מדרש תנחומא בשלח כז

כז. [ עריכה ]
ויעש יהושע כאשר אמר לו משה וגו', והיה כאשר ירים משה וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים, היו מתגברין. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בו (במדבר כא ח): ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו'. וכי שרף של נחושת ממית או מחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים, היו מתרפאין. ואם לאו, היו נמוקין. כיוצא בו (שמות יב יג): והיה הדם לכם לאות וגו'. וכי הדם מהני למלאך המשחית או לישראל? אלא בזמן שהיו ישראל נותנין מן הדם על פתחיהם, הקדוש ברוך הוא נגלה וחס עליהן, שנאמר (שמות יב יג): וראיתי את הדם ופסחתי וגו', ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. רבי אלעזר אומר: מה תלמוד לומר, וגבר ישראל, וגבר עמלק אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידיו למעלה, עתידין ישראל להגביר בדברי תורה, שעתידין להינתן על ידיו של משה. וכשהוא ממיך, עתידין להמיך בדברי תורה שעתידין להינתן על ידיו של משה. וידי משה כבדים באותה שעה, יקרו ידיו של משה כאדם שתלוין בידו שלושה כדי מים. ויקחו אבן וישימו תחתיו וכי לא היה להן כר או כסת אחת לישב עליהן! אלא ללמדך שהיו שרויים בתענית צבור. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. מכאן אמרו: שאין פוחתין משלשה בני אדם שעוברין לפני התיבה בתענית צבור: