מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ה

נד:

במשנה אע"פ שאמרו בתולה גובה כו' . דקדוק קטן. גובה מאי עביד הכא הול"ל אע"פ שאמרו כתובת בתולה ר' כו':

גמ' פשיטא וכו' . דלאשמועינן מלישנא להוסיף תנאי כתובה ככתובה הול"ל בקצרה תנאי כתובה ככתובה. ולאשמועינן אף שאין לו לאפוקי קושית ר"י אין זה תלוי במה שאמרו אע"פ שאמרו בתולה כו'. גם אינו בכח המאמר דשמא איירי בשיש לו. ואינו תלוי בכתובה:

ברש"י בד"ה ולפוגמת כו' ואם טוען בעלה כו'. לכאורה אינו מדוקדק דבלא פוגם נמי כל שטר אם טוען אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ופוגם צריך לישבע אף אם לא טען אנן טענינן ואי בנאמנות אף פוגם אין צריך לישבע. ושיבוש הוא דאף שאין צריך לטעון שישבע מ"מ צריך לטעון התקבלת כל כתובתך ופשוט:

ברש"י בד"ה עוברת וכו' מתנה בעלמא הוא וכו'. כתב כאן טפי הך דמתנה מבאינך [משום דלגבי אינך אין זה עדיפות משום דמתנה הוא רק בעוברת על דת ה"א דדינו כמו בשנייה וכמ"ש התוס' ואע"ג כו'] וק"ל:

בתד"ה אם רצה וכו' משמע בכל ענין וכו'. נראה דהמשמעות הוא [דבכל ענין] שהקנין הוא שישתעבד הוא בשמירת שואל דהכי משמע מתנה שומר חנם וכו' ופריך בדברים אף אם אומר כן מאי הוי ומשני שמקבל קנין על כך והקנין חל על גופו לא שמשעבד נכסיו אף אם יהיה אונס יהיה חייב ועושה באופן המועיל מאסמכתא רק כפשטיה וכיון שהחיוב חל על גופו ולא הוי קנין דברים ממילא חל השיעבוד נכסים אח"כ על החיוב וכל עצמות קושיתם היה בשלמא אם יש לו יכול לחייב עצמו [דמשעבד נכסיו לזה] וכיון שחל החיוב משתעבד ממילא אח"כ [אם נאבדו אלו הנכסים אף על הנכסים שיקנה אח"כ] אף שלא בא לעולם וכו'. וזה שכתבו משמע כו' אע"פ שאינו מקנה לו שום נכסים ולא כתבו משמע אע"פ שאין לו נכסים (רק) משמע שאינו תלוי בנכסים והקנין על גופו ואף אם אין לו נכסים אלא שמשעבד גופו כו' ולכשיהיה וכו' אבל ודאי יש לאוקמה ג"כ בשיש לו נכסים כמו מתני' דהכא דקתני ג"כ סתם רצה להוסיף כו' וכמה פעמים אמרו בתלמודא בשקנו מידו היש מזה ראיה דאיירי בכל ענין [רק דאייתי ראיה דמהתם משמע דאינו תלוי בשיעבוד נכסים דאף שאין משעבד הנכסים רק הקנין הוא שישתעבד הוא בשמירת שואל מהני ויכול לחייב את גופו] ומאשר"י משמע כוונתם קצת בענין אחר דאם מתחייב עצמו לשלם תיכף אף שאין לו נכסים או יש לו ומחייב אף לאחר זמן ניחא אבל אין לו [והחיוב] לכשתתאלמן או תתגרש קשה לו וכו' והביא ראיה משואל שמתנה אף לאחר זמנו כשיתיליד אונסא וכו' ופשט דברי התום' אין מובנים לי כן. גם מ"ש על היש מפרשים ואין זה מספיק לנכסים הידועים וכו' הל' משמע אף שיש לו נכסים מ"מ אינו מועיל לאותן הנכסים הידועים שלא היה לו ואמאי כיון שהיה לו נכסים א"כ יכול להתחייב עצמו ואח"כ חל השיעבוד על החיוב ובהכרח נראה שצ"ל כאילו כתב שאין זה מספיק לקנינים הידועים שלא היה לו באותה שעה ודו"ק:

בתד"ה ולפוגמת כו'. דלפירש"י לא ניחא דבשאר שטרות נמי הדין כן ואף אם לא יהיה תנאי כתובה ככתובה דלפי מ"ש רש"י אם פגמה תוספת כו' לא ניחא להו לפרש ב' שטרות דנהי דפגמה כתובה אם אמרה בפרעון כתובה התקבלתי הוי כאילו אמרה בפרעון תוספת התקבלתי דתוספת איקרי כתובה אבל אם אמרה בפרעון תוספת התקבלתי אין סברא שיפגם הכתובה שבשטר אחר וכן בכל אינך למוכרת ולמוחלת אם מכרה או מחלה הכתובה התוס' בכלל אבל בהיפך לא כן נראה לי ודו"ק:

בתד"ה ולתובעת כו' שאם תבעה מנה מאתים בפירוש ושיירה התוס' כו'. ולא הו"ל לפרש אם תבעה כתובה סתם גם התוספות בכלל ואין לה מזונות דאף אם תבעה תוספות כפירוש הקונטרס ודאי דאין כתובה בכלל כמ"ש לעיל ולהכי הקשו התוס' על פי' הקונטרס אמאי אין לה מזונות אליבא דרבנן כיון דאין הכתובה בכלל תוס' מ"מ אם תבעה כתובה ודאי תוס' בכלל [ולכך אין לה מזונות] ז"א דא"כ אף אם תנאי כתובה לאו ככתובה כ"ש דאין לה מזונות [דתבעה כל כתובתה הויא]. מיהו האשר"י מפרש באמת כן ואפ"ל דאי לאו דתנאי כתובה ככתובה ואין תוספת בכלל לישנא דכתובה אף דאין זה שיור מקצת כתובה מ"מ יש לה מזונות כ"ז שאינה מסולקת לגמרי מן היורשין להוציא ממונא ומקצת כסף ככל הכסף. ומיהו א"כ לפ"ז אם היו יורשין או בעלה חייבין לה מעות ממקום אחר בתורת הלואה יהיה לה מזונות בשבילם:

בתד"ה ולעוברת וכו' ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא פירש כו'. משא"כ בעוברת על דת מי יעלה על דעתו כזה:

נה.

גמ' הלכה כר"ש שזורי. ואף דת"ק נמי אזיל בתר אומדנא ס"ס שמעינן לי' לר' נתן דאזיל בתר אומדנא ואפילו אומדנא כזה דת"ק דר"ש לא ס"ל אותה אומדנא:

ברש"י בד"ה במסוכן כו' לא נתכוין לצחק בה. אלא כוונתו שיתנו ומחמת טירדא וכו' כדלעיל [ומ"ש הואיל ומסוכן הוא לא נתכוין כו' אין זה טעם דמשום דהוא מסוכן לא מצחק הוא רק הואיל ומסוכן תלינן דמחמת טירדא קיצרי וכדלעיל] ודו"ק:

בתד"ה ולשבח כו' וכן משמע. לכאורה מסברא אפשר לחלק דשבח ששבחו היתומים אין בע"ח גובה וזה שאמרו בהמקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' ובלא"ה ע"כ איירי התם דוקא משבח שהשביחו היתומים דאי השביחו הנכסים ודאי גבי כיון דאיירי התם בעשה אפותיקי קרקע דידיה אשבח אלא יתומים טענו אנו השבחנו ובע"ח שאמר אביכם השביח אין הכי נמי אם אמר מעצמו השביח רק סתמא דמלתא ניכר בין שבח דממילא בין ע"י טורח והכא אמרו היתומים אנו השבחנו ולא מעצמו השביח [ולהכי אמר בע"ח אביכם השביח] ובפרק יש בכור שבח דממילא וקושטא הכי הוא דאין הבכור נוטל בראוי אף בשבח דממילא וכן האשה והבנות מטעם מקולי כתובה אבל בע"ח גובה שבח דממילא וזה שדקדק רש"י לשבח וכו' משבח ששבחו נכסים לאחר מיתה לא ששיבחו היתומים דאילו לא הוי תנאי כתובה ככתובה היתה גובה משבח ששיבחו הנכסים ולעולם יורשין כמקבלי מתנה שאין להם על מי לחזור רק דבמתנה גופיה נמי הדין כן. ואפ"ל בדוחק כיון דכלל בע"ח גובה את השבח ובלקוחות אין חילוק אף שבח ששיבח הלוקח דהא יש לו על מי לחזור שכך הוא כותב לו ואנא איקום ואשפי וכו' ושבחיהון וע"כ כלל נמי מתנה ויתומים בבע"ח גובה את השבח [אי מתנה כיתומים] איירי מסתמא דומיא דלקוחות. או אפ"ל דא"כ מאי פריך בפרק יש בכור מהא אמר שמואל וכו' לחלק כן. וקשה דא"כ אמאי לא הוכיחו התוס' כן בקצרה בלא הא דהבנות ניזונות דע"כ מיתומים איירי דאל"כ הא אין מוציאין כו' הו"ל לאוכוחי דלא גבי מיתומים לשני כן בפרק יש בכור אע"כ דאין זה הכרח משום דודאי שבח דמתני' משמע ליה דומיא דשבח דשמואל רק דלמא הכל איירי משבח דלקוחות לזה הוכיחו דע"כ משבח שהשביחו יתומים איירי א"כ גם האו אפ"ל אינו וי"ל התוס' עדיפא הוכיחו בהכרח. ואולי מסתמא בכח בקיאית הגמ' א"א לומר חילוקי ודו"ק:

בא"ד דלא דמיא למקבל מתנה שעליהם מוטל יותר וכו' . הוי מצי להביא קצת ראיה דהא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ולא גבי ממקבל מתנה כמ"ש התוס' לעיל פרק נערה דף מ"ט ע"ב בד"ה הוא ואשתו כו' וכן שמה הו"מ התוס' להביא ראיה זה דאלים כח מתנה דלא גבי מניה בע"ח את השבח מכח יורשין דבע"ח גבי מנייהו את השבח:

בא"ד מדקתני ולא הבנות במזונותיהן כו' . אבל מבכור לא הוכיחו דדלמא הא כדאיתא והא כדאיתא אבל בבנות מפרש טעמא התם משום דתנאי כתובה ככתובה [משמע דבחד גוונא איירי]:

בתד"ה ולשבועה וכו'. לכאורה י"ל אם עד אחד מעיד סתם שקיבלה פרעון כתובה אף אם התוספת בשטר אחר צריכה לישבע על התוספת אף אם לא רצתה לגבות רק התוספת ומודה שקיבלה הכתובה ק' ור' (כי) ועוד אפ"ל לפי מ"ש הרא"ש בשם הפוסקים שלא אמרו לפטור משבועה בייחד לה מטלטלים כו' וארעא בד' מצרנהא אלא בכתובה וכו' אבל בבע"ח כו' ע"ש [א"כ לענין זה תנאי כתובה ככתובה לפטור משבועה בייחד] וק"ל. וכן לפי' התוס' [נמי פירושו] לשבועה שא"צ לישבע. ואפ"ל בזה דאף אם לא הוי ככתובה כל לגבי אשתו דינו ככתובה [לענין יחוד] וזה דוחק. גם יש לקיים פירש"י וכמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה דאם לא תוס' כתובה ככתובה לא היתה צריכה לישבע על התוס' כשנפרעת מנכסי יתומים [אף דגם בע"ח צריך לישבע] דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבע"ח לא מטי זמנו בחיי הלוה גבי בלא שבועה דקי"ל כר"ל פרק השותפין דאפילו מיתמי אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וגבי כתובה הוא דתקינו רבנן שבועה משום דלא ניחא ליה שתתבזה בב"ד וחיישינן דלמא אתפסה צררי ותוס' כתובה ככתובה לענין שבועה זו עכ"ל. ואפ"ל דס"ל לתוספות דכל לגבי אשתו אינו רוצה שתתבזה אשתו ואיכא למיחש לצררי [אף אי אינה ככתובה] ועיין בר"ן עוד איזה נ"מ וע"ש ודו"ק:

בתד"ה ולשביעית כו' דה"ה דמשמט הקפת חנות וכו'. ומ"מ כתובה אינו משמט ועיין:

בתד"ה יסבון כו'. מבואר היטב בראותך שמה וק"ל:

בתד"ה כתובו וכו' וסתם קנין שבש"ס היינו קנין חליפין. דאי חזקה אין כאן יפוי כח דמ"ש העדים מחזיקים בשדה או המקבל סוף סוף הטריח עליהם ואינו רוצה שיזכה תיכף:

בא"ד ופי' ר"י כו' דדוקא בשטר מכר כו'. רש"י פירש כגון מתנת קרקע דבמטלטלין לא שייך שטרא ודוקא מתנה אבל מכירה אפשר דס"ל שאינו יכול לחזור דבלא שטר נמו המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכן משמע בתוס' בהספינה דף ע"ז ע"ש שהמה דורכים בדרך אחר ממ"ש כאן ולר"ת דוקא שטר מתנה ע"ש:

נה:

ברש"י בד"ה מתנת שכיב מרע כו' שאם כתב הלואתו כו' וזה קנה אם מת לא מחמת קנין אלא כו'. דקדק בזה [לכתוב אם מת וכו'] דאילו אמר הלואתו ועמד באמת יכול לחזור דתרי הפכים בנושא אחד לא אמרינן ודוקא כח מתנת בריא לחוד וכח מתנת שכיב מרע לחוד וכן הסברא דבשלמא אם מת קנה הלואה מצד דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין ואף שקנה בקנין מ"מ ייפוי כחו דשכיב מרע דהיינו שקנה הלואה במת עומד במקומו אבל בעמד במה יקנה במתנת שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי דהיינו דוקא במת וק"ל. ופירוש מתנת שכיב מרע שכתב היינו שכתב לו כל נכסי הלואות ומטלטלין שבעין נותנין לו יפוי כח דשכיב מרע לענין אם מת דאז עדיפא ליה יפוי כח דשכיב מרע לענין הלואה ולענין עמד עדיפא ליה יפוי כח דבריא דקנה מיהת מטלטלין דבעין וק"ל:

עיקר פירוש סברא דשמואל דבשכ"מ תקנו חכמים כאילו זכה המקבל דכמסורין דמיין אבל כשקנה דלא ניחא ליה שיקנה מכח התקנה שכמסורין דמיא אלא בקנין כמתנת בריא [ואין שטר לאחר מיתה] ודו"ק:

בתד"ה ובתרומת מעשר וכו' אלא בשבת שאינו יכול לתקן כו' וטעמא כו'. דאי מטעם אימת שבת לבד על מה שהעיד בשבת יהיה מותר לאכול אפילו מוצאי שבת:

אין להקשות דלמא רש"י ס"ל נמי משום דאימת שבת על עם הארץ ומ"ש משום עונג שבת היינו דמש"ה דוקא בשבת התירו משום עונג ולמוצאי שבת יעשר כמו לתוספות טעמא דאינו יכול לתקן דא"כ הו"ל לרש"י לפרש העיקר טעם וק"ל:

בא"ד אלא משום אימת שבת כדמשמע בירושלמי כו' . עיין ברש"י תחלת פרק ד' שהביא ב' מ"ד חד אמר מפני כבוד שבת וחד אמר מפני אימת שבת ע"ש:

בא"ד משום דשבת קובעת. והוא דבחול סבר דליכא כ"כ איסור ולא חמירא דהא כ"ע אוכלין אכילת עראי אבל בשבת סבור דחמירא איסורא טפי מלאכול טבל בשבת מבשאר ימים ואומר האמת ומ"מ לא סמכינן על כך לאכול מזה אף בחול מפני שאפשר לתקן. והרמב"ם בפירוש המשנה פירש שע"ה ירא לשקר ביום קדוש כשבת טפי:

בתד"ה מתנת שכ"מ כו' הו"מ למיפרך ליה ממתני' כו'. ר"ל מסיפא דמשמע אם עמד הוא דחוזר אבל אם מת קנה כדין מתנת שכ"מ אף דלכאורה ממתניתין גופיה אינו מוכרח [דאפשר דהא דאין מתנתו מתנה היינו אפילו מת] אבל כל ריהטא דסוגיא שם משמע כן. אבל ודאי מרישא אין מקום להקשות דמתנת שכ"מ במקצת הוא כמתנת בריא לכל דבר ולא מקרי כלל מתנת שכ"מ דהא פסק התם הלכתא דבמקצת בלא קנין לא קנה ולא אמרינן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ודוקא במתנת שכ"מ בכולה דדבריו ככתובין וכו' וא"כ למה לי הקנין להכי קאמר שמואל שמא לא גמר להקנותו וכו' אבל במקצת הא צריכין לקנין דאי לא"ה לית ביה ממש כלל ע"ש בתוס':

בא"ד ואין שטר וכו' אפילו אין כאן שטר כלל. דלפירוש הראשון נראה כפשטא דשמעתין דעכ"פ צריך שטר וקנין בלא שטר לאו כלום הוא [לגרע] דאי לא"ה לא הול"ל אין שטר לאחר מיתה אלא אין קנין לאחר מיתה הניחא לפירוש ר"ש דטעמא הכל משום דלכתיבה עומד והוי כשטר [שהרי מחלק בין קנין חליפין לקנין חזקה אבל לריב"ם דלא מחלק בזה לא תלוי בזה כלל במאי דלכתיבה עומד] ולא כתבו התוס' אלא דלא מחלקינן בין כתב בו הקנין או לא כתב לשמואל וכ"ה בח"ש ע"ש וזה שכתבו לקמן והשתא אתי נמי שפיר כו' דאי בקנין וכו' דאילו לפירוש ריב"ם דלמא כי היכי דקנין בלא שטר לאו כלום הוא לשמואל ולא אמרינן שמא לא גמר כו' ה"נ שטר בלא קנין לא אמרי' הכי שמא לא גמר וכו' ולהכי ס"ל כותבין ונותנין אבל לר"ש קנין בלא שטר נמי הוי משום אין שטר לאחר מיתה [ולהכי פריך שפיר]. ואין להקשות א"כ ממנ"פ מתני' דמי שמת שכ"מ שכתב כל נכסיו במאי איירי אי בשטר קשה לפירוש ר"ש אליבא דשמואל אמאי אם מת מתנתו מתנה ומה בכך דאיירי בקנין חזקה לא יהא אלא שטר לחוד אין שטר לאחר מיתה ומה בכך דקנין חזקה אינו עומד לכתיבה כמו חליפין אלא איירי בלא שטר ולשון שכיב מרע שכתב ר"ל צוואת שכ"מ וכן הוא שם ברשב"ם ובח"ש כאן א"כ קשה מאי הוכיחו התום' לפירוש ריב"ם דס"ל לרב דוקא בכתב בו הקנין דלמא לא שנא ומתני' דמי שמת דאין מתנתו מתנה אם עמד היינו משום דליכא שטר ועכ"פ צריך שטר לפי מ"ש [אף לשמואל] אבל בדאיכא קנין ושטר דלמא לא שנא כתוב בו או לא וי"ל דלפירוש ריב"ם ודאי משמע ליה מתנת שכ"מ שכתב בו וכו' דשמעתין כפשטיה כתב ממש ה"נ מתני' שם שכיב מרע שכתב איירי נמי בשטר אבל לפירוש ר"ש דלא תליא מידי בשטר ומתנת שכיב מרע שכתב בה דשמעתין איירי בצוואת שכיב מרע בעלמא ה"נ מתני' דהתם ודו"ק:

בא"ד אבל קנו מני' וכו' . ר"ל מתני' דלא שייר קרקע כל שהו מוקמי לה רב ושמואל בדקנו מניה כמ"ש מקודם ומשמע שפיר וכו' אבל ודאי משמע נמי קנין חליפין ככל קנו מניה בש"ס כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כתובו וחתומו וכדמשני אהא דשלח ר"א לגולה הא דקני מני' וכו':

בא"ד והשתא אתי שפיר וכו' דמשמע דאי קנו מניה וכו'. מדלא תליא רק בקנו ולא קנו ולא קמשני שניהם בקנו והא דכתוב הקנין בתוך השטר וכו' משמע אע"ג דלא כתוב הקנין בתוך השטר הוי כמתנת בריא:

בא"ד דאי אפילו בקנין קאמר משום וכו' א"כ כ"ש בכתבו כו'. כצ"ל דהא טעמא דקנין הוא משום השטר דהא קנין דעלמא כגון חזקה קניא לשמואל כדין מתנת שכ"מ והכל משום שטר הוא לפירוש ר"ש וא"כ מקשה שפיר דכ"ש בכתבו וכו' אבל לפירוש ריב"ם לא א"ש דדלמא דוקא בקנין ס"ל לשמואל דמגרע כח המתנה וכ"ש לפי מ"ש דאפילו קנין לחוד לא מגרע וצריך שטר עכ"פ רק שאין צריך שיכתוב הקנין בו א"כ מאי מקשה משטר לחוד. וא"ל למאי דמחשבין לזה כ"ש בכתבו נגד קנין א"כ מאי מקשה התם דרב אדרב [דאמר אין כותבין כו'] נימא דוקא בכתבו ס"ל דלא קנה אבל לא בקנין בלא כתיבה דאין זה חילוק [לפי האמת ולא הוי רק רבותא] ודו"ק:

בתד"ה אין שטר וכו' פי' ואין קנין כו'. כתבו כן לפירוש ר"ש למ"ש לעיל:

בתד"ה שאם אמר וכו' והשתא משמע וכו'. אין תלוי בקודם ומלתא באפי נפשיה הוא וכן ברש"י:

בא"ד כמתנת בריא לבד. דודאי כמתנת שכ"מ לבדו א"ל דהא עשה קנין ע"כ ליפוי כח דבריא אבל למה מתנת שכ"מ דאי משום דכתב בשטר כד קציר היינו כו':

בא"ד אפילו להוציא. אף דמשנתינו להחזיק מ"מ רצו לתרץ הלשון דמשמע שמואל לא ס"ל אומדנא במתנת שכ"מ ובסמוך פסק כר"א בן עזריה וא"כ קשה דידיה אדידיה [לכך כתבו דפליגי בלהוציא] וק"ל:

נו.

גמ' נכנסה לחופה ולא נבעלה כו' חיבת חופה קונה כו'. אבל בא על ארוסתו בלא חופה פשיטא דיש לה דחיבת ביאה עכ"פ קונה דלא מספקא ליה רק אי חופה קונה בלא ביאה. או מסתבר בהיפך דאביאה באיסור ודאי לא כתב לה גם ראב"ע קאמר שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה דוקא לא אביאה בלא כניסה:

גמ' דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קמ"ל דבלילה. צ"ל אורח ארעא דביאה בלילה לא דחופה בלילה כדמשמע לעיל בתוס' ריש פ"ק בד"ה ליום רביעי וכו' וקורא החופה ביאה כיון דחופה לביאה קיימא וכו' ונפשטה האיבעיא דחיבת חופה קונה:

גמ' בעי רב אשי. עיין ברי"ף ואשר"י:

גמ' כששוברתה מתוכה. יש לראות א"כ למה ליה לר"י יחליף ומרעין כח המלוה לטרוף מזמן שני [לפירש"י] יכתוב שובר על השטר דהשתא לא נגרע כח המלוה או הלוה. וי"ל שלא ירצה המלוה לפגום שטרו לכתוב פרעון על שטרו דאז לא יפרע אלא בשבועה אע"פ שראינו שדק לכתוב הפרעון ע"ג השטר וכן נראה הדין עיין בח"מ רישן סי' פ"ד כמדומה ולפי מ"ש התוס' דביחליף לא גרע כח המלוה שכותבין מזמן ראשון וטעמא דר"י כדי שיכוף הלוה ניחא נמי דמה לי יחליף או שובר מתוכו:

גמ' טעמא דכתבה ליה כו' . אף דבתחלת העיון היה נראה שהקשה ממתני' דקתני רצה כותב לבתולה מאתים כו' דמשמע דצריך לכתוב לה כתובה שלימה עכ"פ רק אח"כ מוחלת היא בין בכתב בין בעל פה או אפשר בע"פ לא אלים לבטל הכתובה דאל"כ הו"ל למיתני אם רצה מתנה עמה בתחלה וכותב לה לבתולה ק' ולאלמנה נ' ולפי"ז לא היה מקום למ"ש התוס' בד"ה טעמא דכתבה כו' [דאף דכותב אומר עכ"פ מוכח דתנאי בתחלה לכתוב על ק' אינו מועיל]. אבל אי אפשר לומר כן כדמשמע כל הסוגיא ובסמוך דפריך והרי פירות כו' וקי"ל מאי כותב אומר דמשמע דתלוי הכל במאי דנקיט ר"י כותבת כו'. וכן משמע הל' טעמא דכתבה כו' דאל"כ הול"ל טעמא דמוחלת אח"כ אבל בתחלה כו' [ע"כ דטעמא כו' היינו דיש חילוק בין כותבת לאומרת. הגם דלכאורה חוץ מהסברא שיהיה חילוק לענין מתנה על מ"ש בתורה בין כותב לאומר. וצ"ל דמתני' איירי הכל שהתנה כן עמה בתחלה דבלא תנאי [ומוחלת אח"כ] למה לא יועיל אף אם כתובה דרבנן מטעם חיזוק וא"כ צריך יישוב למה תנא בכה"ג כותב לה ר' כו' [יכתוב לה מתחלה כתובה על ק'] ודוחק לומר לאשמועינן נמי דמהני כתיבה אף שלא קיבלה באמת יכולה למחול ולכתוב התקבלתי וכן משמעות לשון רש"י במתני' ואילו אמר לא מהני אח"כ או כיון דבעי כתבה דוקא א"כ צריך לכתוב לה בתחלה שטר של מאתים דאי של ק' כיון שהיא כותבת לו כנגד התקבלתי מנה א"כ קאי השובר על הנזכר בשטר אבל ודאי אם היה מועיל [תנאי בע"פ] לא היה תני לה בכה"ג רק כותב לה כתובה של ק' ולפי"ז לא היה מקום למ"ש התוס' וליכא למימר מאי כותבת אומרת כו' דא"כ לא הו"ל למינקט בכה"ג דכותב לה ר' כו' ודו"ק:

בתד"ה כששוברתה כו'. לכאורה אין כוונתן להקשות דלפי הנראה הסוגיא דמקשה בתחלה וסבר כו' לא מקשה רק למ"ד שיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דלמ"ד לא אמר כלום מעיקרא לא קשה דהכא לא אפשר ובמקום דלא אפשר ודאי כתבינן שובר דיחליף אינו תקון בכתובה שתטמין הכתובה הקטנה ותתבע ר' ואי משום שהכתובה של ר' צריכין ליתן בידו נגד הקטנה א"כ סוף סוף יצטרך לשמור הכתובה מן העכברים ומה לי כתובה או שובר ועוד דאין ראיה שהכתובה בידו דכותבין כתובה לאיש בלא אשה דכותבין שטר ללוה אע"פ כו' ובכל כתובה ע"כ כותבין שובר לר"י דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכדלעיל ריש פרק ב' דלמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא כו' וא"כ גם התירוץ לא אזיל רק למ"ד שהקשה וצ"ל שאין כוונת התוס' רק ליישב הסוגיא אף לאידך מ"ד וק"ל:

בא"ד הואיל ויכול לבא לידי הפסד אם יפסיד שוברו כו' . להכי תקנו היכא שנכתב לה כתובה שלא תגבה בלא כתובה דהשתא לא יבא לידי הפסד שאם יפסיד הכתובה מה בכך ס"ס לא תוכל היא לגבות בלא כתובה דלעולם אינו נותן לה כתובה עד שתוציא כתובה ולא ישלם לה בלא כתובה וליקח שובר דא"כ יצטרך לשמור שוברו מן העכברים:

בא"ד היא תשרוף הכתובה בעדים כו' . ומ"מ בכל אשה דעלמא למ"ד לא אמר כלום אף במקום שכותבין או אין כותבין וכתב לה תשרוף כתובתה בעדים והלה צריך שישמור שוברו דתביא עידי שריפה בהך בי דינא וגביא והדר תביא עידי שריפה אחרינא כו' וא"כ צריך שישמור שוברו מן העכברים מ"מ כ"ז דליכא עדים ששרפה כתובתה אינו משלם לה שיכול לבא לידי הפסד במה שהכתובה בידה במקום שאין מכירין אותו או ליכא עידי הינומא דבאין לה כתובה אף שהפסיד שוברו יכול לטעון פרעתי במגו של אין את אשתי אף שיש עידי שריפה ודו"ק:

ואין להקשות במאי איירי פלוגתא דאלו מ"ד אי במקום שאין כותבין וסומכין על תנאי ב"ד מ"ט דמ"ד יכול לטעון פרעתי ואי במקום שכותבין או שכתב לה ס"ס אף לר"י לא נביא אם לא שתביא הכתובה י"ל דר"י ס"ל בפרק ג"פ דכותבין שובר וכמ"ש התוס' לקמן סוף הכותב ודוקא למ"ד אין כותבין שובר כתבו התוס' כן ואף למ"ד אין כותבין מ"מ נ"מ אם שרפה כתובתה בעדים ולאחר זמן תבעה כתובתה למ"ד יכול לטעון אחר מעשה ב"ד לא גביא אם טוען פרעתיך ולר"י אינו נאמן לטעון פרעתיך וכיון שיש עדים שאין כתובה בידה גובה מיהו למ"ש לעיל דעדיין יכול לבא לידי הפסד כו' ודו"ק:

בתד"ה טעמא דכתבה לו כו' דהא פליג אר' יוסי כו'. לפי מ"ש התוס' לעיל דף נ"א בד"ה מני ר"מ דס"ד לר' יהודה אין חילוק בין כותב לאומר ומאי כותבת אומרת א"כ מה בין ר"י לר' יוסי כמ"ש התוס' הכא. וצ"ל דבס"ד סבר דלר' יוסי רשאי אפילו בסוף ביאה וכה"ג [וא"ל מנ"ל לר"מ כל הפוחת אפילו בתנאי דלמא בסוף ביאה כבר כתבו התוס' שם פוחת משמע הוא פוחת וכו'. הוא הגה"ה מגוף דברי המחבר]:

בתד"ה ה"ז מקודשת וכו'. לא עיינתיו כראוי:

נו:

גמ' והרי חמרין וכו' . דאין סברא לומר דלכך נאמנים לר"י כיון דמשבח לחבריה עוד במידי אחרינא. ולעיל בפ"ב דף כ"ד ע"א בד"ה שלי חדש כתבו התוס' בהיפך דאדרבה לרבותא דר"י נקיט שלי חדש ע"ש:

גמ' כל הפוחת ואפילו בתנאי כו' . לפירוש ריב"ן לעיל דף נ"א בד"ה מני ר"מ כו' קשה לי קצת למה לתלמודא האפילו וכו' אלמא וכו' כיון דכל המכוון הוא להקשות והא שמעינן ליה לר"מ דבדרבנן תנאו קיים יקשה כפשטיה כיון דקאי עכ"פ על דברי בר פלוגתיה ר"י הקודם לו ועל אותו אופן ס"ל בעילתו זנות וכיון דבעילתו זנות בהכרח דבטל ויש לה דאי אין לה לא הוי בעילתו זנות מכח הסברא החיצונה דס"ל לתלמודא הכי לפירוש ריב"ן ויקשה במכ"ש הא ס"ל אפילו בתנאי בע"פ בדרבנן תנאו קיים אף שיישבתי האפילו לעיל לפירוש ריב"ן דלא מיבעיא בכתבה ודאי לא סמכה דעתה וכו' ע"ש מ"מ אינו צורך למכוון הגמרא בקושיא זו הניחא לפירש"י ותוספות דדיוק האלמא מלשון כל הפוחת וה"ק לא מיבעיא באופן שלך דכותבת דקושטא הוא דאין לה פשיטא דבעילתה בעילת זנות אלא אפילו בתנאי שיש לה כיון שהוא פוחת לא סמכה דעתה ובעילתה זנות ודו"ק:

ברש"י בד"ה שלי חדש וכו' יש מפרשים כו' ולאו מלתא הוא דא"כ דמתרץ וכו'. וא"ל מחדש לא אקשי כלל דהוא מדאורייתא לא עשו חיזוק. דמ"מ הא דנחשדו הע"ה הוא מדרבנן דכן מעשרות נמי מדאורייתא מ"מ הדמאי הוא מדרבנן ויש להקשות דלמא גם היש מפרשים אין כוונתם שהע"ה נחשדו דודאי לא נחשדו ולא נקיט לה רק אע"ג דמשבח [דשל חבירו ישן ואין בו איסור חדש] ולא הניחו כפשוטו בחדש וישן [שהישן משובח ממנו] דאפשר דהי"מ חשבו דתבואה חדשה עדיפא או דכפשוטו הוא דבר הנראה לעינים וא"ל דא"כ גם לפירושם סוף סוף נראה לעינים אע"כ אינו ניכר ז"א דודאי לענין אם השרישו קודם העומר או אחר העומר אי אפשר למינכריה משא"כ אלו כפשוטו לענין עדיפותא צריך לומר חדש חדש ממש וישן ישן ממש זה ודאי ניכר ודו"ק:

ברש"י בד"ה שלא קיבל וכו' ופירש לו תנא וכו'. לכאורה היה נ"ל דמרמז ת"ק בלשונו דחייש לפחת דוקא מדנקיט מטלטלין דהול"ל סתמא אין מיחדין וכו' משמע דוקא מטלטלין דשייך בהו טעמא דשמא יאבדו ויגנבו משא"כ פחת דזולא מה לי קרקע או מטלטלין וקאמר ר"י אפילו מקרקע והגמרא עושה בד"א הכל במטלטלין [בין קיבל אחריות כו'] מיהו טפי הו"ל לפרש במה דפי' בד"א במטלטלין כו'. או שמא בקרקע נמי שייך גזילה אף דאין קרקע נגזלת שמא ישטפו נהר וכה"ג וא"ל בקרקע ישנו טעם אחר דלא יאמר לה טלי כתובתך וצא. ז"א דכיון שיש לו הנאת פירות לא יאמר כן כמ"ש התוס':

וקשה אמאי לא קאמר תלמודא בלא קיבל אחריות שמא יאמר לה טלי וכו' [וזהו בעצמו תקנת שמעון בן שטח דלקמן] דודאי האי טעמא עדיפא וביותר לפי מ"ש דאף בקרקע שייך פחת [ובאמת קרקע מותר ליחד בלא אחריות כמ"ש התוס' וכמשמעות מטלטלין דנקיט] משא"כ לטעמא דלא יאמר טלי וצאי לא שייך בקרקע כמ"ש התוס' ולקמן לא הול"ל טעמא דשמא יפחות דלקמן קאי למה שלא כתבו עדיין כל נכסי ערבאין לכתובתה ע"ש ודו"ק:

בתד"ה ושמעינן ליה לר"מ וכו' אפילו בשל תורה וכו'. ואף דאי תני נמי כתובה לא הוי ידעינן במילי דרבנן אם עבדו חיזוק או לא דדלמא כתובה דאורייתא מ"מ הוי ידעינן מיהת כתובה בעצמו דתנאי בטל היה טעמו מה שיהיה ועוד דאכתי לא ידע ה"א דכתובה דאורייתא ולמאי דמשני דסבר כתובה דאורייתא לא קשה דהו"ל למיתני כתובה דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כל מילי דאורייתא וק"ל:

בתד"ה אין עושין וכו' אם יאבדו או יוזלו. [נקטו או יוזלו לאוקמי אף] לרבי יוסי:

בתד"ה אבל קיבל בו' וה"ט דאמרי' בפירקין שיוכל כו' כצ"ל ור"ל לעיל ייחד לה ארעא בד' מצרנהא וכו' אבל פרק נערה לא ידעתי שהוזכר שם מזה:

נז.

גמ' ברב דימי תחלה דריב"ל תחלת חופה וכו' . לא מפרש תחלה מעין סוף דהיינו ביאה וכמו שמפרש רבין תחלה וסוף שניהם אחופה דהכי עדיפא לפרש דקאי עלה ר"י בין בזו שלא תימא דוקא תחלת הכל דהיינו תחלת חופה אבל סוף חופה קאי באבל בסוף ד"ה אינה מוחלת אלא בין וכו' וק"ל. אבל א"ל משום דבין בזו פירוש בין בתחלה בין בסוף ובשלמא השתא קרא ר' יוחנן תחלה מה שקרא ריב"ל תחלה אבל אי פירוש תחלה דריב"ל תחלת ביאה א"כ קראו ר"י סוף. דא"כ ברבין נמי לא הו"ל לפרש כן אלא סוף ביאה דאילו השתא קורא ר"י לסוף חופה תחלה [ורבין קרי ליה סוף. אבל לתירוצא קמא ניחא דלמר עדיפא לי' הכי לפרושי דקאי עליה ר' יוחנן כו' ולמר עדיפא ליה לפרושי תחלה מעין סוף]:

גמ' אליבא דחד אמורא. דריב"ל ור"י שוין כמ"ש רש"י ורש"י נקיט בכל פעם ריב"ל וה"ה ר"י וק"ל:

בפשטא דשמעתין יש לעיין כיון דריהטא דסוגיא לעיל משמע דכל פלוגתייהו דר"י ור' יוסי הוא בתנאי דר"י ס"ל תנאי דבעל פה לא אלימא כו' א"כ היאך שייך מחלוקת לבסוף דבסוף ודאי דליכא תנאי וכל ריהטא דהך סוגיא משמע לא מטעם תנאי אלא אי אלים למחול בעל פה לבתר שחל החוב ועוד כי נראה הדין פשוט שיכול למחול בעל פה חוב שבשטר וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' רמ"א בהג"ה ועוד מאי פריך לעיל לרבי יהודה טעמא דכתבה דלמא הכא איירי מסוף ביאה לכן צריך כתיבה משא"כ בהרי את מקודשת ע"מ וכו' מיהו בזה י"ל מאי דוחקיה דר"י דנקיט כתיבה ובסוף ביאה [ולא נקיט דינו בתחלת ביאה אפילו בעל פה] גם מ"מ היה קשה מר' יהודה דברייתא [דפליג עם ר' יוסי בתחלה ביאה לרב דימי] ולכאורה היה נראה דודאי למ"ד מחלוקת בתחלה דהיינו לרב דימי פלוגתייהו בתנאי אם התנה בתחלה שיהיה כתובתה רק מנה אי מהני אמירתה בעל פה להתנות ולמחול על כך או דוקא כתיבה אבל בעל פה לא דחכמים עשו חיזוק וכו' אבל אם קידשה וכנסה בלא תנאי רק אחר כך רוצית למחול לד"ה אינה מוחלת שכבר זכתה וכו' אבל לרבין מחלוקת בלא תנאי כלל רק בסוף ומטעמא אחרינא אי מהני אמירה בעל פה אחרי שזכתה וכמשמעות לשון ר"י במתני' כותב לה מאתים וכו' אבל בתחלה וכו' והכל בלא תנאי או בתחלה ואפילו בתנאי ד"ה מוחלת והשתא לא קשה כל הנך קושיות דסוגיא דלעיל מרבי יהודה אדר"י וסוגיא דלעיל דמקשה אליבא דרב דימי אזיל ומאי דקי"ל מחילת מלוה בשטר מהני בעל פה דס"ל כרבין ואליבא דר' יוסי אבל באמת שעדיין כ"ז רחוק מכליותי והתוס' כתבו לעיל דף נ"ו בד"ה ה"ז מקודשת בשם הרב ר' אלחנן דע"מ שתפטור אותי או תמחול לי מהני וכו' ע"ש ודוחק לפרש דהכל מיירי בעל מנת שאין לך דין כתובה ובתחלה מהני הלשון ובסוף לא מהני לשון זה כיון שכבר זכתה ועשו חכמים חיזוק שלאחר זכייה אינו יכול להתנות על כתובה אם לא בכתיבה אבל בלשון מחילה ופיטור לכ"ע לעולם מהני [וכדפסקינן נמי בש"ע סי' רמ"א דאפילו נגד שטר מהני וכמש"ל] וזה דוחק גדול לפרש לשון מוחלת ואינה מוחלת. ועיין במרדכי ריש סנהדרין [שמפלפל אי מחילה בע"פ מהני נגד שטר] ולא אישתמיט שיזכור א' ראיה מהלכה זו משמע שאין ענין שמעתא נוגע לשם כלל רק הכא מיירי הכל מהתנה בתחלה כן וצריך דקדוק. ואני בעו"ה אין לי אסיפה וקיבוץ של לומדים לעת עתה כאשר היה לי לירד וללון בעומקה של הלכה ע"י משא ומתן והוא ברחמיו יזכה אותי לכך כאשר עם לבבי וחפץ ה' בידי יצליח כי אתה ה' טוב וסלח ואהיה רכב וצלח על דבר אמת וענוה צדק במהרה אמן:

ברש"י בד"ה אי הכי זיל כתוב לה כו' במקום שאין כותבין כו'. קשה לי אכתי למאי דמוקמי מתני' כר"מ בס"ד דמקשה לא כתב כו' משום דהתנה דאי לא ס"ד כן הא אתיא שפיר כר"י כמ"ש התוס' ורש"י לעיל ולר"מ היאך יכול להתנות הא בעילתו בעילת זנות וא"כ צ"ל ע"כ בדעבר ואתני וגובה ומיהו בעילתו בעילת זנות [והוא כתי' אי נמי] וצ"ל בדוחק דלקושיא זו [מצד איסור] דכתיבת כתובה י"ל ב' תירוצים אבל אה"נ בהא דבעילת זנות מצד אתני קושיא מוקדם בכולה שמעתין לא יתורץ רק בתירוץ האחרון ודו"ק:

עוד יש לראות למ"ש ג"כ לעיל לר"מ מאי מפני שהוא תנאי ב"ד דקאמר בסיפא דכתב לה שדה שוה מנה וכו' דהא בדרבנן תנאי קיים ס"ל ויקשה אף אם נפרש דמדאורייתא אין משועבד לה אפילו נכסים בני חורין אף שבאמת הוא אינו או לענין אף שמחלה וקיבלה שדה שוה ק' בעד ר' [וזה עדיף מתנאי דהוי כעין מחילה או מכירה] דמיהו בדרבנן הא תנאו קיים [וא"כ לא מהני במה שאומר מפני שהוא תנאי ב"ד] דא"ל דתנאי ב"ד היה שמחילתה לא יהיה מחילה א"כ מאי מקשה הכא כל הפוחת כו' הא בדרבנן תנאו קיים כו' ודו"ק ואין לישב כי אם בדוחק ודו"ק היטב:

בתד"ה שתים ושלש שנים אין לדקדק כו'. דבבבא א' לא אמרינן לא זו אף זו כדפריך בקידושין בו ובשלוחו השתא בשלוחו בו מיבעיא ובסמוך במתני' ואפילו כולן [בפני הבעל כו' או כולן] בפני היבם כו' ומפרש בגמ' זו ואין צ"ל זו קתני ע"ש גם היכא דזו בכלל זו ממש ובכלל מאתים מנה לא אמרינן (זו ואצ"ל זו) [לא זו אף זו] קתני דלמה לי הזו וק"ל:

נז:

גמ' בקישור דאין פוסקין על הקטנה להשיאה כו' וקטנה בין היא ובין אביה כו' [עם הך דלעיל מניה] אפשר לומר לרווחא דמקושר למאי דמייתי לימוד מרבקה דנותנין זמן לבתולה י"ב חודש וכפירש"י בחומש אח"כ פירש"י התלכי עם האיש הלזה מכאן שאין משיאין אשה יתומה אלא מדעתה וכו' ע"ש ויש להקשות מנ"ל לרש"י מכאן כו' דלמא שאלה אם מבקשת זמן י"ב חודש ותדע דהא לא שאלו אותה מקודם כשאמרו הנה רבקה לפניך קח ולך. דא"ל בתחלה לא היה אלא קידושין ואף דאין מקדשין את הקטנה היינו רק מדרבנן ואין ראיה מבתואל מה שלא קיים משא"כ עתה שהיה להשיאה דהא מעיקרא נמי אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך אלא ודאי משום זמן. וי"ל דא"כ הול"ל התלכי עתה לא התלכי סתם משום זמן ועוד דהיא לא היתה צריכה להכין ואליעזר לא ביקש ממנה כלום והאי דלא שאלה באמת מקודם לכאורה משום הכי דקדק רש"י בחומש שאין משיאין את היתומה כו' דמתחלה לא היתה יתומה שבתואל היה חי משא"כ עתה שמת כמ"ש רש"י אבל בשמעתין אינו נראה כן [דמשמע אפילו בחיי אב יכולה לעכב] ועיין במפרשי רש"י ודו"ק:

גמ' ת"ש בוגרת ששהתה י"ב חודש כו' יפר. קשה לישני דבעי י"ב חודש משום דידיה דכי היכי דנותנין לה נותנין לו כדאיתא במתני' ובברייתא הסמוך וא"כ מקודם י"ב חודש לא היה יכול ר"א למימר הואיל וחייב במזונותיה כו'. מיהו הלשון משמע ששהתה תלוי בדידה. ואין זה דקדוק כ"כ. וי"ל דבמתני' קתני שם נמי ואלמנה ששהתה ל' יום כמו שהביאו ג"כ התוס' ואי איירי מדידיה הו"ל למיתני באלמנה נמי י"ב חודש משום דידיה וכ"ת היכא שנשא אלמנה גם לו אין נותנין י"ב חודש דבתר דידה גריר א"כ ה"נ בבוגרת א"כ צ"ל ששהתה משום דידה. וראיתי בר"ן שכתב ודאמרי' כך נותנין לאיש היינו לבחור י"ב חודש אפי' נשא אלמנה ולאלמן ל' יום אפילו נשא בתולה כל שהיא מוכנת וכן נראה מן הירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתב כו' שהזמן שנותנין לאיש הוא כפי הזמן שנותנין לאשה שאם נושא נערה בתולה נותנין לו י"ב חודש ואם נושא אלמנה אפילו הוא בחור אין נותנין לו אלא ל' יום וכדבריו נ"ל מדמקשה בגמרא אר"ה. ואם איתא כו'. וכמ"ש לעיל [ל' וכמ"ש לעיל הוא מדברי הגאון בתוך דברי הר"ן] אלא ודאי משמע דאיהו בתרה גריר ועוד מדקתני לקמן המארס את הבתולה בין שתבע הוא ובין שתבעה היא נותנין לה שנים עשר חודש ומדלא מפליג בתבעה היא והבעל מעכב בין בחור לאלמן וכמו דקתני המארס הבתולה הול"ל בחור המארס את הבתולה ש"מ דאפילו אלמן שנשא בתולה נותנין לה י"ב חודש עכ"ל הר"ן ודו"ק:

גמ' דבר תורה ארוסה כו' . אבל מ"מ אין לה מזונות מן התורה דאל"כ אמאי תקנו רבנן דלא תאכל בתרומה הא דוכתא מיחד לה:

גמ' א"ה נכנסה לחופה כו' . אף דאכתי לא ידע טעם דמשנה אחרונה מ"מ מאי עבדי לחשש סמפון:

גמ' אלא מעתה עבד כו' . אין להקשות נימא נמי דלא שדי אינש זוזי בכדי לזונו ובדיק לי' קודם כי היכי דבדיק לארוסתו כשהגיע זמן נזונה למשנה הראשונה ועיין ברש"י סוף הסוגיא ע"ב וי"ל דמעבד כנעני פריך דקנין כספו הוא ואוכל בתרומה ויכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך כדבסמוך ע"ב ועיין וק"ל:

ברש"י בד"ה להשיאה כשהיא קטנה שטורח הוא לה. אף דאפילו קידושין אסור כמ"ש בסמוך אע"ג דלאו טורח הוא לה שיכול להשיאה בגדלותה אפ"ה אסור מטעם עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה י"ל דמשמע לי' מדלא קאמר אין פוסקין על הקטנה לקדשה כשהיא קטנה וכ"ש נישואין דהא קושטא דאפילו קידושין אסורין ואי משום סיפא דאבל פוסקין אפילו להשיאה כו' הול"ל אמר רבי אבא בר לוי פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה משמע דאיירי בכל ענין אין פוסקין לעולם אפילו נתקדשה מקודם דעבר וקידשה ובהכי איירי נמי קטנה בין היא ובין אביה יכולין לעכב דאזדא לה טעמא דבפלוני אני רוצה אפ"ה אין פוסקין להשיאה מטעם שטורח הוא לה אבל פוסקין כו' איירי נמי בכל ענין בין נתקדשה בין לא נתקדשה וע"ז פי' והא דפוסקין בלא נתקדשה דוקא פסיקה בלא קידושין כו' כך י"ל. אבל הר"ן כתב בענין אחר ע"ש ומה שכתבתי נ"ל:

ברש"י בד"ה נותנין לה שלשים יום כאלמנה משעת אירוסין וכו' . ודאי לכאורה אירוסין היא כשבגרה וכמו שאמר בגרה יום א' ונתקדשה [לכך פי' משעת אירוסין] אבל אם האירוסין זמן רב אחר שבגרה שמא נותנין ל' יום מזמן שבגרה. אבל אין זה סברא כלל. והכלל העולה דלעולם אין בוצרין משעת אירוסין מל' יום. ובסוף הברייתא דבסמוך עברה עליה י"ב חודש בבוגרת נותנין לה ל' יום. וכן הוא הסברא אף שמוכנת כבר מ"מ נותנין לה חודש ימים אחר אירוסין ואפילו באלמנה שכבר מוכנת נותנין לה ל' יום כ"ש בבוגרת אע"פ שבאלמנה נותנין לה משעת תביעה לאחר אירוסין לא משעת אירוסין כמשמעות לישנא דמתני' דאין בין בתולה לאלמנה אלא משך זמן אבל משעת התחלת הזמן שוין וכמו שאמר בסמוך לא כתבועה דאלמנה דש"מ אלמנה נמי בעי תביעה. ואילו נאמר שבאלמנה נמי משעת אירוסין היה ניחא טפי המאי לאו כתבועה דבתולה [ומהי תיתי לומר כתבועה דבתולה ולהקשות] משום דבאלמנה לא הול"ל לישנא דכתבועה ומשני כתבועה דאלמנה דאלמנה בעצמה היא כתבועה ונותנין לה משעת אירוסין. והיה ניחא דשוה בוגרת ואלמנה לגמרי. וכן היא הסברא דמסתמא אלמנה היא בוגרת. אבל לא משמע כן דודאי ע"כ איירי בלא בוגרת דאל"כ מאי איריא אלמנה [וא"כ טפי י"ל דבאלמנה משעת תביעה כמשמעות לישנא דמתני' וברייתא כנ"ל]. ולהכי נמי לא פירש משעת תביעה לאחר אירוסין משום דבגרה הרי היא כתבועה משמע כל אימת שנתקדשה בבוגרת הרי הוא כתבועה מצד שהיא גדולה ובוגרת היא ואילו היו נותנין לה זמן משעת תביעה מאי בוגרת הרי היא כתבועה וכן הלשון בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה ל' יום משמע קצת מעתה משעה שנתקדשה. ובסמוך למסקנא דברייתא דאיתותב בה רב הונא ובוגרת הרי היא כתבועה דבתולה היינו תיכף משעה שנתבגרה אף שלא נתקדשה עדיין והיינו לענין זמן י"ב חודש ואם עברו עליה חודש או שתים בבגרות ונתקדשה נותנין לה לתשלומין י"ב חידש משעה שבגרה אבל לעולם אין פוחתין מל' יום משעת אירוסין וכן משמע בר"ן בהדיא ולא משעת תביעה דבוגרת לעולם כתבועה וכל אימת שנתארסה הרי היא כאלו תבעה בפירוש משעת אירוסין. ובה"א מאי לאו כתבועה דבתולה זמן י"ב חודש היא משעת בגרות וכברייתא דלקמן. אבל יש לראות דרש"י פירש כתבועה דבתולה משעת אירוסין דא"ל דהכי פירושו כתבועה דבתולה י"ב חודש מאירוסין [ומ"ש רש"י מאירוסין קאי אבתולה] נותנין לה י"ב חודש מבגרות שזה הבל. ועוד לבתולה נמי לא יהבינן משעת אירוסין אלא משעת תביעה. מ"מ נראה [דרש"י ג"כ כוונתו משעת בגרות רק] משום דהשתא שעת אירוסין ובגרות זמן יום א' הוא לכך פי' כן ולא לאפוקי שעת בגרות פי' כן. ואף שבסמוך ולארוסה שלשים יום שפירש"י משעת אירוסין היינו לאפוקי שעת בגרה אבל כאן איירי בבגרה ונתקדשה תיכף. וצ"ל כן בהכרח דלמה יפרש רש"י בהמקשה מאי לאו שידע הברייתא בסמוך משעת בגרות דלא כברייתא וק"ל. ולמאי דמשני כתבועה דאלמנה הל' יום משעת אירוסין. וכן מ"ש התוס' בד"ה מאי לאו ולא מצי לשנויי אין כתבועה דבתולה וכשקידשה וכו' ע"כ לפי"ז י"ב חודש משעת בגרות אבל ל' יום לעולם משעת אירוסין לא פחות ובאלמנה פעמים יותר אם תבעה ימים הרבה אחר אירוסין נותנין לה משעת תביעה ודו"ק:

ברש"י בדבור הנ"ל כיון שבגרה היא מכינה תכשיטיה קודם בגרות. הסברא מגומגם קצת מנא ידעה שלא תתקדש עד אחר בגרות [דהא בנתקדשה מקודם יש לה י"ב חודש משעת תביעה דאינה מכינה כמ"ש התוס'] ואי משום שרואה כי קרוב ימי בגרות מכינה מקודם א"כ גם נתקדשה בנערות לא יתן לה י"ב חודש. מיהו אין הכי נמי לעולם מתחלת להכין מקרוב ימי בגרותה ואם נתקדשה בנערות סמוך תיכף לבגרות [שכבר התחילה להכין מקרוב ימי בגרות] אין נותנין כי אם ל' יום. אבל לפירוש התוס' אם נתקדשה בסוף ו' חדשים שבין נערות לבגרות יש לה י"ב חודש במילואם ובנתקדשה לאחר אותו יום אין לה כי אם ל' יום אימתי הכינה וצ"ל כל שעורי רבנן כך הוא אתיא קודם שקיעת החמה גובה כתובתה לאחר שקיעת החמה אין לה [לקמן דף ק"ד] בארבעים סאה טובל כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה יפר נדרה בלא שותפות דאב כו' . לכאורה כיון שבגרה יצאה מרשות האב וכדאיתא לעיל האב זכאי בבתו וכו' ובהפרת נדריה ובגמרא שנאמר בנעוריה בית אביה ופירש רש"י אע"ג דכתיב בהדיא כי הניא אביה אותה וכו' איצטריך לנערה כו' ודוקא נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. ובלא פירושו י"ל יפר דלא תימא עכ"פ לא נתרוקנה רשות לבעל כיון שלא כנסה עדיין. ואפשר דהכי נמי כוונתו שלא תימא כיון דבמת אביה בעודה נערה המאורסה אין הפרה לנדריה כי אם ע"פ חכם שלא נתרוקן רשות לבעל וכיון שבגרה יצאה מרשות אב והוי כמת שותף אחד ה"א שאינו יכול להפר כיון שאין לו הפרה כי אם בשותפת והשותף האחד הלך לו לז"א יפר בלא שותפות הואיל וניזונת ובזה מיושב דנקיט דינו בבגרה ולא בבתולה שהגיע זמנה שחייב במזונותיה יפר משום דהתם ודאי משום מזונות שניתוקן מדרבנן לא מפקינן כח האב שיש לו שותפות בה ודו"ק:

ברש"י בד"ה מיבדק בדיק לה ביד קרובותיו. למשנה הראשונה כתב זה דבי' קיימינן עדיין אף שהקושיא היא אף למשנה אחרונה דלמשנה אחרונה בדיקת חוץ ע"י קרובותיו לא הוי בדיקה ודו"ק:

בתד"ה ואין דנין ימים כו' ולא אמרינן התם ימים י"ב חודש כו'. פירוש כיון דדרשינן ימים באפי נפשיה נילף מסתם ימים:

בא"ד משום דכתיב אצלו ירח. כתב בח"ש ואין זה דומה לחודש ימים דהתם הוא שם התואר לפי שהוא מתחדש כל ל' יום דהיינו חידוש ל' יום משא"כ בירח שהוא שם העצם עכ"ל. נראה שבא לתרץ אמאי לא דרשינן בחודש ימים נמי חודש שלשים וימים שלשי' ותי' לפי שמדובק יחד חודש של ימים משא"כ בירח עומד בעצמו ואע"ג דמצינו חודש לבד אינו דבוק מחר חודש עולת חודש וכו' והרבה כהם וברבוי חדשים י"ל מ"מ יש לפרשו ג"כ דבוק משא"כ ירח אף שלבנה נקרא ירח אין שייך לומר ירח של ימים או משום דודאי ראש חודש יום חידוש חודש קרוי חודש לבד משא"כ אם אין המכוון על ראש חודש ממש רק זמן של חודש קאמר חודש ימים ולכן בבשר שליו שאכלו שאין המכוון רק על הזמן [כתיב חודש ימים] מיהו לפי"ז בירח ימים נמי לא ניחא כל כך [דכיון דעכ"פ ירח משמע שלשים דהיינו היקף הירח הוא שלשים א"כ כי היכי דחודש ימים היינו זמן של חודש כאילו כתיב ימים של חודש ה"נ ירח ימים נפרש ימים של ירח ימי הקיפו] ודו"ק:

בתד"ה אי איהי ניחא לה כו' משמע כו' הוי מרידה ופוחתין מכתובתה כו'. צריך הסברה קצת מנ"ל להתוס' המשמע בפשיטות ולהקשות עליה הא אפשר לפרש מאי נפקא ליה מניה וכיון דלא נפקא ליה מניה נכוף אותו שלא יעכב עליה בנשואין כפירש"י ודו"ק:

בתד"ה בגרה וכו' ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה כו'. יש לראות מאי ראיה מזה דהא פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה ואיירי מתני' בפסק עליה בקטנותה להשיאה בנערותה לאחר י"ב חודש קודם שבגרה. וא"ל דא"כ צ"ל במכוון שפסק עליה להשיאה יום ראשון דנערות דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים זה הבל דאיירי בפסק עליה להשיאה בנערות אימת שיהיה והתביעה היה קודם נערות ואף שתבע קודם נערות ו' חדשים נותנין לה ו' חדשים לאותן ו' חדשים דהיינו י"ב חודש אף שראויה להשיאה בתחלת נערות. מיהו ז"א דמתני' קתני חכמים תקנו זמן י"ב חדשים משעת תביעה משמע דזמן י"ב חודש תקנו מטעם לפרנס עצמה וכל מה שקודם נערות אותו זמן יש לה בלא"ה [מטעם] דאין פוסקין על הקטנה להשיאה קודם נערות לא מטעם פרנסה וא"כ לא הול"ל רק נותנין לה ו' חדשים שו' חדשים נותנין לפרנסה אף משעה שראויה להשיאה דהיינו מתחלת נערותה ונותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה כו' משמע משראויה להשיאה דתביעה קודם שראויה להשיאה לאו כלום הוא ודו"ק. ואולם כבר כתבתי שפירוש אין פוסקין להשיאה אף שכבר עבר וקידשה א"כ מאי כוונת התוס' בזה ואין פוסקין נמי כו' דודאי מתני' לא איירי באיסור שהתקנה של י"ב חודש בסתם איירי כמ"ש התוס' ואפ"ל כי התוס' לא ס"ל ליתד קיים הא דאסור לקדש כשהיא קטנה ולהכי קאמר אין פוסקין על הקטנה להשיאה כו' אבל לקדש כשהיא קטנה אין בו איסורא דרבנן. עיין בהג"א ובמרדכי דר"ת לא ס"ל להלכתא ולזה כתבו דאף באם תאמר שמותר לקדש מ"מ אמרי בשמעתין דאין פוסקין על הקטנה כו' וק"ל:

בתד"ה מאי לאו כו' ור"ת מפרש כו'. ר"ל בוגרת הוי לעולם כתבועה [אף נתקדשה קודם] ועיין בהג"א [דס"ל לר"ת כן דלא כתי' ראשון] ומ"מ מתני' [דנותנין לה כו' משתבעה כו'] א"ש בנתקדשה קודם ובוגרת הוי כתבועה ליתן לה משעת בוגרת י"ב חודש [ומתני' קאמרה בתבעה קודם בגרות נותנין לה משעת תביעה]:

בתד"ה תיובתא דר"ה כו' ונראה לפרש כו' כגון שקידשה לאחר ששהתה י"ב חודש כו'. ואין להקשות [מאי פריך] דלמא בוגרת ששהתה י"ב חודש ר"ל בבגרותה קודם שנתקדשה [דלעולם חשבינן י"ב חודש משעת בגרות] דהא אכתי נותנין לה ל' יום כדבסמוך ולארוסה ל' יום [א"כ היאך קתני סתם ששהתה י"ב חודש הא היכא ששהתה כל הי"ב חודש קודם שנתקדשה נותנין לה עוד ל' יום משנתארסה]. וצ"ל דהמקשה דהכא בשמעתין [דאכתי לא ידע להגיה וששהתה] לא משמע ליה הך לקושיא בלא ר"ה הא דמצינו פעם אחת בוגרת דסגי בל' יום דמשום דקתני בוגרת ששהתה י"ב חודש לא יחויב מזה שאינו בוגרת דסגי לה בל' יום ותנא מלתא פסיקא נקיט רק הא ודאי קשה ליה [אר"ה] הא לא מצינו כלל בוגרת שצריכה לשהות י"ב חודש וק"ל:

בא"ד והשתא כו' . דלא תקשה א"כ קשה איפכא ע"כ בוגרת סגי לה בל' יום מדקתני סתם בוגרת וק"ל:

בא"ד ובהדי אלמנה ששהתה וכו' . שם בסדר המשנה:

נח.

בתד"ה הנהו קלא כו' דפריך הממע"ה כו'. מבואר בפשיטות בראותך שם בגמ' [עי' במהרש"א] ולבלי צורך הגיה ח"ש ונמשכו אחריו המדפיסים והלא תראה בתוס' פ"ק דקידושין דף י"א ושם השיב ימינו אחור מלהגיה כי אי אפשר ליפול טעות שוה בשני מקומות חסרון גדול כזה וק"ל:

בתד"ה ואפילו כולן כו' ואסמכתא בעלמא כו'. ולשון הגמרא הכא והאי קנין דאחיו הוא מישבו שם בדוחק בתוס' ביבמות פרק אלמנה דף ס"ח גבי היבם אינו מאכיל:

בא"ד דומיא דהגעת זמן כו' דאי אחר ביאה כו'. שני טעמים בתערובות ע"ש בתוס' [ביבמות דלא נקטו רק דאי כו'] ואפ"ל שרצו להביא ראיה דלגמרי דלא כרש"י דלרש"י היבם אינו מאכיל מדאורייתא אפילו נתאלמנה מן הנשואין שאכלה בחיי בעלה ולר"ת אוכלת אפילו לא אכלה אצל הראשון [ר"ל אפילו לא נישאת רק הגיע זמן] ואפילו לא בא עליה היבם והא דאוכלת בלא ביאת היבם ודאי נסתיים דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא ושלא תימא דוקא כשאכלה בחיי בעל לז"א דמשמע אפילו כשמתו כו' דומיא דהגעת זמן כו' וה"נ אוכלת ביבם אפילו בהגיע זמן לחוד ולא נישאו לבעל הראשון:

בא"ד ולא היבמה עד שתיבעל. משמע דלמשנה הראשונה אוכלת בלא בעלה:

בא"ד דאינו חייב היבם במזונות אא"כ עמד בדין וברח כדאמרי' בהחולץ. וכדלקמן פרק שני דייני:

בא"ד וא"ת ומאחר וכו' שנפלה מן הנישואין למה אסורה למשנה אחרונה עד שתיבעל. דאף במן הנישואין משמע דאסורה למשנה אחרונה דלא משכח היתירא אלא עד שתיבעל ועוד דבלא נישואין היאך תליא [הך דיבם] במשנה אחרונה דבשניהם היכא שאכלה בחיי בעלה אכלה נמי ביבם [א"כ לא נגרע אכילתה ביבם מחמת משנה אחרונה דגם למשנה הראשונה עכ"פ לא עדיף יבם מבעל וא"כ מאחר דבעל אינו מאכיל למשנה אחרונה ממילא גם ביבם אסורה א"ו אפי' בנשואין] ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמאחר שאסרו ארוסה שהגיע זמנה כו' . ולא כתבו דמאחר שאסרו יבמה שהגיע זמנה דדמיא טפי ז"א [דבאמת ליכא למיגזר נפלה מן הנישואין משום נפלה מן האירוסין דלא דמיא ולא גזרינן רק משום הגיע זמן דאסורה בחיי בעל דדמיא להדדי דשניהם זמן כניסתן לאלתר] וק"ל:

בתד"ה השתא כו'. עיין בח"ש שהקשה לעיל לפי' ר"ת נמי תיקשי מסיפא מכולן בפני היבם חוץ מיום אחד בפני הבעל משמע הא כולן בפני היבם אוכלת כמו שהקשה ר"ת לרש"י מרישא דכולן כו'. ואין סברא לומר לפירוש ר"ת אה"נ בכולן בפני היבם אוכלת [וכמ"ש מהרש"א]. והנראה לי שגירסת ר"ת בסיפא או כולן בפני היבם ולא גריס חוץ מיום א' כו' וכן הוא באשר"י ודו"ק גם עיין בר"ן כאן ובנדרים דף ע' ודו"ק:

נח:

גמ' ופליגי דר"ל וכו' . אף דר"ל אמותר קאי ומפרש טעמא דר"מ בסיפא ושמא במותר ניתקן לטובת הבעל ולא מצי כפי' לבעל שיתן לה מעה בעד המותר [אבל במזונות ומעשה ידיה אפשר דסבר כר"ה דניתקן לטובתה וכשיטת רבינו יונה החולק על הר"ן המובא לקמן] ז"א דר"ל ע"כ איפכא ס"ל [כרב אדא בר אהבה] דמזונות נגד המותר כמ"ש התוספות ועלה קאמר מתוך שיכול לכופה כו' ש"מ דלא מצי' למימר איני ניזונת כו'. ואין צורך לומר [דמוכח דע"כ פליג דדוקא] מתוך שיכול לכופה לגוף מעשה ידיה אז הידים שלו אבל למותר [אי יכולה לומר על גוף מעשה ידיה איני עושה] אין סברא שיהיה יכול לכופה וק"ל:

במעה כסף שתחת מותר אם האשה יכולה ג"כ לומר איני נוטלת ואיני עושה. דעת הר"ן פשוט וז"ל אינו ניזונת וכו' ומשמע נמי דה"ה דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכ"כ רב אחאי גאון בשאילתות כו' ודבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחא יכולה לומר איני ניזונת כו' כ"ש במותר דלא שכיח עכ"ל. ובאה"ע סוף סימן פ' הביא בטור ב' דיעות בזה ולא הכריע. והנה אשר אני אחזה לי קצת הכרעה מדברי רש"י כפוסקים דבמותר לא מצי' לומר כן ודוקא במזונות מזוני עיקר לטובתה שלא תהא מוטלת ברעב דזימנין דלא ספקה אבל מעה כסף אין צריך לה כולי האי וכן הסברא ולשון המשנה דסוף פרקין משמע קצת כן [ע"ש במ"ש לא נתן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה]. הא' ממ"ש רש"י לקמן דף נ"ט ע"א בד"ה באומרת יקדשו ידי כו' ומתניתין באומר מעשי ידיך הקדש ומי הכריחו לזה אף שיפורש משנתינו כמשנה דהתם [באומר יקדשו ידיך] מ"מ הוי דבר שלא בא לעולם דס"ל כרב שיכולה לומר איני ניזונת כו' וא"כ לא יכול לכופה למעשה ידיה דע"כ ר"ל הוכרח לומר לא תימא טעמא דר"מ כו' (אלא) אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול לכופה כו' והשתא ע"כ ר"ל כרב אדא מוקי מתניתין וכמ"ש התוס' בד"ה מתוך שיכול כו' וטעמייהו דא"ל דמוקי מתניתין דמעלה לה מזונות ולא מעה כסף וס"ל כרב ושמואל שתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה דא"כ ברישא למה עושה ואוכלת כיון דמעלה לה מזונות שהם כנגד מעשה ידיה. ואף לרש"י שמחלק הסיפא מרישא לבבא בפני עצמה מ"מ אם אינו מעלה לה מעה כסף למה קדוש בסיפא דא"ל לאחר מיתה וכרב ושמואל הא הוי דבר שלא בא לעולם א"כ ע"כ טעמא דר"מ משום דבר שלא בא לעולם [ור"ל אמר לא תימא וכו'] ועוד דהא קאמר מתוך שיכול לכופה ובאין מעלה אינו יכול לכופה ואי במעלה לה שתיהן א"כ ברישא אמאי עושה ואוכלת [לפירוש התוס' דרישא וסיפא חד בבא] ובמעלה לה מעה ולא מזונות אין רגילות כמ"ש התוס' בסמוך וכ"ש שאין לומר שאינו מעלה לה שתיהן דלמה קדוש בסיפא דא"ל דרוצה להעלות לה מעה ואינו רוצה להעלות לה מזונות ולהכי ברישא עושה ואוכלת ובסיפא הקדש מחיים דזה אין רגילות. רק לפירש"י שמחלק הסיפא מרישא י"ל דסיפא ברוצה להעלות לה שתיהן ולעולם [דאפשר דס"ל] מזונות תחת מעשה ידיה ומעה נגד מותר [דלא כרב אדא] אך דא"כ היה אוקימתא שלישית בסיפא הקדש מחיים ע"כ כרב אדא וסברא דרב ושמואל [דמזונות תחת מעשה ידיה] וק"ל אבל אי מוקי לגמרי כרב אדא ניחא וברישא עושה ואוכלת שאינו מעלה לה מעה כסף ובסיפא הקדש מחיים במעלה לה מזונות וק"ל. נחזור לענינינו דאף דלר"ל איירי מתני' במעלה לה מזונות דהשתא המותר שלו דאל"כ לא היה יכול לכופה למעשה ידיה אם אינו מעלה מה שניתקן לה כנגדו מ"מ קאמר ופליגא דר"ה א"כ ע"כ צ"ל דאילו ס"ל שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מה שכנגד המזונות לא היה מקרי שיכול לכוף אותה כו' דאף שמעלה לה השתא מ"מ כל שעה ושעה יכולה לומר איני ניזונית כו' וא"כ לא היו גוף הידים שלו והוי דבר שלא בא לעולם משא"כ אם ס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית כו' א"כ ידים שלו דהא דנעשה כאומר כו' הוא מטעם דס"ל לר"מ שאינו מוציא דבריו לבטלה ולא מטעם שיכול לכופה ועיין כעין זה בר"ן שהקשה כך להרמב"ם ודוחק לומר דאף אם יכולה לומר כן [ולא מיקרי יכול לכוף] מ"מ כל זמן שהוא מעלה לה מזונות יכול להקדיש הידים [אף בלא טעם דיכול לכוף] ור"ל אגב אורחא קושטא נקיט למאי דס"ל בלא"ה שיכול לכופה באמת ולא מציא לומר איני ניזונת גם י"ל עוד בענין אחר אבל כ"ז דוחק ומ"ש בתחלה נ"ל וא"כ אף דשמואל היה מוקי למתני' דהכא במקדיש ידיה מ"מ הוי דבר שלא בא בעולם שיכולה לומר איני כו' משא"כ בקונם שאני עושה שהיא הקדישה הוי דבר שבא לעולם לענין מלאכה רק הגירושין זה מקשה באמת אח"כ אבל אם ס"ל לרש"י דבמעה כסף אין יכולה לומר כן ושמואל ס"ל מעה תחת מותר א"ש וק"ל. ואפ"ל דבאומר יקדשו ידיך [לא מיתוקמא מתני'] אף אם יכולה לומר איני וכו' דאפילו לר"מ לא הוי הקדש דידים לעולם לא הוי שלו דלעולם יכולה לומר איני נוטלת מה שאין כן באומר מעשה ידיך [ואדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לר"מ] ודו"ק. הב' ממ"ש רש"י בד"ה לעולם במעלה כו' אלא משום רב כו' ואוקי רישא בניזונת כו' דיש לדקדק דהא ודאי ארב גופיה לא מקשה דלוקמי הכי וקדוש מחיים דבזה לא משני מידי דאכתי לוקי סיפא בניזונת ובמעלה מעה וקדוש מחיים אע"כ כוונתו דלוקי תלמודא פלוגתא בהכי ובהיפך רב ושמואל סברי מזונות תחת מותר ומעה תחת מעשה ידיה א"כ מאי משני אלא משום כו' ומוקי רישא כו' בניזונת כו' והא למאי דאפיך ע"כ הא דאמר רב איני ניזונת ואיני עושה פירוש מותר והיינו ואיני עושה מלאכה הבאה תחת מזונות ורישא דמתני' איירי ע"כ בגוף מעשה ידיה [ולפי ההיפוך] מוקי לה במעלה לה מעה כסף ואפ"ה עושה ואוכלת ואינו הקדש מטעם שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף וא"כ רישא לא איירי בניזונת וגם הסיפא נוקמי כן אבל אי ס"ל לרש"י דבמעה כסף אינה יכולה לומר כן יש לישב רש"י בדוחק שר"ל דניחא ליה לתלמודא לאוקמי הכי משום דרב ס"ל שיכולה לומר איני ניזונת כו' ומגיה הברייתא תני תקנו מעשה ידיה כו' כדי לישב המשנה דניחא ליה לאוקמי מתניתין בניזונת [למאי דאוקי השתא סברא דרב דמעשה ידיה תחת מזונות] דאי לא"ה מאי למימרא דדחיקא ליה לומר נקיט רישא משום סיפא בפרט לפירש"י שסיפא הוא בבא בפני עצמה משא"כ אילו אוקמא בהיפך [דמעה כסף תחת מעשה ידיה] לא היה רישא צריכא למימר דלא מצי לאוקמי במעלה לה מעה א"כ אמאי עושה ואוכלת דלא מצי למימר איני נוטלת כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה המותר כו' ולא הקדיש כו'. מחלק הסיפא מרישא אף שמשמעות המשנה המקדיש מעשה ידי אשתו בכלל הרי עושה ואוכלת מה שכנגד המזונות המותר שכנגד המעה ר"מ אומר הקדש כו' וכן מפרשים התוס' ומשמעות לשון הגמרא מדקאמר אי במעלה לה מזונות ומעה כו' ואלא כו' י"ל דרש"י מפרש נמי במעלה לה מזונות מעלה ממש כמ"ש תוס' וא"כ אי חד בבא הוא קשה לקמן דקאמר אי במעלה לה מזונות ומעה מ"ט כו' גם למ"ד מחיים הוא קדוש הו"מ למיפרך וכמ"ש התוס' גם לפי האמת לרב ושמואל אמאי ברישא עושה ואוכלת כיון שזן אותה ואין לך דוחק גדול מפירוש התוס' שכתבו דלרב אדא משני כן ולרב ושמואל מוקי בענין אחר והגמ' מסיים הך אוקימתא גם לרב ושמואל אבל אם הסיפא לא קאי ארישא ניחא והרישא איירי בניזונת וכל הפלפול לקמן אי במעלה מזונות ומעלה לה מעה כסף כו' הכל קאי אסיפא לבדה והשתא אתיא כפשטיה לרש"י והא דנקיט ר"פ בקושיתו תרוייהו אפשר דמסופק נמי איזה מתוקן זה נגד זה [לכך נקיט או במעלה מזונות או מעלה לה מעה כסף] ואע"ג דרישא דאוקמה בניזונת פירוש שרצה לזונה וסיפא איירי במעלה לה מזונות ממש מ"מ כתב ואוקי רישא בניזונת להכי אוקמה סיפא כו'. דמ"מ הא אפשר לאוקמי סיפא נמי בשרוצה להעלות לה מזונות דלא מעלה ומוריד בזה כיון דלרב אדא אינה יכולה לומר איני ניזונת וקדוש מחיים [אף בשאינו מעלה ממש רק שרוצה להעלות]. אפשר כן. אבל אינו מוכח דאפשר דרב אדא נמי ס"ל יכולה לומר איני ניזונת ולכך צריך במעלה ממש וקדוש לר"מ מחיים דמקדיש דבר שלא בא לעולם [דאף דר"ל דס"ל כרב אדא דקדוש מחיים הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה היינו אי נימא לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדקאמר לא תימא כו' וצ"ל דהוי כאומר יקדשו ידיך לעושיהן ואז צ"ל מתוך שיכול לכופה משא"כ לפי האמת דסובר ר"מ אדם מקדיש כו'] ודו"ק:

ברש"י בד"ה בשאינה ניזונת שאין לו כו' . דביש לו אף דקיימינן השתא בדיחוי הסיוע ומעשה ידיה עיקר מ"מ אף שהיא אינה יכולה לומר איני ניזונת מ"מ גם הוא אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך כמ"ש התוס' לעיל פרק נערה דף מ"ז ע"ב בד"ה תיקנו ודו"ק:

ברש"י בד"ה סיפא איצטריכא ליה כו' קדוש לאחר מיתה כו'. דבאינה ניזונת ליכא למ"ד קדוש מחיים ובסמוך דמוקי לה בניזונת לרב היינו לפי קושטא דמלתא דס"ל יכולה אשה לומר כו' ואיירי רישא אף בניזונת אוקי סיפא נמי בניזונת [כמו שפירש"י לקמן] אבל השתא בדיחוי הסיוע דאיירי רישא באינה ניזונת קאמר סיפא איצטריכא ליה דאף באינה ניזונת דומיא דרישא קדוש מיהת לאחר מיתה. ועוד דברב קיימא השתא דמוקי לה לקמן לאחר מיתה:

בתד"ה מאי לאו כו' כדאמר לקמן כו'. אם הוצרכו לראיה שלא תימא כיון שיכולה לומר איני ניזונת אין הקדישו חל אף שמעלה א"כ מאי ראיה מלקמן בפרט לשיטתן דסיפא ארישא קאי א"כ מקשה אף מחיים יהא קדוש כיון שמעלה לה מעה כסף ובמעה אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת אלא משמע דס"ל לתוס' שאף במעה שכנגד המותר יכולה לומר כן וכדעת הרמ"ה והר"ן:

בתד"ה מתוך שיכול כו' במעלה לה מזונות כו'. ואף דמוקי למתני' במעלה לה מזונות מ"מ דייק דפליג אר"ה דאילו יכולה לומר אינה ניזונת וכו' לא מקרי שיכול הוא לכופה למעשה ידיה אף שמעלה לה מזונות מ"מ הא כל שעה בידה לומר איני וכו' ור"ל גופיה תלאה בזה דאי לא"ה הוי דבר שלא בא לעולם שאין גוף הידים שלו וכבר כתבתי בזה לעיל וק"ל:

בתד"ה לאחר שאתגייר כו' לאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם וכו'. עיקר קושיא מאינך שאין בידו שיחרור וכה"ג ודו"ק:

בתד"ה אי במעלה כו' גם למ"ד מחיים כו'. אפשר לומר דלא ניחא ליה לסתור כן משום דאכתי י"ל ברוצה להעלות לה מזונות ומעה מש"ה ברישא עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונת כו' ואף רב אדא מצי לסבור כן ובסיפא קדוש מחיים שאינה יכולה לומר איני נוטלת וכו' ולהכי פריך מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש אף מחיים יהיה קדוש בסיפא דאינה יכולה לומר איני נוטלת. ולמ"ש לעיל דס"ל להתוס' דמזונות ומעה שוין בזה ובתרוייהו יכולה לומר כן ניחא:

בתד"ה במעלה כו' וא"ת ומאי דוחקיה דרב כו'. ולרב אדא לא תקשי מאי דוחקא דתלמודא לאוקמי בהכי וס"ל בהיפך לימא לרב אדא במעלה לה מעה ולא מזונות ומעה תחת מותר כמו לרב ושמואל דא"כ במאי פליגי רב ורב אדא וק"ל. אבל קשה דלוקמי פלוגתייהו בהא דאיני ניזונת ואיני עושה דלרב ושמואל בסיפא נמי במחיים הרי היא עושה לעצמה כמו ברישא שיכולה לומר איני נותנת ואיני נוטלת ולכן דוקא לאחר מיתה קדוש ואיירי דומיא דרישא ממש שרוצה לזונה וליתן לה מעה ורב אדא ס"ל נמי מעה תחת מותר אבל אינה יכולה לומר איני נותנת ואיני נוטלת ולכן אם רצה להעלות לה מעה קדוש מחיים ואוקי רישא באינה ניזונת [ר"ל שאינו רוצה לזונה לכך עושה ואוכלת ברישא וכ"ז למאי דמקשו ארב הו"מ להקשות מאי דוחקא דתלמודא לרב אדא] או אף בניזונת [שרוצה ליתן לה] ובמעה הוא דפליג [שאינה יכולה לומר איני נוטלת] דכן דעת איזה פוסקים והסברא [וזה קשה אף לתירוצם]. ובלאו הכי ק"ל לתוס' מאי דוחקיה דרב לאוקמא קדוש לאחר מיתה ולא מיושב כ"כ היאך תלוי במקדיש מותר ועושה ואוכלת בגוף מעשה ידיה ולמה השמיענו מתני' בסגנון זה [באינו רוצה להעלות מעה כסף] לוקמי קדוש מחיים ורוצה להעלות לה מזונות ומעה ולא במעלה ממש וברישא אינו קדוש שיכולה לומר איני ניזונת ובסיפא קדוש מחיים שאינה יכולה לומר איני נוטלת כו' והוי מיושב מתני' היטב. ומכאן נסתיים מ"ש לתוס' מותר וגוף מעשה ידיה שוין בזה דבשניהם יכולה לומר איני וכו' ועוד אכתוב הוכחות לקמן דף ס"ג בתוס' בד"ה ר"ה אמר מתשמיש ועיין לפירש"י ודו"ק:

נט.

גמ' בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו. פשטא דגמ' רב יוסף מדמה דבר שלא בא לעולם לפירות חבירו כי היכי דחייל קונם אפירות חבירו חייל נמי אדבר שלא בא לעולם ומקשה ליה אביי הא פירות חבירו על חבירו לא מצי לאסור וא"כ דבר שלא בא לעולם דדמיא לפירות חבירו נמי אינו יכול לאסור על חבירו וכי קא משני באומרת יקדשו ידי כו' והוי מלאכה כבא לעולם ודבר הבא לעולם ודאי יכול לאסור על חבירו מקשה ס"ס כאן לא יכול לאסור על חבירו דהיינו הבעל כיון דמשעבדא לי' ומשני לכי מיגרשא דאז פקע השיעבוד ומקשה ס"ס הגירושין אין בעולם וא"כ בהך שינויא דיקדשו ידי לחודא ודאי לא מיתרצא דס"ס לא בא לעולם גם תירוץ דרב יוסף בצירוף הך תירוצא לא ניחא דס"ס מקרי פירות חבירו על חבירו כיון דמצד גירושין הוי דבר שלא בא לעולם ודבר שלא בא לעולם מקרי פירות חבירו עד לבסוף שאני קונמות כדרבא וחל עתה תיכף מדינא דמפקיע מידי שיעבוד וא"כ מקרי פירות שלו על חבירו רק רבנן אלמוה לשיעבודא דבעל כ"ז היותה אצלו ולכי מיגרשא נשאר הקדש כאשר הוא מצד הדין דאז לא שייך אלמוה עיין בר"ן בנדרים וק"ל. וכן לפירוש התוס' דמפרשי בשלמא וכו' דאחד מהן ברשותו וכו' שאין לא זה ולא זה ברשותו וכו' אף באומרת יקדשו ידי וכו' ס"ס הגירושין אינו ברשותה וחבירו אינו ברשותה והוי כפירות חבירו על חבירו וכוונת רש"י ג"כ דהכא הוי פירות חבירו כיון דעכשיו היא משועבדת וכו' והקדש אינו ראוי להתפיס עד שתתגרש וכו' ודו"ק בלשונו כי אין צריך להפליגו לכונה אחרת:

גמ' ומי איכא מידי דאילו כו' . משמעות הלשון כאילו הויא קושיא חדשה וכן פי' הר"ן בנדרים דאף לר"מ מקשה דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל מפירש"י שכתב תירצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תירצת דאילו השתא כו' לא משמע כן ודו"ק:

גמ' שאני מוכר לך כו' . משמע שר' אילעא הרגיש בעצמו בדוקא שאני מוכר לא שמכרתי דאין בידו כאתקפתא דר' ירמיה וא"כ מאי ס"ד לדמויי מעשה ידיה לזה י"ל דידע דאין לדמותו לשמכרתי כאתקפתא דר"פ ומצד דהכא אינו יוצא גוף השדה דהיינו ידיה מתחת ידה בין שעה שמקדיש ובין שעה שיכול להקדיש מצד זה עדיף משדה שאני מוכר שיוצא ביני וביני הגוף מתחת ידו [אף שמוכר בידו הוא מ"מ סבר דדמיא לשדה שאני מוכר דיש צד דעדיף מניה] ועיין בר"ן בנדרים שכתב כעין זה וק"ל:

גמ' מתקיף לה רב ירמיה כו' . לא הו"ל למימר הכא אין בידה לגרש כו' רק אין בידה להקדיש עתה דהא ר"פ דמדמה למשכנתא אע"ג שראה לפניו דנאדו ממאי דמשני משדה זו שאני מוכר לך מטעם דהכא באשה אין בידה לגרש את עצמה מ"מ סבר דלא תליא בידה לגרש דא"כ ודאי לא דמיא נמי למשכנתא כקושית רב שישא רק סבר דתלוי הכל במה שיש בידו עתה להקדיש ובמשכנתא נמי אין בידו להקדיש עתה ובמה שיש בידו לפדות ולהקדיש סבר דלא תליא מידי דהא ס"ס השתא שהקדיש בלא פדיון ולא הו"ל למימר לעיל באתקפתא דר' ירמיה אלא אין בידה להקדיש וכן הוא בהדיא בגמרא דנדרים א"כ לא קשה קושית התוס' בד"ה הכא אין בידה לגרש תימה דהא בידה לומר איני ניזונת וכו' דסוף סוף באופן שהקדישה עתה בלא אמירה אי אפשר לחול האידנא רק לקמן [בקושיא דרב שישא] קשה ואפשר תפסו לקמן ודו"ק:

גמ' הא לא דמיא כו' שמשכנתי לך לכשאפדנה כו'. א"ל דהו"ל לדמותו למוכר שדהו לפירות והגוף נשאר לו למישטח בו פירי כדאיתא בכמה מקומות המוכר שדהו לחבירו לפירות ואמר לו לכשאחזור ואקחנה ממך תיקדש דדמיא ממש לכאן והשתא לא קשה המתקיף דרב שישא ולא שום קישיא ואי ס"ל אה"נ דלא קדוש א"כ מהיכא תיתי שיהיה כאן קדוש אבל אין זה כלום דזה הוא בעצמו חלוקה דמעשה ידיה וכי היכי דקאמר כאן ומי איכא מידי כו' ה"נ הכא. ואם כל המשלים הללו איתא במשנה או ברייתא פשיטא דלא קשה כלל ואף אם מסברא כמ"ש הר"ן מ"מ אין לתלות לא תניא בלא תניא דמאי אולמא דהאי מהאי וק"ל:

ברש"י בד"ה ומי אמר שמואל הכי כו' דבר שלא בא לעולם שעדיין לא מתה כו'. לא מפרש הדבר שלא בא לעולם משום מלאכה שעדיין לא באה כדלקמן והתם פסק כר"י בן נורי אף שהמלאכה לא באה משום שאם כך הצעת תחלת הקושיא לא משני מידי להעדפה סוף סוף המלאכה לא באה לעולם אבל אם היתה הקושיא מכח שעדיין לא מתה והתם נמי עדיין אינה מגורשת ניחא התירוץ להעדפה דקדוש קודם גירושין. ומ"ש ואינו מעלה לה מעה כסף קשה אף שמעלה לה מ"מ הוי דבר שלא בא לעולם כיון שיכולה לומר איני נותנת כו' ולפי מ"ש לעיל דם"ל לרש"י דגבי מעה כסף אינה יכולה לומר כן ניחא אבל אין צורך כאן שבלא"ה ניחא רק לשון יתירא הוא לרש"י [דעכ"פ מבואר להדיא בדברי שמואל דאינו קדוש מחיים יהיה מאיזה טעם שיהיה]:

ברש"י בד"ה שמא תעדיף כו' . ע"כ צריכין לפרש כוונתו נמי אמותר שע"י הדחק כמ"ש התוס' כדלקמן ר"פ מציאת האשה בהדיא ודו"ק:

ברש"י בד"ה ותהא אסורה כו' לפי שנאסרה כו' ואי אפשר ליזהר שלא תטחון ולא תאפה כו'. באלו מלאכות צריכה לעשות אף אם אמרה איני ניזונת וכל חששא של ריב"נ דאמר יפר הוא משום אלו המלאכות שאי אפשר ליזהר ותהא אסורה לו לחזור אבל משום מלאכה של מעשה ידיה לא איכפת דמשום כך איננה אסורה לחזור שהיה יכול ליזהר ולא יזונה ולא יהיה מעשה ידיה שלו ומה בכך ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה שמא יגרשנה כו' ובד"ה הכא אין בידה כו' דלהפקיע את עצמה מאלו מלאכות אי אפשר אלא בגירושין ואי אפשר לחול בעודה תחתיו. ולפירושם לא הול"ל ותהא אסורה לחזור [כיון דמקושיתם נראה דמפרשי שתהא אסורה משום מעשה ידיה לא הול"ל אסורה לחזור] רק שמא יגרשנה וישאנה ותהא אסורה [שיהיה מעשה ידיה אסורה עליו] אבל ז"א דדעת התוס' דכי אמרה איני ניזונת פטורה מכל ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה כן כתבו בהדיא לקמן דף ס"ג ע"א בתוס' בד"ה ר"ה אמר מתשמיש [וא"כ י"ל דגם לפירוש התוס' החשש שתהא אסורה לחזור לו שאי אפשר ליזהר רק שהקשו דגם קודם שיגרשנה תהא אסורה אי אמרה איני ניזונת]. וכמו שכתבתי בתחלה מצאתי להר"ן כאן ובנדרים ע"ש וק"ל:

בתד"ה א"צ להפר כו' ואין לפרש כו'. א"ל [דכוונתם] ובלא מעלה לה מזונות ומעה ואף שמעשה ידיה שלה כיון שאינו מעלה לה מ"מ אין צריך להפר משום שאינו חל [מחמת דבר שלא בא לעולם] והה"נ דאינו יכול להפר כיון שאין לו בו מאומה דז"א דא"כ לר"ע אמאי יפר כיון דס"ל דהקדש חל על העדפה אף שאינו בעולם א"כ אינו יכול להפר דדוקא ביש לו חלק במעשה ידיה י"ל דחשיב בינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר כמ"ש התוס' בסמוך אבל באין לו כלל במעשה ידיה לא שייך זה דכיון שאינו מעלה לה מעשה ידיה שלה וכ"ש לפי הא"נ שבסמוך בד"ה ר"ע דודאי באין מעלה לה מזונות אין הפירות שלו שהיא ניזונת מהם. גם א"ל לפי האין לפרש במעלה לה מזונות ולא מעה דמ"מ דוקא ביש לו חלק במותר שייך לומר אי אפשר ליזהר מה מקרי העדפה שע"י הדחק אבל משקל ה' סלעים שלקח לו תחת מזונות לא שייך בהן אי אפשר ליזהר. אבל כוונת האין לפרש שנרויח בו [דנוכל לומר] דס"ל העדפה שע"י הדחק הוא שלה כמו לר"ע ולא פליגי בהעדפה ואפ"ה א"צ להפר שאין ההקדש חל וק"ל. וקשה לפי האין לפרש הא מוקמי לקמן באומרת יקדשו.. ידי וכו' וכן נשאר במסקנא אף לשינויא דרב אשי דבסמוך וכן הוא ברש"י ור"ן בנדרים להדיא וא"כ הוי דבר שבא לעולם דידים איתנהו בעולם ודוחק לומר שהתוס' כתבו זה לפי הה"א וכ"ש שדוחק לומר שת"ק מחשיב זה לדבר שלא בא לעולם [אפילו באומרת יקדשו ידי] או דוקא שמואל מוקי כן וק"ל:

בתד"ה ר"ע כו' וי"ל כו'. לכאורה לריב"נ אמאי יכול להפר דדוחק לומר כיון שאילו מחזירה לאחר גירושין הוי דברים דבינו לבינה או כיון שאינו רשאי להחזירה אחר גירושין ויש ליישב ועיין בר"ן ב' אופנים בזה [א' דכי היכי דקי"ל בנדרי עינוי נפש באמרה אהיה נזירה לכשאתגרש יפה דאזלינן בתר שעת הנדר כן הדין לענין דברים שבינו לבינה. או דלא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל אלא לזכותו לא לחובתו וכיון דקונה מפקיע מידי שיעבוד מדינא הו"ל דברים שבינו לבינה] וק"ל:

בתד"ה שמא יגרשנה כו' וא"ת כו'. בת"ק לא הקשו די"ל שאינו חייש לשמא תאמר איני ניזונת כו' דה"נ לא חייש לשמא יגרשנה וק"ל:

בתד"ה כי אמר שמואל כו' ונימא הלכה כת"ק כו'. קשה דלמא אי אמר הכי ה"א משום [דלא חיישינן לשמא תעדיף כי היכי דס"ל] דלא חיישינן לשמא יגרשנה אבל לעולם העדפה לאשה וכן אי אמר דאין הלכה כר"ע היינו משום דלא חייש לשמא תעדיף אבל לעולם העדפה לאשה [אבל ריב"נ דחייש לשמא יגרשנה ודאי חייש נמי לשמא תעדיף ע"כ דס"ל דהעדפה לבעל] י"ל דשמא תעדיף ודאי חיישי כ"ע רק שמא יגרשנה הוא חשש רחוק תדע דהתוס' פירשו בת"ק טעמא משום דס"ל דהעדפה שלו [והוא מפורש בגמ' לקמן דף ס"ו] ודלמא לאשה רק לא חייש לשמא תעדיף אלא ודאי לשמא תעדיף חיישי כ"ע:

בתד"ה לכשאקחנה כו' והכא לא קאמרה לכשאתגרש כו'. דהא דקמשני דאמרה לכי מיגרשא ע"כ אין פירושו שאמרה בפירוש דא"כ לר"ע אמאי יפר שמא תעדיף מה בכך שתעדיף הא הקדש לא הוי רק לכי מיגרשה אע"כ שהקדישה סתם וריב"נ ס"ל שדעתה לכי מיגרשה וק"ל:

נט:

גמ' התם בידו לפדותה כו' . יש לדקדק הא רבנן דפליגי בברייתא דלעיל בהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר נמי פליגי משום דהוי דבר שלא בא לעולם אף שבידו לגייר את עצמו ומ"ש הכא שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה כו'. ולר"ן שפירש קושית דומי איכא מידי אף לר"מ ניחא קצת ועיין ודו"ק:

גמ' טוחנת ס"ד כו' . הראשון נקיט וה"ה אופה. או משום דבטחינה איכא למיטעי שהיא טוחנת ממש ומגלגלת האופן וכמו ויהי טוחן בבית הריחים. שבת רואין כאלו מטחינו בריחיים [בהחובל דף פ"ה ע"ב]. משא"כ גבי אופה אי אפשר לצייר בענין אחר וק"ל. אבל מפירש"י לא משמע כן [שפי' טוחנת ס"ד דהמים מגלגלין משמע דלא סגיא בלא"ה]. או י"ל דזה נקרא אופה שמביאה העצים והאש והתנור אינו עושה פעולה ואם היה האש על הקרקע ואופה שם נמי נקראת אופה משא"כ בטחינה עיקר הפעולה הולכת הגלגל היא אינה עושה והכל מוכן ואינה עושה רק נותנת החיטין במפרכסת. ודאי אילו לא היתה עושה באפיי' רק הבאת לחם אפשר נמי שהקשה אופה ס"ד וק"ל:

גמ' דתני ר"ח אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים כו' . אפ"ל שכולל אלו השנים בחד מימרא ולא עשה לכל אחד מימרא לחוד כמו אין אשה אלא לתכשיטין כו' כשאלת בשו"ת הרשב"א שאין הבעל יכול למחות באשתו מלשתות כוס (של עיקרין) המועיל להריון כדי שתתעבר אע"פ שמכחשת יופי' ז"ש אע"פ שאין אשה אלא ליופי אפ"ה אין אשה אלא לבנים:

בתד"ה שדה זו משמע דבעודה ממושכנת כו'. ובסמוך הקדש כו' מפקיע מידי שיעבוד הוא מצד הדין אבל רבנן אלמוה לשיעבודא דבעל חוב:

בא"ד אלמא הפקיע המכר כוחו של רב מרי כו' והפקיע המכר כוחו והוצרך להעלות שכר לרבא כו'. כל הענין בדבור זה הוא אם ההקדש והמכר מפקיע כח המלוה תוך זמנו לבטל כחו ולהפקיע שיעבוד לא לענין אם חל עליו שם הקדש או אם המכירה מכירה דבזה איירי תוס' בעלמא במקומות אחרים ואל יטעה זאת ובהכי סלקא דבריהם כהוגן:

שם אלמא הפקיע המכר כו'. דס"ד של תוספות שמעותיו של רב מרי נשארים זקופין במלוה אצל העובד כוכבים ורב מרי היה יודע זה וא"כ אילו לא לקחו רבא היה רב מרי דר בביתו חנם כ"ז שלא נתן לו עובד כוכבים מעותיו ולא היה יכול העובד כוכבים לעכב בידו והשתא דזבניה הפקיע כחו של רב מרי לצאת מן הבית או ליתן שכירות הבית להלוקח אף שלא החזיר לו העובד כוכבים מעותיו עדיין ותירצו דודאי אילו ידע רב מרי קושטא דמלתא שמעותיו עדיין אצל העובד כוכבים לאו כל כמיני' דלוקח להפקיע כחו רק שסבור שהמכירה היה באופן שרבא יסלק לרב מרי החוב וא"כ אילו שילם לו רבא מעותיו בע"כ היה צריך לצאת מן הבית או להעלות לו שכר לרבא ועכשיו דר בחנם בשכר המתנת מעותיו:

בא"ד וא"ל רבא כדיניהם עבדינא לך כו' . פי' הניחא למאי דס"ד בהקושיא דבדינינו אה"נ מכר מפקיע קאמר שפיר כדיניהם כו' אבל לפירושם דאף בדינינו לא היה צריך להעלות לו שכר דמכר אין מפקיע כח המלוה רק היה סובר בתחלה שרבא חייב לו ורצה ליתן שכר משום רבית וסוף סוף לפי האמת שלא היה רבית שהעובד כוכבים חייב לו מאי כדיניהם כו' אף בדינינו כן לז"א דה"נ קאמר כדיניהם כו' ר"ל דרבא לא מחייב ליה מידי:

בא"ד וא"ת והא דאמר כו' ופריך היכי דייר ביה כו'. בלא ופריך כו' [מהא דמעלה שכר] לא קשה מידי דודאי הקדש חל דלא נחתו התוספות כאן רק לענין אם מפקיע כח השוכר או מלוה וכמ"ש לעיל ולהכי דר בו השוכר שאינו יכול להפקיע כחו ומ"מ ההקדש חל ולהכי השכר שהיה לו ליתן למשכיר מעלה להקדש לכן מייתי הא דפריך היכי דר דש"מ דמפקיע כחו וק"ל. ועי"ל דלא תימא שפי' מעלה השכר להקדש כמו שמפרש הגמ' באמת אפירכא היכי דר כו' [דמשני כגון שהקדיש השכר לזה הביאו מקושית המקשן]. ותירצו דכח שיש בו כו' שאינו יכול להפקיע כחו רק המה כשותפין ואף שאינו מפסידו מידי שמוכר הבית כו' ולוקח השוכר לכיסו שכירות הבית מ"מ היכי דר בו כמות שהוא כיון שהקדש משותף:

בא"ד א"נ כו' אינו יכול לאסרו בקונם כו' אבל אח"כ מסיק תלמודא דקונם נמי מפקיע מדינא ולא הוי כמו שאר נדר בעלמא רק כהקדש ובין קדושת מזבח ובין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד [דבית הוי קדושת דמים] וזה דעת ר"ת שהזכירו בפוסקים [דלא כרש"י] עיין בר"ן בשמעתין ובנדרים ובתוס' פרק השולח. והא דקאמר קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו צריך ליישב בדוחק ועיין עליו ודו"ק:

בתד"ה קונמות כו' ס"ל לרבא בפרק אלמנה כמ"ד לאשה אבל לא לאיש נראה דכצ"ל ע"ש:

בא"ד א"נ ידו עדיפא כו' . ובאיצטלא שהכניסה לו לא אלמוה לשיעבודא דאשה משום דנאסר על כל העולם אע"ג דאלמוה לשיעבודא דבעל ועבדי מלוג אינן יוצאין לה בשן ועין אע"ג דשיחרור דמיא להקדש משום שיש לו יתרון מלאשה שאוכל פירות בחייה ולכן אין יוצאין בשיחרורה שהם משועבדים לבעל לפירות משא"כ באיצטלא שאין לה בה עד לאחר מיתת הבעל ועיין:

בתד"ה כגון שנדרה היא כו' וכיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל כו'. אף שקיים לה היינו שהחריש לה ביום שמעו ולא הפר מ"מ מה בכך דאין צריך להפר שאין הנדר חל כלל וכדלעיל קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר כו' ודו"ק:

ס.

ברש"י בד"ה אפילו מצות פרישה כו' אין בו כו' חלב בהמה טהורה טהור. [כן היה בגירסתו] ר"ל דקאמר אפילו מצות פרישה מדרבנן כו' מהי תיתי לאסור מדרבנן וצ"ל דה"א משום גזירה שמא יאמרו חלב בהמה טמאה הוא דלכך דם מהלכי שתים אסור מדרבנן גזירה שמא יאמרו דם בהמה אכל [כפירש"י] לזה פירש"י דהכא איכא למיתלי בחלב בהמה טהורה דהא ידעינן דחלב בהמה טהורה טהור משא"כ בדם דליכא למיתלי במידי או דה"א לאוסרו מדרבנן משום שהעולם סוברין שאדם טמא הוא ואפ"ה שרינן חלבו א"כ יסברו חלב בהמה טמאה נמי שרי ועיין באשר"י דלכך היונק מן הדד כיונק שקץ דמיחלף בחלב בהמה טמאה משא"כ אם פירש לכלי לא יתלו בחלב אדם אלא בחלב בהמה טהורה [וזה כוונת רש"י חלב בהמה טהורה טהור] משא"כ בדם. ולפי"ז ה"ל לרש"י לפרש וחילופיה בדם כו' דאתי למימר דם אדם אכל ויאמרו דם שרי. מיהו ז"א מהי תיתי למימר דם אדם כיון דסברי שגם דם אדם אסור וליכא למיתלי בהיתירא רק באיסורא א"כ ודאי טפי יאמרו דם בהמה דשכיח טפי. ובגמרות חדשות הדפיסו וכן מוגה בכמה גמרות דאמרי' חלב אדם טהור כו' ולא נראה לי ודו"ק:

בתד"ה יכול וכו' והואיל ונתמעט מאיסור דם כו'. הוי דם כחלב דמפקע ליה איסורא מה שאסור מצד הדם ונעשה כחלב כיון דליכא ביה איסור דם מה לי דם מה לי חלב ואי לאו שריותא דחלב הוי אסרינן מצד שבא מטמא דכל היוצא מטמא טמא וה"ה חלב נמי אסור אבל השתא שנלמד היתירא דחלב שאינו אסור מצד שבא מן הטמא א"כ כי פקע איסורא דדם מצד שהוא דם הוי דם כחלב ושרי לגמרי. ומה שקשה מקרא דבשר צ"ע [כוונתו לקושית מהרש"א ע"ש] ולא עיינתי כ"כ ועי' בר"ן באורך:

בתד"ה גונח כו'. עיין בתוס' יבמות פ' חרש ע"ש:

ס:

גמ' דהא אנא הוי גמירנא וכו' . אפשר לומר השתא לבתר דאתי לקמיה דרב יוסף גמריה אפ"ה לא מיסתייעא שיורה כהלכה שהרי רדף אחריו ולא השיג למיהדר עובדא להורות כהלכה ולפי"ז ניחא במה שהשמיענו הש"ס דרהיט בתרי' ג' פרסה ואמרי ליה כו' וק"ל:

בתד"ה ואמר ר"נ וכו' מת אטו לא מת כו'. והא דגזרינן בהא דרדופה וכו' אטו איתתא אחריתא עיין בר"ן ואשר"י:

בתד"ה והלכתא כו' בסה"ד ואע"ג דלא משעבדא אלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה:

סא.

גמ' ותימא ליה עיילית לך אחריתא לארחי ופרחי משום דאמר לה נפיש בני ביתא נפיש ארחי ופרחי א"ה כו'. כצ"ל:

גמ' לא משתעי אליהו בהדיה כו' אמרתי בהספד שהספדתי ביום שלמדתי הלכה זו אגב אורחא בהספד שמצינו באליהו אצל אלמנה צרפית שביקש מכל מין ומין וליתן לו בראשונה כמו שאמר מעט מים וכו'. פת לחם וכו' עשי לי עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבניך תעשה באחרונה כו' וא"כ לאידך מ"ד הפריז אליהו על מדת דרך ארץ ולזה לא אישתעי בהדיה:

ברש"י בד"ה אבל מוזגת כו' לכאורה בהא דמילי דחיבה ופריסת סדין וכו' לחודא לא סגי דהא קאמר יושבת בקתדרא דמשמע דבע"כ לא מצי למיכפייה להכי פי' בלא כפייה וכו' רק בלא כפייה משום דמילי דחיבה בלא תרי גוונא הצעת המטה לכאורה סגי. ולעיל בתוס' ריש פרק קמא לא כתבו אלא תרי גוונא הצעת המטה וכו' ע"ש:

בתד"ה הכניסה כו'. דאי משום מעשה ידיה ומותר מעשה ידיה שלו. ע"כ צ"ל דכל מה שהאשה יכולה לעשות צריכה לעשות ובהכניסה לו אחת השפחה עוסקת תמיד בטחינה ואפיה וכיבוס בשביל כולן ואינה עושה בצמר והאשה תמיד עוסקת במלאכות אחרות ודו"ק:

בתד"ה מחלפא כו'. עי' באשר"י היטב ובתוס' פ"ק דשבת ע"ש:

סא:

ברש"י בד"ה שקיל אצבעתיה רב אשי שקיל אצבעתיה דקפילא. דאל"כ הול"ל אנח אצבעתיה לא שקיל משא"כ לעיל שקיל באצבעתיה:

ברש"י בד"ה מתניתא מלכתא לגבי שמעתתא כו' . משום שלא תטעה שמעתתא מלכתא דשמעתתא נמי לשון נקבה לכן פירש דגבי מתניתא שייך מלוכה דמינה מותבינן ושלא תטעה מלכיו נמי לשון מלוכה לכן כתב מלכיא לשון נקבה וכן מתניתא:

סב.

גמ' חודש כאן וחודש בבית כו' . א"ל דנלמוד ממחלקות השני חודש כאן וי"א חדשים בביתו ואי משום דסוף סוף מצינו ג"כ רק חודש בביתו א"כ מאי פריך ורב נמי מ"ט לא אמר מהאי וטפי הו"ל למיפרך ורב מ"ט לא יליף ממחלקות השני יש לישב וק"ל. כוונת רש"י ב' מיני משרתים היו קצתן נחלקים לי"ב חלקים כל אחד חודש בשנה כאן י"א חדשים בביתו וקצתן נחלקו לב' חלקים חודש בחודש כדמוכח בדברי הימים:

ברש"י בד"ה ושנים חדשים בביתו האיש בביתו. דהול"ל בביתם כמו חודש יהיו בלבנון ל' רבים שהרי ל' אלפים איש היו לזה אמר בביתו אאיש קאי כל איש מהם בביתו ודו"ק:

סב:

גמ' עונה של ת"ח אימת וכו' . הא דלא מפרש במתני' עונה של ת"ח אפשר לומר כמ"ש חז"ל גבי ובניהם שלשים ובנאיהם זכר כנגד נקיבה ולפי שצנועים בתשמיש לא פירסם הכתוב וק"ל וכן פריו יתן בעתו ולא קא מפרש העת:

גמ' שאילו יהודה קיים כו' . כמו שמצינו בדוד אמרו בסנהדרין יגעתי באנחתי כו' מטתי בדמעתי כו' אמר רב אפילו בחליו של דוד קיים י"ח עונות כ"ש שקיים זה עונה אחת לז"א כפו מטתו כו' דאילו חלה משום אונס מ"מ הוי מקיים:

גמ' ר' חנינא בן חכינאי. עיין בויקרא רבה פרשה כ"א:

גמ' א"ל איעכב לי עד דאתי כו' . יש לראות לכאורה מה השמיענו בזה:

בתד"ה מט' קבין ופרישות גרסי' כו'. עיין בסוטה פרק היה נוטל דף כ"א בתוס' מפורש יותר:

סג.

גמ' זוגתך נזכרת כצ"ל נ"ל. שרחוק לקרוא אותה זונה דאין עליה אשם:

ברש"י בד"ה עד כדי כתובתה כו' שנפלו לה כו'. לרבותא אף שנפלו כבר דעד כתובתה דוקא ור' יוסי נקיט שאם תפול לרבותא ועיין בר"ן בזה באורך ואע"ג דאסור להשהות בלא כתובה אפילו שעה אחת ותיכף שנפחת דינר מכתובה בעילתו זנות לרבי מאיר י"ל דבמורדת קנסוה ולא איכפת לן שתהא קלה בעיניו להוציאה:

בתד"ה פוחתין כו' בירושלמי מפרש כו'. בתלמודינו דקבעי מאי בין מורד כו' זה יצרו כו' ע"כ אזיל למ"ד מתשמיש וטעמא דירושלמי נראה שהוא למ"ד מורדת ממלאכה וכ"ה ברי"ף בהדיא מרא דשמעתא דירושלמי הוא ר' יוסי ב"ח ואזיל לטעמיה דקא מפרש בתלמודינו ממלאכה ואף דמ"ד ממלאכה מודה במורדת מתשמיש דבתשמיש כ"ע מודו מ"מ כשאינה מורדת רק ממלאכה צ"ל ע"כ טעמא דירושלמי. מיהו אפ"ל דכמו למ"ד ממלאכה ובמורד הוא נותן ג' נגד שאר כסות ועונה אף שאינו מורד מתשמיש ה"נ כשמורדת מתשמיש נותנת כנגד ז' מלאכות אף שאינה מורדת ממלאכה וא"כ לירושלמי א"צ טעם גמ' שלנו. והא דלא עשו גבי אשה ג"כ כנגד תשמיש שהיא משועבדת לו אפ"ל דתשמיש היא בשב ואל תעשה אף שנעשה כר לבעלה ולא חשיב אלא מה שהיא [מחויבת] בקום ועשה לנגדו וכן הוא לנגדה. וברי"ף כתב שגמ' שלנו מפרש ז' נגד ז' ימי השבת וכן במורד כנגד ו' ימי השבת טרפעיק [שהוא חצי דינר] ליום לת"ק וכנגד שבת לא משום שכר שבת כדלקמן עיין ברי"ף ובר"ן שם בדקדוק וק"ל:

בתד"ה ר"ה אמר כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת המטה כו'. ובסמוך בלישנא קמא להתוס' דגורס אותו בשלמא למ"ד ממלאכה ניחא ואפילו נדה מצעת המטה שלא בפניו ומוזגת ומנחת אבי סדיא כו' כדלעיל רק אינה בת מלאכה כשאר הנשים שעושין בלא שינוי וזה האפילו כמ"ש התוס' בסמוך ריש ע"ב. ולא מפרשי דס"ל כר"ה ומורדת ממלאכה היינו ממותר מעשה ידיה [דאינה יכולה לומר איני נוטלת כו' לדעת רבינו יונה שהביא הגאון לעיל] דהא השתא נמי דלא ס"ל כר"ה רק כר"ל א"כ ס"ל כרב אדא בר אהבה כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ח ע"ב בד"ה מתוך כו' ופירוש מורדת ממלאכה היינו ממותר מעשה ידיה וכן הוא שמורד ממזונות שהיא כנגד מותר מעשה ידיה [ז"א דהתוס' ס"ל] דכי היכי דלר"ה יכולה לומר איני ניזונת כו' ה"נ כנגד המותר יכולה לומר איני נותנת ואיני נוטלת כמ"ש לעיל והוכחתי כן מתוס' דס"ל כר"ן ודו"ק:

שם ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס כו'. לפירש"י דלעיל עצה טובה לא בכפייה אין מקום לזה אבל תוס' ס"ל שינויא דב' גוונא הצעת המטה וכמ"ש ריש פ"ק:

בא"ד מידי דהוי איושבת בקתדרא. ואע"ג דאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה ועושה בצמר [לר"א] ומיפסקא הלכתא כן לעיל אע"ג דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה פטורים מלעשות בצמר ולא אמרינן מידי דהוי איושבת בקתדרא וא"ל דעושה בצמר היינו דבר מועט שלא תלך בטל כל היום וכ"כ הר"ן לעיל עושה בצמר אבל לא משקל ה' סלעים מ"מ מה שעושה אותו פורתא מיהת עושה לבעלה י"ל דבאומרת איני ניזונת כו' ודאי נמי עושה בצמר פורתא שלא תבטל רק שאינה נותנת לבעלה וכן ביושבת בקתדרא עושה בצמר מעט ואינה נותנת לבעלה רק שלה הוא מיהו יש פוסקים לעיל דהוי של בעל עיין בר"ן במתני' שם ומ"מ כיון שאין המלאכה בשביל חיוב הבעל לטובתו לא מסתבר שתקרא מורדת בשביל כן לפרש מורדת ממלאכה שרוצה לישב בטל אחרי אמרה איני ניזונת וכו' וק"ל:

בא"ד כיון שיכולה לסבול תשמיש. דא"ל לעולם שאינה יכולה לסבול תשמיש ומ"מ ניחא למ"ד מורדת מתשמיש משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כמו בנדה יש לומר דחולה מקרי אין לו פת בסלו כי התחת אלהים הוא שידע שתתרפא ומתי שתתרפא. ועוד בלישנא קמא שידע השינויא של לישנא בתרא ופריך נדה בת תשמיש ולא פריך נמי מחולה בת תשמיש למאי דלא ידע דאינו דומה מי שיש לו פת כו' אע"כ דאינו חולה כ"כ כו' ועיין:

בא"ד אבל אינו נראה אלא כי אמרה איני ניזונת כו' וכי עבדה שאר מלאכות כו'. [ר"ל] אילו צריכה לעשות מלאכות אחרות אף כי אמרה איני ניזונת מאי אהני לה אמירתה איני ניזונת בלא"ה נמי כי עבדה שאר מלאכות פטורה מעשיית צמר ובאשר"י מסיים אלא ודאי לא אמרו שאשה עושה חמש סלעים אלא במשרה אשתו ע"י שליש שאינה עושה שאר מלאכות ודו"ק:

בסה"ד וא"ת מורדת ממלאכה כו'. ובמורדת מתשמיש לא קשה לינקוט פיזרא דאץ ברגלים חוטא זה הכופה אשתו וכו' ודו"ק:

בתד"ה באומר כו' ומיהו בקונטרס פי' כו' עבודת הקרקע כו'. ואפשר מורד ממלאכה לגבי דידיה נמי יש לפרש מורד ממלאכת עבודת קרקע ששיעבד עצמו בואנא אפלח ואיזון ואיקור ואפרנס יתיכי כו':

סג:

ברש"י בד"ה כלתיה דרב זביד כו' ואמרה מאיס עלי. עיין באשר"י פירוש לפירושו למה מפרש כן [מדמייתי עלה הפסידה בלאותיה דמשמע לאלתר ואילו במורדת דבעינא ליה כו' לא שייך בה למימר הפסידה בלאותיה מיד כו']. ויש לראות דמר זוטרא דאמר כפינן לה במאיס עלי [להשהותה] הא הוא גופיה יתיב בעובדא דכלתיה דרב זביד ואמר הפסידה בלאותיה הקיימין דמשמע יתבי וקאמרי אכולהו קאי. ועיין בר"ן דרך אחר מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ודו"ק:

בתד"ה דיקא נמי כו'. והר"ן מפרש מדאיצטריך למימר זה אחר זה דהיינו רצופין ומהי תיתי מפוזרין אם רצה לומר שבתות שבועות בכל יום אבל אם פי' שבת ממש ה"א דה"ה מפוזרין דהא בלא"ה ימי השבוע מפסיקין ביניהם:

בתד"ה ואינהו כו' ולא קאי אר"נ בר יצחק. ולפי"ז היה מייתי ראיה מר"ה בר יהודה אמר רב ששת. קצת יש לראות מהי תיתי לומר אינהו אר"נ בר יצחק כו' דסברי כפשטא דברייתא דמשמע שולחין לאחר הכרזה לחודא כפשטא וארמי בר חמא דמוסיף מה שלא נזכר בברייתא שייך למיבעי כמאן סבר. ואולי שמהסברא שולחין לה קודם שתפסיד כל שבוע ז' דינרין דמה לי הפסד מועט או מרובה ומשמע טפי דואינהו אדסמיך ליה קאי והכל מדברי ר"נ בר יצחק [דאיהו גופיה קאמר ואינהו כו'. לזה הוצרך התוס' לסתור זה]:

בא"ד ולית לה מזוני כצ"ל בפנים של הגמ' לקמן וכ"ה באשר"י ורי"ף:

בא"ד ולא אאומרת מאיס עלי כו' . עיין באשר"י היטב דמפרש אמאיס עלי וכ"ש אמורדת ע"ש והתוס' ס"ל כיון ששניהם חפיצים כו' אין סברא שיתקנו כל האמוראים להשהותה על ידי שנאמר שלא תפסיד כתובה ויצטרך הבעל ליתן לה כתובה בתוך י"ב חודש וע"י כן תשאר אחת בעלה בעל כרחה [הוא כעין לשון ר"ת בד"ה אבל אמרה] אע"פ דמר זוטרא ס"ל כהך סברא כבר אסיק בולא היא התם כו' גם אח"כ בעובדא דכלתיה דרב זביד פסק איהו גופיה דהפסידה תיכף בשלמא במורדת דקאמרה בעינא ליה משהי לה אגיטא כיון שחפיצה בו רק מורדת בו ע"י קטטה לשעה ואולי ביני וביני תתפייס משא"כ במאיס דאמרה לא בעינא ליה. ועוד דמשהי י"ב ירחא כו' משמע שכבר כלה פחיתת הכתובה ע"י ז' דינרין לשבת וכיון שכבר הפסידה הכתובה למה נעגן לחנם ודו"ק:

בסה"ד שתקנו בימיו לתת גט לאשה לאלתר וכתב נמי כו' ולמישקל מינה מאי דתפיסא כו' גיטא לאלתר דלא כשמעתין בכלתיה דרב זביד נ"ל דכצ"ל [דבכלתיה דרב זביד מוזכר דינא דתפיסה] ודו"ק:

בתד"ה אבל אמרה כו' כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים כו'. משום דאינה נאמנת אלא אשה שיש רגלים לדבריה שאינה מתקבל לה:

בא"ד ועוד לפי מאי דפרישית א"ש כו' . דלא היה שם רגלים לדבר אבל משום שלא רצתה להפסיד כתובה א"ל דהשתא נמי באמרה קיבל בה אביה קידושין נמי אין לה כתובה דקידושי ר' חייא לפי דבריה קידושי טעות למפרע. וא"ל שויא נפשה חתיכה דאיסורא כדבסמוך באומרת טמאה [שכתבו וכן נראה דבאומרת טמאה כו' דשוייא נפשה כו'] י"ל דאמרה לי אם קאמרה התם לא שהיא יודעת. וקשה אמאי לא אמרה מפי עצמה כן ודאי טמאה אני לך אינה קושיא כלל [דלא רצתה למיעבד נפשה מזנה ברצון. אבל אמאי לא אמרה מפי עצמה דנתקדשה] י"ל דלא רצתה לשקר ודוחק לפרש ולפי מה שפירשנו א"ש [לא קאי אמ"ש דבעינן רגלים לדבר רק] י"ל שלא רצתה להפסיד כתובתה ואמרה לי אם קאמרה לא הפסידה. ולכך לא כתבו בקושיא דנדרים [מהאי נואף כו'] ולפי מה שפירשנו א"ש [דהתם מפסדא כתובתה גם עתה. אבל עם מ"ש מקודם ולפי מה שפירשנו א"ש היינו לענין רגלים לדבר א"כ היה להם לכתוב נמי כן אקושיא דנואף וכמ"ש מהרש"א] דדוחק לומר שהתם מקרי רגלים כיון שזינתה [ר"ל נתיחדה] תחת אישה וק"ל:

בא"ד ע"ק משלהי נדרים כו' לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך איירי כו' וי"ל כו' ומתני' דנדרים דאומרת טמאה אני לך כו' מיירי באנוסה מדקתני בראשונה היו אומרים יוצאת ונוטלת כתובה ורצון לית לה כתובה ואיירי באשת כהן דאל"כ אמאי יוצאת כדאיתא שם בגמ' בהדיא. ומשנה אחרונה יש לראות אם באמת אסורה לבעל משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא והא דקתני תביא ראיה לדבריה ליטול כתובה [ומיושב קושית מהרש"א ע"ש] דז"א דלמה תפסיד כתובתה אם אינה מביאה ראיה ודו"ק:

קשה לי באומרת טמאה אני לך [ברצון] דאסורה לבעלה כמ"ש התוס' בסמוך דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא א"כ ליתקנו לי' כתובה מינה ואפשר לומר דדוקא כשרוצה לצאת מן הבעל שאינה חפיצה בו כמו במאיס עלי וכה"ג קאמר התם כי נפקא איהי מרצונה דומיא דכי מפיק איהו שאינו חפץ בה שייך לומר ליתקנו ליה כתובה מינה משא"כ באומרת טמאה אני כו' חפיצה להשאר תחתיו רק אנן מפקינן לה מצד שהתורה אסרתה לא שייך לתקוני לי' כתובה מינה אף שזינתה ברצון ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלעולם לא מיירי באומרת טמאה אני לך כו' . והא דבמירכס הוה אסירא הא אין אשה נאסרת על בעלה בדברים מכוערים עד שיראו כו' אה"נ דלבעל בכל גוונא הוי שריא רק לענין בועל כו':

בא"ד וכן נראה דבאומרת טמאה כו' . עיין ביבמות דף כ"ד ע"ב בדבור דרוכל בתוס' בד"ה אמר רבי כו' דלא כתבו כן ע"ש וק"ל:

בא"ד וכ"ש לפי השאילתות כו' . דלא איירי כלל באומרת טמאה ואפ"ה אי הוי מכוער תצא מן הבעל:

בא"ד ואין חילוק למר זוטרא כו' . משא"כ לפירוש היש מפרשים דלאמימר כופין לבעל להוציא י"ל דלמר זוטרא אין כופין לבעל אבל מ"מ אין פוחתין כמו למורדת אלא הפסידה הכל לאלתר [וכופין להשהות מאחר שהוא אינו רוצה] וק"ל. בעיקר שמעתין עליך לעיין בפוסקים בהרבה דינים ודו"ק:

סד.

ברש"י בד"ה כשכר שבת כו' גזירה כו'. אף דמקח וממכר גופיה גזירה הוא משום שמא יכתוב ואפשר דטעמו הוא משום דמיחזי כעובדא דחול:

בתד"ה תבע לחלוץ כו' וכן הא דאמר כאן שתבעה היא כו'. אפ"ל שכוונתן לראיה דה"נ הא דקאמר כאן שתבעה היא ע"כ פירושו והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דאילו רוצה באחד מאי קאמר אלא בבאה מחמת טענה ה"נ בבאה מחמת טענה כו' ומה טענה יש לה אם היבם חפץ או ליבם או לחלוץ וק"ל. מיהו גופא תיקשי למה לא משני כן לעיל [בתבעה היא]. ויש לראות לועי"ל סוף סוף אמאי לא משני תלמודא כן כאן ליבם כאן לחלוץ והיא אינה רוצה אלא היפך של יבם כמו לפירש"י ועוד מנ"ל להקשות אמימרא דר"י מ"ש ליבם כו' דלמא פירוש דברי ר"י כמ"ש רש"י. לכך נראה דלועי"ל ס"ל לתלמודא ליתד קיים דלעולם אם מתרצית באחד אין נזקקין לו [אף בתבע לחלוץ] אין כותבין אגרת מרד עליה והשתא מקשה תלמודא שפיר. ולפי"ז ג"כ ניחא מ"ש וכן הא דאמר כאן שתבעה היא כו' דהא ע"כ תבע הוא דנזקקין לו איירי בהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא להתיבם דאל"כ אין נזקקין לו א"כ דומיא דהכי תבעה היא דאין נזקקין לה איירי נמי בכי האי גוונא א"כ תקשי מאי פריך שומרת יבם כו' חוזרין אצל גדול כו' ודו"ק ולכאורה לא הו"ל להתוספות להקשות מאי פריך שומרת יבם כו' רק לפי קושטא דמלתא הו"ל להקשות כו' [אהא דקאמר שמואל תבעה היא אין נזקקין לה דאיירי באינו רוצה כלל דומיא דתבע הוא] ולדרכי הראשון ניחא קצת וק"ל:

בתד"ה מ"ש כו' ודיני חליצה כו' ואומר ר"י דמה שהביא ממוכה שחין כו'. לכאורה הו"ל לסתור נמי כדבסמוך [ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפיי' כו'] שאין חוסמין אותה למיכפייה [להתייבם] מ"מ לא כפינן ליה לחלוץ וכן בבורסקי כו' דהוי עדיף מסתירתם שכתבו דהוי מהנך דכופין להוציא כו' דהא כבר דרה עם בעלה שהיה ג"כ בורסי וטענתה לאחיך הייתי כו' אינה אלימא וצ"ל דכוונתם אמתלא אחרת אינה טובה כהך אמתלא דס"ס הוי זה מאלו שכופין להוציא ודו"ק:

בא"ד אדרבה נזקקין לה וכפינן ליה כצ"ל:

בסה"ד נראה דכופין כו'. אף דשמעינן מהא דחוזרין אצל הגדול למיכפייה כמ"ש לעיל י"ל (כן) [כא"נ. כצ"ל. והוא בד"ה תבע לחלוץ] ודו"ק:

סד:

במשנה המשרה כו' . עיין בר"ן י"א דוקא בשקיבלה עליה וכו' וי"א אף בלא קיבלה ודוקא ע"י נדר דזיל לה אמרינן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס טפי לא דשמעי בה אינשי וזילא לה וכו' ע"ש:

לא קאמר ציבי לבשל מאכלה דתנא במקום הרים קאי כדלקמן [ואית לה ציבי] הר"ן:

גמ' אייתי תילתא שדי וכו' אכתי תרתי סרי הויין. בה"א זה ה"נ הו"מ לאוקמי כר"ש דס"ל חצי ככר הוא שיעור אכילה סעודה בינונית כמו שאמר חציו לבית המנוגע ודוקא לגבי עירוב הקילו כמ"ש רש"י וא"כ הככר הוא ב' סעודות וג' ככרות לקב הקב ו' סעודות נמצא שני קבין י"ב סעודות וק"ל. יש לראות דר"י בן ברוקא ור"ש לכאורה לא פליגי אר"מ ור"י דאל"כ לוקי מתני' כוותייהו. רק אינהו משערי סעודותייהו בדבר קצוב א"כ נוקי כר"ש אליבא דר"י ומשער הסעודה בשבת שדרך למעט בפת ובמתני' צריך ליתן סעודה בימות החול. גם עיין ברש"י בעירובין שפירש ברבי יהודה טעמו משום דבשבת אוכלין ג' סעודות אינו אוכל כ"כ הרבה בסעודה אחת ע"ש ודו"ק:

ברש"י בד"ה תמניא סעודתא כו' י"ד סעודות וכו'. הקשה בח"ש ט"ו סעודות הוא לכ"ע ז' ימים א' בערב וא' בבוקר וסעודה ג' בשבת הרי ט"ו ותירץ דסעודה ג' לא קחשיב המקשה דאפשר במיני תרגימא. ויש לרש"י הכרח מהמקשה מדקאמר ועוד תליסר הויין ולא קאמר ועוד אכתי י"ג הויין כדלעיל אכתי י"ב הויין משמע דה"ק ועוד אפילו למ"ד אוכלת ממש הרי י"ג סעודות שחייב הבעל לזון אותה ע"י שליש ואין לנו לחשבונך אלא י"ב ע"י שליש חוץ מאחת שאוכלת עמו בעצמו א"כ ש"מ דלא חשיב המקשה סעודה ג' ואח"כ קאמר כמאן כרבי חדקא כו' רבותא קאמר אף אם נחשוב סעודה ג' לא ניחא רק לרבי חידקא ודבריו רחוקים ואינם אבל אין כאן קישיא כלל במ"ש רש"י בד"ה תמניא כו' י"ד כו' פשיטא לרווחא קאמר אף למ"ד אוכלת ממש מ"מ י"ד צריכה ואף מ"ש בד"ה שמונה עשר הויין כו' י"ד כו' משום דאכתי עסיק הכל למ"ד אוכלת ממש עד אח"כ מסיק אף למ"ד תשמיש ולמסקנא הכל ניחא:

סה.

גמ' וא"ת אלכה. אף דהתם בזונה איירי מ"מ מדאמרה שקויי המיוחדת לה משמע:

גמ' תנא שומרת יבם היתה ולא ענו אחריה אמן. דאל"ה ענו ואמרו אמן כדלקמן בפרק מציאת האשה בבתו של נקדימון בן גוריון ע"ש בתוס':

גמ' הא חנה דבעלה כו' . ואע"ג דאיהי לא אכלה נמי לעצבון לבה מ"מ מ"ט כתיב שתה ולא שתת דהוי משמע אחר שעת שתיה שהיה לה לשתות כמו גבי אכילה וק"ל:

בתד"ה אחרי אכלה כו' ולכך ויחשבה כו'. לכאורה פירושו דהניחא אילו קאי אדידה אחרי שתה ממש או שעת שתיה קמספר הסדר שמעשה שהיה כך היה אחר אכילה ושתיה שלה הלכה להתפלל כו' אבל מה לו לתלות הסיפור אחרי שתיה אל אלקנה דאין דרך המקרא ולא לשון בני אדם לומר כן אחרי שתיית ראובן התפלל שמעון לזה כתבו שהסיפור נמשך וכתב כן להודיענו שלכך ויחשבה עלי וכו' כיון ששתה אלקנה סבר היא שתתה עמו ולזה כתבו התוס' ויחשבה כו' לא לכך חשב עלי וכו' [דלפירוש מהרש"א שבאו התוס' ליתן טעם על מה חשבה עלי לשיכורה היה להו לסיים לכך חשב עלי כו' אבל לפירושי באו לתת סמיכות לסיפור הדברים] וק"ל ואפ"ל עוד בע"א וק"ל:

בתד"ה שתה כו'. ואף דמצינו בקרא נמי דמפיק ה' מ"מ הא אין כאן מפיק ושתה הוא לשון זכר משא"כ אכלה לא שייך אזכר כלל [והא דקאמר] ראויה היתה בת שבע לדוד כו' אלא שאכלה פגה נקוד הנתינה שאכלה [פי'] אותה ולא כמ"ש בח"ש בחלק. ובמקרא נקוד אכלה בחולם כמו אהלה וניחא לפי"ז דרשא דהכא דודאי קאי אאלקנה שהיא לא אכלה רק כתב ה' להורות אחר שעת אכילתה משא"כ בשתה וק"ל. ועיין ברד"ק שם שמפרש אחר אמירת אלקנה לה למה לא תאכל הלא אנכי טוב לך כו' אכלה באמת וכו'. ועוד כתב שם ע"ש:

בתד"ה רגילה כו' שיש רגילה שנותנין לה כו'. ר"ל אותה רגילה דקתני בברייתא שנותנין לה איירי בכי האי גוונא במי שרגילה בשתי כוסית. ובזה ניחא קצת דבהיפך הו"ל למימר דמייתי ראיה שיש רגילה שאין נותנין לה כר"א דברייתא א"צ ראיה כקושיתם מעיקרא [ולפי' ניחא דאייתי ראיה דפירש רגילה דברייתא היינו דרגילה בשתי כוסות]:

בתד"ה אין רגילה כו'. ולפי"ז אפשר שמואל אברייתא קאי דקתני רגילה נותנין כו' וצריכין לפרש בה ב' דברים האחד כמה נותנין לה והב' הדיוק משמע דוקא רגילה הא אין רגילה אין נותנין איזה מיקרי שאינה רגילה דרגילה א"צ פירוש רק אין רגילה משמע דמ"מ היתה שותת רק לא היתה רגילה. רגיל למשוך ביין ולזה פירוש על ראשון רגילה דאמר נותנין היינו כוס אחד ודיוק שאינה רגילה היינו שאין רגילה להיות נותנין לה ב' כוסות [דלפי הפשוט לא יתכן הא דקאמר שמואל ושאינה רגילה נותנין דהיינו שאינה רגילה ליתן לה שתי כוסות ולא סיים מה דינו] ודו"ק:

בתד"ה ונותנין לה כו' דנותנין לו מטה ומטה ומפץ משום דשמואל כצ"ל ע"ש [ועיין במהרש"א] וק"ל:

בא"ד לא הטריחו וכו'. כצ"ל:

וקשה גבי סידור למה אין נותנין מחצלת כמו כאן ועיין בר"ן בפשט הזה באורך וק"ל:

בתד"ה ושקלת כו'. עכ"פ צ"ל לפירש"י בשאינה אצלו לא שייך עולה וכו' ואף כשהיא אצלו אם אין לו כר [אף דאורחיה] גם לה אין צריך ליתן והא דקאמר ת"ק מייתינא כו' לשלול טענת שקלת לה לדידי כו' וק"ל:

סה:

גמ' כי היכי דנהוי לה שמחה בגווייהו כו' משמע דאף במנעלים שייך שמחה ועיין בפוסקים פרק הרואה לענין מברכין על מלבוש דוקא על מלבוש חשוב וכו'. אבל מנעלים כו':

גמ' תנן אוכלת עמו כו' . אין דרך תלמודא לאתויי מתני' בכה"ג כיון דעלה קאי [לפרש מאי אוכלת ולא הו"ל רק להקשות הניחא כו' אלא למ"ד תשמיש מאי אוכלת] ועיין לעיל פ"ק במתני' דראוה מדברת. ואפ"ל בדוחק דאי לא מייתי מתני' ה"א שהקושיא מברייתא דאוכלת דרשב"ג וכוונת קושיתו היינו דקתני ואוכלת ר"ל בלילי שבת ושבת וכדבסמוך לכן מייתי מתני' דלא קתני אלא לילי שבת:

גמ' תשמיש בשבת מי איכא כו' בבית אפל וכו'. מ"מ יש לראות מאי קתני אוכלת עמו לילי שבת ושבת אע"ג דמותר מ"מ חיובא ליכא ודוחק לומר כיון שמשרה אותה ע"י שליש עונתה ב' פעמים בשבוע דהא אפילו גמל וספן שעונתן א' לו' חדשים מ"מ במשרה א' לשבת כמ"ש התוס' בד"ה רב אשי [א"כ הה"נ באינש דעלמא במשרה עונתה ב' פעמים דזה דוחק]. או אפ"ל ליל שבת או שבת:

גמ' מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. ופוחתין נמי ממעשה ידיה משום דטורח ממעט חלב:

ברש"י בד"ה יוצא בעירוב אמו כו' וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה. משמע קצת דוקא כשהאם קיימת וכמ"ש הר"ן ע"ש:

בתד"ה רב אשי כו' אפילו גמל וספן כו'. דאל"כ איכפל תנא לאשמועינן פועל או ת"ח. או מאי קמ"ל פשיטא דעונתה לא יגרע ודו"ק: