מדרש תנחומא שמיני א

א. [ עריכה ]
זה שאמר הכתוב, שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה). מי היה. זה אהרן שנאמר, ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה. אמר להם משה לאהרן ולבניו, שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם. ושמרתם את משמרת ה', שכך שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבילות עד שלא הביא את המבול, כביכול. ומנין שנתאבל, שנאמר, וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו (בר' ו ו). ואין עציבה אלא אבל, שנאמר, ותהי התשועה ביום ההוא לאבל על ישראל כי אמר העם כי נעצב המלך על בנו (ש"ב יט ג). וכן עזרא אמר לישראל בשעה שהיו בוכין איש אל אחיו ואיש אל בנו, לכו אכלו משמנים ושתו וגו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם (נחמיה ח י). באותה שעה שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול, שנאמר, ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (בר' ז י). וכן הוא אומר לאהרן ולבניו, כשם שנתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו עד שלא הביא את המבול, אף אתם שמרו את ימי האבל עד שלא יגיע בכם. היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים. כמה שנאמר, שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועת ומשפט יודע לב חכם (קהלת ח ה), זה משה, שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמו' כט מג), מתקדש אני שם במכבדי. והיה משה משמש כל שבעת ימי המלואים. והיה מתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו, שנאמר, ונקדש בכבודי. ולא עשה, אלא אמר לאהרן, שמרו אבל שבעת ימים. אמר לו, למה. אמר לו, כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, כי כן צויתי. כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהן מדת הדין ונשרפו, שנאמר, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. בא משה ואמר לאהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דבר. במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכן אמר משה לאהרן, העת שאמר לי בקרובי אקדש, חשבתי כי בי או בך יפגע, ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך. וידום אהרן, היה לו הדבר לנחמה. לכך נאמר, שומר מצוה לא ידע דבר רע: