים ואילך דגובין מהם שני בע"ח שוין דומיא דלוה ולוה ואח"כ קנה א"כ אמאי הראשונה קודמת לשנייה לפי האמת אף דמונח ביד אחרים סוף סוף כיון דליכא שיעבוד הא לא טרפי מלקוחות רק מזמן הגבייה וזמן שניהם בגבייה שוין. ויש ליישב כיון דאין הדין לגבות מיתומים ואילו יהיב נפקד ליתומים לא מצי תבע להו בדינא כמ"ש התוס' לעיל נותנין טפי לראשונה דדוקא המגיע להם מן הדין כלוה ולוה ואח"כ קנה או מטלטלי מתקנת הגאונים ואילך אמרינן דשוין ועיין לעיל בתוס' ובאשר"י:

שייך יותר להלכה שאחר זה. בהא דאחת בחייו ואחת במותו כתבו הפוסקים דוקא שמתה זו השנייה אחר מיתת בעלה הוא דיש ביניהן כתובת בנין דכרין אבל אם לא מתה אותה השנייה אין לבני הראשונה כתובת בנין דכרין אע"ג דאיכא מותר [דודאי אתי לאינצויי מאחר שבני שנייה אין נוטלין כלל] עיין בהם. גם יש לראות [אם נאמר דאף בחיי שנייה יש כתובת בנין דכרין] אם השנייה בחיים אי מקרי מקבלין ולא פורעין או דהוי שניהם פורעין [כיון דאמן בחיים]. ונעשה מותר לכ"ע כבעל חוב ועיין. והנה מהא דשנייה ויורשיה דקודמין כו' מיקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי משמע דקאי אשנייה ג"כ מיקדם הוא דקדמי כו' [וכ"כ הרא"ש] ודוחק לומר דמשום יורשין לחוד נקיט לישנא דקודמין וממ"ש התוס' לקמן בסמוך ע"א בד"ה וכי תימא איפוך וכו' ולא מתרצי לפרש"י לאחר מיתה אשניה קאי דלאחר מיתת השנייה באין בני הראשונה ונוטלין כתובת בנין דכרין משמע קצת דנוטלין אף בחיי שנייה ועיין בפסקי תוס'. וכתב האשר"י ומסתבר דיש להן דאם איתא דבחייה לית להו לבני הראשונה גם לאחר מיתה נמי לית להו דכבר זכו בני השניי' בנכסים כי היכא דאמרי' במועטין ונתרבו:

גמ' ש"מ כתובה נעשה מותר לחברתה כו' עיין באשר"י אם לא היו נכסים אלא כשיעור כתובה הראשונה ופרעו מהם כתובה שנייה לא יטלו בני הראשונה המותר כיון דאי הוי שקלו כתובת אמן מיעקרא נחלה דאורייתא כו'. כפרש"י כו' ע"ש באורך:

גמ' ש"מ לא טרפא ממשעבדי. דאין נראה לחלק דוקא הכא לא טרפי משנייה משום חינא דלגבי הראשונה ליכא משום חינא דהא הם זכרים שגובין בתורת בנין דכרין משא"כ לגבי שנייה [דשייך בה חינא גם בניה יורשין זכותה] ולעולם מלוקח זולת טרפי וכמו שחילקו התוס' לעיל ע"א דאף דטורף מלוקח לא טרפי משנייה אם קדמה ותפסה משום חינא ודו"ק [די"ל דלאחר מיתה לא שייך חינא כמ"ש רש"י בפרק החולץ דף ל"ח ומביא ראיה מלקמן דף צ"ז ע"ב]:

בתד"ה הא איכא שקלי כו' דאיכא למיטעי כו'. לפרש דומיא דקודמין דרישא דשם נמי הא איכא שקלי:

צא.

[עריכה]

גמ' וכי תימא איפוך. ובשאר תירוצים לא מחשב סברא ליתן להמתרץ סברא זו דאיפוך כיון דאין קאי כלל בלשון ר"ש דלא קאמר אלא דינר דמשמע אדרבה בהיפך דינר מה שהוא קרקע או מטלטלי בני חורי או משעבדי להכי משמע טפי שר"ל דינר מה שהוא לקולא משא"כ עתה שייך שפיר לחומרא דינר לאפוקי פחות מדינר וק"ל:

גמ' אי אשמעינן הכי ה"א כגון שנשא ג' נשים כו' . יש להתיישב קצת הא מ"מ הוי יודעין דבאחת בחייו כו' יש להן כתובת בנין דכרין ואיירי בב' נשים דאל"כ למה ליה למינקט כתובה וצריך לצייר דינו על ג' נשים טפי הול"ל בעל חוב נעשה מותר ובב' נשים ומתו בחייו דכיון דשניהן פורעין ולא מקבלין מה לי כתובה או בע"ח דמ"ט דמ"ד כתובה לא נעשה מותר ובע"ח נעשה מותר משום דבני שנייה מקבלין ולא פורעין וכפרש"י לעיל. מיהו מה לי ג' נשים או ב' נשים ובע"ח הוא הג' וטפי מצייר בכתובה גופא ודו"ק:

גמ' והך דמיית לאחר מיתה כו' . וה"ה דעודנה חיים דמ"ש:

במתני' דלקמן אין להקשות דש"מ דכתובה נעשה מותר דאל"כ לאשמעינן במותר דינר אף באחת בחייו כו' [אי אמרי' דאחת בחייו יש לה כתובת בנין דכרין] דהיא גופיה איצטריך דחולקין בשוה באין שם מותר אף דשניהם בחיי':

בתד"ה ומר סבר כו' וקשה לי כו' כיון שיש שם כו'. ולעיל דפליגי באחת בחייו כו' ודאי דאין מקום לומר כיון מבעיא ליה דמאי פסקא דיש מותר דינר ות"ק לא אמר רק דבאחת בחייו ואחת במותו אין להם כתובת בנין דכרין והיאך יאמר כיון כו' אבל למאי דלכ"ע באחת בחייו כו' יש להן כתובת בנין דכרין ופליגי במותר מטלטלי או משעבדי שמע ר"ש לת"ק דבמטלטלי אין כו' וקאמר עלה כיון כו'. ובקושייתם אפשר לישב קצת דהשתא אפשר דס"ל אף לר"ש במשעבדי דלא הוי מותר וכיון משמע הכל מותר כל דהו דלישנא דכיון מחשיב תלמודא כמו כלל והיינו טועין אף משעבדי להכי קאמר אם כו' כמטיל תנאי כו' דלא הוי כולל אבל השתא למטה דס"ל אף משעבדי הוי מותר הו"ל לר"ש למימר כיון דלא שייך למיטעי [אף מטלטלי] כיון דר"ש כבר התנה בהדיא עד שיהא נכסים שיש להן אחריות ולא הו"ל לר"ש לומר לשון אם דמברייתא משמע דר"ש אמר הלשון אם יש כו' [ר"ל דלא תימא דתנא דברייתא נקיט לשון אם מאחר דבברייתא לא נזכר התנאי לזה כתב דמברייתא משמע דר"ש אמר הלשון אם יש ור"ש גופא לא הוצרך לרמז בזה התנאי שכבר התנה כו']:

בתד"ה כי הני כו' כשאין שם מותר כלל אבל ממטלטלי או ממשעבדי נוטלין כו'. אפשר דתפסו שני הלשונות בקצרה ולכל לשון כדאית ליה. או אפשר דלפירושם ודאי לר"ש לחד לישנא אמטלטלי ולחד אמשעבדי אבל ת"ק כיון דאדיוק פליג דקאמר דוקא אם אין שם מותר כלל משמע מיניה הא יש שם יהיה מה שיהיה וק"ל:

צא:

[עריכה]

ברש"י בד"ה דזבנה לכתובתה כו' לאחר כו'. אינו מחוור למה לאחר. ועיין באשר"י שהביא לשון רש"י לאביו. דא"ל משום דאביו אין ספק דשמא תמות וירשנה בעלה דסוף סוף מגיע לידו בירושת אביו דז"א דמה שבא לידו בתורת כתובת בנין דכרין לא מכר ועוד דסוף סוף ספק שמא ימות בחייה ועיין. וא"ל דהו"ל לפרושי אף שמת בעלה כבר והיה כתובתה כבר בידה ומכח ספק שמא ימות בחייה מכר בטובת הנאה דזה לא מקרי זבנה לכתובתה רק לירושתה. גם אפ"ל דזה לא מקרי בטובת הנאה דהא לא קאמר מה שאירש מאבא בטובת הנאה מכור לך כו' דספק שמא ימות הבן בחיי אם רחוק יותר מתמות היא בחייו:

בתד"ה כך מועטין וכו'. במרובין ונתמעטו קאמר הכא והתם פשיטא מרובין ונתמעטו כו' דפשיטא ליה לגמרא דאזלינן בתר שעת מיתה וזכו בהן הבנים מדינא דאורייתא ובני כתובה גדולה מתקנתא דרבנן רק במועטין ונתרבו מספקא ליה לתלמודא הכא והתם אי אזלינן בתר שעת מיתה או סוף סוף כיון דהשתא מרובין ניזול בתר מרובין בין מרובין בשעת מיתה או מרובין עכשיו וקמסיק התם דאזלינן בתר מרובין והכא מסיק בתר שעת מיתה ותירצו משום דבמועטין ונתרבו אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא ואזלינן התם בתר מרובין דהשתא לא מיתעקר נחלה דאורייתא משא"כ כאן וק"ל. משא"כ במרובין ונתמעטו פשיטא ליה ע"כ טפי לתלמודא ליזיל בתר שעת מיתה אחר מרובין בשעת מיתה. ולפי"ז הו"ל לתלמודא לומר כך מועטין ונתרבו כבר זכו כו' וכדאמר לעיל פשיטא מרובין ונתמעטו כבר כו' וה"ה דהול"ל כשם שמרובין ונתמעטו כבר כו'. גם משמע מדלא מסיים בכל אחד איזה יורשים משמע שנתכוין לאחד. מיהו לפירוש רבי לא הו"ל לסיים כלל יורשין רק כך מועטין ונתרבו זכי בהן. וכ"ז דקדוקים קלים:

בא"ד ואע"ג דאזלינן הכא כו' . אף דמעיקרא הוי ניחא להו אילו הוי אמרינן הכא דאזלינן לעולם בתר מרובין. מיהו ז"א דמעיקרא לא הוי ניחא להו רק אי אמרינן התם נמי מועטין ונתרבו כבר זכו הבנות בהם דהשתא הוי שוין במרובין ונתמעטו בתרוייהו בתר שעת מיתה ממילא התם זכו הבנים בירושה דאורייתא והכא בני כתובה גדולה בתקנתא דרבנן ובמועטין ונתרבו ג"כ בתר שעת מיתה בתרוייהו וממילא זכו התם הבנות בתקנתא דרבנן והכא בני כתובה קטנה בירושה דאורייתא והוי שוין לגמרי ממש בכל פעם בתר שעת מיתה לתרוייהו ובצד אחד בכל אחד בתר תקנתא דרבנן רק הצדדים מהופכים ממילא וק"ל. משא"כ לפרש"י או רבי דלר' התם בכל פעם זכו הבנים בירושה דאורייתא והכא בכל פעם בני כתובה הגדולה בירושה דרבנן וק"ל:

בתד"ה דזבנא כו'. היאך מכר כל עיקר כו'. דלא מסתבר כלל כפרש"י במה שפירש לענין הדמים דאם המכר מצד עצמו אין בו ממש היאך ס"ד דרמי שיכול הוא לבטל המכר ולא יחזיר המעות או לרבא לפי האמת אחריות דידה לא קיבל עליו ולא היה צריך להחזיר הדמים הא המכר מצד עצמו אין בו ממש והמעות פקדון או מלוה דהא לא התנה רק שלא יתחייב להחזיר הדמים מצד ערעור האם שתמאן במכירה אבל אם בלא ערעור האם המכר בטל לא התנה ועיין באשר"י בזה:

צב.

[עריכה]

גמ' נהי דאחריות דעלמא קיבל כו' . גירסת הרי"ף נהי דאחריות דעלמא לא קיבל עליו כו' מי לא קיבל כו' ופירש הר"ן דאע"ג דזבין ליה ראובן לשמעון שלא באחריות היינו לענין שאם בא בע"ח דראובן לטרפה משמעון דלא הדר עליה אבל אחריות דנפשיה לענין שאם יחזור וימכרנה שמעון לראובן ויבא בעל חוב של ראובן ויטרפנו ממנו [מי לא קיבל עליו] שלא יוכל לחזור על שמעון. ובאשר"י בשם הרמ"ה ז"ל האי קיבל ולא קיבל לאו בקבלת המוכר דקיבל עליו אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח דסבר וקיבל דלא למיהדר למוכר כמו חייתא דקטרא סברית וקבילית וה"פ דכי הדר ראובן וזבנה משמעון באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קיבל ראובן עליה אלא אדעתא דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קיבל עליה דלא ליהדר עליה דשמעון:

ברש"י בד"ה כבעל חוב דעלמא כו' לשמעון שאינו אחיו כו'. נקיט דומיא דחלוקה דגמרא דאיירי באינו אחיו דאל"כ על שניהם לסלק חוב אביהן יעקב וק"ל:

שם ברש"י שאינו אחיו שלא באחריות וחזר ומכרה שמעון לראובן באחריות כו' כצ"ל וכ"ה ברש"י ברי"ף:

ברש"י בד"ה ופייסי' כו' . אין לפרש דלהכי לא מפרש פייסי' כפשוטו דניחא ליה בקרקע ואח"כ רוצה לחזור על היתומים משום דאינו יכול הלוקח לסלק בזוזי כשמכרה לו שלא באחריות דהוי כאיש אחר משא"כ באחריות קם תחת המוכר דז"א דרמי בר חמא מרא דשמעתין ס"ל לעיל דאף באחריות אינו יכול לסלקו דעלה קאמר וטירפא בכמה כתבינן כו' וסבר רמי כו' וס"ל באמת כן כמ"ש בהמקבל הניחא למ"ד כו' [והוא רמי בע"ח כמ"ש תוס' בד"ה מאי פסידא] וא"כ ע"כ צ"ל דהכא לא קאמר וסלקי' בזוזי רק ופייסו שעשה לו רצון ופייסו עד שנתפייס [וא"כ היה יכול לפרש כפשוטו] ואי משום דכיון דמטלטלי דיתמי שביק אבוהון גבי' אין לבע"ח לגבות ממשעבדי כיון שיש מטלטלי בני חורין [וא"כ יכול לסלוקי ליה במעות בעל כורחו] א"כ אף שלא באחריות נמי יכול לשתקו הלוקח בעל כורחו שיקח מטלטלי בני חורין של הלוה ודו"ק:

ברש"י בד"ה כל שדותיו כו' הניח לך כו'. היינו אצל מוכר ראשון מה שאין כן בסמוך ד"ה רצה מלוה כו' אצל מוכר שני וק"ל. ומה שאמר רצה לגבות משמעון עדית כו' מזה תראה שלא כיון יפה היש"ש בפשט הזה בבא קמא עיין שם גם מ"ש שם מתוס' דהכא תלמיד ר"י במ"ש ול"נ כפ"ה כו' גם בזה לא כיון יפה ע"ש ודו"ק ועיין בפשט הלזה בר"ן:

בתד"ה ראובן שמכר כו' וזקפו עליו במלוה כו' דאתי לאשמעינן השתא כו'. לאפוקי למימרא דרבא אי פיקח כו' שייך דוקא באחריות:

בא"ד ואפי' את"ל דזקפו לאו דוקא כו' . ר"ל לענין גוף הדין דאפילו בלא זקפו מצי אמרי בני ראובן לשמעון כו' דלא חשבינן המעות למשכון ואע"ג דבלא זקפו לא מצי אמרי בני ראובן מידי מטעם אחר משום דשמעון חוזר במקח מעיקרא כ"ז דעייל ונפיק אזוזי ומעכב מעותיו בידו מ"מ זה לא תלוי דוקא בזקפו דה"ה נתקיים בענין אחר כגון דלא עייל ונפיק אזוזי וכה"ג ולזה כתבו ולא הוי צריך לומר אלא ונתקיים ותו לא אפ"ה באת"ל כל זה עם כל זה יישבו רבי דאיצטריך כו' אע"פ שהוא מוחזק כו' אע"ג דפשיטא לתלמודא לעיל ממילא לר"ע אף דמוחזק כדפריך ור"ע מאי אריא מותר אפילו כולה כו' ור"ע תפיסה לא מהני כלל כו' וכפרש"י כיון דתלאו בכולן צריכין שבועה כו' מ"מ כיון שבא לידו מחיים ה"א דמהני וכדאמר לעיל והוא שתפסו מחיים. אחר כותבי זה ראיתי בפרק כל שעה דף ל"א ע"א בתום' כתבו בקצרה באחריות שלא באחריות פשיטא דיתן ליורשיו אפילו לא זקפן אבל באחריות קמ"ל דה"א יעכבן לעצמו דהו"ל כתופס מחיים קמ"ל דלא חשיב כתופס כיון דזקפן עליו במלוה ודו"ק. וטעמא לפי האמת [לפי מה שפירש רבי כאן דלענין גוף הדין אפילו לא זקפו] דדוקא מחיים בתורת תפיסה מהני משא"כ הכא וכדלעיל במלוגא דשטרא והכא אפילו תבע מחיים ולא נתן יראה דאין זה חשיב תפיסה דאשתמוטי דלא הו"ל זוזי דלהוצאה ניתנה משא"כ לעיל בפקדון ומלוגא דשטרא וק"ל:

בא"ד ואח"כ נמצאת שאינה שלו כו' . ולא נקטו ציור הגמ' ואתי בע"ח כו' משום דעכשיו חוזר על היתומים כו' ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אלא בשיש להם קרקע מאביהם א"כ היאך טריף הבע"ח מלוקח דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וק"ל:

בתד"ה ופייסי' בזוזי ואומר רבי דרבותא כו'. דהול"ל דבע"ח טרף הקרקע והלוקח רוצה לעכב מעותיו בידו כיון דזה מכרו לו באחריות. והר"ן כתב הא דנקיט ופייסי' בזוזי משום דאי אגבי' ארעא לא מצי יתמי למיהדר עלוהי דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא לכון מחמת אבוכון משתעבדנא נמי לבע"ח דאבוכון מדר' נתן וכי היכי דאילו מגבינא לכו ארעא בעל חוב דאבוכון גבי ליה מינייכו מדרב נחמן וטעמא דר"נ מדרבי נתן כדאיתא בפרק כל שעה דף ל"א והכי נמי מצינא מגבינא לבעל חוב דאבוכון ארעא מחמת חוב זה שהייתי חייב לאבוכון דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה הא כי היכי דמשתעבדנא לכו משתעבדנא לדידיה ע"ש ודו"ק:

בתד"ה ראובן כו' ולי נראה כו' להכי טרחי כו'. עיקר כוונתם דבב' שערות ולוי לקח האחת שקודם אחרון אינך מוצא שיגבה מלוי הן שיהיה האחרונה זיבורית או בינונית או עידית ולקח העידית האחרונה [בכל אלו אינו גובה] אא"כ לקח לפני האחרונה והאחרונה עידית והכל מטעם להכי טרחי כו':

ומ"ש ושביק בינונית כו' הנחתי כו' [משמע לכאורה דדוקא בלקח אותה שקודם האחרונה] לשון הגמ' נקטו ור"ל מה מכר ראשון לשני כו' [כדפירשו התוס' בד"ה אבל שבק] וה"ה אם זבן בינונית האחרונה דמה מכר כו' והראשון היה לו רשות להגבותו מאיזה בינונית שירצה ודו"ק עיין היטב בתוס' ובגמ':

צב:

[עריכה]

בתד"ה דינא הוא כו' ועוד דמסיק א"ד ללשון ראשון באחריות אין נ"מ דבכל ענין פסולין אף שיטעון שמעון ולאיכא דאמרי בכל ענין כשרים אף שיטעון ראובן דהא אף הוא גופיה כשר. ואין להקשות מאי קשה הכא מסתמא איירי בלית ליה ארעא אחריתא מדטריף בעל חוב ממשעבדי א"כ ניחוש דהקרובים מעידין שקר ומקיימין זיוף השטר של בע"ח כי היכי שלא להעמידה בפני בע"ח של ראובן ויהיה לוה רשע ולא ישלם ולגבי הך בע"ח לא הוי לוה רשע ולא ישלם כיון דאין השטר שלו מקום וראובן קאמר דזיוף הוא ונימא ודאי ראובן קושטא קטעין דלמה יטעון שקר הא לגבי בע"ח הוא רשע אם חייב לו באמת ואילו לגבי הלוקח לא הוי רשע דהא זבניה שלא באחריות ולהעמידה בפני בע"ח אחר נמי לא דמאי שנא הך בע"ח מהך בע"ח כדמשמע התם בגמ' וכיון דקרובין פסולים אף לחובה לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים הול"ל דפסולים אפשר לומר דדוקא הוא פסול מטעם דמעמיד בפני בעל חובו דאדם יודע בעצמו בעל חוב שלו לא הקרובים ודו"ק:

בא"ד כגון שמחל כו' . לאיכא דאמרי סוף סוף יטעון שמעון ויבוא ראובן לעד כיון שאינו נוגע דלא מיפסל משום תרעומות ויתחייב שבועה מטעם עד אחד מעיד שפרע יש לומר דראובן ודאי נוגע מטעם שמעמידה בפני בעל חובו כיון דלית ליה קרקע ועוד כיון שהוא עצמו אינו טוען בברי שמא עד אחד אינו מחייבו שבועה דהא תוספות כתבו בעלמא [דהא] דכופר הכל פטור משבועה שמעינן מדאיצטריך לרבות עד אחד לשבועה ומאי קושיא דלמא כשהתובע אינו טוען בברי אפ"ה עד אחד מחייבו שבועה וכללא דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד כו' לאו דוקא בלא"ה [כמ"ש התוס' לעיל דף פ"ח בד"ה ועוד אין נשבעין] ועוד מ"מ מצינו למימר אף לאיכא דאמרי שמחל לו ג"כ שבועת עד אחד:

וללשון ראשון באחריות מספקא לי לימא ליה לאו בעל דברים דידי את ואי משום דמפקא כו' סוף סוף מה ירויח על ידך דכי היכי דפטרני משבועה א"כ גם עליך לא יהדר דלא כתבת לו אחריות רק מה שיפסיד בדין ומה שמוותר והולך חוץ משורת הדין לא יוכל לתבוע ממך דשמא לא הייתי נשבע ואפשר לומר שמחל לו שמעון שבועה קודם שמכרה לו ראובן וראובן ידע זה ואפ"ה מכרה לו באחריות ודוחק:

א"ל בגמ' לאיכא דאמרי לימא טעמא דאמר ליה שיוכל להעמידה בפני בעל חובו:

בא"ד לוה הא קאמר להד"ם כו' . מייתו כל זה דמזה הוכיחו דמיירי ביטוען מזוייף:

בא"ד אלא ודאי לא טענינן כו' . ובאין בה אחריות דקאמר משום דאומר היה ר' מאיר [ולא משום דיטעון הלוה מזוייף] משום דאל"כ ניחוש שמא ימתין עד שימות ויגבה מיתמי דאז לא טענינן להו מזוייף וק"נ:

בא"ד מיהו קשה כו' . מ"מ אנפקא מיניה לא הקשו דמאי נ"מ סוף סוף כל זמן שאינו מקוים נאמן לומר פרעתי [במגו וא"כ נטעון כן ללוקח] דדלמא אביי ס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ודוקא לשמואל ואליבא דר"מ הקשו ומזה הקשו נמי בסמוך ועוד קשה הדבר אם לא חשו להפסד כו' דלמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו הקשו שפיר ובלא"ה נמי הקשו שפיר כגון בשדה מכר או מתנה דלא שייך טענת פרוע אלא זיוף וק"ל וכן הוא בתוס' ריש פ"ק דגיטין ע"ש ודו"ק. דדוקא שמואל אליבא דר"מ ס"ל כן שצריך לקיימו וכן בסוף הדבור בהך דגט פשוט שכתבו מ"מ יגבה דהא נקיט שטרא ולא מצי אמר מזוייף הוא [מ"מ יטעון פרעתי] דלרב וכן לשמואל אליבא דרבנן מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וק"ל:

בא"ד דהא למ"ד נשבע וגובה כולו כו' . קצת נראה דלא איצטרכי לדייק ממ"ד לחבירו דבדרב חסדא גופיה מדקאמר תלמודא דייני א"י דקאמרי נשבע וגובה מחצה אית להו דרב חסדא פירוש דטענינן ליתמי החזרתי כו' ולמה לי החזרתי במגו דנאנסו טפי נטעון נאנסו עצמו דהא הפירוש זה מוכרח [דהא דאינו גובה כולו מטעם טענת החזרתי ולא מטעם טענת נאנסו דלא שכיח] דאל"כ מאי אית ליה דרב חסדא כו' ודו"ק:

בא"ד דכיון דקמהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב. וכן לעיל פרק ב' דף כ' ע"א מעין זה אבל מתחת יד עצמו לא אימר זיופי זייף כו' לחד פירושא:

בא"ד יש לנו לחלק בין היכא דטעין לוה מזוייף כו' . דהיכא דלא טעין לית לך למיחש כו' ונותנין לו וכיון שנותנין לו בהיתר אף אם יטעון אח"כ הלוה תו לא משגחינן בו וכמ"ש התוס' בב"מ:

בא"ד מ"מ תיקשי מדאמר שמואל כו' . וא"כ בלאו גמרא דהנפק מוכרח לחלק מדאמר שמואל וגם עדיפא [להו] מעיקרא (שנאמר יותר ל"ק) [להקשות] מהנפק [יותר] מהא דשמואל [אדשמואל] דשמואל מוכרח טפי דאיירי דליתא ללוה וכמו שהכריחו תוס' שם ע"ש:

בא"ד אי נמי כיון דמקויים כו' . מבואר היטב ומבואר חילוק פשוט בין היכא שמקויים מקודם אמרינן דקדקו בה ב"ד להיכא דלא מקוים להחזיר לו ושנסמוך שידקדקו בה ב"ד וק"ל:

צג.

[עריכה]

ברש"י בד"ה דין ודברים כו'. ובד"ה מדין ודברים סליקת נפשאי יש לגמגם על פי' זה ודו"ק:

ברש"י בד"ה סיפא וכו' וחצי מאה שלישית שנשאר כולה לבעלת כו'. כצ"ל:

בתד"ה עד שלא החזיק בה כו' אומר ר"ת כו'. דלפי' רש"י מאי קמ"ל:

בא"ד כגון באתרא דלא נהיגי למיקני בכספא כדמוכח בהזהב כו' . עיין במרדכי ריש הזהב דמוכיח מהך עובדא בהיפך דצריך לקבל מי שפרע וראייתו כתבתי שם בגליון ודו"ק:

בא"ד גבי מתנה התם כו' . מתנה מרובה יכול לחזור בו שר"ל מותר:

בתד"ה מאימת הוי חזקה כו' ה"נ דעתו וכו'. ר"ל כי היכא שתוך זמן שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בלי טעם אם ירצה כמו כן נמי אף לאחר זמן זה ע"י אמתלא שיצאו עליו עוררין יכול לחזור:

בסה"ד לידע מה היא צריכה. משא"כ לפירוש הראשון ר"ל דיש מיצר שבין ב' שדות אבל לפירוש זה שהלך ברגליו על השדה לראות מה היא צריכה:

בתד"ה איכא דאמרי כו' אע"פ שהיה מחזיר לו כו' כדפירשנו כו'. ר"ל ללשון ראשון לעיל בד"ה מ"ש החזיק בה אינו יכול לחזור אפילו למ"ד נמצא כו' כ"ז שלא טרפוה כו' וא"כ אף באחריות הו"ל למימר הכי מ"מ כיון שהתנה בהדיא באחריות דעתו אנכסי' משופין משא"כ בלא התנה כיון שלבסוף מחזיר לו כ"ז שלא טרפוה אינו יכול לחזור ואף שמרש"י נראה הסברא בהיפוך מהאי טעמא גופא כיון דסוף סוף עליה הדר הוי אטרוחי דיינא ויכול לחזור בו השתא. ואפ"ל ואע"פ שהיה מחזיר כו' ר"ל אף שלא באחריות כשגזל קרקע חוזר עליו אח"כ כדפירשנו אפילו גבי שלא באחריות אפ"ה יש חילוק בין אחריות ללא באחריות ושיעור לשונם כאילו [כתבו] ואע"פ שגבי שלא באחריות נמי היה מחזיר לו לבסוף כשגזלה כדפירשנו:

ועוד נראה לי דודאי לפרש"י דפירש הכל בלא נתן המעות עושה סברא מה שהדר עליו לבסוף להיות יכול לחזור בו דאטרוחי דיינא להוציא מעות מהלוקח ליתן למוכר ולהוציא אח"כ מהמוכר ללוקח למה לי ואמרינן היכא דקיימא תיקו ואין ב"ד נזקקין משא"כ לפירוש התוס' דאיירי בנתן מעות וא"כ מה"ט דמחזיר לו לבסוף לא הוי אטרוחי בי דינא ולא היה יכול להיות חוזר בו דהיכא דקיימא תיקו ואין ב"ד נזקקין ואם יוציא לבסוף אזי יזקיקו ב"ד ואדרבה אם יכול לחזור הוי מקרי אטרוחי ב"ד להוציא המעות עתה מהמוכר ושמא לא יטרוף ממנו בדין דאפוכי מטרתא למה לי [לזה כתבו ואע"פ כו'] וק"ל:

בתד"ה וכן כו' ור"ח פי' דאבבא בתרייתא קאי דהוי נמי כל אחד לפי מעותיו דהכי מיתרמי בסיפא ולא משום דדינא שחולקין לפי המעות:

בתד"ה רבי אומר כו' שמדת הדין לוקה בזה כו'. שאחת משתלמת כולה ואחת חצי ואחת שליש:

בא"ד כל מנה ומנה כו' . שסך ג' הכתובות עולין ו' מאות חולקין נכסי המת ג"כ לו' חלקים ולפי"ז אי אפשר שתפרע אחת לגמרי קודם חברתה רק אם נפרעת אחת שלישית או רביעית או חצי כתובה גם חברתה נפרעת כן וק"ל:

בא"ד בבבא דרישא ובבבא דמציעא כו' . משא"כ לפירוש ראשון לא קאי אבבא דרישא דהא ס"ל ממש כבבא דרישא וקאי אבבא מציעא ובתרייתא וק"ל:

בא"ד ויש לחלק כו' . וה"ה בראי' דשור שנגח עיין באשר"י:

למאי דלא מחלק בין שבח לשיעבוד לא מייתי ראיה מג' שהטילו לכיס כפרש"י בד"ה אין אני רואה כו'. דמנ"ל דס"ל לרבי וכן שלשה וכו' דלמא כולה כר' נתן. עיין במרדכי שמפרש היאך מצינו שזו דברי ר' נתן:

צג:

[עריכה]

גמ' לקח זה בשלו כו' . דמעיקרא לא נשתתפו לדעת רק ע"י שנתערבו. ועיין במרדכי:

ברש"י בד"ה לקח זה בשלו שוורים בריאים כו' . דשניהם בריאים או כחושים וזה בר' וזה בק' ודאי דחולקין לפי מעות אך אם נשתתפו מעיקרא לדעת דהלא זה יש לו פי שנים מחבירו וכאילו קנה קרקע להשביח ושור אחד מועיל לחרוש בלא חבירו דלא דמיא לשור א' בשותפות אך עתה דמספר השוורים לזה כמו לזה רק לזה בריאים ולזה כחושים ואילו נשתתפו מתחלה לדעת שלקחו ממעות השותפין שוורים בריאין וכחושים כיון שיש לכל אחד חלק בכל א' ובשור אחד אין חלקו של זה מועיל בלא זה חולקין בשוה משא"כ עתה שנשתתפו שלא לדעת חולקין לפי מעות ודו"ק:

בתד"ה מאי לאו בשור כו'. [הוכרחו לזה] דהא שמואל קאמר האי לישנא גופא ואפ"ה מפרש רבה בעומד לחרישה:

בתד"ה מאי לאו פיחתו ממש כו' דלטביחה ועומד לטביחה כו'. וא"ל לוקמי בטביחה ועומד לחרישה דאפשר דבזה חולקין בשוה דאף דרבה נקיט בשור לחרישה ועומד לחרישה משמע קצת אבל לטביחה ועומד לחרישה לפי המעות דאל"כ לא הו"ל להזכיר רק מסתברא בעומד לחרישה אבל בעומד לטביחה כו' דאינו מוכרח דלרבותא דאף בשור לחרישה בעי עומד נמי לחרישה ודו"ק. גם לעיל בלפלוג וליתני קשה לרב המנונא נמי לפלוג בהכל לטביחה מלבד דמלתא דפשיטא הוא י"ל דהשתא נמי מחלק בדידיה בהכל לחרישה לא מחרישה לטביחה ועיין בכל זה באשר"י באורך ועיין:

בתד"ה הותירו זוזי חדתא וכו'. נ"ל שמפרשים בענין אחר לגמרי מפרש"י לתוספות פירש פיחתו כו' שהטילו מעות לכיס ולקחו בהן שור לחרישה ועומד לטביחה וכמ"ש בדבור הקודם וע"ז קא משני אין שלקחו שור לחרישה כו' ולא הרויחו רק דבר מועט כמו זוזי חדתא כו' ולדעת זה נשתתפו כו' משא"כ לפרש"י דבסברת המקשה והמתרץ משמע להו מתני' פחות ויותר במעות ממש ובס"ד כגון שנאבדו מסכום המעות ונעשה ממאה תשעים דרך משל או הותירו שנשאו ונתנו במעות בחילוף עד שהותירו בחשבון להכי פירש תיובתא דשמואל בין שיפורש דברי שמואל כרבה או כרב המנונא ודו"ק ומשני אין פיחת והותיר במעות ממש אבל מספר המעות כבתחלה רק נפסלו בהוצאה וכו' ודו"ק היטב ועיין באשר"י בזה:

בא"ד עיר רחוקה ממהלך יום אחד כו' . ומה"ט אין לומר יעבוד לזה ב' ימים ולזה ד' ימים דאם היא רחוקה ממהלך ב' ימים כו' וכן לעולם וק"ל:

בתד"ה מי שהיה נשוי כו' לא הוי מצי למינקט ב' נשים כו'. היינו לאינך תירוצים ולאביי אף בחדא הו"מ למינקט:

צד.

[עריכה]

גמ' את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עביד כו' . עיין בר"ן ובפוסקים:

בתד"ה שנמצאת אחת מהן כו' במאי תלוי עיקר טעמא כו' ובנמצאת שדה כו' פליגי אם מה שגבה גבה או לא ובזה תליא עיקר פלוגתא היכא דלא נמצאת לענין שבועה. ודבריהם מבוארין ומקושרין אחר העיון קצת. ודו"ק:

בא"ד שמא יש בע"ח קודם שיטרוף ממנו כו'. כצ"ל:

בא"ד גם היתומים שיפול השדה כו' . לפרש"י ניחא זה ג"כ שאינה נופלת ליד היתומים רק נשאר בידה אך ע"י השבועה סוברת שנשאר בידה לעולם ומשביחה וק"ל:

אל תטעה ממ"ש התוס' צררי כאילו לפרש"י אין השבועה שלא התפיסה צררי דזה אינו כלל ולא עלה על דעת אדם גם ח"ש לא נתכוין לזה וק"ל:

בא"ד ופ"ה דביתומים גדולים איירי כו' . במתניתין פירש כן:

מכאן ואילך עיין בח"ש דאינו מבורר ודו"ק:

בתד"ה שני שטרות כו' ממחרת יום שנכתב כו'. אף דקאי בשעה שהיו כולן יוצאין בשעה אחת כו' לא דייקו בזה דשעה אחת בירושלים כיום אחד בעלמא. ומלתא בטעמא שבין שיעבוד למכר ומתנה מבואר בר"ן וק"ל:

בסה"ד כל הקודם באותו יום עצמו זכה. דהיינו לר"א לאפוקי לר"מ אף שנכתב ונחתם ומסר לאחד בבוקר ולשני בערב אין לאחד קדימה על חבירו כמ"ש בסמוך אך באמת רחוק מהסברא טעמא דר"מ בזה דלאחר שעסוקים באותו ענין קי"ל דאינו יכול לחזור. ונראה שלזה פי' ר"ת בענין אחר דאין סברא לומר כן. ולפירוש ר"ת אף לר"מ אילו יודעין דנכתב ונמסר לזה בבוקר זכה ומגיטין אין ראיה דיש לחלק ור"ת לא חש אפילו לדחותו. ובסמוך ע"ב ומ"ט עביד מר הכי משום דקדים א"ל אטו בירושלים יתבי' כו' עיין לפר"י ועיין פי' רש"י ולר"ת עיין באשר"י דאזיל לר"א ע"ש וזה הכלל של השמעתין:

בתד"ה לימא רב כו' כדתנן במתני' כו'. ובע"כ כשכולן יוצאין כו' אפשר שר"ל בבא הראשונה דהיה נשוי ג' נשים וכפרש"י שם לעיל:

בא"ד וטעמא דשניהם אמת. אין ספק אצלי שיש כאן טעות סופר ואיני יודע מה ולא ידעתי כעת ובדוחק פירשתיו שזהו מטעם נעילת דלת שכתבו בסוף הדבור ודו"ק:

בא"ד ושעה אחת בירושלים כו' . הלשון אינו מכוון היטב ודו"ק:

בא"ד נימא רב כו' . הכל דבור אחד לשיטת ר"ת. ור"ת שפי' לעיל דף פ"ה ע"ב שודא למי שירצו הדיינים לא נכון לפרש כאן כפרש"י אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה כו' ודו"ק:

בא"ד ואפשר דנחתם בבת אחת כו' . לפירוש ר"ת צ"ל בהיפוך מלפירוש אידך דבשאר פירושים צ"ל דשודא עדיפא לכ"ע היכא שי"ל תרוייהו דחלוקה הוא בודאי שלא כהוגן לכן לר"מ דל"ל כלל שודא אמרינן חולקין אבל לר"א שיש לומר תרוייהו אמרינן שודא. ולפירוש ר"ת בהיפוך חלוקה עדיפא לכ"ע היכא שיש לומר תרוייהו לכן לר"מ דאפשר דנחתמו בבת אחת כו' ומסתמא כיון שהחתימה עיקר המסירה היתה לדעת החתימה כו' כיון שיש לומר הכי והכי לכן אמרי' חולקין דחלוקה עדיף ולר"א אי אפשר לומר חולקין דאי אפשר לפי ענין להיות בבת אחת כו' אמרינן שודא אימור איתרמי כו' ודמסיק דכ"ע כר"א מר סבר חלוקה עדיפא אף דבר"א א"א לפי ענין להיות בבת אחת כו' מ"מ כיון שיש לנו ספק ויכול להיות בשודא שלא יגיע לבעליו דבר ממנו מוטב ליתן לו החצי בודאי ודו"ק. ולא קאמר דכ"ע כר"מ [דעדיף טפי דשייכא שפיר פלוגתא הי עדיף כיון דאפשר בחלוקה כמו בשודא] משום דהלכה כר"א ודו"ק:

בא"ד איהו מיהו סבר דשניהם נחתמו בבת אחת כו' . עיין בעובדא דאימא דרמי בר חמא כתבה בצפרא לרמי ולאורתא למר עוקבא כו':

בא"ד אבל החתימה ביד המוכר כו' . [כן היה כתוב בספרים שלפני] ובח"ש הגיה כאן ונדפסו אחר זה בגמרות החדשים ולדעתי כולן בטעות דכאשר הוא לפנינו הוא נכון וברור פשוט דהמסירה הוא מיד המוכר ליד הלוקח לכן נזהר שלא למסור בבת אחת שלא יראה לוקח זה מסירה של לוקח אחר אח"כ על אותה שדה עצמה משא"כ החתימה כיון שהוא ביד המוכר דכותבין כו' א"כ אפשר דבבת אחת ולהכי לר"מ חולקין מ"מ לר"א לאו עיקר הוא ולא תלינן וק"ל:

בסה"ד והאחד שקל. ויש ספרים והאחר שקר ודו"ק:

צד:

[עריכה]

גמ' מיתבי כו' . למאי דמשני ר"מ הוא ולא נחית לסיפא הומ"ל [אף כר"א] בשני שטרי שיעבוד וכמתני':

גמ' בר כ"ט בניסן את. ולא ל' בניסן דהא ניסן לעולם מלא וכן טירפא מאייר ואילך ולא מל' בניסן ואילך ש"מ דיום ל' קרוי אייר וכותבין באחד באייר או בר"ח אייר ויש מדקדקין בהיפך מהא דאחד אומר ב' בחודש ואחד אומר בג' עדותן קיימת זה ידע בעיבורא דירחא כו' לפרש"י שם עיין בהגהות אשר"י והוא במרדכי באורך וק"ל:

בתד"ה כתב לאחד כו' הכי נמי ס"ל לשמואל דהא אית ליה שודא כו'. ולא כפשוטו דשמואל פסק כר"א אף בשאר שטרות ודו"ק:

בא"ד ש"מ כאביי ס"ל כו' . מקשין הא רב אסי קאמר התם אליבא דר"מ דבמתני' שם ואי לית ליה לרב אסי עדיו בחתומין זכין לו כתב לאחד ומסר לאחר אותו שמסר לו קנה ור"מ מוכח בהדיא מסוגיא דהכא דס"ל דכתב לאחד ומסר לאחר אותו שכתב לו קנה י"ל דשאני לענין הלואה מצד שטר חוב דאין השיעבוד מתחיל אם לא משעת הלואת המעות וא"כ טריף מלקוחות שמניסן ועד תשרי שלא כדין אף שנכתב ונחתם לו קודם לא השתעבד לו אלא כשילוה אם לא בשטר הקנאה בין ילוה בין לא ילוה כפרש"י שם או אם המלוה שם וראו העדים נתינת המעות כפרש"י שם בהדיא משא"כ בשטרי מכר או מתנה ודו"ק. עוד יש לומר דלרב אסי דלית ליה לר"מ עדיו בחתומין זכין לו ודאי דאותו שמסר לו קנה ופליגי ר"מ ור"א דלר"מ לא טריף ממשעבדי אלא כשעדים חתומין עליו ולר"א אין עליו עדים אלא שנתנו בפני עדים גובה ממשועבדים שאין העדים חותמין כו' וכפרש"י וסוגיא דהכא דפריך אי ר"מ אימא סיפא כו' אי ר"מ אמאי קנה הוא אליבא דאביי דס"ל אליבא דר"מ עדיו בחתומין זכין לו ושמואל הכי ס"ל באמת עדיו בחתומין זכין לו לר"מ כמ"ש התוס'. ולא הו"ל להתוס' להוכיח בקצרה משמעתין [מדפריך אשמואל ואי ר"מ כו' משמע דס"ל כאביי] דז"א דאכתי מנ"ל דס"ל לשמואל כן להלכה דלמא איהו כר"א ס"ל ולר"מ ליכא לפרושי בענין אחר רק עדיו בחתומיו זכין לו דעדי חתימה כרתי הוא דומיא דעדי מסירה כרתי אבל מב"מ מוכח דאין אנו מוכרחין לומר לר"מ כן וראיה רב אסי [דלית ליה עידיו בחתומיו זכין לו אף לר"מ דהתם] ואי לאו דס"ל לשמואל בלא"ה הדין עדיו בחתומיו זכין לו לא הוי דחיק נפשיה לומר לר"מ הך סברא דשטר שאין בו אחריות אינה גובה אף מבני חורין [והוי מוקי טפי כרב אסי] וק"ל:

בא"ד דלא חיישינן דלמא כתבה בו' וא"כ קשיא דשמואל אדשמואל כו'. כצ"ל:

בא"ד וקשיא לי גבי מצא שובר כו' . מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין כו' לא קשה מידי דלא מצי למיטרף מלקוחות אלא ממחרת יום שנכתב בה אבל גבי שובר דבעל קשה וק"ל וע"ש בתוס' ב"מ בהא דשובר ובחידושינו שם וק"ל:

בתד"ה אימא דרמי בר חמא כו' אין זה הך עובדא כו'. דהתם מתנת שכיב מרע היה עיין באשר"י ובמרדכי:

בא"ד דגבי שליח כו' . קצת מוכח מכאן נמי דא"צ דיין מומחה [דקתני יעשה שליש דהוא השליח כו']. ועיין בהגהות אשר"י דפי' מר לאו דיינא ושודא שלך ליתא נגד שודא שלי [אבל באח' גרידא סגי אפילו באינו דיין מומחה לדון בשודא]:

צה.

[עריכה]

בתד"ה הכא במאי עסקינן כו'. לפירוש ר"י דלעיל דף פ"ג ע"א בד"ה קנו מידה שכתבו מאי מהני קנין אצל לשון גרוע דדין ודברים היינו דוקא בשותף דברייתא דאף אם מסלק מחלקו נשאר הפקר לכל מי שירצה אבל בנשואה מהני דלפירוש ר"י קאי האיבעיא קנו מידה מהו אנשואה ר"ל בלשון גרוע של דין ודברים דשם לא שייך הפקר דאם מסלק הוא עצמו נשארו הנכסים שלה והכא הוי כמו נשואה ועדיפא מנשואה דאפילו רב יוסף מודה כמ"ש התוס'. ואל תטעה לפירוש ר"י לעיל בריש הכותב דפי' בנשואה בעי ובלשון טוב דהא רב יוסף מסיים בהדיא מדין ודברים סליק כו' ועוד למה לא יועיל לשון טוב. ועיין באשר"י שם בהדיא:

בתד"ה הא ר"מ ע"כ נראה כו'. אין להקשות למה נקיט ר"פ לשון דברי הכל ורב אשי כולה ר"מ ולא דברי הכל ולשניהם משני חדא מתני' ככ"ע וחדא כחד תנא לחוד דכיון דהקושיא הוא אמתני' דהכא קאמר ר"פ לא תצטרך לאוקמי בשביל כן משנתינו כתנאי דמשנתינו אתיא ככ"ע ולא חש לאידך משנה שהקשה על משנה שלנו וראיה שבמקום משנה שם ליתא הך סוגיא וק"ל שהאמת כן ואל תצטרך לדחוקים:

בתד"ה כתבה כו'. בתחלת הסוגיא ליכא למיפרך מאי פריך מכתבה דמתני' אהאומר לחבירו עיין ריש הכותב במ"ש שם. ובאידך קושיא מאי מקשה מכתבה דמתני' על לקח מן האיש כו' די"ל דין ודברים כו' לא מקרי שטר. ועוד י"ל מ"מ פריך לשמואל דאמר אפילו בשטר אבל ממתניתא הקשו התוס' שפיר לרב וק"ל:

בא"ד ולא נתיישב לי תירוץ זה. לפירוש ראשון יש לישב וק"ל:

צה:

[עריכה]

בתד"ה וכן בעל חוב כו' שתוכל לגבות מבעל כו'. אמרנו וענינו איזה דרכים וכלהדרכים בחזקת סכנה ואינם ברורין שפיר. גם מ"ש בח"ש וזולתו רחוקים ובל"ס ישנו ט"ס בכאן ועיין:

בתד"ה ואין חייבין כו' ואין חייבין בפרקונה כו'. דלא שמעינן במשנה שפרקונה תחת פירות וכי היכי דאשמעי' הכא מזונות תחת מעשה ידיה וקבורה תחת כתובה הו"ל לאשמעי' נמי הך דבחדא ברייתא מיתנייא לעיל פרק נערה:

בא"ד הא נמי פשיטא כו' . ובלא"ה י"ל דתני סיפא איידי דרישא וכן לוי"ל ואפשר דלוי"ל קמ"ל חידוש דחייבין לקוברה אף דלא ירתי מידי [ויורשי כתובתה היינו ראוין לירש כמ"ש לקמן בסמוך]. וא"ל אלא מי יקברנה כיון דסבר תנא אין חייבין יורשי הבעל בקבורה דאין זה קושיא אלא אם יורשין אותה ודאי לאו כל כמינייהו להטילה על הצבור ולירש הם נכסים אבל היכא דלא ירתי ה"א דאין חייבין וק"ל. ולוי"ל פירוש יורשים כו' היורשין כתובתה אילו היה קרקעות שהיתה היא יכולה לגבות גם יורשין אותה חייבין לקברה גם עתה [דלא ירתי]: