מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק א

א

ב.

בגמ' וכל הכל לכתחלה הוא וכו'. מדברי המקשה משמע דלאו מלשון שוחטין דייק לעיל מיניה דלכתחלה הוא אלא מלשון הכל וא"כ צ"ל דר"ל דמדמפיק ליה התנא בלשון ריבויא משמע ליה דבכל אופן הוא כשר אפי' לכתחלה וק"ל:

ברש"י [ד"ה הכל שוחטין וכו'] והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמ' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי וכו'. לאו בהא פליגי בהדיא אלא פליגי באוקימתא ובדיוקא דמתניתין דמרישא הכל משמע לכתחלה ושחיטתן כשרה משמע דיעבד ומר מוקי לה לכתחלה ודיעבד דמתניתין בטמא ומר מוקי לה בכותי או בעבריין לתיאבון כדאיתא בגמ' לקמן וממילא שמעינן דלמר הכל דמתניתין טמא בחולין ולמר אתי לאתויי כותי או עבריין:

ד"ה וכולן בגמ' מפרש מאי וכולן. ר"ל אמה קאי דאי אחש"ו לחודיה קאי לא הל"ל למתניתין וכולן אלא הל"ל ואם שחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדאיתא בגמ':

ד"ה ושחיטתן כשרה וכו'. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני וכו' ר"ל ענין אחד דהאי ושחיטתן כשרה אינו ענין בפני עצמו לומר דבדיעבד דוקא כשרה אלא ר"ל הכל כשרים וראויים לשחוט ושחיטתן כשרה וטובה לכתחלה:

ד"ה הכל נודרים וכו' ואם אמר דמי עלי או אמר על אחד דמי פלוני עלי וכו' כצ"ל:

בא"ד ואפילו היה הנידר זה פחות מבן חדש וכו' כצ"ל:

בתוס' בס"ד ראשון משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפי' כהנות. ר"ל דגבי שחיטת קדשים ה"א דנשים לא הוו שוין לאנשים משום דהא בשאר עבודות כהנים כשרים וכהנות פסולות א"כ ה"ה לענין שחיטה אינן שוין לאנשים דשחיטת נשים פסולה אפי' בדיעבד:

ד"ה התם כדקתני טעמא וכו' וקשה לפירושו דבסוף פ"ק דתמורה וכו' משמע דמן הדין ראוי להיות חמורה במזיר יותר מבשוגג וכו'. י"ל מאי קאמר וקשה לפירושו של ר"ת תקשה ליה אשינוייא דרב יהודה גופיה דמשני בריש תמורה הכל מתפיסין בתמורה א' שוגג וא' מזיד והא מזיד ראוי להיות יותר תמורה מבשוגג אבל האמת דשם בגמ' בריש תמורה אינו מפורש בהדיא בשנוייא דר"י אחד שוגג אלא הכי איתא התם אמר ר"י הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה ותו לא וי"ל שר"ל שאין פירוש הכל ממירין לשון לכתחלה אלא ר"ל הכל מתפיסין בתמורה פירש שאם המירו בדיעבד נתפס בתמורה וכן פירש שם רש"י אלא שר"ת הקשה שם לפרש"י א"כ ב' דיעבד למה לי כדקאמר הכא לקמן ופירש דרבי יהודה דמשני הכי קתני הכל מתפיסין וכו' ר"ל דלכתחלה דרישא אתי לאתויי מזיד והצעת הפשט שם לפירוש ר"ת הכי דהמקשה דהתם ידע שפיר סוגיא דהכא דאיכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד כדקאמר הכא וכדתנן הכל מעריכין ונערכין וכו' אלא דקשיא ליה דמדקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' דהיינו דיעבד מכלל דהכל דרישא לכתחלה הוא ולכך משני רב יהודה דהכל דרישא דמשמע לכתחלה אתי לאשמועינן מזיד ואע"ג דקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא שאם ?המיר מומר וסופג את הארבעים א"כ שמעינן שפיר דאפי' במזיד הוי תמורה שהרי אין סופג ארבעים אלא במזיד ואפי' הכי קאמר דאם המיר מומר ה"א דר"ל דלענין זה הוא מומר שנתפס בתמורה לענין שסופג את ארבעים אבל למזבח אינו כשר בהמיר במזיד וקושיית התוס' דהכא הכל לפי שיטת פירש ר"ת דהתם ולהכי מקשה ועוד דבריש תמורה פריך וכו' ומשני התם ר"י דלכתחלה דרישא אתי למזיד והוי ליה לשנויי' בתמורה דלא הוי תני לה בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים ועוד י"ל מאי פריך אפירושו של ר"ת תקשה ליה א?רק התודה דשם אמר ארבעים בכתפיה וכשר משמע בהדיא דיותר ראוי להיות מן הדין תמורה בשוגג מבמזיד אבל כד מעיינת התם לא תקשה לך מידי דהתם איירי בנתערבה תודה בתמורה ומתה אחת דחברתה אין לה תקנה וכו' כדאיתא התם ופריך התם דלייתי עוד בהמה אחריתא ולחם ויתנה אם זו שנשארה מהראשונה היא תודה הא לחמה והבהמה זו שהביא עתה יהיה תמורה ואם הראשונה שנשארה היא תמורה הא תודה והא לחמה ועל זה קאמר דהיאך נאמר לו שיעשה תמורה לכתחלה ויהיה חייב מלקות כדי לתקן הראשונה אין זה תיקון ארבעים בכתפיה וכשר וק"ל וכן מצאתי בתוס' ישנים:

בא"ד וי"ל דלענין בהמה שתהא כשרה למזבח וכו'. ר"ל דאי לאו ריבויא דיהיה ה"א דבשוגג אינה נתפסת בתמורה דהוי כמו הקדש בטעות דלענין התפסה בתמורה מסתבר יותר במזיד מבשוגג אבל לאחר שנתרבה שוגג לענין התפסה לענין שיהא כשר למזבח פשוט לן שוגג יותר ממזיד:

ד"ה וכתיב טוב אשר לא תדור מעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' לכאורה היה נראה לפרש כוונת התוס' בזה דס"ל דהראיה אחרונה דמייתי גמרא מטוב אשר לא תדור ו ' היא יותר חזקה מהראיה הראשונה שמביא מפסוק וכי תחדל לנדור וכו' וא"כ היה לו להביא הראיה האחרונה שהיא חזקה קודם הראשונה דהוא קרא וכי תחדל לנדור ומתרצי מעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' אבל אין נראה לפרש כן הדא דלקמן משמע בהדיא בתוס' בדף זה ע"ב ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' דפסוק וכי תחדל לנדור הוי ראייה יותר חזקה שהרי כתב שם ולר"י משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע"ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר נודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור וכו' ועוד דאדרבה דסוגיא דגמרא היא דהראיה אחרונה תמיד היא יותר חזקה ?? ראשונה ע"כ נ"ל לפרש כוונת התוס' איפכא דקשה להם דהיה לו להביא הראיה החזקה דהיינו דפסוק וכי תחדל לנדור לבסוף כסוגיית הגמרא בכל מקום ומתרץ דלכך שינה בכאן הסדר משום דמעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' וק"ל:

ב:

בגמרא וכל הכל לאו לכתחלה הוא אלא הכל חייבים בסוכה וכו'. מקשין העולם מה מתרץ בזה מ"מ יקשה לעצמו דהא ממתניתין דהכל מע?ריכין מוכח ע"כ דהכל לא הוי לכתחלה ונ"ל לפרש דה"ק וכל הכל לאו לכתחלה וכו' ר"ל וכיון דאשכחן הכל דע"כ הוי לכתחלה ע"כ צריכין אנו לפרש ג"כ מתני' דהכל מעריכין דהוי נמי לכתחלה ולאוקמא באופן דלא אתי לידי בל תאחר כגון שהיו מעותיו כבר ביד הגזבר וא"כ תקשה לן מתניתין דהכא כדפרכינן מעיקרא והשיב לו מנא לך הא לאוקמא מתניתין דערכין בכונה דחוקה ובדוחק כדי להעמיד קושייתך הראשונה דלמא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד וכו' ולא תקשה לך מתניתין דהכא מידי וק"ל כן נ"ל בדרך הפשט:

ברש"י והכי מוקמינן לה בנדרים בפ"ק לרבי יהודה תני נודב ומשלם כן צ"ל וע"ש בנדרים דף ט' ודף י':

ד"ה תרתי דיעבד למה לי וכו' ואי קשיא בתמורה נמי כו'. ואע"ג דבריש שמעתין פרש"י דלהכי קתני שם הכל ממירין ואצטריך ליה תו לפרושו לא שהאדם רשאי וכו' משום דלשון התנאים הוא זה וכו' במסקנא לא שייך לפרושי הכי דבשלמא לעיל דהסיפא אתי לן שפיר דמשמע בדיעבד אלא שהרישא דקתני הכל ממירין דמשמע לכתחלה לא אתי לן שפיר משום דהא אסור להמיר לכתחלה ולא היה לו לתנא למתני הרישא כלל לכך פי' לעיל דנקט הרישא משום דדרך התנאים הוא ואצטריך תו למתני הסיפא לפרושי אבל השתא במסקנא דרישא אתי לן שפיר דמשמע שפיר בדיעבד כמו הכל מעריכין וא"כ קשה לן דלא היה לתנא למיתני הסיפא כלל לכך פרש"י דלכך נקט הסיפא משום דבעי למיתני וסופג את הארבעים וק"ל:

ד"ה שחיטתן כשרה וכו' ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר כצ"ל:

בתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' מנא ליה לר' מאיר דאין נודב טוב מנודב ומשלם כצ"ל. ור"ל אפי' לפי סברתו דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר היינו דוקא בנודר אבל בנדבה מנלן דשאינו נודב טוב דלפי לישנא בתרא דנדרים דפליגי בנודב ס"ל לר"מ דאפי' בנודב ומשלם דהיינו הרי זו אינו טוב ולר"י נמי דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה נודר ומשלם א"כ לפי סברתו זאת הל"ל דאפי' בנודר דהיינו הרי עלי נמי טוב כשמשלם:

בא'ד ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה. נ"ל דר"ל דאע"ג דבלשון התורה כל היכי דכתיב נדר הוי נדר דוקא ע"כ קרא דשלמה דקאמר טוב שלא תדור וגו' מיירי דוקא בנדבה וק"ל:

ד"ה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וכו' שמא גם בימיהם הקשוה כבר. נ"ל לפי שיטה זו דקושיא הראשונה דפריך בריש שמעתין הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה בדיעבד לא רב אשי מסברת עצמו הקשה אותה רק שסידר הקושיא כמו שהיתה מקובלת בידם שהקשוה בימי הקדמונים אביי ורבא ומתחלה היה סלקא אדעתין שדיוק אותו המקשה הוה מלישנא דהכל ולכך פריך עליה רב אחא בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הוא וכו' וגם רב אשי השיב לו התם כדקתני טעמא וכו' עד לבסוף כשהקשה לו אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד וכו' אז הבין רב אשי ושם על לבו שודאי לא היה דקדוקו של אותו המקשה בימי אביי ורבא מלישנא דהכל אלא מיתורא דמתני' קא דייק לה ואז השיב לו אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי ר"ל אותה הקושיא שאמרתי בתחילת דברי שהוקשה בימי אביי ורבא לא היתה דיוקם מלישנא דהכל מיתורא אלא דשחיטתן כשרה ובזה יתורץ בשמעתין מפני מה לא השיב לו רב אשי לעיל מיד אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי כמו שהשיב לבסוף כן נ"ל בדרך הפשט הגם שבדרך פלפול הישיבה הארכתי לפרש סוגיא דשמעתין בפלפול עמוק ומחודד:

ד"ה שמא יגע בבשר וכו' חיבת הקדש מכשרת וכו' דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה אסור לשחוט בסכין ארוכה וכו' כצ"ל. והאי רבן זומא איתא בפרק אמר להם הממונה ע"ש:

בא"ד א"נ נקט הכא שמא יגע בבשד משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי וכו' ר"ל כדי שיתיישב עלה שפיר הא דקתני מתניתין שחיטתן כשרה גם הא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן וכו' דאי הוי טעמא דמתני' דטמא במוקדשין אסור לשחוט לכתחלה משום דלמא אתי לאמשוכי פשיטא דכשרה בדיעבד גם לא יתיישב עלה וכולן ששחטו ובו' ונראה דהא דהקשו התוס' דאמאי לא קאמר דלא ישחוט דלמא אתי לאמשוכי בפנים וכו' לא בעי למימר דלא נימא גמרא טעמא רנגיעה כלל דא"כ תקשה לן רישא דהכל שוחטין אפי' טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש פשיטא דישחוט אלא ע"כ אתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא יגע בבשר ובסכין ארוכה כדאוקימנא אלא שהוקשה להם אמאי דחיק גמרא למימר דטמא במוקדשין אפי' בסכין ארוכה חיישינן לשמא יגע בבשר דנימא דלעולם בסכין ארוכה ליכא למיחש לנגיעה ולא אסרינן לשחוט טמא במוקדשין אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בפנים וק"ל:

בא"ד וי"ל דלמאי דמפרש ר"ת בעלמא וכו' ניחא. ור"ל דהכא איירי בטמא שנטמא בפנים ולפי' ר"י איירי שאינו עומד בחיל או בעזרת נשים נגד השער הגדול של עזרה ושוחט והבהמה מונחת בפנים בעזרה אצל הפתח אלא שהיה לעזרה גם כן פתחים מן הצדדים לצפון ולדרום ושם עומד הטמא לפני הפתח והבהמה מונחת בפנים בעזרה אצל הפתח ושוחט:

בא"ד וי"מ דאיירי בבמה ובזה יתיישב נמי בסמוך. ר"ל הקושיא שהקשו התוס' לקמן כסמוך ד"ה דליתיה קמן ואע"ג דעזרה רשות הרבים היא:

ד"ה אילימא אחרש וכו' פי' עליה לחודיה קאי. נ"ל דר"ל פי' הא דקאמר אילימא אחש"ו הוי פירושו אילימא אחש"ו לחודיה קאי וכתבו כן משום דמלשון אילימא אחש"ו משמע דמספקא ליהאי קאי אחש"ו כלל או לא ומסיק דלא קאי עליה וזה אינו דהא פשיטא דעלייהו נמי קאי וכו' אלא שמספקא ליה אילימא דעליה דחש"ו לחודיה קאי או קאי נמי ארישא דמתני' ומסיק דקאי נמי ארישא דמתני' דטמא במוקדשין ולשון התוס' דקאמרי פי' עליה לחודיה קאי לא לפרושי לישנא דעליה קאי דבגמ' אתי אלא לשון התוס' בעצמם הוא ולפרש לשון דאילימא אתו כדכתיבנא ודו"ק נ"ל:

ג.

בתוס' ד"ה כגון דבדק קרומית של קנה ובו' לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת וכו'. פי' דלשחיטת קדשים כלי בעינן מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וכתיב ויעלהו עולה ומיניה ילפינן דעולה טעונה כלי וילפינן כל הקדשים מעולה אבל שיהא הסכין מקודש כקדושת כלי שרת לא בעינן אלא אפי' בסכין של חולין מותר לשחוט קדשים:

בא"ד דבפרק התודה אמרינן דסכין מקדשת ככלי שרת כצ"ל. ור"ל דמדקאמר בכלי שרת ש"מ דהסכין עצמו אינו כלי שרת:

בא"ד בסופו אע"ג שאין נפסל ביוצא. פי' אבל אם היה הדם מקלח באותו רוב הכלי שבחוץ היה נפסל ביוצא:

ד"ה המניח דיעבד לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי וכו' אי נמי כל זמן שיכול לתקן וכו'. ר"ל א"נ לעולם דאליביה דאביי אתי לשנויי והא דאצטריך אביי חותך כזית אפי' לדיעבד היינו משום דכל זמן שיכול לתקן ע"י חותך כזית מתקן אבל כשא"א לתקן כגון היכי דכותי קמן מותר בדיעבד בלא שום תיקון כמו נבי יין נסך:

ד"ה המניח וכו' לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחלה וכו'. רצה לומר דלא בעי גמרא למימר דלישנא דהמניח אי אפשר לפרשו כ"א דוקא בדיעבד דא"כ כי מסיק מאידך מתני' דקתני לא שהשומר צריך יושב ומשמר דשרי אף לכתחלח תקשה לך מתני' דהמניח עובד כוכבים בחנות וכו' דמשמע דוקא דיעבד וליכא לשנויי כמו שפרש"י דלא זו אף זו קתני דהא כתבו התוס' לקמן בסמוך דהנך משניות לאו רישא וסיפא הן דהך בתרייתא דאין השומר צריך יושב ומשמר היא שנויה בפ' רבי ישמעאל פ"ד דע"ז והך קמייתא דהמניח עובד כוכבים בחנות שנויה בתר ההיא דאין השומר וכו' כפרק בתרא דע"ז אלא גמרא ה"ק מי קתני מניח המניח קתני ולישנא דהמניח משמע לכתחלה ומשמע בדיעבד ואביי מפרש דבדיעבד קאמר וק"ל:

ד"ה אין השומר צריך וכו' ובקונטרס פי' שם דהכי פריך וכו'. ע"ש במה שכתבתי ותמצא חדושי דברים:

ג:

בגמ' מומחין אע"פ שאין מוחזקין. הא דקאמר הכי וכן באיכא דאמרי דקאמר הכי מוחזקים אע"פ שאין מומחין כדי לתרץ הכל שוחטין דמתני' לאתויי מאי אתא וקאמר כלישנא קמא דאתא לאתויי אע"פ שאין מוחזקין ובלישנא כתרא קאמר דאתא לאתויי אע"פ שאין מומחין:

בתוס' ד"ה בודק סכין וכו' תימה דאמאי לא מהני נמי בעבריין יוצא ונכנס כמו בכותי וכו'. ר"ל דבכותי מהני יוצא ונכנס גם לענין שאין צריך לבדוק לו סכין משום דאמרינן דמרתת לשחוט בסכין פגום וא"כ עבריין נמי נימא הכי ולא יצטרך בדיקת הסכין ביוצא ונכנס ובגמ' משמע דאפי' בעומד ע"ג לא מהני בדק הסכין ונתן לו:

בא"ד וי"ל דחיישי' דלמא משתלי וכו' כמו שפי' ר"ת גבי חרש שוטה וקטן וכו'. עיין בריש פירקין ד"ה שמא יקלקלו ואע"ג דשם אינו כתוב בשם ר"ת דאין מוסרים להם לשחו?ט אפי' לכלכים משום דלמא משתלי ואכיל אלא משום דלא יטעו אחרים כשיראו שנותנים להם לשחוט להכשיר שחיטתן אפי' באכילה הכל ענין אחד הוא דשם היה יכול לפרש ג"כ הטעם משום דלמא משתלי ואכיל וכן הכא היה יכול לפרש הטעם שמא יטעו אחרים ויבאו להכשיר שחיטתן בלא בדיקת הסכין או חותך כזית לאחר שחיטה וק"ל:

ד"ה דליתיה קמן וכו' תימה דמשמע הא איתי' קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכו'. דהכי משמע דליתיה קמן ולכך סומכים על האחרים שראו אותו משמע אכל אם איתיה קמן לא מהני אחרים רואים אותו אלא בודקים אותו אם יודע מותר לאכול משחיטתו ואם אינו יודע אין שחיטתו כשרה אע"ג דאחרים ראו אותו ועוד דאם איתא דאם אחרים רואים אותו שחיטתו כשרה אע"ג שלא ידע למה ליה לאוקמא בליתיה קמן לוקמא באיתיה קמן ובדקו אותו ולא ידע ואפ"ה שחיטתו כשרה כשאחרים רואים אותו אלא ודאי ס"ל לגמ' כדאיתא קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואים אותו ולקמן פריך אמילתיה דר' נחמן ה"ד אי דידע דגמיר למה ליה ראה ואי דידע דלא גמיר ואתא לאשמועי' דאע"ג דידעינן דלא גמיר כיון דראה אותו מתחלתו ועד סופו שחיטתו כשרה פשיטא כיון דראה אותו אע"ג דלא ידע שחיטתו כשרה וק"ל:

ד"ה רוב המצויין וכו' אבל א"ל וכו' אע"פ שאין אחרים רואים אותו. פי' חלוקה זו הן מוסיפין על דברי רבינא דאילו לרבינא אפי' בדיעבד אין שחיטתו כשרה אא"כ בודקין אותו באיתיה קמן או כשאחרים עומדים ורואים אותו בליתיה קמן ולדידהו בדיעבד שחיטתן כשרה בכל ענין מטעם דס"ל רוב המצויין וכו' ולהכי לא מצי לאוקמא מתני' בהכי משום דא"כ קשה לן וכולן כיון דבדיעבד בכל ענין כשרה אפי' בליתיה קמן ואפי' באין אחרים רואים אותו א"כ וכולן אהיכי קאי זה אינו דהא לאביי ורבא וכו' נמי קשה וכולן אלא ודאי דמטעם רוב המצויים ס"ל דשחיטתן כשרה אפי' לכתחלה אע"פ שאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה ומתניתין קתני שחיטתו כשרה בדיעבד ולהכי לא מצי לאוקמא מתניתין בהכי וק"ל:

ד.

תד"ה מצת כותי וכו' וי"ל כגון שלא אכל הכותי וכו'. ר"ל וא"כ הכותי בעצמו יצא בה ולכך סמכינן עליה דודאי שמר אותה לשם מצה ולכך קאמר כל הלילה דאם לא כן אע"ג דאכל הכותי מאותה מצה שמא באחרונה בסוף הלילה אכל כזית מצה ממצה אחרת המשומרת לשם מצה ולכך צ"ל שידע בודאי שמא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה:

ד:

ד"ה מותר מיד מפני שהן מחליפין וכו' א"נ כדפירש ר"ת דבבצק איירי וכו'. כד מעיינת שפיר נראה לפרש דר"ל שלכשרים מותר ליקח מהעוברי עבירה פת אפויה לאחר הפסח משום דאמרינן שהעוברי עבירה החליפו חמצן שהיה להם שעבר עליו הפסח ונתנו אותו לעובד כוכבים ולקחו בחליפיו בצק ואפוהו הישראלים העוברי עבירה אבל בלא טעמא דמפני שהן מחליפין אפי' היכי דשהה אחר הפסח כדי לישה ואפייה לא היה חמצן של עוברי עבירה מותר דדלמא מחמץ שעבר עליו הפסח הוא ואתא נמי שפיר מ"ש התוס' אחר זה והשתא אתי שפיר דלא תקשה היכי סברוהו וכו' אלא בבצק איירי ומחלפי בצק של עוברי כוכבים וכו' דבצק מסתמא לא לשוהו העובדי כוכבים בפסח אלא לאחר הפסח משום דאין דרך לשהות הבצק יותר משיעור לישה אבל אי אמרינן דמהלפי בפת האפוי של העובד כוכבים תקשה לן היאך הוא מותר לר"י הא אית ליה דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ושמא פת זה שלקח עתה לאחר הפסח מן העובד כוכבים נאפה בפסח ואע"ג ששהה אחר הפסח כדי שיעור לישה ואפייה לא הוה תלינן דאפו העובד כוכבים לאחר הפסח אבל אי הוה מפרשינן דהתוס' ר"ל שהכשרים לוקחים בצק מהעוברי עבירה מפני שהעוברי עבירה מחליפין חמצן בבצק של עובד כוכבים א"כ תקשה לן למה לי טעמא דמפני שהן מחליפין בלא טעם זה מותר ליקח בצק מהעוברי עבירה אחר ששהה שיעור לישה אחר הפסח דבלתי ספק שהעוברי עבירה לא לשו בצק זה בתוך הפסח וק"ו דליכא למיחש שלשו אותו קודם הפסח ועבר עליו הפסח דאין דדך לשהות בצק זמן ארוך כל כך ועוד דאי איכא למיחש שמשהין בצק יותר משיעור לישה וחיישינן דלמא לשו אותו בתוך הפסח א"כ מה מועיל טעמא דמחליפין לר"י דאסר חמצן של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח שאפי' לוקחים העובדי כוכבים בצק לאחר הפסח איכא למיחש לשמא לש אותה העובד כובבים בתוך הפסח אע"ג ששהו שיעור לישה אחר הפסח ואם באת לחלק ולומר דדוקא גבי ישראל העוברי עבירה אינו מועיל שיהא שיעור לישה אחר הפסח וחיישינן שמא לשו קודם הפסח ועבר עליו הפסח דמשום הפסד לא ביערו אבל בעובד כוכבים כששהה שיעור לישה אחר הפסח בצקו מותר דתלינן שלש אותה אחר הפסח א"כ תקשה לן מ"ש התוס' אחר זה והשתא א"ש דלא תקשה היכי סברוהו וכו' הא לפי זה אפי' איירי בפת אפוי ולא בבצק ולוקחים מן העובדי כוכבים פת אפוי הוה א"ש וכגון ששהה אחר הפסח שיעור לישה ואפייה דאז תלינן שלשו ואפאו העובר כוכבים אחר הפסח ע"כ מוכרה הוא לפרש דברי התוס' כמו שכתבנו מתחלה שהכשרים לוקחין מהעוברי עבירה פת אפוי מפני שמחליפין ולוקחין מן העובד כוכבים בצק והעוברי עבירה אופין אותו אלא שלפי זה ע"כ צ"ל שצריך לשהות אחר הפסח כשיעור לישת העובר כוכבים ושיעור אפיית הישראל העובר עבירה ומיד דקאמר היינו כשיעור לישה ואפייה ודתוס' כתבו ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה ולא כתבו כשיעור לישה ואפייה וק"ל וצ"ע:

בא"ד ומיהו נראה לאסור מדרבנן דבנדרים פ' השותפין וכו' עד ודחי דלמא לכתחלה היא דלא הא דיעבד עבד וכו'. ר"ל דאפי' כבר מכר בדיעבד דבר של איסורי הנאה הדמים אסורים מדרבנן אפי' אם לקח בדיעבד כבר באותן הדמים כגון פירות או כסות הוא ג"כ אסור מדרבנן אלא שבקדושי אשה לכתחלה אסור לקדש בדמיהן כיון שהדמים אסורים בהנאה מדרבנן אלא שאם קידש בדיעבד בדמיהן מקודשת משום דהא מן התורה הדמים מותרים בהנאה ואע"ג שאם לקח בעד הדמים פירות או כסות אסורים כיון שהדמים אסורים מדרבנן מ"מ באשה אין מפרישין אותו מאשתו ושרי משום פריה ורביה אז משום שאינו דבר הניכר שבא בחליפי הדמים והיינו מ"ש התוס' ומיהו אע"ג דבשאר חליפין אסור באשה שרי וכו' וק"ל:

ה.

ברש"י ד"ה מכם ?בכם חלקתי וכו' וגבי דידהו לא כתיב מיעוטא דלכתוב מן האדם כי יקריב קרבן וכו'. ר"ל דהשתא דכתיב כי יקריב מכם קרבן דמשמע מכם ולא כולכם לא קאי מיעוטא אלא אישראל ולא אאומות אבל אי הוה כתיב מן האדם כי יקריב קרבן דהוה משמע מן האדם ולא כל האדם הוה משתמע שפיר דממעט נמי שאפי' באומות יהיה מקצתן ולא כולם:

בתוס' ד"ה מכם ולא כולכם וכו' ולא מייתי התם קרא דכי יקריב וכו' והאי לאו קרבן הוא. פירוש משום דכתיב ביתו והאי לאו דידיה הוא:

בא"ד ועי"ל דב' שמעינן ממכם ולגזילה מקודשת אצטריך ומביתו לא נפקא אלא שאינו יכול להקדישה וממכם לא נפקא אלא שלא עלתה לו לשם חובה כן נ"ל להגיה וה"פ ועי"ל דתרתי שמעינן ממכם דילפינן מיניה להוציא את המומר לעבודת כוכבים וגם ילפינן מיניה להוציא את הגזול לפני יאוש משום דמקרא נדרש לפניו ולאחריו דרשינן אדם כי יקריב מכם קרבן וקאי מיעוטא דמכם אאדם להוציא את המומר לעבודת כוכבים וגם דרשינן כי יקריב מכם קרבן וקאי מיעוטא דמכם אקרבן ר"ל שהקרבן יהיה דוקא שלכם להוציא את הגזול וכי תימא הא נפקא לן כבר גזול מביתו תרוייהו איצטריך דמביתו ילפינן בגוזל מחבירו בהמת חולין שאינו יכול להקדישה כלל דכי יקדיש איש את ביתו אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא ומכם ילפינן לנוזל מחבירו בהמה מקודשת שכבר הקדישה חבירו לחטאת או לעולה והוא גזלה והגזלן ג"כ חייב להקריבה חטאת או עולח ורוצה להקריב בהמה זו הנגזלת בחובתו שאינו עולה לו לחובתו ואינו יוצא בה:

ד"ה בדי שיחזרו בתשובה וכו' אלא נותן טעם לדבר מדרבינן מהא עבריין לדבר אחר וכו'. ר"ל לא אתא ליתן טעם לקרא אלא ליתן טעם על התנא שדורש המקרא כן ומרבינן מיניה עבריין לדבר א' דלא תימא דאינו מסתבר דוא לחלק בין עבריין לעבריין והוה עדיף ליה לתנא לאוקמא מן הבהמה במלתא אחריתי לכך קאמר דסברא טובה היא לרבות מומר לדבר אחד שיקבלו ממנו משום דבקל יחזור בתשובה וק"ל:

ה:

בגמ' א"ל ר' זירא לר' יעקב בר אידי שמא לא שמע רבי וכו'. פי' לר' יעקב בר אידי קרי ר' זידא ר':

בתוס' ד"ח מעם הארץ וכו' ומפרש ר"ת דעבריין לאכול חלב היינו עבריין לכל התורה וכו'. ר"ל שהגמ' כולל כל איסורי התורה בחלב וכשרוצה לומר עבריין לכל איסורי התורה הוא אומר עבריין לאכול חלב:

בא"ד דלת"ק חשיב ליה עבריין לאותו דבר. ר"ל וכשהוא עבריין לאותו דבר שהוא מביא עליו הקרבן הוא דבר פשוט שאין מקבלין ממנו אע"פ שאינו עבריין לשאר מצות:

ד"ה אינו שב מידיעתו וכו' וי"ל דאיצטריך להיכי דחזר בתשובה וצ"ל דלעיל נמי דממעט עבריין לכל התורה איירי נמי דחזר בתשובה מאותה עבירה שמביא עליה הקרבן וק"ל:

ד"ה רבן גמליאל ובית דינו וכו' ר"א בן יעקב אומר עד שיהא שני ישראל וכו'. פי' ואז צריכין ג"כ לשכור רשות מהעובד כוכבים שדר עמהם בחצר. ר"ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים פי' ואין צריך לשכור ממנו רשותו אלא כשמתבטל רשותו סגי כמו בישראל אבל כותי הוי כעובד כוכבים פי' שאינו סגי בביטול אלא דוקא צריך לשכור ממנו רשותו:

בא"ד והיינו יכולין לפרש וכו'. פי' היינו יכולין לפרש כפי' רש"י דר"ל דוקא צדוקי אינו כעובד כוכבים אבל כותי הוי כעובד כוכבים אבל לא מטעמו של רש"י דאין הטעם משום דס"ל דגרי אריות הן אלא מטעם דאינן מודים בעירוב ולכך הוו לדין עירוב כדין עובד כוכבים:

בא"ד אבל קשה כיון דלכ"ע כותי אוסר וכו' א"כ מה באו לחדש רבי אמי ורבי אסי וכו'. יש מקשין מאי הקשו התוס' לימא דאינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואחר ר' אמי ור' אסי וגזור וקבלו מינייהו כדאיתא בגמרא וי"ל דדוקא לענין יין נסך ושחיטה שייך לתרץ כן אבל לענין ביטול רשות כיון דלכ"ע הוי דינא הכי דהוו כעובד כוכבים לענין עירוב לא ומסתמא כך היו נוהגים בימי הקדמונים ולא שייך לומר דלא קבלו מהם דלמה לא היה להם לקבל כיון דכ"ע הכי הוו סבירא להו:

בא"ד אע"ג דרבי יוחנן פסק כר"א בן יעקב וכו'. ר"ל וא"כ כבר נפסקה הלכתא בימי רבי יוחנן שהן כנכרים לענין ביטול רשות וא"כ מה צריכים ר' אמי ור' אסי לגזור ולחדש:

ו.

בגמרא אינהו גזור ולא קבלו מינייהו וכו'. והא דלא משני גמרא דאינהו גזור איין נסך ואשחיטה ואתו ר' אמי ור' אסי וגזרו ועשאום כעובד כוכבים גמורים גם לענין ביטול רשות כדאמר בתר הכי וי"ל דע"כ צ"ל דגזור נמי איין נסך דהא ההוא עוברא דמחמתיה גזרו עלייהו ביין נסך הוה כדאמר רב יוסף שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי וכו' הלך רבי אבהו וסיפר דברים לפני ר' אמי ור' אסי וכו':

ו:

ברש"י ד"ה מפני שחשודה מחלפת וכו' דאי מחלפא ליה שלא יהא חבר זה נותן לפניה מכשול. כתב רש"י זה משום דאל"כ יעשר מה שהוא נוטל ממנה לחוד וק"ל:

בתוס' ד"ה התם נמי מוריא ואמרה וכו' רבי יוסי אומר אין אנו אחראין. פירוש ר' יוסי פליג ואומר שאינו צריך לעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה ולא מה שהוא נותן לה מאי אמרת שמא תחליף ונמצא הוא נותן לפניה מכשול אין אנו אחראין ומחוייבים לתקן צורך הרמאין שמחליפין לגזול ואם כדברי רש"י שפי' מוריא ואמרה וכו' דלטובה מתכוונת אין שייך לומר עליה אין אנו אחראין לרמאין דהא לא לרמות היא עושה אלא לטובה וק"ל:

ד"ה אשת חבר טוחנת וכו' ובסוף הניזקין וכו' אבל בסתם עם הארץ לא וכו'. וליכא למימר דהכא איירי בעם הארץ דר' מאיר דא"כ שרי לסייעה בכל ענין והכא אסרינן בזמן שהיא טהורה:

בא"ד ומפרש ד"ה וכן ר"ת שבתבואה של חבר איירי וכו' כצ"ל:

ד"ה והתיר רבי את בית שאן וכו' ריש לקיש איקלע לבצרה זיל הדר וכו' דבצרה לאו היינו בצר דבצרה בח"ל היא כצ"ל:

בא"ד וצ"ל ולאו מפירות המותרים בקסרין וכו'. ופריך והלא אתרוג מפירות המותרים שאין מביאין אותן מא"י וכו' ומודו רבנן דמותר לשלוח וכו'. התוס' לא צריכין לכל זה האריכות אלא היה להם לתרץ בקוצר דהא דקאמר שם ולאו מפירות המותרים בקסרין הם דר' התיר קסרין וכו' לא לענין שפטורים ממעשר לגמרי קאמר אלא שמותר לשלחם לחבירו בטבלן כשמודיעו אלא שאגב זה מתרצין ג"כ הלשון דקאמר ולא מפירות המותרים בקסרין הם דמשמע שיש שם פירות המותרים ופירות האסורים ועיין בתוס' במסכת ע"ז דף ס"ט ובפי' רבינו שמשון במסכת דמאי פ' ראשון ועכ"פ צ"ל דלרבנן אפי' דמאי מפירות א"י אסור לשלוח דאל"כ מה קאמר ולאו מפירות המותרים וכו' אפי' אם יהיו מפירות א"י שיש בהן דמאי מותר לשלחן אלא ודאי לרבנן אפי' דמאי אסור לשלוח אפי' ע"י הודעה:

ז.

בא"ד אמר ר' זעירא ר' יהודה בשם שמואל אומר וכו' ומשמע דקאי אר' יוחנן וכו'. משום דנראה הואיל דהני אמוראי כולהו אמרי מלתייהו בשם שמואל רב יהודה בשם שמואל רבי אבא בשם שמואל ר' שילא בשם שמואל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

בא"ד ולפי זה לא קשה מידי וכו' שהורמה מהן תרומה גדולה וכו' וכן צ"ל בפ"ק דביצה גבי אושפזיכנא דרבה בר בר חנא דה"ל איסורייתא דחרדלא דמשמע מתוך הסוגיא דאסורים משום טבל. היינו טבל רתרומה אבל לא משום טבל דמעשר והתוס' דכתבו בתחלת הדיבור דמשמע מתוך הסוגיא דחייב במעשר כתבו כן משום דסלקא אדעתן א) [נראה דצ"ל ומיושב בזה קושית התוס' וקושית מאי עורבים שהקשה הוא דווקא לדעת המתרץ דע"פ הדיבור היתה] דאין דאין חילוק בין מעשר לתרומה:

ד"ה אלא מקום הניחו לו אבותיו וכו' וי"ל דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת לפי שנעשה ע"פ הדבור טעו בו הראשונים וכו'. משמע בהדיא דהתוס' לא ס"ל כפרש"י דפירש מקום הניחו לו וכו' כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם דמשמע מפירושו שהאבות הניחו זאת מרצונם לבניהם אחריהם שלפי' התוס' א"א לפרש כן אלא ע"כ צריך לפרש לפי' התוס' שר"ל שהקב"ה נתן מקום לטעות לאבותיו של חזקיה שלא ביערום כדי שעל ידי סבה זו יניחו מקום לחזקיה להתגדר בו וק"ל:

ז:

ד"ה הא אתמר עלה וכו' במס' שקלים ובמסכת דמאי וכו' לא משני מידי אלא השיב להם דמחמרא אנפשה עיין במסכת שקלים בגמ' ירושלמי ששם הביא המעשה קצת בענין אחר שנתנו לה שעורים ולא רצתה לאכול ואמרו לרבי פנחס אמר מתקנן אינון א"ל אין ארימתון דמאי א"ל תלמידיו ר' לא כדין אלפינן הנותן זרע לבהמה פטור מן הדמאי א"ל מה נעביד לה היא מחמרא אנפשה והיינו מ"ש התוס' אלא השיב להם וכו':

ח.

בתוס' ד"ה שליבנה באור וכו' ומסקינן הלכתא אידי ואידי ברותחין. פי' דרב אשי אמר שהכשרן הוא פרזלייהו בנורא וקתייהו בטינא והדר מעייל קתייהו ברותחין ומסקינן הלכתא אידי ואידי פי' בין פרזלייהו בין קתייהו ברותחין:

בא"ד אע"ג דרב אשי גופיה וכו' ובפסחים קאמר וכו'. ר"ל וכי תימא האי חילוקא בין היתירא בלע לאיסורא בלע ליתא דהא רב אשי דאמר חילוק זה בע"ז לענין קדשים כדאיתא התם איהו גופיה אמר בפסחים לדידי חדתי עבדו לי ר"ל כעין חדתי דהיינו פרזלייהו בנורא כדאיתא התם וא"כ ע"כ הדר בה רב אשי מהאי חילוקא שחילק בע"ז דאמר דמידי דהיתירא בלע סגי בהגעלה:

בא"ד ונראה הא דמסיק וכו' הוי מסקנא דמלתיה דרב אשי. ר"ל שהוא קאמר לה בעצמו אני מחמיר על עצמי דלדידי חדתי עבדו לי אבל הלכתא היא אידי ואידי ברותחין אבל אי גמרא קאמר לה הוי משמע דאתא לאפלוגי ארב אשי ולפסק הלכתא דלא כוותיה אם כן מכלל דרב אשי ס"ל דהלכתא היא דבעי ליבון ולא מכח חומרא שהיה מחמיר על עצמו:

בא"ד ועוד אפי' איתרמי דאשתמש בו ע"י אור סגי בהגלעה דכל מה שסופו לפלוט וכו'. ר"ל כיון שהישראל לא משתמש בו כ"א ברותחין ולא ע"י אור א"כ אמרינן שכל מה שסופו לפלוט ברותחין שישתמש בו הוא פולט בהגעלה ראשונה אבל לפי' ר"ת דאיירי הכא בסכינים גדולים דגם הישראל ישתמש בהן אח"כ ע"י אור שצולין בו בשר לכך בעי ליבון ואע"ג דבשמעתא קאמר דבסכין של ע"ז ששחט בה איירי שליבנה באור אע"ג דמסתמא אפי' למ"ד דבית השחיטה רותח הוא לא הוי כרותח ע"י אור אלא כרותח דרותחין מ"מ כיון דבסכין גדולה איירי שסתם הכשרו הוא ליבון אפי' לשחיטה בעי ליבון דלא חילקו בו בין הכשר להכשר וק"ל:

ח:

ד"ה אגב דוחקא דסכינא וכו' והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תקשה ליה הכי וכו'. מבואר הוא דהתוספות לא ס"ל כפרש"י דמשמע מלשונו שרב אחא ורבינא פליגי בהא דמר אמר בית השחיטה רותח ומר אמר בית השחיטה צונן אלא תרוייהו ס"ל בית השחיטה רותח כלישנא קמא דלעיל ומ"ד בחמין שפיר ומ"ד בצונן משום דאע"ג דס"ל דבית השחיטה רותח ובלע הסכין מהטריפה אעפ"כ לאחר שידיח הסכין בצונן מותר לשהוט בו אח"כ דלא בלע' כלום הבהמה ששחט בו אח"כ מהסכין משום דאיידי דטרידי סימנים לאפוקי דמא לא בלעי ואיכא נמי למימר תרוייהו ס"ל בית השחיטה צונן ומ"ד בצונן שפיר ומ"ד בחמין אגב דוחקא דסכינא בלע:

ד"ה והלכתא אפי' בצונן וכו' ור"ת פי' וכו' אבל הכא קסבר בית השחיטה צונן. משום דר"ת ס"ל דהא דפסיק גמרא והלכתא בצונן הוי מטעם דבית השחיטה צונן הוא אע"ג דכתיבנא לעיל די"ל דאפילו מ"ד בצונן ס"ל דבית השחיטה רותח ר"ת לא ס"ל הכי:

בא"ד וקשה לפירושו דבפרק כל הבשר אמר שמואל וכו' ואפילו הדיחה כדמשמע בתר הכי וכו'. המשך דברי התוס' כך הם דמדקאמר בתר הכי לחתוך בה צונן אמרי לה בעי הדחה וכו' מכלל דלחתוך בה רותח לא סגי בהדחה א"כ ש"מ דס"ל לשמואל בית השחיטה רותח הוא ואפילו הכי לחתוך בה צונן סגי בהדחה והאי הדחה פי' הדחת הסכין וכו' א"כ ש"מ דלא בעי נעיצה אבל לפרש"י דפי' הדחה היינו הדחת הבשר אין להוכיח דלא בעי נעיצה דלעולם אימא לך דאם בא להכשיר הסכין בעי נעיצה אלא שאם לא הכשיר הסכין וחתך בו בשר צונן צריך הבשר הדחה שמעינן מהא דסכין ששחט בה דאסור לחתוך בו רותח היינו דוקא למ"ד בית השחיטה רותח הוא והא דכתבו התוס' כדבור שלפוי זה אבל לחתוך בה רותח אפי' שחט בה כשרה אסור וכו' היינו דוקא למ"ד בית השחיטה רותח או משום דס"ל לתוס' כלישנא דכ"ע בית השחיטה רותח וכן רב אחא ורבינא תרווייהו ס"ל בית השחיטה רותח וצריך ג"כ לומר לפי' התוס' שכתבו דהא דבעי בסוף ע"ז נעיצה י' פעמים בקרקע לחתוך בה צונן בסכין של עובד כוכבים הוי מטעם שחותכים בו איסור תדיר א"כ הא דאמר שמואל סכין ששחט בו אסור לחתוך כו רותח וצונן סגי בהדחה ולא בעי נעיצה לא איירי בסכין ששוחטין בו תדיר אלא פי' ששחט בה באקראי דאל"כ כמו שהקשו לפי' ר"ת תקשה נמי לפי' התוס' עצמן וק"ל:

ט.

בא"ד וי"ל שאני התם דליכא איסורא אלא משום דם ודם לא בלע כל כך כצ"ל:

ד"ה ואידך הוי שכיחן כדאמר תפילין בי בר חבו משכח שכיחי וכו'. ר"ל שאין הפי' כפי' רש"י דהא דקאמר הני שכיחן הוי פי' דתפילין וציצית וכו' מצויים תדיר הלכך הכל בקיאים בהן כו' ולכך לא קחשיב רב יהודה קשר של תפילין דא"כ תקשה לך הרי כתב ושחיטה שכיחי יותר אלא הוי פי' שאין צריך להיות בקי בקשר של תפילין משום דתפילין שכיחין לקנות מוכנים ומקושרים אצל הכותב תפילין כדאמר בעלמא בי בר חבו משכח שכיחי:

בא"ד מכאן דקדק ר"ת וכו' משום דאם כדברי רבינו אליהו דצריך לקשור בכל יום מאי קאמר דא"צ לתיות בקי בקשר של תפילין משום דשכיחן בבי בר חבו הכותב תפילין וכי בכל יום ילך אצל הכותב תפילין:

בא"ד אבל חדשות לא ומפרש בגמ' דחדשות קרי שאינן מקושרות. פי' ולכך אין יכול להכניסן משום דאינו יכול לקושרן וללובשן דהא אסור לקשור קשר של קיימא בשבת:

ד"ה כולהו תנינהו וכו' וי"ל דאיירי ששחט בסכין פגומה וכו'. ר"ל זהו נ"כ כוונת פי' רש"י שכתב דעיקור הוא פסיקת הגרגרת רצונו לומר כגון ששחט כסכין פגומה:

בא"ד ובה"ג פי' עיקור שנעקר הסימן ונשמט חוץ למקומו וכו' ואפי' שומטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל לדברי ה"ג לאו טריפה הוא וכו'. ר"ל שלא נטרפת בשמיטת הסימן ויכולת לחיות ולא מתה בשביל זה ואף על פי כן אין מועיל בה שחיטה שכן הלכה למשה מסיני:

בא"ד ואפילו עוף וכו'. כתבו כן מדהביא גמרא לקמן דף י' ברייתא שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה וע"כ בעוף איירי כדפרש"י לקמן שהכשירו בסימן אחד ולכך כשרה ברישא ואעפ"כ תני בסיפא פסולה ומשום דברייתא היא ולא מתני' לכך כתבו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מרתנן בפרק כסוי הדם הנוחר והמעקר וכו' ולא פירשו דהיינו הא דלקמן שחט את הושט ואה"כ נשמטה הגרגרת וכו' משום דמתניתין בעי לאשכוחי וההיא מתני' דשחט את הושט ופסק הגרגרת דבפרק ב' לקמן דף ל"ב וכן מתניתין דריש אלו טריפות דקתני ופסוקת הגרגרת לפירוש ה"ג הוי פירושו שנפסק הגרגרת באמצעה לא שנשמט או נעקר למעלה ממקום חבורו דההיא לא הויא טריפה לפי' ה"ג שאין השחיטה מועלת בו ושיעור דפסיקת הגרגרת ברובא ועיין לקמן דף מ"ד בתוס' ד"ה והאיכא עיקור סימנים ובסמ"ג עשין ס"ג:

ד"ה ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שוחט שפיר וגו'. דבור זה שייך אהא דקאמר גמרא מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וקשה להו לתוס' אמאי לטומאה לא אמרינן הא כיון דלענין איסור אינה בחזקת שחוטה והשתא היא מתה ממילא היא נבלה ועוד אפילו לא יהא אלא ספק אם נשחטה כהלכתה אי לא א"כ הויא ספק נבלה ותטמא מספק ותירצו דלהכי אינה מטמאה משום דרוב פעמים שוחט שפיר וכו' ושריא מדאורייתא אפילו באכילה ואינה נבלה אלא שהחמירו לאוסרה באכילה משום דנוכל לומר נעמידנה על חזקתה ובחייה בחזקת איסור עומדת אבל לענין טומאה ליכא חזקה ולכך לא החמירו לעשותה נבלה לטומאה:

ט:

ד"ה התם הלכתא גמירי לה וכו' וקשה דבפרק ב' נזירים וכו' ואכתי מאי תירץ וכו'. מקשין העולם דלפי סברת התוספות דס"ל השתא דלא ילפינן לה מסוטה משום דלא דמיא לסוטה כיון שאין הספק אלא אם נטמא זה או זה והאחד ודאי טמא והאחד ודאי טהור וברה"ר טהורים לגמרי משומ דמוקמינן כל א' אחזקתיה וקשה א"כ ברשות היחיד נמי נטהרה לגמרי מטעם דמוקמינן ליה אחזקתיה כמו ברה"ר דכיון דלא ילפינן לה מסוטה אין חילוק בין רשות היחיד לרה"ר א"כ כי נמי משני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אכתי מאי תירץ דהא אכתי תקשה דלא היה להם להביא קרבן כלל מטעם דמוקמינן לכל חד אחזקתיה כמו ברה"ר וי"ל ע"כ דהתוס' ס"ל דזה הטעם שאינו דומה לסוטה משום דהא ודאי הוא שלא נטמאו שניהם אינו גורם אלא לענין דלא נוכל למילף לה מסוטה שיהיו שניהם ודאי ממא ברה"י כמו בסוטה כיון שודאי הוא שלא נטמאו שניהם אבל מ"מ ילפינן לה מסוטה לענין דברה"ר לא מוקמינן להו אחזקתייהו כמו ברה"י משום דהא אשכחן בסוטה דברה"י לא אזלינן בתר חזקה כלל ואפילו לענין דלהוי ספיקא לא מהני א"כ שמעינן מינה בהדיא דברה"י מגרע כח החזקה ולכך גם במידי דלא דמי לסוטה ממש מ"מ לענין דלא מוקמינן לה אחזקתיה ברה"י ילפינן ליה שפיר מסוטה כגון כאומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם וא"כ כיון דלא מוקמינן להו אחזקתייהו נשארו ממילא שניהם כספק טומאה ולכך מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכן הדין בכל דבר הדומה לזה וק"ל ובזה יתיישב ג"כ סוגיית התוספות דשמעתין קמייתא דנדה ע"ש:

בא"ד וי"ל דמסוטה גמרינן לטהר ברה"ר היכי דליכא חזקה וכו' וההיא פירכא דהתם הויא לפי המסקנא וכו'. מקשין העולם למה להו לתוס' לכל זה האריכות הוה ליה לתרץ קושייתם שהקשו בריש הדיבור בקצור דהא דמשמע התם דבר"ה טהור מטעם חזקה הויא לפי המסקנא דהכא אבל אינה קושיא כלל דבמסקנא דהכא לא הדר אלא ממה דהוה סלקא אדעתין דלא שנא בין סכנתא לאיסורא וגם באיסורא הוה ס"ד דלא אזלינן בתר חזקה ובזה הדר במסקנא ומסיק דחמירא סכנתא מאיסורא דבאיסורא אזלינן שפיר בתר חזקה אבל ממאי דמשני לעיל התם הלכתא גמירי לה מסוטה מזה לא הדר כלל דאף לפי המסקנא ספק טומאה בר"ה ילפינן מסוטה כמבואר בכמה מקומות בגמ' ולכך הוכרחו התוספות לתרץ דתרוייהו צריכא דמסוטה ילפינן לטהר בר"ה במידי דליכא חזקה ודוקא כגון בדבר הדומה לסוטה והיכי דאיכא חזקה אפילו במידי דלא דמי לסוטה כי ההיא דשני נזירים מטהרינן ליה ברה"ר מטעם חזקה ולכך הוקשה להם לתוס' א"כ להאי דס"ד דהשתא דלא מוקמינן באיסורא אחזקתה מנא הוה יליף דספק טומאה ברה"ר טהור בדבר שאינו דומה לסוטה ואיכא ביה חזקה לכך כתבו והשתא דבעי למימר דלא מוקמינן באיסור אחזקתיה וכו' ר"ל אה"נ דלמאי דס"ד השתא הוה ס"ל דבדבר שאינו דומה לסוטה כי ההיא דשני נזירים ולא אפשר למילף מסוטה אינו טהור מספיקא ברה"ר וההיא פירכא דהתם הויא לפי המסקנא דהכא:

בא"ד וכן דבר שאין בו דעת לישאל דהוי ספק טהור וכו' היינו היכא דליכא חזקה וכו'. נראה דאין ר"ל דאי איירי בדבר דאיכא ביה חזקת טהרה בלא ילפותא דסוטה הוה מטהרין ליה אפילו ברה"י מטעם דמוקמינן ליה אחזקתיה דזה אינו כדכתיבנא לעיל דברה"י לא מוקמינן אחזקה אלא בא להשמיענו היא גופה דדבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור ברה"י אפי' בדבר דליכא חזקה ויש שרוצים לפרש דלעולם כונת התוספות לומר דע"כ הא דדבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור דילפינן מסוטה איירי היכי דליכא חזקה דאי איירי בדאיכא חזקה בלא סוטה הוי מטהרינן ליה מטעם חזקה ואע"ג דכתיבנא לעיל דברה"י לא מוקמינן אחזקה היינו מטעם דילפינן מסוטה דרה"י מגרע כח החזקה כדלעיל וזה לא שייך כי אם בדבר שיש בו דעת לשאול כמו בסוטה אבל בדבר שאין בו דעת לשאול ליכא למילף מסוטה וכ"מ מדברי ספר ח"ש דרצונו לפרש כן דעת התוספות אבל בעיני הוא פירוש דחוק דהרי היא היא דהא כל ילפותא דילפינן מסוטה אינו אלא זה עצמו דדוקא ספק טומאה בדבר שיש בו דעת לישאל הוא טמא דומיא דסוטה אבל דבר שאין בו דעת לישאל שאינו דומה לסוטה לא ולא שייך על זה לומר דאי איירי בדאיכא בו חזקה לא הוי צריכין למילף לה מסוטה וק"ל:

בא"ד וא"ת כל ספק טומאה ברה"י מנלן דטמא היכי דאיכא חזקת טהרה וכו'. עיין בתוס' ריש מסכת נדה דשם דקדקו התוספות מתוך הסוגיא דהתם דספק טומאה ברה"י ודאי טמא מדפריך שם גבי מקוה ואי מסוטה גמרינן לה אמאי תולין ואע"ג דכתבו התוספות הכא בדבור זה דבמקוה ליכא חזקת טהרה דאי משום העמד מקוה על חזקתה אדרבה העמד טמא על חזקתו לא כתבו זה אלא לפי מה דמסיק התם בנדה אבל בתחלת הסוגיא לא הוה ס"ל שם הכי ואפילו הכי פריך אמאי תולין א"כ מבואר בהדיא דספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה הוי ודאי טמא אפי' היכא דאיכא חזקת טהרה ע"ש:

ולפי שיטה זו דפרישנא כונת התוספות בזה יתיישב ג"כ סוגיא דשמעתין דמקשין העולם אמה דקאמר א"ל אביי ולא שני לן בין איסורא לסכנתא והא אילו ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ואילו ספק מים מגולין וכו' ומאי פריך תקשה ליה לעצמו מ"ט דאי משום חזקה א"כ ברה"י נמי ליטהר אלא ע"כ הוי הטעם דילפינן לה מסוטה א"כ מאי פריך אבל לפי מאי דכתיבנא א"ש דאביי הוה ידע שפיר דהלכתא גמירי לה מסוטה אלא שבא להוכיח אעפ"כ דע"כ באיסורא אזלינן בתר חזקה דהא ספק טומאה בר"ה טהור אפילו היכי דאי אפשר למילף מסוטה כגון בענין דלא דמיא לסוטה כההיא דשני נזירים ואפילו הכי מטהרים בר"ה וע"כ אינו אלא מטעם דמוקמינן לה אחזקתה ואילו ספק מים מגולים אסורים ומשני א"ל התם הלכתא גמירי לה ר"ל ואפילו היכי דאיכא חזקה אינו טהור אלא מטעם דילפינן מסוטה והיכי דלא אפשר למילף מסוטה כי ההיא דשני נזירים אה"נ דלא מטהרינן ליה מספק מכח חזקה כמ"ש התוספות וק"ל אלא דהא דקאמרינן בתר הכי מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה וכו' קשה ליישבו דמאי ס"ד דרב שימי דהא ע"כ הוא בעצמו צריך לדעת דהתם נמי הוי טעמא דהלכתא גמירי לה מסוטה דאל"כ מאי שנא מכל ספק טומאה דעלמא דקי"ל דמטמאין ברה"י וק"ל וצ"ע ליישבו בדדך הפשט הגם שפירשתי אותו בדרך חדושי הישיבה ע"ד היופי והנעימות אבל אין להאריך בזה כי אין זה עתה כונתינו בחיבור זה:

ד"ה טמאה שאני אומר וכו' פי' גם הצלוחית. כונתם בזה דהתוספות ס"ל דלא כפירוש רש"י אלא דשפיר איירי דכבר נתקדשו ב?פר וכ"ת א"כ מאי נפקותא בהאי טומאה הא בלאי הכי מטמאין אפילו במשא נפקא מינה שגם הצלוחית טמאה:

ד"ה שאני אומר וכו' עד משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים אבל על ספק אוכלין לא גזרו וכו'. עיין במה שכתבתי בפ"ק דנדה על זה:

ד"ה אם יכולה חולדה לשתות וכו' וקסבר יש בילה וכו'. פירוש שמים או רוק מתערב בכל טיפה וטיפה של ההזאה והזאה צריכה שיעור וא"כ טיפת הרוק המעורבת בו מחסרת השיעור וזה טעמו של ר"א דאמר יזה שתי הזאות פירוש כשנתערב טיפת מים במי חטאת כדי שבהזאה השנית ישלים השיעור:

[בא"ד] וה"נ מפרש בתוספתא טעמא דרבי יהושע וכו' לא פסל פשיטא וכו'. פלוגתא דר"א ורבי יהושע היא במסכת פרה פ"ט דר"א פוסל משעת נטילה שנוטל הכלי לשתות ורבי יהושע אומר משישתה ואם גרגר כשר:

ד"ה או שירד עליה טל בלילה וכו' ותימה שלא הביאו כאן המשנה וכו'. צ"ל דהתוס' לא גרסי בגמרא תיבת א"נ טעמא דהניחה מגולה וכו' ומפרש דעיקר פשיטותא דרב אשי אינו אלא מזה דטעמא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה וכו' דאי כפרש"י ס"ל דפשיטות דרב אשי מדיוקא מוכח דברישא קתני טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכו' ובסיפא לא קתני טמאה כ"א פסולה דלא תלינן לה באדם טמא כדפרש"י א"כ מאי מקשו התוס' שלא הביא כאן המשנה הא במשנה גם ברישא לא תני טמאה כ"א פסולה ולכך א"ש דלא הביא המשנה דמינה לא היה יכול למפשט מידי ועוד יתיישב בזה קושיות אחרות בתוס' לפי מה שכתבתי דלא מפרשי התוספות כפרש"י אלא שאין מקום להאריך:

י.

בתוס' ד"ה וישתה וכו' בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע מפניו כך היא הגירסא הנכונה וד"ל דכחוט השערה הוא ולכך לא קא חזי ליה כ"כ מהר וכ"ת כיון שכ"כ דק הוא כחוט השערה איך הוא באפשר שבוקע הקרקע ועולה לכך קאמר ורשות נתנה לקרקע וכו' ויש עוד לפרש בדרך אחר אבל לא יתיישב כ"כ:

ד"ה עד שיאמר ברי לי וכו' והא דאמר רב נחמן לילתא וכו' אין הגירסא כך בגמרא שלפנינו דשם בפ' בתרא דנדה איתא התם דאשתו של ריש גלותא דלא רצתה לטבול ואזל רב נחמן בר יצחק לפייסה וכו' וא"ל דודי חסרת וכו' ודקדקו התוס' משום דמדקאמר דודי חסרת פי' קדרות להחם בהן מים חמין משמע דכל הגוף צריך רחיצה דאילו לחפיפת הראש לחודיה לא צריך כ"כ כלים הרבה להחם מים חמין:

בא"ד ועוד אומר ר"ת דהכא מיירי לטהרות. פי' ולעולם איירי הכא אפי' אם סמוך לחפיפה טבלה ואפי' הכי לא עלתה לה טבילה משום דבטהרות החמירו יותר:

ד"ה והא הכא דודאי טבל פי' קרוב לודאי היא וכו'. נראה דכתבו כן משום דקשה להו לתוס' מה ענין ודאי וספק זה לודאי וספק של פגימת הסכין דפריך מינה לכך כתבו דקרוב לודאי וכו' כיון שנתעסק באותו מין וכו' והוי כאילו אמר דמה שנתעסק באותו מין הוא ודאי חוצץ ובטבילה הוי ספק חציצה והשתא הוי דומיא להך דפגימת הסכין ואפילו הכי אמרינן דלא עלתה לו טבילה א"כ ש"מ דספק מוציא מידי ודאי:

ד"ה סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וכו' ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם. ר"ל דטעמא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי לחוד לא מהני ועיקר הטעם הוא משום דעצם ודאי פוגם וכו' ואין ספק מוציא מידי ודאי:

בא"ד והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא וכו'. ר"ל ואמרינן בגמ' ואי בעית אימא כרב הונא דאי כרב חסדא מכדי מתלי תלינן וכו' והלא לא מכשיר אלא במקום שיש כאן ודאי להיתר וספק לאיסור דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו גבי עצם דודאי פוגם אכל הכא מאי ודאי איכא למיתלי דאפגם במפרקת דבתרייתא ולהכשיר כולהו יותר ממה שנאמר דאפגם בעצם המפרקת דקמייתא ולכך נימא דהקמייתא לחודה כשרה והאחרות אסורות לכך קאמר איכא למימר דלא כרב חסדא וכו' משום דג"כ קרוב לודאי דבעצם המפרקת דבתרייתא אפגם וכו':

בא"ד והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי כו'. ר"ל דבשמעתין איכא לאקשויי דפריך בתר הכי כל ספק לאתויי מאי וכו' ומשני לא לאתויי ספק שהה וכו' ופריך ומ"ש ומאי פריך וכי לא ידע שנויא דלעיל דמשני סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וכ"ת אין ה"נ דהאי מקשה לא ידע א"כ תקשה ליה בלא זה מ"ט דרב חסדא דמכשיר ע"כ צ"ל או מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי או מטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי וא"כ מאי פריך הכא ומ"ש הא שנא ושנא הוא ועוד מאי משני לא לאתויי ספק שהה מאי קמ"ל פשיטא דספק שהה אסור אבל לפי דרך זה אתי הכל שפיר דכל עיקר טעמו דרב חסדא דמכשיר בסכין הוא מטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי והוי ספק ספקא ונוטה יותר להתיר מלאסור ולכך פריך בתר הכי מאי לאו לאתויי כה"ג ומשני לא לאתויי ספק שהה דנוטה ג"כ להתיר יותר מלאסור והשתא פריך שפיר ומאי שנא דאע"ג דהמקשה ידע שפיר טעמא דסכין אתרעי וכו' אעפ"כ פריך משום דהאי טעמא דסכין אתרעי וכו' לא מהני אלא דמטעם זה קרוב לודאי להכשיר ובספק שהה נמי קרוב לודאי להכשיר וא"כ כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר מ"ש זה מזה ומשני דאפילו הכי הכא דסכין אתרעי וכו' יש קרוב לודאי להכשיר יותר מלגבי ספק שהה לכך לא מוקמינן האי ריבוייא דכל ספק אספק פגימת סכין אלא אספק שהה וק"ל:

י:

ברש"י ד"ה יכול יהא לו רשות לילך לביתו וכו'. הא דפירש רש"י ברישא דמתני' דקאמר יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר דר"ל יכול יהא לו שהות לילך לתוך ביתו ולחזור כו' ובסיפא דקאמר מנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר וכו' פי' הלך לתוך ביתו והסגיר על ידי חבל ארוך וכו' נ"ל משום דברישא דקאמר ויצא הכהן וכו' יכול וכו' ת"ל אל פתח הבית משמע שבא התנא לדקדק על היציאה לחוץ למעוטי שלא יצא כלל מפתח הבית והלאה אפילו אם רוצה לילך לתוך ביתו לחזור וכ"ש אם אינו חוזר אלא שרוצה לסגור ע"י חבל ארוך אכל בסיפא דבא לרבות וקאמר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ משמע דבכל ענין מרבה המקרא שהסגרו יהא הסגר אפי' אינו חוזר כלל אלא שסוגר בתוך ביתו ע"י חבל ארוך דהא קאמר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ משמע בכל ענין והוכרח רש"י לפרש הסיפא כן דר"ל דמסגיר ע"י חבל ארוך דאל"כ לא הויא דלא כרב אחא כלל ולא הוי מייתי גמרא ראיה כלל וק"ל אבל עיין בנדרים דף נ"ו דשם פרש"י ברישא בענין אחד:

בתוס' ד"ה ודלמא אדנפיק וכו' אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכי דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכו'. לפום ריהטא משמע דהריעותא הוא מה שנמצאת הסכין פגומה וא"כ אי אפשר לפרש קושיית התוס' בענין אחר אלא שמקשין ארב חסדא דמכשיר אע"ג שנמצאת ריעותא בסכין וא"כ יש לדקדק היכן מצינו שום משמעות בשמעתין דטעמו של רב חסדא דמכשיר משום איזה חזקת היתר והלא משמע בכולא שמעתין דלא מכשיר רב חסדא אלא מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי ומטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ואדרבה מטעם חזקה פריך לעיל ארב חסדא דקאמר בשלמא רב הונא כשמעתיה דקאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אלא רב חסדא מאי טעמא וכו' והיה אפשר לפרש דגם טעמו של רב חסדא הוי מטעם דמוקמינן הסכין אחזקתיה שהיה ברוק ואמרינן השתא הוא דאתרעי וכמו שכתב הר"ן וז"ל וטעמיה דרב חסדא דכיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאתיליד ולא בבהמה וסכין היה בחזקת בדוק ממשיכים חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם וכו' עכ"ל אבל דוחק הוא לומר שהתוס' ג"כ יכוונו לזה דהא התוס' פירשו לעיל סכין אתרעי בהמה לא אתרעי דהוי מטעם ספק ספקא ולא כדברי הר"י ע"כ נ"ל דקושיית התוס' היא אדברי רב הונא דס"ל בנמצאת הסכין פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום השחיטה פסולה מטעם דמוקמינן בהמה אחזקתה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אע"ג דאיכא ריעותא בחזקה דהרי שחוטה לפניך והא דכתכו התוס' אכל היכי דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה אין ר"ל שהריעותא הוא שהסכין נמצא פגום אלא ר"ל אבל היכי דאיכא ריעותא בחזקה כגון בדין סכין שנמצאת פגומה דפוסל רב הונא מטעם חזקה אע"ג דאיתרע חזקה דהרי שחוטה לפניך וק"ל אבל מ"מ יש לתמוה לפי זה שלא הקשו התוס' אהא דאמרינן לעיל דאם בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובים דתלינן להתיר מטעם דמשנשחטה בחזקת היתר עומדת אע"ג דהחזקה אתרעי דהא אתיליד ביה ריעותא שהרי הבני מעיים נקובים לפניך והוי דומיא מה שהביא אחר כך מאחד משנים שנטמאו דמטעם החזקה תולין להקל ומטהרין לשניהן אע"ג דאיכא ריעותא דהרי שרץ לפניך והאחד נטמא בודאי וק"ל:

יא.

ד"ה אבל היכי דלייף לית לן בה מקשי' אמאי לא יליף מכל הקרבנות דדחו שבת וכו'. ר"ל אמאי יליף מרישא דעולה דלית לה בדיקה נילף מכל הקרבנות אפי' אותן דשייך בהו בדיקה משאר אברים דעולת שבת דשייך בהו בדיקה מ"מ היאך שוחטין אותן בשבת ויתר העבודות שעושין קודם שנוכל לבודקן דדוחין השבת ולא חיישינן שמא כשיבדוק אותן אחר כך ימצא טריפה ונמצא שחלל את השבת:

ד"ה אתיא מעגלה ערופה וכו' וי"ל דמשמע וכו'. נ"ל להגיה דמשמע דבשעת שריפה ועריפה תהיה שלמה כמו בשעת שחיטה ועריפה ור"ל דמשמע דבשעת שריפת הפרה ובשעה שכבר נעשית עריפה בעגלה תהיה שלימה כמו שהיתה הפרה בשעת שחיטה וכמו שהיתה העגלה בשעת עריפה דהא העריפה בעגלה במקום שחיטה דפרה:

ד"ה הערופה כשהיא שלימה וכו' וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההוא מיעוטא דזאת בעריפה וכו'. מקשין והא תלתא לימודים ילפינן מהעריפה והתוס' לא נקטי בתירוצם כ"א תרי ונ"ל להגיה ההיא מיעוטא דוזאת בעריפה וכו' ר"ל דתרי לימודים ילפינן ממלת הערופה ההוא מיעוטא דכל הבשר וגם ההיא מיעוטא דוזאת בעריפה דהנהי תרי מילי ממועטין ממשמעותא חדא דלקמן דרשינן זאת בעריפה ולא אחרת וכן ההיא מלתא דבפ' כל הבשר דרשינן נמי הערופה דוקא אף לאחרי שנעשית מצותה אסורה ולא אחרת ומדסמך העגלה הערופה דרשינן העגלה שלימה וא"כ נלמדו שלשתן נ"ל וק"ל:

יא:

ד"ה חטאת קרייה רחמנא וכו' ומסיק אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה וכו' ולכך פסולה ברביעה וכו'. ר"ל אלא טעמם דר"א ור' יהושע אינו מטעם דחטאת קרייה רחמנא וגם לא תפשוט מינה דפרה קדשי מזבח דשפיר מצו סברי דקדשי בדק הבית ופסולה ברביעה מטעם הואיל ומום פוסל בה וכו' וביוצא דופן יכול להיות דסברי דכשרה כסברא דר"ש אבל רבנן דר"ש דפסלי ביוצא דופן ע"כ צ"ל דס"ל דטעם דר"א ורבי יהושע משום דקדשי מזבח היא:

בא"ד וא"ת בכל דוכתין וכו' וי"ל דבכל דוכתין מסלק לה בקושיא אחריתא וכו'. ר"ל דבכל מקום דמשני דפרה קדושת בדק הבית היא לענין ההוא דינא הוה מצי למפרך דלהוי כקדושת מזבח מטעם דחטאת קרייה רחמנא אלא דבלאו הכי סותר ומסלק ההוא שינויא בפירכא אחריתא:

בא"ד ובפ' אלו קדשים כו' כיון דנפקותא ליתא בגוף הפרה וכו'. ר"ל ולכך לא פריך עלה מידי ואע"ג דקרייה רחמנא חטאת אפי' הכי אין עושה תמורה מטעם דהויא קדושת בדק הבית וכן בבכורות לענין גיזה ועבודה ובפ' אין מעמידין שהביאו התוס' לעיל ריש דבור זה דפריך ש"מ דפרה קדשי מזבח היא ומשני שאני פרה דקרייה רחמנא חטאת אין להקשות דמאי משני דהא מטעם דקרייה רחמנא חטאת נמי תחשב להיות קדשי מזבח כמו שמקשין התוס' כאן דשם ה"פ ש"מ דפרה קדשי מזבח היא אף לענין פדיון והעמדה והערכה וגיזה ועבודה ומשני דלעולם לענין דינין אלו לא הוי אלא כקדושת בדק הבית דלא שייך גבייהו דרוש דחטאת קרייה רחמנא אלא דלענין דליפסל ברביעה פסולה מטעם דקרייה רחמנא חטאת וק"ל:

ד"ה כגון שהיו אביו ואמו חבושין וכו' ועוד הוי מצי למידק וכו'. וצ"ל דבמאי דמשני אפי' הכי אין אפטרופוס לעריות אידחי נמי האי דיוקא דמטעם דאין אפוטרופוס וכו' לא נוכל לומר ג"כ דהעמד האם בחזקת צדקת ולכך הוכיח גמרא שפיר מיניה דאזלינן בתר רובא דאל"כ כי נמי משני ודחי דליכא לאוקמי קרא כגון שהיו אביו ואמו חבושין וכו' מיהא הא אפ"ל עדיין דדלמא הוי טעמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת:

ד"ה ליחוש דלמא במקום סייף וכו' עד ואחד אומר כליו שחורים וא' אומר כליו לבנים וכו'. הביאו זה להוכיח דבלאו הכי צריכין אנו לחלק בין ענין השייך לגוף העדות ולא שייך כדאשכחן דגבי סייף וארירן פטור במכחשי אהדדי ובכליו שחורים ולבנים חייב אפילו במכחשי אלא ע"כ צריך לחלק כמו שאמרנו וה"ה לענין חששא דשמא במקים סייף נקב הוה:

יב.

בד"ה לר"מ דחייש למיעוטא וכו' והא דאמר ר' יוחנן וכו' למעוטי מורייס וגבינות וכו' התם הוי סתם ואה"כ מחלוקת וכו'. ר"ל ולכך לא חייש ומוקי מתניתין כר"מ אע"ג דלית הלכתא כוותיה משום דליכא למיטעי ולומר דהלכה כדבריו הואיל וסתם לן תנא כוותיה דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם:

יב:

ד"ה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה וכו' אע"ג דבריש פירקין קרי לאחרים רואין אותו גדול ע"ג. ר"ל היינו משום דלגבי שחיטה אין חילוק בין אחרים רואים אותו לעומדים ע"ג משום דשחיטה לא בעי כוונה דאי בעי כוונה אפילו באחרים רואים אותו פסולה אפילו בדיעבד ובסיפא דמתני' קתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה אבל הכא גכי גט דצריך כוונה לכך הא דמשני התם שגדול עומד ע"ג ר"ל שמלמדין אותם ומזהירין אותם לעשות לשמה:

יג.

סוף ד"ה ותבעי ליה מעשה וכו' עד ובלא ירושלמי יש לנו לדקדק בדברים הללו וכו' ולתרומה נמי יועיל בגדול עומד ע"ג. בספר ח"ש מוחק כל זה ובודאי שטעמו הוא משום דהא כתבו התוס' לעיל מזה בשם הירושלמי דכיון שעיקר התרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו אבל ל"נ דא"צ למחוק בשביל זה דאע"ג דמחשבה ניכרת מתוך מעשיו אין מועיל לענין תרומה מכל מקום באחרים עומדים על גביו דעדיף טפי יועיל ואף על גב שהוא כתב שבספרים אחרים אינו אמת הוא שראיתי בתוס' כתיבת יד שאינו אבל ראיתי עוד תוס' אחרים כתובים על קלף שישנו שם ומאריך שם ע"ז:

ד"ה בעי מיניה כו' והיה קורא רב ירמיה לרב הונא דרדקי. הכי איתא שם בגיטין דף י"א:

בא"ד וי"ל דתרי רב הונא הוו. פי' אחד שהיה קדמון שהיה חשוב משמואל ואחד אחרון שהיה קטן מרבי ירמיה:

בא"ד ומיהו ההיא דערכין ע"כ תלמידו של רב הוה כו'. ר"ל א"כ נצטרך לומר דתלתא רב הונא הוו א' שהיה חשוב משמואל ואחד סתם רב הונא שהיה תלמידו של רב ואחד אחרון שהיה קטן מרבי ירמיה אבל בתוס' בגיטין משמע שסתם רב הונא שהיה תלמידו של רב הוא רב הונא דהכא ודריש גיטין דף ה' דבעא מיניה שמואל ע"ש ולפי זה נצטרך לומר דלא הוו כי אם תרי אחד שהיה קטן מר' ירמיה וסתם רב הונא שהיה תלמידו של רב דבעיא מיניה שמואל כדאיתא הכא אלא דההיא דערכין לא יתיישב:

ברש"י במתניתין ד"ה ומטמא במשא בגמ' פריך פשיטא היא ס"ה ?וסוף פי' דמתני' ואח"כ מתחיל פירוש הגמרא האמר סתם מהשבת עובד כוכבים וכו':

יג:

ברש"י ד"ה הכי קתני וכו' אבל יש שחיטת עובד כוכבים שמטמאה אפי' באוהל כצ"ל:

בתוס' ד"ה שחיטת מין דישראל וכו' וא"ת ודלמא מין דישראל גרע דהא עובד כוכבים הוי מין לכ"ע וכו'. ר"ל ממילא שחיטתו אסורה ועובדי כוכבים אע"פ שרובם עובדים כוכבים וא"כ צ"ל ע"כ דהתוס' ס"ל השתא דמין ישראל לעבודת כוכבים דהכא ומומר לעבודת כוכבים דין אחד להם ודלא כפרש"י דהכא ואע"ג שהתוס' כתבו לעיל בריש פרקין בסוף דף ד' ד"ה מומר לעבודת כוכבים וכו' וי"ל דמין דלקמן היינו כומר לעבודת כוכבים צ"ל דלא כתבו כן אלא כדי שלא תקשה ארב ענן דאמר ישראל מומר לעבורת כוכבים מותר לאכול משחיטתו ולפי מה דאיתותב שם רב ענן בסוף שמעתין אפי' מומר לעבודת כוככים שחיטתו אסורה כמו כומר וק"ל:

ד"ה אבל מאומות העולם כלל וכלל לא וכו' דמהיכי תיתי דמקבלין הא אצטריך איש איש לרבויינהו. מקשין העולם מאי מייתו התוס' ראיה מהא דאצטריך איש איש הא לפי סוגיא דשמעתין לא אצטריך איש איש אלא כדי שלא תאמר דמכם אתי למעוטי דמא"ה כלל וכלל לא אבל לעולם אימא לך דאי לא כתב שום קרא כלל לא מכם ולא איש איש ה"א דהסברא נותנת דמאומות העולם נמי מקבלין ובאמת שהוא טורח ליישב וברוב דברים לא יחדל לכך נ"ל דהמשך דברי התוס' כך הם א"כ לשתוק קרא מיניה ר"ל לא לכתוב המיעוט דמכם אלא לכתוב קרא מן האדם כי יקיייב כמו שפרש"י לעיל דף ה' והוה דרשינן מיני' להוציא את המומר מאי אמרת דה"א דהוא הדין מאומות העולם נמי מקבלין כמו מישראל מהיכי תיתי וכו' ובודאי לא הוה מוקמינן קרא אלא בישראל וכ"ת דה"א דמדכתב רחמנא לישנא דאדם אתי לרבויי אפילו אומות העולם לכך איצטריך למכתב מיעוטא בלשון מכם כדי לדרוש בכם חלקתי אבל באומות העולם כלל כלל לא זה אינו ע"כ מלישנא דאדם ליכא לרבויי אומות העולם דא"כ לפי האמת מאי אצטריך איש איש לרבות עובד כוכבים נילף אומות העולם מלשון דאדם והכי הוי ליה לשנויי לא ס"ד דהאי דכתב רחמנא אדם לרבויי עובדי כוכבים אלא ע"כ מלשון אדם ליכא למילף א"ה א"כ מהיכי תיתי לרבויינהי וק"ל הגם שלפי זה הוו דברי התוס' קצרים במקום שהיה להם להאריך:

ועוד מקשין לפי התירוץ של התוס' שתירצו בדבור זה וי"ל דמ"מ ס"ד דמצדיקי א"ה מקבלין וכו' לפי המסקנא תקשה לן לעולם לא לכתוב מכם אלא לכתוב מן הארם כי יקריב להוציא את המומר ולכתוב איש איש לרבות העובדי כוכבים וע"כ נימא דאיש איש אתי לרבות בין צדיקי א"ה בין רשיעי דאי לא אתי לרבות אלא צדיקי א"כ לשתוק מיניה קרא דהא בלא שום קרא הו"א מסברא דמצדיקי אומות העולם מקבלין ויש מתרצין שאע"ג שלפי מאי דס"ד דהמקשה דפריך אמאי דלמא ה"ק וכו' ולא ידע הברייתא דקתני איש איש לרבות העובדי כוכבים ע"כ צ"ל דהוה ס"ל דהא דקתני בברייתא דלעיל בכם חלקתי ולא באומות לא דריש כן אלא מדלא כתיכ מן האדם כי יקריב לפי המסקנא אינו כן ולא דייק לה אלא מדכתב רחמנא המיעוט דמכם להוציא את המומר בפרשת הקרבנות דאיירי בישראל ולא כתבה המיעוט בפ' דאיש איש שבא לרבות ג"כ או"ה שנודרים נדרים ונדבות כישראל ש"מ דבכם הלקתי וכו' דבאומות אין חילוק בין צדיק לרשע אלא בכל ענין מקבלין מהם והשתא לא קשה מידי וכן ראיתי קצת כתוב בגליון תוס' כתובים בקלף משמע שרצונם לתרץ כמ"ש אלא שלפי זה תקשה למה ליה כלל לדרוש זה דבכם חלקתי ולא באומות נילף בקצרה מדכתב רחמנא איש איש לרבות העובדי כוכבים ע"כ אתי לרבות בין צדיקי בין רשיעי דלצדיקי לא אצטריך כדלעיל ונ"ל דזיל הכא קא מדחי הוא דהמקשה פריך מנא לך דבכם ולא באומות אתי לרבויי דבאומות אפי' מרשיעי מקבלין דלמא אימא לך דאי לא כתיב קרא ה"א דמצדיקי א"ה מקבלין ואתא קרא למעוטינהו דמאומות העולם אין מקבלין כלל ולפי דמסקנא אצטריך למכתב בכם כדי לדרוש נ"כ בכם חלקתי ולא באומות כדי שלא תאמר איפכא דאיש איש לא אתי לרבויי אלא צדיקי ואי לא כתיב איש איש מהיכי תיתי ס"ד לרבויינהו לא"ה לכך אצטריך למכתב מכם ולא כתב מן האדם כי יקריב כדי שנדרוש ג"כ מיניה בכם חלקתי ולא באומות דבאומות בין צדיקים בין רשעים מקבלין מהן וק"ל:

יד.

בגמ' א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם וכו' הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. ואע"ג דמוקצה מחמת איסור הוא דהא אסור למשחטיה בשבת השתא ס"ד דמוקצה מחמת איסור לא מיתסר ועיין בסמוך בסוף דף זה ע"ב בגמרא ובתוספות:

בתוס' ד"ה השוחט בשבת וכו' וי"ל דהתם בפרהסיא וכו'. ור"ל הא דאמרינן לעיל דמומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו איירי שמחלל בפרהסיא כדאיתא לעיל דף ה' בהדיא אבל ההיא דר"מ משמע דאינו מחלק אלא סתמא קאמר דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה:

ד"ה מחתכין את הדלועין וכו' ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה וכו'. והא דקאמר גמרא אלמא כיון דלא איתקן מאתמול וכו' היינו משום דלא היה יושב ומצפה אלא שמא ישחטנה ויאכלנה ולא שיהא נבלה לכלבים:

יד:

ברש"י ד"ה מזרח ומערב נמי וכו' והחכם יכול לילך ד' אלפים אמה וכו'. טעמו של רש"י דהוכרח לכתוב זה משום שהוקשה לו הא ע"כ צ"ל שכבר בא חכם בשעה שקידש היום לתוך ב' אלפים של בהמ"ד דאל"כ היאך יכול לבא בשבת לדרוש שם בבהמ"ד וא"כ הואיל והיה בתוך התחום של בהמ"ד הוי כאלו כבר בא לכך כתב שלעולם בשעה שקדש היום עדיין לא בא לתוך התחום של ב"ה והחכם יכול לילך ד' אלפים וכו' אלא שמה שכתב רש"י אחר זה והכי נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב וכו' קשה דהיאך אפשר לומר כן והלא מב"ה שבמזרח העיר לשבמערב העיר יותר מח' אלפים אמה שהרי ע"כ כל ב"ה רחוק מן העיר לערך ד' אלפים שהרי בשביל זה הוא מניח העירוב כדי שיכול לבא לשם בשבת והפירוש הנכון הוא כמו שפרש"י בסוף מס' ביצה דאפ"ל בשעת כניסת השבת לא היה בדעת החכם לבא לכאן לב"ה אלא היה בדעתו לישאר שם במקום שהוא ע"ש והתוס' הקשו קושיא זו שם בסוף ביצה על פרש"י ונראה שגירסת חספרים נתחלפה ששם ברש"י היה כתיב כלשון שכתב רש"י כאן והכא צ"ל כלשון שכתב רש"י שם וק"ל:

בתוס' ד"ה אימר דשמעת ליה וכו' ומוקי מתני' כר' יהודה דמבשל. ר"ל ולמה ליה למהדר מכל הני שנויי דלעיל דהוה מוקי טעמא דמתניתין מטעם מוקצה כר"י לוקמי למתניתין במוקצה כדמעיקרא ומטעם מוקצה מחמת איסור משום דלא מתוקמא משום מוקצה וכו' ועיין בדף שאחר זה בתוס' ד"ה כי שרי ר"מ וכו':

טו.

בתוס' ד"ה המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו בו ביום רוצה לומר אפילו הוא עצמו דרבי מאיר לא קניס כלל שוגג אטו מזיד וכו'. התוס' אינם מפרשים כפרש"י דפירש דר"מ ור"י לא פליגי אלא בהא דר"מ לא מצריך בכדי שיעשו גבי שוגג ור"י ס"ל דצריך להמתין בכדי שיעשו אבל התוס' ס"ל דבהא פליגי דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד כלל ור"י קניס לענין זה שלא יאכל בו ביום אבל לא קנסינן ליה כולי האי כמו גבי מזיד דלא יאכל עולמית וכן מוכח שם בהניזקין דבהא פליגי והתימה על רש"י שפי' בע"א:

טו:

בגמרא לא קשיא כאן בתלוש כאן במחובר וכו'. לפי מאי דס"ד השתא דמתני' אתיא כרבי חייא דמכשיר מחובר בדיעבד קשיא סיפא דמתניתין דקתני והצפורן וטעמא דצפורן הוא מטעם מחובר א"כ ש"מ דמתני' ס"ל דמחובר פסול בדיעבד דומיא דמגל קציר ודאינך דקתני בהדיא והתוספות כתבו לקמן בדף שאחר זה ע"ב ד"ה תלוש ולבסוף חברו וכו' דלא קשיא משום דבמסקנא לא קאי הכי ודוחק הוא ול"נ דהשתא הוה ס"ד דצפורן לא איירי במחובר אלא בתלוש והא דקתני במתני' מפני שהן חונקין קאי אצפורן דהא הכי נמי לקמן בגמרא דף י"ח הוה ס"ד דמקשה דמתני' איירי בצפורן תלושה ופריך מינה ארבה בר רב הונא דאמר שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה ע"ש:

בתוס' ד"ה להודיעך כח דרבי וכו' דכבר אשמועינן בברייתא וכו'. מקשין א"כ כח דרבנן דפסלי בדיעבד נמי כבר אשמעינן בברייתא דהשוחט במוכני דקתני בסיפא היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה וי"ל דכחן דרבנן לא אשמעינן כ"כ כבר משום דאי לאו ברייתא דלעיל דקתני פלוגתא דרבי ורבנן אדיעבד ואשמעינן דרבנן פסלי אפילו בדיעבד ה"א דמברייתא דמוכני ליכא למשמע מינה דהא קתני ברישא דההוא ברייתא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה ומאי איריא דתידוק מסיפא דפסולה תידוק מרישא דבשרה ולא הוה מחלקינן בין מחובר מעיקר לתלוש ולבסוף חברו וק"ל:

ד"ה כאן במחובר מעיקרו לעיל גבי רבי חייא לא המ"ל הכי וכו'. דהוה ליה לאוקמא מתני' כר"ח דמכשר בדיעבד ולא לכתחלה איירי במחובר מעיקרו וברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר אפי' לכתחלה איירי בתלוש ולבסוף חברו ד"ה או שהיה קנה עומד מאליו וכו' דאפי' למ"ד המשתחוה לבית וכו' המשתחוה לאילן לא אסרו וכו'. היינו לרבנן דרבי יוסי דכותייהו קי"ל דאילו לר"י אפי' המשתחוה לאילן אסרו ועיין לקמן בדף שאחר זה בתוס' ד"ה לענין ע"ז הוי תלוש וכו':

טז.

בתוס' ד"ה מנין לשחיטה שהיא בתלוש וכו' מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין וכו'. נראה דהא דכתבו התוספות זה השתא משום דבלא זה היינו יכולין לפרש דמדכתיב מאכלת ילפינן תרוייהו כלי גם תלוש דהא מאכלת הוי נמי תלוש אכל השתא דכלי ילפינן לענין קדשים ותלוש אף לחולין לא מסתבר לומר דילפינן תרוייהו מתיבה אחת:

ד"ה לענין ע"ז הוי תלוש וכו' ולא בעי לאתויי הכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וכו'. ר"ל והול"ל לענין ע"ז תנאי כמו שאמר לענין הכשר זרעים דהא רבנן דס"ל דהמשתחוה לאילן לא אסרו ע"כ ס"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר דהא סתם אילן היה תלוש ולבסוף נטעי:

טז:

ד"ה תלוש ולבסוף חברו וכו' מ"מ ע"כ יש להוכיח ממתניתין וכו' מקשין דלמא לא הוה ידע נמי הברייתא ראשונה דפריך מינה לעיל ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בקנה והוה מוקי מתני' בתלוש ואפילו כתלוש דיעבד אין לכתחלה לא אבל כתלוש ולבסוף חברו אימא לך דפסול אפילו בדיעבד אבל אין זה קושיא דהא מוכח לקמן בהדיא דרבא הוה ידע שפיר דצור וקנה דתלוש לגמרי מותר לשחוט בו אפילו לכתתלה דהא רבא מוקי לקמן מתניתין דקתני בכל שוחטין לאתויי בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה א"כ הוה ידע שפיר הברייתא דלעיל:

בא"ד וקא בעי למפשט מברייתא דהוה צור יוצא מן הכותל וכו' וע"כ רבי היא. נראה דלא משום פשיטותא קמייתא דפשיט דשחיטתו פסולה כתב' התוס' כן דהא אי אוקמא לה כרבי חייא כ"ש דפסולה לרבי אלא אאינך פשיטותא דפשיט מינייהו דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה ויש להקשות ומאי פשיט מינה דלמא נימא דאתי כרבי חייא ובעיתו דרבא היא אליבא דרבי לכך כתבו התוס' וע"כ רבי היא ר"ל דברייתא זו ע"כ כולה רבי היא מדקתני בה בסיפא היה צור יוצא וכו' שחיטתו פסולה:

ד"ה שמתחלה נאסר להם בשר תאוה וכו' לקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל וכו' צבי ואיל גופיה מי הוי שרי והא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה. נראה דלשון זה של התוס' אינו מדוקדק אלא כצ"ל הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בבהמה דחזיא לקרבן וה"פ לפרש"י דפירש דלרבי ישמעאל יליף דנאסרה להם בשר תאוה מקרא דאיש אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' א"כ מאי פריך לקמן צבי ואיל גופיה מי הוה שרי מאי ס"ד דמקשה הא פשיטא דההוא קרא דאיש אשר ישחט ונו' לא איירי אלא בבהמה דחזיא לקרבן כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' ופשיטא דצבי ואיל לא איתסר אפילו לרבי ישמעאל אבל לפירוש התוספות דלא יליף רבי ישמעאל דנאסר להם בשר תאוה אלא מדאצטריך קרא להתיר להם בבואם לארץ בשר תאוה כדכתיב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' שפיר דהמקשה הוה ס"ד דבכל מיני בשר נאסר להם במדבר אף צבי ואיל וק"ל:

יח.

בתוס' ד"ה וכמה פגימות המזבח וכו' היכי נעביד נתברינהו. פירוש כדי לבטל איסור ע"ז וע"ש במס' ע"ז דף נ"ב משמע הכא דאשבירת האבנים אין קפידא דאפילו אם נשברה איזה אבן כשרה למזבח רק שיהא חלקה שלא יהא בה פגימה אבן שלימה קרינן בה וזהו מן התימה:

בא"ד ומיהו קשה דגבי בית המקדש כתיב אבן שלימה מסע נבנה וקאמר ר"י בפרק עגלה ערופה וכו' כצ"ל ור"ל א"כ ש"מ דע"י שמיר נמי נעשה חלק שאין בו פגימה ועיין בסוכה פרק לולב וערבה דף מ"ט:

ד"ה הא בתלוש הא במחובר גבי שן ה"מ לשנויי הכי וכו'. ול"נ דמוכרח היה הגמרא לאוקמא והשניים בתלוש ומטעם פגומה ולא מצי לשנויי גבי שן דמתני' איירי במחובר דא"כ טעמא דמתני' דקתני מפני שהן חונקין לא קאי אסיפא כלל לא אשן ולא אצפורן אלא אמגל ואמגירה וא"כ הוה ליה למיתני זה לעיל ארישא כיון דפלגא דהאי בבא הוי מטעם פגימה ופלגא מטעם מחובר אבל השתא דמוקי מתניתין דהשניים בתלוש ומטעם פגומה א"כ כולן הוי מטעם פגימה לכך א"ש דקתני לבסוף מפני שהן חונקין אע"ג דצפורן לא הוי אלא מטעם מחובר בשביל חד לא חש נ"ל וק"ל:

ד"ה אבל בשאר טבעות לא וכו' ומסיפא דקתני וכו' ומדקדק בקונטרס וכו' ומתוך כך סתר דברי המפרש וכו'. ר"ל והא לדידיה נמי קשיא דהא לרש"י בשאר טבעות נמי שייך הגרמא דאם היה נכנס בתוך שאר הטבעות לכך קאמר ומיהו לפירוש הקונטרס אין קשה משום וכו':

בא"ד ונראה לפרש דה"ק וכו'. רבים מתמיהים על דברי התוספות אלו ומסתפקים בהבנתם דאם ר"ל כפי לישנא דכתב רש"י הא ככר נסתר הוא מהתוספות ושאר סתירה שהקשה רש"י ול"נ דהתוס' לא ס"ל כסברת רש"י ולא כסברת היש מפרשים שכתב רש"י אלא ס"ל דמטבעת הגדולה ולמטה עד כנפי הריאה לא שייך הגרמה כלל ומותר לשחוט בשאר טבעות בין בתוך הטבעות בין בבין הטבעות כמשמעות פשוטה דהתוספתא שהביא רש"י אלא שאם שחט בתוך שאר הטבעות והגרים הסכין לצר הראש עד למעלה מטבעת הגדולה אז פשיטא דהויא הגרמה לדבנן ולרבי יוסי והכא מפרשי התוס' דברי רב ושמואל ואף ר"י לא קאמר רמהני שיור מלא החוט על פני רובא אלא כששוחט בתוך טבעת הגדולה ושחט רוב הטבעת שהוא רוב חלל הקנה ואח"כ הגרים הסכין ושחט המיעוט למעלה מהטבעת הגדולה אבל אם שחט בתוך שאר הטבעות וחתך רוב הטבעת ואח"כ הגרים הסכין למעלה לצד הראש עד למעלה מטבעת הגדולה לא מהני מה ששחט רוב הטבעת קודם שהגרים משום שאין באותו רוב טבעת רוב חלל הקנה ולכך גם ר"י מודה בזה ופריך בגמרא ובשאר טבעות לא והתניא רבי יוסי ב"ר יהודה אומר וס"ל לגמרא ע"כ ברייתא זו בדין הגרמה איירי דאל"כ מאי קמ"ל וה"פ השוחט בשאר טבעות רוב הטבעת ואח"כ הגרים לצד הראש עד למעלה מטבעת הגדולה אע"פ שאין מקיפות כל הקנה וכו' שחיטתו כשרה ומשני רבי יוסי בר יהודה תרתי קאמר וכו' והשתא לפי זה עולה הכל כהוגן אלא שעדיין יקשה עלינו מה שהקשה רש"י דכיון דאיירי שלא שחט כ"א רוב של שאר הטבעות שאין באותו רוב רוב חלל הקנה היאך מצי לאכשורי הא ודאי לא שחט רוב הקנה ואפילו לא הגרים אח"כ כלל אינו כשר וצ"ל דברייתא ס"ל דכששחט רוב עוביו של הקנה אע"פ שאינו רוב חללו השחיטה כשרה וכששחט רוב שאר הטבעות הוי רוב עובי הקנה שהטבעות הם עבים למעלה ודקים למטה לצד הושט ולכך בלא הגרמה הוא כשר לכ"ע ולרבי יוסי נמי כשר אפילו אם הגרים אח"כ אחר ששחט רוב שאר הטבעות דהא באותו רוב הטבעת הוי שיעור הכשר שחיטה ולכך ס"ל דכשר כמו בשחט בתוך טבעת הנרולה ושייר חוט על פני רובא והגרים דכשר לרבי יוסי והיינו מה שמסיים בברייתא הואיל ומקיפות את רוב הקנה ר"ל דכיון דמקיפות רוב הקנה הוי ברובן רוב עוביה של הקנה והשתא דייק נמי גמרא שפיר דברייתא איירי בהגרמה דאין לומר דאיירי בלא הגרמה ואתא לאשמועינן דכששוחט רוב שאר הטבעות שחיטתו כשרה מה אתא רבי יוסי בר יהודה לאשמועינן זה הא זה אינו תלוי בפלוגתייהו כלל דרבנן נמי מצי ס"ל דכשרה ברוב עוביו של קנה וק"ל כן פרשתי סוגיא זו לפי סברת התוס' לתלמידיי בני ישיבתי יצ"ו ואח"כ בקשתי ומצאתי תחלת סוגיית פירוש זה בדברי בעל המאור וגמרו במלחמות ה' להרמב"ן ע"ש ותהלה לאל ית' שכוונתי לדעת הגדולים:

יח:

ד"ה או דלמא פגע ולא נגע וכו' ונראה לי דפגע ולא נגע היינו ששחט למעלה מן החוטין. מקשין היאך יתיישב לפי זה לישנא דפגע ולא נגע בחוטין דהא כבר דלגן ושחט למעלה מהן ונ"ל דלאו מכנפי הריאה ולמעלה קא חשיב אלא מדראש ולמטה קא חשיב ור"ל ששחט למעלה לצד הראש במקום שיפוי הכובע עד שפגע בחיטין שהן למטה מהשיפוי כובע אבל לא נגע בהן אלא ששחט קודם להן וק"ל:

בא"ד ובדמר בר רב אשי גרסינן פגע בחיטי טריפה וכו'. והשתא לפי זה נמי היה יכול לפשיט האבעיא מלישנא דמר בר רב אשי דפגע היינו פגע ולא נגע אלא ששחט למעלה מן החיטין אלא דניחא טפי למפשט האבעיא מדברי רב פפא דלעיל דאמר משמיה דרבא עצמו דהאבעיא היא אליביה וק"ל:

יט.

ד"ה הגרים שליש וכו' והא דפסיל ר"ה לעיל וכו'. נ"ל אע"ג דרש"י הקשה זה ותי' כתבו התוס' זה משום דמדברי רש"י נראה שארכבה אתרי רכשי שכתב לקמן בסמוך וכל הנך הגרים דקאמרי ר"ה ורב יהודה הכא לאו בהגרמה דרבנן ורבי יוסי קאמרי וכו' עד דהא אמוגרמת דשיפוי כובע קיימי כרבי חנינא ורב הונא משמיה דרב קאמר לה משמע מדבריו שרצונו לתרץ דלעיל קיימי אפלוגתא דרבנן ורבי יוסי דאיירי בהגרמה דטבעת הגדולה והכא איירי בהגרמה דשיפוי כובע ועוד דלעיל רב הונא משמיה דרב אסי קאמר לה והכא משמיה דרב קאמר לה והתוספות לא סבירא להו חילוק הראשון משום דאין סברא לחלק הכי דהא הסברא נותנת דכמו דהוי הדין בהגרים שליש ושחט שליש וכו' בטבעת הגדולה למ"ד דאית ליה הגרמה בטבעת הגדולה ה"נ הוי דינא בהגרמה דשיפוי כובע למאן דאית ליה דאין הגרמה כ"א בשיפוי כובע ולכך תפסי התוס' חילוק השני לעיקר דלעיל רב הונא משמיה דר"א קאמר לה והכא משמיה דרב:

יט:

בתוס' ד"ה שחט ופגע בו נקב מהו וכו' ולא דמי לשחט שליש והגרים שליש וכו'. בתחלת הדעת נראין דברי התוס' תמוהים אבל נ"ל המשך דברי התוס' כך הם שהתוס' ס"ל דהא דקאמר הכא דשחט ופגע בנקב טריפה משום דהוי כמו שגמרו עובד כוכבים בכל ענין איירי אפי' היכי שהיה הנקב בשליש אמצעי של הקנה כגון שליש עליון שלם וכן שליש תחתון ושליש אמצעי נקב ושחט כל הסימן דהשתא הוי רובא בשחיטה דהיינו שליש העליון והתחתון כמו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ואף על פי כן קאמר הכא דשחיטתו פסולה מטעם דהוי כגמר עובד כוכבים ולעיל בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ס"ל לרב יהודה דכשרה מטעם דאיכא רובא בשחיטה ולא אמרינן דהוי כגומר עובד כוכבים ותי' דלא דמי דהתם לא שייך לומר דהוי כמו גמר עובד כוכבים כיון דההגרמה היא שלא במקום השחיטה אבל הכא דהנקב הוא במקום השחיטה הוי כמו שגמרה עובדי כוכבים דהא הנקב משלים לרוב הקנה והדר קאמרי התוס' אבל שחט במקום נקב וכו' ר"ל אע"ג דכתבינן דלענין פגע בנקב הוי מקום שחיטה גריעותא וגרע משחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דהוי שלא במקום שחיטה אבל שחט במקום נקב מכשרינן בכל ענין אפילו היכי דחציו העליון של הקנה היה נקוב ופגום ושחט מעט והשלים לרוב אע"ג דלא הוי רובא בשחיטה אפילו הכי כשרה כיון דהנקב היה במקום שחיטה משלים לרובא הוי כאילו שחט רוב הקנה דכל כמה שלא ניקב רובו הוי ליה כקנה שלם אבל בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש לא שייך לומר דשליש ראשון שהגרים ישלים לרוב דנהוי כאילו שחט רוב הקנה דהא חגרמה אינו במקום שחיטה כלל ואין כאן רובו בשחיטה כ"א שליש בשחיטה ולכך ס"ל לר"י לעיל דטרפה דשחט במקום נקב כיון שהוא במקום שחיטה עדיף טפי מהגרים שליש ושחט שליש דהגרים שליש נ"ל וק"ל:

ד"ה מסתברא כמ"ד וכו' וי"ל דלכתחלה פליגי וכו'. ר"ל ולכך מתני' לא הוי תיובתא גמורה דשפיר מצי לאוקמא כדין מליקה אבל מתניתין בדלא החזיר דמתניתין בדיעבד איירי דכשרה בדלא החזיר והא דקאמר מחזיר דוקא היינו לכתחלה והא דקאמר מסתברא כמ"ד דאף מחזיר וכו' משום דמשמע ליה לפום ריהטא דמתני' איירי בלכתחלה דהמולק משמע י"ל על דברי התוס' דאדרבה לישנא דהמולק משמע בדיעבד וכן משמע מפרש"י:

כ.

ד"ה לא למעוטי שן וצפורן וכו' והא דלא קאמר למעוטי דורס וכו'. ר"ל לפרש"י דשינויא דמשני למעוטי שן וצפורן קאי אסיפא והרישא איידי דסיפא אבל לאותן מפרשים ל"ק מידי דאינהו ס"ל דהא דקאמר למעוטי שן וצפורן ארישא קאי דהשתא הוי הסיפא איידי דרישא אבל רישא איידי דסיפא לא אמרינן וק"ל:

ד"ה אילימא למעוטי וכו' תימה דקאמר בסמוך למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין עיקור וכו' כצ"ל:

ד"ה לא אמרן וכו' היכא משכחת נבלת עוף טהור וכו'. ר"ל דכיון דאינה צריכה שחיטה אפי' מתה מעצמה לא מקרי נבלה ותירץ דזה אינו דנהי דלא בעי שחיטה נחירה מיהא בעי וכל שלא נחרה אלא מתה מעצמה מקרי נבלה:

בא"ד דכיון דתבר שדרה ומפרקת הויא טרפה. פי' כשלא שיבר רוב בשר עמה כדמוקי לה לקמן ולכך לא הוי כ"א טריפה כשמולק אחר כך הסימנים לא גרע מנוחר הסימנים שמטהרה מידי נבילה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אבל אם יש שחיטה לעוף מן התורה א"ש שמטמא במשא כי מליקת סימנים לא חשיב שחיטה כלל ולכך אין מטהרה מידי נבלה:

כ:

ברש"י ד"ה אלא למ"ד וכו' כלו' אהיכי סמכי רבנן כצ"ל:

בתוס' ד"ה מפני שהוא מחליד וכו' ולפירושו לא איירי בסכין רחבה וכו' כצ"ל:

כא.

ד"ה כי סליק ר' זירא וכו' ולא גרסי' רב אסי דרב אסי הוא דאמר לקמן וכו'. ר"ל ופליג. אזעירי דסגי ליה במפרקת ורוב בשר עמה ויש לדקדק דאימא לך דלא פליג אזעירי דזעירי איירי בנשבר מפרקת ורוב בשר עמה ורב אסי לא איירי ברוב בשר ולכך צריך נמי התזת הסימנים וי"ל דהתוס' דייקי דפליגי ר"ל ורב אסי אזעירי משום דאי ל"פ וס"ל כזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה סגי הוי להו נמי לאוקמי מתני' דתנן הותזו ראשיהן וכו' דהיינו שנשברה מפרקתן ורוב בשר עמה אלא ודאי לא ס"ל הכי ופליגי אזעירי:

ד"ה כמשפט חטאת בהמה וכו' עד ונראה לפרש דמיתורא דרשינן וכו'. דיש לתמוה על דברי התוס' דא"כ דמיתורא דרשינן דכל חטאת אפי' חטאת העוף שיהא משלו ולא משל מעשר א"כ הדרא קושית רש"י לדוכתה דלמה ליה להאי תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמא בחטאת העוף דהא חטאת העוף נמי דרשינן מהאי יתורא דרשינן חטאת בהמה דאי לא דרשינן מהאי יתורא נמי חטאת העוף כ"א חטאת בהמה א"כ תקשה לך חטאת מהיכי קא יליף לה דהא מהיקשא מדאיקרי חטאת ליכא למילף לה כמו שהקשו התוס' על פרש"י ומצאתי בתוס' כתובים על קלף וז"ל ונראה לפרש דלהכי מוקי הכא כמשפט לחטאת בהמה ולא לחטאת העוף דסליק מיניה משום דלא הוה ידעינן לענין מה הקיש לחטאת מדכתיב כמשפט ולענין מה חילק מדכתיב והקריבו דהא מצינן למדרש כמשפט לענין שלא יבדיל וקרא דומלק והקטיר הוה מוקמי' מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח כדלקמן וקרא דוהקריבו הוה מוקמינן חילוק לענין הבאה מן החולין עכ"ל וצ"ל ע"כ דגם בתוס' שלנו צריך לגרוס כן ודו"ק:

כא:

ד"ה מה חטאת העוף וכו' וקשה דבסמוך פריך מביום צוותו נפקא. ר"ל והיינו קרא דזאת התורה אלמא עולת העוף נמי בכלל:

ד"ה ואינו מבדיל בסימן אחד וכו'. ונראה לפרש דדוקא ר"ש בן אליקום היא דאית ליה האי סברא וכו' אלא כרב חסדא ורבא ואביי דהתם וכו' ולא מפרשי ליה לקרא אין צריך להבדיל כו' והכי איתא התם וכו' כצ"ל וכלל העולה מדברי התוספות דר"ש בן אליקום ס"ל דרבנן וראב"ש קודם הזאה פליגי ואמר ראב"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומפרש לקרא לא יבדיל אין צריך להבדיל ורב חסדא ורבא ואביי סבירא להו דקודם הזאה לכ"ע אסיר להבדיל ולא פליגי אלא אחר הזאה דרבנן סבירא להו אפילו לאחר הזאה אם הבדיל פסול וראב"ש לא פסל:

כב.

בא"ד ור"ת פירש דהא דקאמר ר"ש בן אליקום מאי לא יבדיל דקרא וכו' ושבקיה לקרא וכו' ולאסור אף בשעת מיצוי לא אתי קרא דמוהקריבו נפקא וכו'. דברי התוס' הללו צריכים עיון דלפום ריהטא ר"ל דע"כ האי קרא אתי נמי לומר דבשעת מיצוי אין צריך להבדיל אבל אם רוצה הרשות בידו דליכא למימר דאתי לאסור אפילו בשעת מיצוי א"כ קרא דלא יבדיל למה לי דהא כבר מוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לענין הבדלה וזהו דבר תימה דאי לא כתב קרא לא יבדיל בחטאת העוף מנא הוה ידעינן לאוקמי חילוק דוהקריבו לענין הבדלה וק"ל:

ד"ה תלמוד לומר והקריבו וכו' אלא מסברא בעלמא אית ליה לרבי ישמעאל דלמול עורף אקשינהו. ר"ל דסברא הוא דיהא שוין לעניין מול עורף ולכך מוקי ליה ר' ישמעאל היקשא לענין מול עורף:

כב:

בגמרא בעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה. פירוש דתורים ובני יונה שני מינים הם ותורים גדולים כשרים ובני יונה קטנים כשרים והביא שני זוגות אחד של תורים ואחד של בני יונה אבל שניהם תחלת הציהוב ומבעיא ליה אי ספיקא הוי א"כ יוצא ממה נפשך שאם תחלת הציהוב נקרא גדולים א"כ יוצא בתורים שהביא ואי מקרי קטנים יוצא בהאי מן יונים שהביא וק"ל:

תוס' ד"ה ומה תורים וכו' ובקונטרס פי' דלא בעי אלא לעיכוב וכו'. ר"ל דסתם תורים היינו גדולים וסתם בני יונה היינו קטנים והשתא א"ש הק"ו דיליף תורים מן בני יונה להכשיר קטנים בתורים וקאמר התנא ת"ל תורים לעיכובא דליכא למילף ק"ו ואחר כך יליף ק"ו בני יונה מתורים להכשיר גדולים וקאמר נמי התנא ת"ל בני יונה לעיכובא דלא ילפינן ק"ו ופריך מאי תלמודא היאך משמע עיכובא בהאי קרא דתורים ובהאי קרא דבני יונה והשתא א"ש המשך דברי התנא אבל לפי' התוס' דלעיל דס"ל דתורים סתמא הוו בין גדולים בין קטנים ובין בני יונה בין גדולים בין קטנים ואפי' בלא ק"ו היה לומר שיכול וכו' כדלעיל והמשך דברי התנא כך הם אי לאו היקשא דאקיש קרא תורים לבני יונה ה"א תורים כפשוטם בין גדולים בין קטנים וכן אי לאו דכתב רחמנא גבי יונה בני ה"א יונה בין קטנים בין גדולים וגמרא לא הוה ידע מהו הדרוש שעליו אמר התנא שיכול אי לאו האי דרוש ה"א ק"ו וכו' לכך פריך מאי תלמודא. אבל שיטת התנא לא א"ש דקאמר שיכול אי לאו דכתב רחמנא בני ה"א ק"ו ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים וכו' והלא אי לאו דכתיב בני דמינה ילפינן דיונה דוקא קטנים לא הוי ידעינן נמי דתורים הוי דוקא גדולים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דתורים לבני יונה אלא שמה שכתבו התוס' על פרש"י וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש ק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה וכו' יש לתמוה על דבריהם דמה מיפק ממשמעותיה שייך הכא דאמרינן דכתב קרא דגדולים כשרים דסתם תורים גדולים הם ואנן ילפינן מק"ו דגם קטנים כשרים משום שהרי עדיפי מגדולים דהא מצינו בבני יונה דקטנים כשרים וגדולים פסולים וכן ילפינן לקמן דכתב רחמנא בפרה בהדיא שחיטה וגבי עגלה ערופה עריפה ואנן ילפינן ק"ו להכשיר עריפה בפרה ושחיטה בעגלה וכן ק"ו דמומים ושנים דגבי כהנים ולוים לקמן וכן כל קלים וחמורים שבתורה וי"ל דשאני הכא דאם הוא כפרש"י דלישנא דתורים הוי פירושו גדולים א"כ ע"כ גזירת הכתוב הוא להכשיר דוקא גדולים דאל"כ לא ה"ל לקרא למיכתב לישנא דמשמע גדולים לחוד אלא ה"ל למיכתב לשון כללי דמשמע מיניה בין גדולים בין קטנים וכן קשה גבי בני יונה לפרש"י ולכך הקשו התוס' דהיכי בעי למדרש ק"ו ולאפוקי קרא ממשמעותיה אבל בשאר דברים דילפינן בק"ו לא שייך זה כגון גבי שחיטה ועריפה וכיוצא לא שייך למכתב לישנא דיכלול שחיטה ועריפה ולכך כתב רחמנא הקל דהיינו שחיטה ומיניה ילפינן החמור דהיינו עריפה וכן כל ק"ו שבתורה וק"ל וזה נ"ל ברור:

כג.

ד"ה כי אצטריך קרא למעוטי נרבע ובו' אבל קשה על פירושו וכו' א"כ מאי פריך בסוף על אלו מומין וכו' נימא דקרא מיעט לאנדרוגינוס או משום שהוא זכר משונה או משום שהוא נקבה כצ"ל. פי' ונקבה פסולה לעולה:

בא"ד ואנן הוא דלא ידעינן ולכך הוי ספק וכו' כצ"ל:

בא"ד אלא משמע אם קמי שמיא גליא שהיא נקבה לא היה לו להשמיענו. ר"ל דהא פשיטא דנקבה היא פסולה לעולה אפילו היא נקבה גמורה בלי שום שינוי ולא דמי להא דכתבו התוס' לעיל גבי שילוח טמאים דלא ידעינן אי מזכר ממעט לה אי מנקבה ממעט לה דשאני התם דאם היא נקבה גמורה חייבת בשילוח וממעט לה קרא מטעם שהיא נקבה משונה אבל הכא דנקבה ודאית נמי פסולה אם קמי שמיא גליא דנקבה היא לא היה לו להשמיענו וא"כ ה"ה גבי תורים ובני יונים כיון דקמי שמיא גליא אי קטנים או נדולים הם לא היה לנו להשמיענו ולכך נדחה פירושו של הר"ר אהרן וכ"ת א"כ לפי מה שפירשנו יקשה עלינו למה לי תרי מיעוטים מן התורים או מן בני יונים זה אין קושיא כלל דהא דאיכא תרי מיעוטי איכא למימר וכו' כך הוא המשך וקישור דבריהם של התוספות בדבור זה:

ד"ה כי משחתם בהם מום בם וכו' אלא ודאי כולהו דרשי להו ואפי' הכי אצטריך וכו'. ר"ל ואי תימא כיון דכולהו דרשי דרשא דמשחתם ממילא נשמע נמי מינה דכל שהמום פוסל בו דבר ערוה וע"ז נמי פוסלים בו וגבי בהמה כתיב תמים דפסול ביה מום א"כ ל"ל קרא דמן הבהמה וגו' להוציא את הנרבע ואת הנעבד וכו' ותירץ ואפ"ה אצטריך מן הבהמה וכו' דאי לאו דכבר שמעינן גבי קדשים דבהמה דאסר בה מום ודבר ערוה וע"ז לא הוי דרשינן מקרא דמשחתם דמום ודבר ערוה וע"ז הא בהא תליא אלא השתא דכבר אשכחן גבי קדשי בהמה ששוים מום ודבר ערוה וע"ז דרשינן נמי הכי מקרא דמשחתם והא בהא תליא:

כג:

ד"ה דאמר מייתי ומתנה וכו' וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד וכו' אי אפשר לעשות כן וכו'. דברי התוס' אינם מסודרים דסתירה זו אינו מקושרת עם הוכי תימא דהא בלא וזה נמי אפי' איירי דמייתי הכל בכלי אחד נמי חיה יכול להקשות היאך יכול להתנות שיהא המותר לנדבה הא אינם שוים דמותר נסכים כולה כליל ומנחת נדבה היא נקמצת וק"ל:

ד"ה ואי דר"מ לר"מ וכו' מיהו מצינו לפרש דה"ק וכו'. ר"ל דאין כוונת המקשה שהקשה מדלקי חמץ הוא דר"ל פשיטא דיוצא בה משום חמץ אלא ר"ל פשיטא ראינו יוצא בה משום מצה וחמץ גמור נמי לא הוי א"כ פשיטא דלא יצא בה כלל ואי פשיטא לך דילפינן חמץ דתודה מחמץ דפסח אע"ג דאינו חמץ גמור א"כ פשיטא דיצא בה משום חמץ כן הוא כוונת המקשה וק"ל:

בא"ד והא דמשמע התם דלכ"ע אין מחמיצין בחמץ נוקשה וכו'. והתם משמע דחמץ נוקשה הוי היינו לכתחלה וכו' כצ"ל וע"ש במנחות ריש דף נ"ד:

ד"ה ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו וה"ה דה"מ למפרך הכי אכל חולין וקדשים כצ"ל. ור"ל וה"ה דה"מ למפרך דכל קדשים וכן כל חולין יהיו כשרים בעריפה מק"ו ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה וכו':

ד"ה פרה שהיא כשרה וכו' ול"נ דכיון דאיכא מיעוטא בפרה וכו' כצ"ל וגליון הוא ואינו מדברי התוס':

כד.

ד"ה אמר קרא וכו' דמשמע בפ"ב דזבחים דחוקה לא הויא עיכובא ממשמעותו אלא מגזרה שוה וכו'. הלשון הוא מגומגם ור"ל דשם משמע דממשמעותא רחוקה לא ילפינן עיכובא מדהצריך שם למילף מג"ש דלא רחץ ידים חילל:

ד"ה ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' וא"ת קינים גופייהו מנא לן וכו'. נ"ל דלאו אתחלת דברי התנא דקאמר והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' מקשו התוס' משום דהא נמי איכא לתרץ כמו שתירצו התוס' לעיל ק"ו דהכא דהוה כמו במה מצינו או דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו א' יותר מהאחר אלא אמסקנא דמלתא מקשו דמסיק ת"ל ועשהו הטאת הגורל עושהו חטאת וכו' א"כ נימא ק"ו איפכא ונילף דבקיני' גופייהו קידש הגורל ק"ו מחטאת דיום כפורים:

ד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' והשר מקוצי תירץ דהתם יליף מדכתיב בזאת דלא כתיב חוקה כו' והשתא פריך וכו' אמאי אצטריך בזאת דלא כתיב חוקה בדברים הנעשים בחוץ וכו' אלא ודאי אע"ג דכתיב חוקה דרשינן ק"ו ואפי' כתיב נמי חוקה בדברים הנעשים בחוץ הוה דרשינן ק"ו כצ"ל. ור"ל דשם בפ' טרף בקלפי יליף מקרא בזאת דלא קאי חוקה אלא אדברים הנעשים בפנים:

ד"ה זאת ללוים וכו' אבל התם אי למעוטי זב קא אתי ה"ל למכתב זאת היא טומאת הזב וכו' כצ"ל:

כד:

ד"ה נתמלא זקנו וכו' וי"ל דכשהביא ב' שערות וכו' אבל ליעשות שליח צבור קבוע וכו'. ויש לתמוה דאהא דקתני נושא את כפיו לא תירצו התוס' כלום וצ"ל דס"ל לתוס' דלענין נשיאות כפים נמי יש לחלק הכי דמשהביא ב' שערות יכול לישא את כפיו אפי' הוא לבדו בלא כהנים אחרים גדולים אבל לא בקביעות כ"א באקראי אבל אינו נושא כפיו בקביעות ובתעניות בלא כהנים אחרים עד שנתמלא זקנו וכן הוא בתוספות דמגילה דף כ"ד ד"ה ואין נושא כפיו ועוד שם בתוס' דהא דקתני הכא נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור וכו' היינו שליח צבור בקביעות ודלא כפי' רש"י הכא דפירש לתקוע שופר ולנדות וכו' ולירד לפני התיבה היינו שמורידין אותו לפני התיבה להתפלל בתענית צבור כדתנן אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל כן מוכיח שם מתוס' בד"ה ואינו עובר לפני התיבה ומהדבור שאחריו המתחיל ואין נושא כפיו וכו' וא"כ היה נראה להגיה כאן בתוס' אבל ליעשות שליח צבור קבוע או להתפלל בתענית וכו' אינו נעשה עד שיתמלא זקנו וכו' וכן הגיה בספר ח"ש:

בא"ד כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הכהנים היו עומדים וכו'. עיין בערכין דף י"ד דשם הגירסא במתני' בענין אחר ובלוים איירי:

ד"ה וגבו טהור וכו'. אפי' נגע שרץ ביד שבגבו וכו' כצ"ל ובהיסט ע"ג אבן מסמא כצ"ל:

ד"ה או אינו אלא א"כ נגע וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו ש"מ דמקבל טומאה מאוירו וכו'. דברי התוס' תמוהים דמה ענין זה לקבלת טומאה מאוירו וצ"ל דהתוס' הוה ס"ד בקושייתם דאי לא דמקבל טומאה מאוירו מה צריך קרא למעט תוך תוכו דמהיכי תיתי שיטמאו האוכלין המונחים בכלי הפנימי כיון שהכלי הפנימי עצמו אינו נטמא אלא ודאי ה"א דכיון דהטומאה באויר החיצון הוי כאילו הוא נמי באויר הפנימי שהפנימי נטמא מהאויר החיצון הנכנס לאויר הפנימי:

בא"ד ול"נ דקרא קמא הוה מוקמינן שמקבל טומאה מאוירו ולא דרשינן תוכו ולא תוכו של אחר אלא בתר דקי"ל מקרא אחרינא וכו' כצ"ל וגליון הוא ור"ל דאי לא כתיב ההוא ריבויא דילפינן מניה ג"ש דמקבל טומאה מאוירו הוה מוקמינן לההוא קרא דממעטינן מיניה השתא תוכו של אחר הוה מוקמינן ליה לקבל טומאה מאוירו ולא הוה דרשינן כלל תוכו של זה ולא תוכו של אחר אבל השתא דאיכא עוד ריבויא דילפינן מיניה שמקבל טומאה מאוירו אז מוקמינן ההוא תוכו השני לתוכו של זה ולא תוכו של אחר וק"ל:

ד"ה אלא א"כ נגע כו' ועוד הקשה הר"י כהן וכו' למה לי וכו'. והא דלא הקשה נמי אק"ו הראשון דל"ל קרא דוכל כלי פתוח וכו' למילף מיניה דלא יהא כלי חרס מיטמא מגבו מק"ו דהא כיון דכלי חרס אינו מיטמא מאוירו תו ליכא ק"ו משום דאיכא לתרץ דה"א דכלי חרס מיטמא מגבו משום דבסתם כלים כתיב וכל הכלי אשר יגע בו הזב וגו' וק"ו דנקיט לקמן לא נקטי' אלא לרווחא דמלתא כמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך ד"ה ומה כלים וכו':

בא"ד אבל למה דפרישית דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה. ר"ל דכיון דכבר הוי ילפינן מתוכו שאין שאר כלים מטמאין מתוכן במגע א"כ היאך אפשר למילף מק"ו דמה כלי חרס שמיטמא מתוכו במגע אינו מיטמא מגבו שאר כלים דאינן מיטמאין מתוכן במגע וכו' דגם מגבו לא יקבלו טומאה א"כ היכי מצינו טומאה לשאר כלים:

כה.

בתוס' ד"ה ומה כל הכלים וכו' ומיהו למאי דפרישית וכו'. ר"ל א"כ ליכא למימר דילפינן גב מאויר דא"כ תקשה לך נימא דתיקום כל חד וחד אדוכתיה אלא ע"כ במה מצינו ילפינן כלי חרס משאר כלים ושאר כלים מכלי חרס ואם כן הדרא קושיא לדוכתא הא איכא למפרך מה לכל הכלים שכן נעשו אב הטומאה:

[בא"ד] וי"ל כדפרישית לעיל וכו'. ר"ל לעולם אימא לך דעבדינן ק"ו גב מאויר דליכא למפרך מאי אמרת נימא כל חד וחד תיקום אדוכתיה זה אינו משום שיש כאן סברא וכו':

כה:

בתוס' ד"ה מכלל דכלי עצם וכו' מדאורייתא קא בעי לאתויי וכו'. מקשין העולם א"כ מאי בעי הכא לבעי ליה מתני' דמס' כלים מנלן דמדאורייתא מיטמאו כלי עצם אלא ע"כ צ"ל דשם הוה ס"ד דלא מיטמאו אלא מדרבנן דומיא דכלי זכוכית דלית בהו טומאה דאורייתא כדאיתא בפ"ק דשבת א"כ ה"נ מאי בעי הכא דלמא הא דקאמר נמי הכא כלי עצם א"ב היינו לענין שיקבלו טומאה מדרבנן ולמ"ד הואיל ולכבוד עשויין הוו דומיא דכלי עץ ולמ"ד משום דדמיהן יקרים הוו דומי' דכלי מתכות דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ודוחק לומר דהא דפירשו התוס' מדאורייתא בעי לאתויי ר"ל שהתרצן היה יכול להביא מתני' דכלים אלא דבעי לאתויי דאפי' מדאורייתא מקבלי טומאה דהא התוס' קאמרי דהא פשיטא שיש בהם טומאה דאורייתא וכו' וא"כ כיון דפשוט הוא איך המקשה דבעי מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה לא הוה ידע מתני' דכלים אלא ע"כ צ"ל דמראורייתא פריך מכלל וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאן אמרה ליה הכא דמאי דאמר כלי עצם איכא בינייהו ר"ל טומאה דאורייתא וי"ל דס"ל למקשה דאי לית לכלי עצם כ"א טומאה דרבנן לא מסתבר לומר לדמותן לכלי מתכות שיטמאו עד שלא נגמר מלאכתן והואיל וקאמר כלי עצם איכא בינייהו ע"כ צ"ל דכלי עצם אית להו טומאה דאורייתא וכן משמע נמי מלישנא דרב נחמן דאמר כלי עצם ככלי מתכות משמע דשוה ממש לכלי מתכות לכל דבר אפי' לטומאה דאורייתא וא"ל כיון דס"ל לרב נחמן דכלי עצם דינן ככלי מתכות א"כ פשוטיהן דכלי עצם נמי ליטמאו דומיא דכלי מתכות ובמתניתין דכלים תנן פשוטיהן טהורין הא פרש"י בפ"ק דשבת דטעמא משום דכלי עצם ילפינן מוכל מעשה עזים וברישא דקרא כתיב בגד ועור ואם כן איתקוש לבגר ועור ובגד ועור איתקוש לשק בפ' שמיני:

ד"ה שאר בהמה וכו' וא"ת דבפרק במה אשה דריש דבר הבא מזנב הסוס וכו' מבגד ועור וכו'. פי' דגבי טומאת מת בפרשת מדין כתיב בגד ועור וילפינן בג"ש מבגד ועור דכתיב גבי שרצים וגבי שרצים אתרבי התם דבר הבא מזנב הסוס וכו' א"כ יש לתמוה על דברי התוס' שמקשו בתר הכי וא"ת והכא תיפוק ליה מהתם מבגד ועור והיאך נילף כלי עצם דשאר בהמות מג"ש דבגד ועור דשרצים גופייהו מנלן וי"ל דה"ק דנילף דכמו דלענין כלים הנעשים מהשיער דומים שאר בהמות לעזים דהא מרבינן מנ"ש דבגד ועור דבר הנעשה מזנב הסוס ה"ה לכלים הנעשים מעצם דומים שאר בהמות לעצם עזים אבל דחוק הוא:

ד"ה אי ר' יהודה אע"ג דלא החמיץ וכו' ופריך ליה מהא דפליגי בכדי מדתו ולא יותר. ר"ל אבל אי הוה מעט יותר אפי' רבנן מודו דהוי פרי ומשני וכו' להודיעך כחו דרבי יהודה והא דלא אשמועינן כחן דרבנן דפליגי אפי' ביותר בכדי מדתו ופטרי פי' שם הרשב"ם משום דזה אינו שום חידוש דפטור ממעשר דסברא הוא שפטור ע"ש:

ד"ה השתא קשיא מאי משני וכו'. ר"ל ואמאי קאמר דברמא תלתא ואתו תלתא לא פליגי נימא דאחרים ס"ל כרבי יהודה דאפי' כדי מדתו מקרי פרי:

בא"ד וצריך לפרש וכו'. ר"ל הקושיא שמקשה משם בענין אחר ממה שפירש הרשב"ם:

בא"ד אי נמי משמע ליה דר"י מחייב וכו'. ור"ל אי נמי די"ל גם כן פירוש הרשב"ם דר"י דמחייב בכדי מדתו היינו לחומרא והא דפריך הכא אי רב יהודה אע"ג דלא החמיץ משום דמשמע ליה לגמרא דמדמחמיר רבי יהודה בכדי מדתו מדרבנן מכלל דברמא תלתא ואתו תלתא ופלגא לרבי יהודה חייב מדאורייתא אפי' בלא החמיץ וכיון דמדאורייתא מחייב משום דהוי פירא גמור אם כן אפי' לקולא הוי פירי ומתני' משמע ליה דאיירי נמי אפי' ברמא תלתא ואתו תלתא ופלגא לכך פריך שפיר זהו תוכן של דברי התוס' וק"ל:

כו.

בתוס' ד"ה כשהחמיץ וכו' לא דמי דהתם ליכא טעמא דחמרא אלא חזותא לבד ולא חיישינן בחזותא וכו' כצ"ל:

ד"ה וטעמא וחזותא וכו' ולמאן דלא גריס ברישא חסר קורטוב דהשתא לא קאי ר' יוחנן בן נורי אלא אסיפא כצ"ל:

בא"ד כלומר כי היכי דמודית לי ברישא וכו' אודי לי נמי בסיפא וכו'. ור"ל וכיון דקאמר כי היכי דמודית לי ברישא וכו' וברישא לא תלי מידי בטעמא כ"א בחזותא ולכך לא הזכיר בדבריו טעמא אלא מראה אע"ג דבסיפא תלי נמי בטעמא:

ד"ה התמד עד שלא החמיץ וכו' וא"ת לרב נחמן דחשיב ליה פירא וכו' כמאן לא כר' יהודה ולא כרבנן. פי' דהברייתא אתיא דלא כמאן דאי רבנן אפי' החמיץ לא חשיב פירא ומשיקו במים ואי ר' יהודה אע"ג דעדיין לא החמיץ כיון דסופו להחמיץ הוי פירא לרב נחמן ואין משיקו במים: