לדלג לתוכן

מדרש תנחומא וישלח ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ד.    [ עריכה ]
וישובו המלאכים אל יעקב לאמר, מיד ויירא יעקב מאד ויצר למה שני פעמים ויירא שלא יהרוג ויצר שלא יהרג שהיה יעקב גבור תדע שלשר הגדול רפש שנא' (הושע, יב) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו באותה שעה התחיל מבקש רחמים שנאמר הצילני נא מיד אחי, ראה גבורתו של יעקב מה כתיב בו ויקח יעקב אבן וירימה מצבה וכמה שעורה א"ר יוחנן שעורה כשינה של טבריה, התחיל לבן אומר ליעקב ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך וגו' יש לאל ידי, אמר לו יעקב אילולי שאמר לך השמר יש לאל ידך שתהרגני, בא אתה וכל אוכלוסיך אם יש בהן כח יתגוששו עם אבן הזו, וירימה, והוא הרימה מצבה כאדם שמעביר פקק צלוחית מן הצלוחית, ואף בני יעקב גבורים כמותו היו שכן הוא אומר להם ויאמר יעקב לאחיו לקטו וכי אחיו היו חד הוה ליה ולוי קבריה, אלא בניו היו והיו גבורין כמותו, כיון שפגע בעשו מה כתיב בו וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, בקש עשו לנשכו ונעשה צוארו של שיש לכך נקוד וישקהו שלא היתה נשיקה של אמת ויבכו למה בכו מלה"ד לזאב שבא לחטוף את האיל התחיל האיל לנגחו נכנסו שיני הזאב בקרני האיל זה בוכה וזה בוכה הזאב בוכה שלא יכול לעשות לו כלום, והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו, אף כך עשו ויעקב עשו בוכה על שנעשה צואר יעקב כשיש ויעקב בוכה שמא יחזור עשו וינשכנו, על יעקב הכתוב אומר צוארך כמגדל השן (שיר השירים, ו) ועל עשו נאמר שני רשעים שברת (תהלים, ג) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה הפלתי שונאיכם ולעתיד ואתן אדם תחתיך (ישעיה, מג):