מדבר שור יט
"א"ר יצחק למה תוקעין כו' אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן". הנה אע"פ שכתבו תוס' בשם ירושלמי ענין ערבוב השטן עי"כ, עכ"ז ע' פנים לתורה ונבאר בעה"י ע"פ דרכנו. וידויק למה נקט דוקא כשהם עומדין וכשהם יושבין, דלכאורה לא הי' לו לומר כ"א למה תוקעין וחוזרין ותוקעין לבד. ונקדים לזה דברי חז"ל בגמ' שם פ"ק דר"ה: "בית הלל אומרים: 'ורב חסד'ג מטה כלפי חסד, היכי עביד, רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר: 'ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו', ר' יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר: 'נושא עון ועובר על פשע'ה"ו. ויש להבין תוכן מחלוקתם, כי לא בענין המשל לבד יחלקו רק בענין של מציאות, והנהגה של משפטו העליון ית'. והנה רש"י פי' כובש את כף הזכיות, אבל יקשה דבקרא כתיב: "יכבוש עונותי "'ור"ח פי' דקאי ג"כ אעונות. ולע"ד לבאר באופן ציור מושכל דקאי על עונות כפשטא דקרא ומ"מ היא מדה טובה מרובה. ונבאר תחילה מעט מסגולת השופר, ולמה הי' במתן תורה קול שופר, ומה יחש יש לקול שופר של מ"ת לשופר של ר"ה עד שאנו מזכירים ענינו בשופרות: "בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת". אמנם סגולת השופר היא לעורר הכוחות הנרדמים וכמש"כ הרמב"ם בה' תשובהז, ואצל ישראל הוא לעורר כח הקדושה הצפונה כמו שביארתי כמ"פ. ומטעם שבתוך עומק הלב רצון של כל אחד מישראל נוטה לקדושה ולטוב מפני קדושת נשמתו וכמש"כ הרמב"ם בה' גרושין, ע"כ מועילה כפי' לדבר מצוה, שבאמת הוא הרצון האמיתי שלוח. ע"כ מ"ת שהי' ע"י כפיית הר כגיגית, ורצה השי"ת שיהי' ברצון גמור לשעתו, ע"כ תקע בשופר לעורר קדושה הפנימית של ישראל ויהיו מוכנים בנפש חפצה לקדושת התורה. והנה דבר זה הוא יסוד גדול לזכותן של ישראל, כי עי"כ מוכח שכל העבירות הן רק מסיבות צדדיות ולא מלבם, ע"כ הם מקבלים בנקל תיקון. והנה בזה שע"י השופר מתעורר כח הקדושה של הנשמה שבישראל מתחזק עי"ז כח האחדות בישראל, שכל הפירוד אינו כ"א מצד עניני הגוף אבל מצד עניני הנשמה "מי כעמך ישראל גוי אחד"ט. והנה מצד אחדות ישראל בסגולת נפשותיהם יש צד אחד שהוא מטה את ענין המשפט לכף זכות, אבל יש בו ג"כ צד שעי"ז יהי' נוטה ח"ו לכף חוב, לולא רחמי השי"ת וחסדיו שהקדים רפואה. הנה הענין של כף זכות הוא מפני שני ענינים, הא', שע"י שמתגלה כח הפנימי ניכר שעיקר הרצון הוא רצונו של מקום ב"ה, ונמצא העונות כמו שוגג ואנוס, והב' שע"י התאחדות קדושת הכלל פועל כ"ד מצוה שא' מישראל עושה שעי"כ מתרבה הקדושה בכלל ישראל, ונמצא שכ"א גורם במצוה אחת שיהיו כמה מצות עשויות והזכות מתרבה. אבל לעומת זה יש חסרון גדול שע"י חיוב הערבות הבא מכח אחדות הנפשות של כלל ישראל פועל ג"כ כ"א בחטאו על הכלל כולו, וע"י חטא אחד מתרבה כח הרע והטומאה עד שזה החטא או כיו"ב או חטא אחר קרוב יותר להכשל בו ח"ו ע"י התרבות כח הטומאה, לבד מה שלפעמים ע"י מה שא' רואה שחבירו עושה שלא כהוגן הולך גם הוא ועושה כן, אע"פ שזה החוטא לא כיון כלל שחבירו ילמד ממנו מ"מ הרי הוא ח"ו בכלל מחטיא את הרבים בלא מתכוין, וע"ז ידוו כל הדוויםי, כי הוא דבר העולה למעלה ראש בעוה"ר, כי מי יודע כמה יעלה החשבון של עניני גרמא כאלה, ועד כמה ענינם מגיע. אבל השי"ת שרוצה לזכות את ישראל נתן ע"ז רפואה והגנה, שחלק הטוב היוצא מכח ההתאחדות ישאר לזכות, והכח הרע יכלה כעשן ולא יזיק אל כח המשפט, כי מדתו ית' להטות כלפי חסד ו"מדה טובה מרובה ממדת פורענות"יא אלא שא"א שתהי' מדת הדין לוקה, אבל עצות מרחוק מביא השי"ת להצלת צאן מרעיתו. העצה הנתונה מיועץ פלא ד' ב"ה הוא השופר, שכפי מדתו הוא מכוון מדה כנגד מדה להציל ע"י צירוף הרהור התשובה הבא עמו מחומר הבא ע"י הערבות. והוא כשנבחון ענין חיוב השופר שהחיוב הוא שיהי' כ"א תוקע, אלא ששומע כעונה ושלוחו של אדם כמותו, והוי דומה כאילו הוא בעצמו תוקע. והנה התקיעה אע"פ שהיא מכוונת לכ"א לעצמו מ"מ ממילא זולתו שומע, והשופר בטבעו מחריד ומעורר את הקדושה שבנפש, נמצא שכמו שבחטא פעל להרע בלא מתכוין, כמו כן עתה בשופר דרך פעולתו ע"י כונתו לעצמו פועל ממילא בזולתו, וזה תיקון גמור אל הקלקול של גרם חטא לזולתו המסובב ממילא. שהרי אפי' בחילול השם גמור ח"ו כתב רבינו יונה בשע"ת שאע"פ שאמרו בגמ' שבחילול השם אין כח בתשובה לכפר כו' אלא כולן תולין, מ"מ אם יתחזק בקידוש השם שזהו היפך חילול השם, ובזכות הרבים יכופר עון ח"ה. שענין ח"ה הוא חטא הרבים המסובב עי"ז, כ"ה דעת הר"י בשע"ת ודעת רש"י (ודעת הרמב"ם בה' תשובה נראה קצת בא"א ואכמ"ל). א"כ בענין הערבות שהוא ענף מחטא הרבים, כיון שע"י השופר פועל שממילא יתוקן ג"כ זולתו והוא משתדל בזה כדי לעשות רצון קונו, מתכפר לו חטא זה, ונשאר רק החטא הפרטי כמו שהוא מצד עצמו, וחשבונו נעשה קל יותר. נמצא שבכח השופר יש ב' סגולות הפכיות, כח המעורר הקדושה הפנימית שעי"ז מתרבה הקשר והאחדות, והמצות עולות בחשבון הכללי כאילו הי' מזכה את הרבים ג"כ שהרי עכ"פ זכות הרבים מסובבת ממנו, והוא רוצה בכך כי כל ענין זכות הוא רצונו של איש ישראל כדי להתקרב לאביו שבשמים, וע"י שעושה מצוה שתוכנה הוא שתפעול על זולתו דרך פעולתה לעצמו והוא שב ג"כ, פועלת המצוה שנמחק ענין הגרם לגמרי, ונעשה החשבון מהעבירות רק בתורת יחיד כאילו לא נגע אל זולתו כלל. וי"ל שזהו רמוז בתקיעה ותרועה, כי התקיעה היא קול אחד, להורות על ענין האחדות שמצד הטוב, והתרועה היא קולות מפורדים זה מזה להורות שמצד הקלקול הם פרודים זה מזה כי אין כ"א מישראל רוצה שחבירו יחטא, אע"פ שעליו גבר יצרו, מ"מ כיון שעיקר רצונו הוא שלא יחטא אע"פ שהוא חוטא מתגבורת היצר, כל חפצו שחבירו לא יחטא, ע"כ ע"י זכות השופר נעשה חשבון העבירות בפירוד. ומזה נראה עד כמה גדול חטא שינאת חנם ח"ו וכמה גדולה מצות "ואהבת לרעך כמוך". כי כ"ז הזכות לא שייכת כ"א כשאוהב את חבירו והוא רוצה בטובתו א"כ ודאי אינו רוצה שיחטא ויענש, אבל במצוה שהוא עושה, כיון שהוא אוהב את כ"א מישראל הרי הוא רוצה שעי"ז תסובב זכות לכ"א, ע"כ כ"מ שנמשך מהעבירה אינו עולה בחשבונו וכ"מ שנמשך מהמצוה עולה. אבל אם ח"ו נשתרש בלבבו שינאת חנם על חבירו והוא רוצה בתקלתו, אז נהפוך הדבר, כי בכל מה שישיג ע"י מהזכות לא ניח"ל, וה"ז דומה לעושה מצות ומתכוין שלא לצאת דלא יצא אפי' למ"ד אין מצות צריכות כונה, ובעבירה שעושה כיון שגברה השינאה על חבירו והוא רוצה ח"ו בכשלונו א"כ ניחא לי' במה שיכשל, א"כ הוא נחשב על חשבונו, א"כ א"ז כ"א מריע לעצמו. ע"כ אנו אומרים בסוף המזמור הנהוג לומר לפני התקיעות: "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם כי לאלהים מגיני ארץ מאד נעלה". קורא את ישראל בשם "נדיבי עמים" על שם המדות הטובות הטבועות בהם מורשה מאבותיהם, ואהבת חסד היא מורשה לקהלת יעקב, א"כ כ"א מישראל רוצה בזכות חבירו, שהם "עם אלהי אברהם" שאברהם הי' מרכבה למדת החסד והיתה כל מגמת חפצו לזכות את העולם כדחז"ל ע"פ: "אהבת צדק ותשנא רשע"יט, "אהבת לצדק בריותי ושנאת מלחייבן". "כי לאלהים מגני ארץ מאד נעלה", שהמגן והעזר שהשי"ת פועל הוא נעלה ונשגב מאד, שהוא כולל ב' הפכים, שלצד הזכות כח האחדות גובר, ולצד החוב כח הפירוד גובר. והיינו מצד מדתו של אברהם שאהב לזכות את הבריות ושנא לחייבם, ובניו ג"כ הולכים בדרכיו, א"כ בכל הזכיות שמסובבות על ידם ניחא להם, ובהחובות והעבירות לא ניח"ל, ע"כ אלו עולות בחשבון ולא אלו, וזו הגנה גדולה ונפלאה שנעשית בענין אלהי. והנה חז"ל אמרו ע"פ "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" "איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה", ו"החודש מתכסה" פי' רש"י הלבנה כדאמרי' כ"ד שעי מכסי סיהרא. וצריך ביאור במה תלוי ענין השופר ופעולתו במה שירח מתכסה, ואיזה רמז יש לענין הפנימי של ר"ה מה שהירח מתכסה בו. והנה במדרש אי' עוד דרך משל ומליצה, שהשטן מבקש קטיגוריא על ישראל, אומר שהשמש וירח יעידו והולך לבקש את הירח ואינו מוצאה שהרי היא מתכסה ונשאר רק ע"א ואין קטיגוריא שלו מתקבלתכג, וראוי לתן פנים לאלו הדברים שהם עמוקים מאד. אמנם מדרגת השמש והירח, ידוע שהיא מענין מי שאורו בא לו מעצמותו שהוא דוגמת השמש ומי שמקבל אור מאחרים הוא דוגמת הירח, ואצל כל אדם ישנן בחי' כאלה וכענין דברי הגר"א ז"ל שכל אדם עושה גלגלים של מערכה שלו ע"י מעשיו והם לגבי' בחי' שמים וצבאותםכד. ועפ"ד נבין כי יש בחי' שמש וירח בקדושה ויש לעומת זה בקליפה, כדאי' בזוה"ק, שעל חמה ולבנה דקדושה נאמר: "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים וגו"'כה, ועל דקליפה נאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה"כוכז. ואע"פ שיש בזה דברים כוללים ועמוקים מאד, ע"כ יש כיו"ב בכל אדם, שענין פעולתו שפועל עליו מצד עצמו ומעשיו וחכמתו הוא ענין חמה שלו, בתורה ומצות לטוב ובעבירות להפכו, וכל מה שמקבל ע"י הצטרפותו לזולתו ואין לו ענין זה מצד עצמו הוא בחי' לבנה שלו. והכל רשום בחמה ולבנה הכוללים, שע"י השגחת אל עליון ב"ה נתנו בהם כוחות להשפיע טוב ורע, והכל נערך ע"פ מעשה בנ"א ע"פ מדת המשפט. ומצינו ?יומם השמש לא יככה וירח בלילה", ומזה נבין ג"כ אפשרות ההיפך. והנה כדי למלאות סאת החובות השטן מבקש קטיגוריא משני הצדדים, מצד תכונות העונות ופגמיהם וקלקולם בנפשות החוטאים עצמם, ומצד פעולתם על זולתם כענין הערבות. והנה נתן השי"ת עצה ע"י השופר שנמחק זה החלק של הגרם, ומ"מ בענין הזכיות, הזכות של גרם הקדושה ע"י מצות הולכת ומתרבה. והטעם שהכל הולך אחר אמתת הרצון, כי ריבוי הזכיות רוצה כ"א מישראל בהן, אבל ריבוי העבירות שכל עצמן אינו עושה אותן כ"א מצד התגברות היצר, אינו רוצה כלל שיתרבו ע"י אחר, ע"כ נחשבת הזכות בחשבון האחדות, והחוב בחשבון הפירוד שחשבונו אינו עולה כ"כ. ובאמת מצינו שזוהי אחת מהעצות היותר נאמנות להרפות כח הדין, שלא יהי' נידון כל אחד כי אם לפי מה שגרם לעצמו, אבל באמת אי אפשר דבר זה כי אם ע"י תשובה ותחבולה אלהית. וי"ל שהגלות באה ג"כ לצורך עצה זו, שענין הגלות הוא הפיזור והפירוד וכמש"כ: "ואתכם אזרה בגוים"כט, והיינו שכ"ז שהם באחדות במק"א החשבון בולט יותר שיהי' דוקא לפי ענין האחדות, ופועל כ"א על חבירו יותר, אבל כשהם מפוזרים אין פועל כ"כ אחד על חבירו, ע"כ נעשה החשבון קל יותר. וי"ל שיש עוד תועלת מהגלות, שאפי' על חלק העבירות שמסובב שלא בדרך סגולה מא' על כ"א, מצד טבע החברה שא' לומד מחבירו מעשיו הרעים, מ"מ בגלות כיון שהם מעורבים באוה"ע שכל מעשים רעים שבעולם יש ללמוד מהם, אין נחשב כ"כ על חשבון ישראל זה הלימוד. וכענין דאמרי' בספ"ג דבבא בתרא גבי היזק ראי', פותח אדם ברה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מפני שבלא"ה בני רה"ר מסתכלין בול, וה"נ כיון שכבר רואה מעשים רעים מאוה"ע, אינו עולה כ"כ על חשבון הגרעון של ישראל. וזוהי העצה הנהוגה ג"כ כשנופלת דליקה ח"ו שמפרידים בית אחד מחבירו כדי שלא תתפשט האש. וכמ"כ נתן השי"ת כח בשופר שע"י יהיו נחשבים לענין הגרם היוצא מהעבירות כמפורדים, כאילו היו כ"א מעמים שונים. וי"ל שזה ג"כ כלול בפסוק "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם"יח, שע"י כח השופר שאמר תחילה "עלה אלהים בתרועה"לא, נעשה לענין החובות כאילו היו נדיבי עמים מיוחדים שאין יחס בין אחד לחבירו. והזכיר לשון נדיבות, מפני שבאמת נופל ענין נדיב למי שמתנדב לאיש זר להיטיב לו, אבל המטיב לאחיו ולבנו עדיין א"ז נדיב כ"א בהשאלה, ע"כ אמרו חז"ל ע"פ: "בת נדיב"לב "בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב" שהי' גומל חסד לכל באי עולם שהיו נכרים ועובדי ע"ז כדי להטיב להם באחריתם. ועפ"ז כאשר נבחין מעלת ישראל איך שהם באחדותם שהם כנפש אחת, לא יתכן כלל עליהם שם נדיבים, אע"פ שב"ה ישראל זהירים במצות צדקה ונותנים וחוזרים ונותנים, אבל הוא דומה כאדם שנותן לבנו ולאחיו. אלא שהיא מעלה גבוהה יותר ממדת הנדיבות, שהרי עיקר אחדותם של ישראל בא ע"י מה שהם דבקים בשמו ית' ע"י תוה"ק, וזהו עיקר החיים האמתים כדכתיב: "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום". אבל כשהצורך נותן להבחין את ישראל בתורת יחידים, א"כ מדת הצדקה שהם מצויינים בה נשארת מדת נדיבות, ע"כ אמר "נדיבי עמים נאספו", שנקרא להם שם נדיבים וכאילו הם עמים מקובצים שלא יפעול כ"א על חבירו להרע. אבל לענין הזכות השי"ת רואה אותם כאילו הם מאוחדים באחדות גמורה, "עם אלהי אברהם", שפרסם אחדות השי"ת ועי"כ נקראו ישראל "גוי אחד"לה, ו"אחד הי' אברהם"לו, "כי לאלהים מגני ארץ מאד נעלה" שתופס המגן והזכות משני צדדים. ויש לכוין דבר זה ג"כ בדחז"ל בברכות: '"ותאמר ציון עזבני ד' וגו' התשכח אשה עולה וגו" ... אמרה לפניו (כנסת ישראל) רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה 'גם אלה תשכחנה'לז, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה 'ואנכי לא אשכחך'", שכבר דקדקו ע"ז המפרשים. ולפ"ד יתבאר כי ענין השכחה האמור כאן א"א לומר ח"ו למעלה כלל, רק הוא מענין ההנהגה שלא יעשה רושם בהנהגה, זה נקרא שכחה. והנה השי"ת מזכיר לנו זכות של דור המדבר כמו שכתוב: "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"לט, והנה לא הוזכר זה הפסוק כענין זכות אבות כי נאמר לשון נוכח על ישראל, משמע שיש לנו ממש חלק באותה זכות. וטעם הדבר הוא מצד אחדות נשמותיהם של ישראל עד סוף כל הדורות כולם אחוזים זב"ז, והקדושה שנעשית בדור אחד עושה רושם בכל דור ובכל אחד מפרטי אישי ישראל, לבד שיכין עצמו קצת לקבל הרושם ההוא. ע"כ אמר השי"ת שלא שכח לנו זכות דור המדבר, שהבטחון הגדול שלהם פעל קדושה ג"כ על נפשותינו, ודבר זה נוהג לעד לעולם כי כן חק מדה טובה שעומדת לעד. וכיון ששמעו ישראל כח אחדותם של ישראל, שעי"כ פועלת אצלם הזכות הנעשית מכמה דורות שלפניהם ואינה נשכחת לעד, חרדו שלא ישתכח ח"ו ג"כ מעשה עגל שיהי' ג"כ פועל על הדורות כאילו הם עצמם היו באותו חטא. אמר השי"ת שלא כן הדבר, כי לענין הרעה חק נתן השי"ת שלא תתפשט כ"כ, ולא יחשבו ישראל באחדות לענין חטא כמו שהם חשובים מאוחדים לענין זכות. ע"כ יעבור הרושם מענין החטא ולא יפגע בדורות הבאים, כשלא יהי' מעשה אבותיהם בידיהם וינערו כפיהם מהמדות הרעות שגרם חטא העגל, ורושם הזכות ישאר לעד לעולם. ונבאר בזה מקראי קודש אלה: "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב. עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע"מ. כי נודעו דברי הרמב"ן ז"ל: מעשי אבות סימן לבניםמא, ועל יוסף בפרט אמרו חז"ל במדרש: "כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון ... ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות"מב, וכל ישראל נקראו על שם יוסף כמו שנאמר: ?נוהג כצאן יוסף", א"כ תשועתו של יוסף שהיתה בר"ה שהוא יום הדין, ודאי יש בה סימן לדורות לתשועתן של ישראל ביום הדין הזה וזכותן והרחקת קטרוג מהם. והנה חז"ל אמרו בסוטה שישועת יוסף היתה ע"י שהי' חק במצרים דמאן דלא גמיר ע' לשון לא יעלה לגדולה, בא גבריאל ולמדו ע' לשון. ונלע"ד שיש כאן רמז גדול לדורות על זכיותיהם של ישראל שיעלו מבית האסורים של עונותיהם בר"ה כמש"כ: "בני אדם יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל", שרומז על האסורים בידי עונותיהם שהשי"ת פודה אותם ע"י חסדו, ומקבל מהם המועט כמרובה ועושה חשבון להקל מכל צד. והנה לפמש"כ הזכות נובעת מכח זה שיש בישראל כח האחדות לענין הזכיות, שנחשב על כ"א כ"מ שגרם בכל מצוה שעשה להוסיף ג"כ קדושה לחבירו, וכח הפירוד לענין העבירות, שע"י תשובה אינו נחשב לו מה שגרם לחבירו כיון דלא ניח"ל בזה כלל. והנה בעצם כח הפירוד מיוחס לאומות העולם כמש"כ גבי עשו "נפשות" וכח האחדות מיוחד לישראלמז, והקב"ה עושה חסד עם ישראל שנותן להם ג"כ זכות זו של פירוד במקום שהוא לטובתם. ובודאי כשהקב"ה נותן יפוי כח של הפירוד כדי שלא יקטרג המקטרג, הוא נותן פירוד גמור, לא רק כמו פירוד של אישי אומה אחת שג"ז נחשב פירוד נגד אחדותם של ישראל, כ"א גם פירוד כאילו הי' כ"א עם בפ"ע, כדי שלא יפגעו בו כלל מעשים רעים של חבירו כשעושה תשובה. והדין נותן כן בישראל, כי אוה"ע שרצונם לפעמים לרע והם רוצים ג"כ בחטאיהם של חבריהם, יש להם עכ"פ איזה יחש, אבל ישראל כשעושה תשובה, ניכרת למפרע קדושת הרצון שלא ניח"ל כלל בחטאו ומכ"ש בחטא אחרים, ע"כ הם נחשבים לענין החטא כאילו היו מעמים מפוזרים. והעד ע"ז הוא הגלות שנעשתה ג"כ לתכלית זו, שהרי פזר השי"ת אותנו בין כל העמים כארבע רוחות השמים, לתן מקום למדת הרחמים לומר שהם נחשבים כאומות מפוזרות כ"א בפ"ע, ואין א' פוגע בחבירו ע"י מעשים רעים שגרם שיעשה חבירו כיון דלא ניח"ל. והנה נודע שצורת כל אומה ניכרת בלשונה שהלשון היא לפי הטבע הכולל של האומה, ע"כ יוסף שהי' הא' הכולל קדושת כל ישראל שהרי כל ישראל על שמו נקראו, בא גבריאל ולמדו שבעים לשון שיהי' כולל בתוכו ג"כ כח הפירוד מכל האומות, להורות שלענין החובות יחשבו כמפורדים. וי"ל דה"ט דאמרי' בגמ' דלא גמר עד שהוסיף לו אות ה' בשמו וגמרמה, והיינו כי נודע דחז"ל ע"פ: "כי ביה ד' צור עולמים" שהעוה"ז נברא בה"א ועוה"ב ביו"ד, והנה יוסף שהי' דבק באחדות מאד לא הי' ראוי כלל שיחול בו ענין הפירוד, וענין הפירוד הוא עיקרו בעוה"ז, כי לעוה"ב ניכרת אחדותם של ישראל כל הנפש הבאה לבית יעקב, וכמו שהי' בשעת מתן תורה שהי' כענין עוה"ב שנאמר: "ויחן שם ישראל". וע"י שהוסיף לו שם ה' בשמו שבה כלול כח עוה"ז שהוא עלמא דפירודא, חל בו הכח לקבל ג"כ כח הפירוד לשעה שיצטרך, כדי שיהי' מוכן להגין על ישראל מב' הצדדים. וזהו עצמו ענין שהירח מתכסה בו, להורות שהפעולה שקיבל זולתו ממנו שהוא כענין ירח, זה אינו נגלה לקטרג עי"ז מפני כח התשובה והשופר שהוא כתריס בפני זה הקטרוג. והוא שם יעקב וישראל, שנודע שהמעלה העליונה נק' ישראל והנמוכה יעקבנב. י"ל שעיקר דרך הגבוה והנמוך בישראל הוא, כשהם נאחדים בכח אחדות ונערכים לגוי אחד אז הם במעלת ישראל, וכשהם נחשבים כ"א בפ"ע הם בשם יעקב, וז"ש: "מי מנה עפר יעקב"נג, כעפר הנמנה שהוא חול שכל גרגיר הוא בפני עצמו. ע"כ אמר: ?תקעו בחדש שופר", קרא ר"ה חודש, ע"ש כח החידוש שנתן השי"ת בכח הזמן לתועלת הנפשות ותקנתן. כמו שביארתי במק"א שהוא ע"ד דברי רבינו יונה באגרת התשובה, שהבע"ת עונותיו מכבידים עליו ואינו יכול להתיצב לפני ד' ללכת בדרכי קודש, ע"כ צריך שיחשב כאילו היום נולדנד. אבל זה החשבון א"א להצטייר מפני כובד העונות שמעבים את הטבע ומטמטמים את הלב, אבל בר"ה שהוא תחילת מעשה השי"ת בבריאת העולם, והי' האדם מחודש בנשמה חדשה, בנקל מתעורר זה הכח, להקל על האדם שיהי' מחדש כוחותיו לעבודת השי"ת כאילו לא נתלכלכה נפשו כלל בשום דבר חטא. ודבר זה פועל השופר להשלים, שמעורר כח הנשמה בחידושה שהיא טהורה. אבל זה מועיל רק להקל חשבון העונות מצד עצמם, כיון שנראה מצד קדושת הנשמה שהי' כעין שוגג ואנוס ולא מלבו, אבל צריך עצה שיהי' החשבון מתמצה מצד חשבון ההיזק הכללי הנגרם ע"י כל חטא וחטא, ושעכ"ז יהי' נחשב כח האחדות לענין הזכיות. והנה החגים והשמחה כתב הרמב"ם במו"נ שהוא כדי להרבות האחדות ע"י ריעותנה, ובטבע האדם נח לחבירו כשהוא שבע, משא"כ כשהוא רעב פניו זועפות וטוב לו הפירוד והבדידות. והנה נתן הקב"ה בחסדו כח בשופר זה שיהי' "בכסה" בחג שהירח מתכסה, להורות שמה שפעלנו על זולתנו לא יזכור עוד לענין החוב. ומ"מ הוא "ליום חגנו", שמורה כח האחדות, שלענין המצות יעלה בחשבון הכל, כ"מ שגרם ע"י קדושת המצות שיהי' אחר ג"כ עובד את עבודת השי"ת, וזהו מפני שהשופר מורה את כח הפנימי שרצונו להיטיב ולא להרע. ושמא תאמר איך יתכן שימצאו שני הכוחות יחד, כח הפיזור לענין חובות, וכח האחדות לענין זכיות, ולא יהיו מכחישים זא"ז. אמר: "עדות ביהוסף שמו", כבר שם השי"ת עדות זו לדורות הבאים ע"י יוסף שכולל כל ישראל שנקראו על שמו, שהי' אחד שכולל כח הרבים והי' כח האחדות גובר בו כ"כ עד שגמל חסד עם אחיו שגמלוהו רעה מפני שהכיר כח אחדותם. ומ"מ באה ישועתו בר"ה ע"י מה ש"שפת לא ידעתי אשמע", היינו כל ע' לשון שהן חותם פירוד של כל האומות, והיינו להורות שאם ח"ו יעשו ישראל מעשי אומות בחטאים, יחשב אצלם ע"י תשובה כאילו הם נפרדים ולא יעלה לחשבון מה שנגרם ע"י חטאיו של כל אחד ואחד. וע"ז אמר: "כי חק לישראל הוא", ואמרו חז"ל ד"חק לישנא דמזוני הוא"נו, כשהקב"ה נותן שפע ושכר בעד המצות, הוא רואה אותם במעלת ישראל ועולה לחשבון מה שפעל כ"א בקדושת מצותיו. אבל "משפט" כשבא להשפט עמם על חטאיהם, אז הוא ?לאלהי יעקב" שמורה על ערך כל יחיד בפ"ע כמו שהי' יעקב נקרא בשם זה כ"ז שהי' יחידיי ולא נולדו ממנו השבטים עדיין, שאח"כ נקרא בשם ישראל. וזה הכח נתגלה ביוסף "שהי' זיו איקונין שלו דומה לו"נז, ע"כ בעבור כח האחדות ידע לה"ק שהיא כוללת כל הלשונותנח, ובשביל כח הפיזור ידע כל ע' לשון. והנה יעקב אבינו נקבר בא"י ע"י מה שידע יוסף לשה"ק כדחז"ל בסוטהמה, וזהו רמז לבניו שיגאלו ע"י כח אחדותם בצירוף המצות, וינצלו מקטיגוריא ע"י כח הפיזור שבעונות כמו שלא פעלה על יוסף קטיגוריא של שר המשקים שאמר אפי' לשוננו אינו מכיר, ע"י מה שנתגלה שהי' בקי בע' לשוןנט. וזהו דאפליגו ר"א וריב"ח ב"רב חסד מטה כלפי חסד", אם הוא כובש או נושאו. ולע"ד אין המשל כאן ע"ד כף מאזנים, דא"כ צריך לדחוק בענין כובש מלשון המקרא שאמר: "יכבוש עונותינו"ד. אלא הכונה היא ע"ד שנאמר בעונות: "כמשא כבד יכבדו ממני"ס, א"כ העבירות מכבידות על קדושת הנשמה ומכשילות כחה, וצריך עזרת השי"ת שתוכל לעמוד ולא תאבד ח"ו. והנה כובד המשא נבחן בב' פנים, במשא ובנפח, כדאמרי' בפ' השוכר את האומנין: "מפני שהנפח קשה למשאוי", ע"כ חייב כשהתנה על משקל ידוע מתבואה והביא תבן, כדאי' בח"מ סי' ש"ח. והנה כובד העצם הוא דבר שאינו ניכר למראית עין וכובד הנפח ניכר למראית עין, ע"כ דומה מי שפוגם בפ"ע לנושא משא כבד שקטן בכמותו, והפוגם לזולתו כנושא משא גדול של דבר שיש בו נפח. והנה להקל המשא מהנושא אם הוא דבר מוצק וכבד בעצם, אין דרך אחר כ"א לתן ידו ג"כ לישא עמו משאו ובזה נעשה המשא קל עליו. ואם המשא הוא בעל נפח, שהנפח מכביד הרבה, יש תרופה לדחוק הרבה עד שיקטן הנפח, כמו מי שנושא אגודה גדולה של תבן, שע"י דחיקה גדולה בכח גדול אפשר להקטין הנפח ולא יהי' משאו מיגע אותו כ"כ. ויש רמז ע"ד מוסר במשנתנו: ?המוציא תבנו וקשו לרה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו"סב, שמ"מ כשעושה העונות הקלים בעוה"ר בפרהסיא, הרי הוא חוטא ומחטיא, ועולה הנפח הנראה למראית עין גדול מאד ומכביד ג"כ ומיגע את הנפש. אבל ע"י תשובה וסגולת השופר השי"ת עושה ב' הסגולות. כי ע"י התשובה שבאה מעומק הלב ונתגלה שהכל בשוגג, נעשה עצם החטא קל, וכביכול הקב"ה נושא עם האדם את החטא, שממליץ יושר עליו שבא מכח תגבורת היצר, וכמש"כ: "ואשר הריעותי וגו"'סג. וע"י שרצון האמיתי הוא לזכות את זולתו ולא לחייב, עי"כ נקטן הנפח שהוא מה שפעל זולתו, כיון שרצונו רק בטובת זולתו א"כ אין רצונו כלל לחייבו. ע"כ אמר: "בכסה ליום חגנו" כי החג נקבע להורות ולגלות האחדות והאהבה, א"כ הוא חפץ רק בטובתו ולא בכשלונו, א"כ לא נתכוין כלל למכשול. וזהו דפליגי ב"רב חסד, מטה כלפי חסד", באיזה אופן תהי' ההטי' כשהכף שקול, ח"א כובש, שנוטל הנפח ואינו מעלה לחשבון הקלקול שגורם באחרים, וח"א נושא, שמקיל העונות ע"י מה שמורה שהכל בא מאונס היצה"ר ולא מרצון האמיתי, ע"כ נעשים קלים והזכיות מכריעות. וע"ז בא רבי יצחק ללמדנו "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן"א. כי התקיעה מורה על כח האחדות שהיא קול אחד כמש"כ, והתרועה על כח הפירוד, ע"כ אנו מעוררים כח הרחמים ע"י שיחשב לנו הזכיות בכח האחדות, והחובות בכח הפירוד. אמנם כשהם יושבים שאז אין עסוקין בתפילה והם מקובצים יחד לעשות מצוה אחת, זה מורה על כח האחדות שאנו רוצים ביותר לעורר כח האחדות בענין המצות שיצורף מה שכל אחד פועל על חבירו לטובה, אבל מריעין ג"כ כדי להורות שלא יזכר לרעה כ"א כח הפירוד, כמש"כ: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם"סד, ונמצא שעיקר הכונה בישיבה היא על התקיעה. וכשהם עומדין להתפלל שאז מתיחד כ"א בשלמות שלו, וכדאי' בירושלמי: "כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו"סה, מורה התפילה על כח ההתיחדות של כ"א בפ"ע, וזהו להורות על כח הפירוד בענין החובות, בענין שאין ראוי שילמוד כל אחד מחבירו כ"א מה שהוא כהוגן ולא מה שאינו כהוגן, וע"כ תקנו תפילה בלחש כדי שיתודה כ"א ולא ידע חבירו וידויו, והוא ג"כ כדי שלא ילמוד אחר ממנו שמפני זה "חציף עלי מאן דמפרש חטאי"'סו. והוא כדי לערבב את השטן שאינו יודע איך יאחוז קטיגוריא שלו, אם בכח אחדות העבירות, התרועה והעמידה מבטל, שמורה פירוד לענין זה, ואם יקטין ע"פ זה ג"כ חשבון המצות, התקיעה והישיבה שלא בשעת תפילה מבטל, ע"כ פיו נסתם ואינו יכול לקטרג. וזהו שאמרו שרוצה להביא ב' עדים השמש והירח, היינו הפגם של עצמם שהוא כענין השמש שאורו מעצמו, ותלוי ג"כ בכח השמש, והפגם שפועל על חבירו שעולה החשבון מרובה. מה עושה הקב"ה, מכסה הירח, ע"י שנראה רצון הפנימי של ישראל שרק טובות יחפצו, ונמצא שגם בהם נמצא כח הפיזור בענין בחינת העונות. וזהו שאמרו בזוהר שנרמז כל ענין של הקטיגוריא של שרו של עשו והשי"ת נתן עצה ליעקב ע"י התורה שהיא האם המישרת, והעצה היתה ע"י שלבש בגדי עשוסז, והיינו שנמצא ג"כ כח הפירוד בכח ישראל שעצם כח הפירוד שייך לעשו, מ"מ כיון שבאמת לענין עבירות אין רצון של כ"א מישראל כלל שיחטא חבירו, נמצא שלענין זה בגדי עשו עולים לו ועי"כ הוא משיג הברכות, וכמ"כ ישיגו זרעו הברכות ביום הדין הקדוש, להחקק בספר חיים ועם צדיקים יכתבו. וזהו שאמרו חז"ל ע"פ: "וירח את ריח בגדיו"סח ריח בוגדיו כו'סט שרומז על בע"ת, שהבגדים רומזים על הפירוד הדרוש לעבירה לצורך התשובה, ועי"כ אין הדלת ננעלת לפני בע"ת. שאם הי' ח"ו נחשב למחטיא את הרבים, הרי הוא מכלל הדברים המעכבים את התשובה שאין מספיקין בידוע, אבל ע"י בגדי עשו נתגלה שאינו כן, ומתקבל בתשובה ופותחין לו שע"ת ועולה לריח טוב, כמש"כ: "ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".
לבאר עוד באופן אחר פסוק: "נדיבי עמים וגו"' ויחוסו לתקיעת שופר
בהקדים לתן הסבר ע"ד המבואר בזוהר שכתבתי לעיל בענין רמז הפ' דברכת יעקב שמעשה אבות סי' לבנים, כמו שיצא עשו לצוד ציד והיתה עבור זה נשקפת ח"ו סכנה ליעקב, כי אם הי' מתברך עשו ח"ו הי' דוחה את יעקב עד מאד, וע"י שנתנה רבקה אם יעקב עצה ליעקב זכה בברכות, והיתה העצה ע"י מה שלבש בגדי עשו החמודותסז. ולע"ד רמז הדברים כך הם, דזה נודע לכל דאפי' לפ"ד יצחק שעשו ראוי לברכה, מ"מ ידע שאינו במדרגת יעקב כלל. שהרי ראה את יעקב יושב אוהלים והוגה בתורה וזה עוסק בדברים ארציים. אלא שיצחק חשב הרי שני מיני שלמיות. יש שלמות האנושית מצד השכל האנושי, שנכללים בזה כל המצות שבין אדם לחבירו, וצדקה וגמ"ח, וישובו של עולם להיטיב לבריות שזהו באמת בכלל גמ"ח כמו גשרים ושוקים וכיו"ב, ומעלת יעקב היתה למעלה מזה, שהי' איש אלקים מסור לעבודת השי"ת למעלה משכל האנושי. וחשב שא"א שתהיינה ב' השלמיות נמצאות ביחד, ע"כ חשב לברך את עשו בשלמות האנושית, ויהי' מרבה לעשות צדקה וגמ"ח וכל מדות טובות אנושיות. ועפ"ז היו ישראל רחוקים מעסקי העולם, ורוב המצות שבין אדם לחבירו שהן עקרי השכליות היו אצלם למטה ממדרגתם. אבל רבקה ראתה שאם יהי' כדבר הזה, ידחק עשו רגלי יעקב בכל עניניו, ויצר צעדיו בעבודת שמים, ויעקב עצמו לא יוכל לבא לשלמותו בתכלית. ע"כ טוב שיהי' יעקב ג"כ מסובל בעול העולם, אע"פ שעי"ז תהי' מדרגתו קטנה מעט מהראוי לו בעבודת השי"ת, אבל ע"ז האופן יבא לכלל תכלית. עד עת קץ שיתוקן העולם בתכלית התיקון, והאומות יתוקנו מאד ויכירו כח קדושת ישראל ויראו גדולתם, אז יהיו הם עסוקים בעניני העולם לתן לישראל. ותהיינה באמת רוב המצות המעשיות שבין אדם לחבירו שייכות להם, כי בישראל לא יהי' אביוןעב ולא יהי' מקום לצדקה, ולא לגמ"ח של אמת "כי כימי העץ ימי עמי"עג, אבל באוה"ע יהי' שייך אצלם כ"ז. ודבר זה יצמח מכח מחשבתו של יצחק שהיתה על עשו, אך כיון שלא היתה בפועל, ע"כ מועיל שלא תצא לפועל עד שיהי' העולם מתוקן בתכלית. וע"ד הרמז, המדות האנושיות כמו צדקה וחסד שאוה"ע עושים הוא קטיגוריא על ישראל בעוה"ר, ע"כ נתנה התורה שהיא האם המורה דרך ישרה שלא יניח ידו מזו השלמות האנושית ואז לא ימצא עשו פתחון פה נגדו, כי הוא עוסק באנושיות כדי להתיהר וכיו"ב פניות אשר לא לד' הנה, וישראל עוסק בזה לשם שמים. וזה רמזה תורה שעשו יצא "לצוד ציד להביא"עד, ודרשו חז"ל אפי' מן הגזל ובאיזה אופן שיזדמןעה רק כדי להראות שיש בו אנושיות של כבוד אב, אבל יעקב אבינו הביא ע"פ עצת אמו היא התורה, שני גדיי עזים שהיו קרבנות ואכילה של מצוה כדחז"ל א' לפסח וא' לחגיגהעו, והיינו שעם האנושיות של כיבוד אב עסק בעבודת שמים. וזה רמזה תורה בלקיחת בגדי עשו, שהמדות הנה בגדי הנפש, והשכליות גם עשו ראוי אליהן וביותר ראוי כי יעקב יש לו עבודה רבה בעבודה תמה שלמעלה מהאנושיות, אך כדי שלא ימצא פתחון פה לקטרג גם יעקב שלם בזה. וי"ל דה"ט דתוקעין וחוזרין שאמר רי"צ כדי לערבב את השטןא, די"ל שרמז תקיעת שופר הוא לפרסום תיקון המעשים. אך לכאורה למה צריך פרסום, והרי "והצנע לכת עם אלהיך"עז כתיב, אבל הוא בשביל האומות שידעו שאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, כדי שילמדו מישראל כדאי' בזמר "ויאתיו" שבמוסף. ע"כ אנו מפרסמים קבלת עבודתו ית' בב' החלקים בשכליות אנושיות, ובשמעיות. ע"כ כשהם יושבים ואינם עסוקים עדיין בתפילה שהיא מיוחדת ביחוד לישראל, כדחז"ל: "אין לך תפילה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב"עח, רומז על קבלת עול מלכות שמים באנושיות דהיינו בגדי עשו, שבאמת אינם ראויים כ"א ליעקב, ומעומד בתפילה שמיוחדת ליעקב "הקול קול יעקב"עט, רומז לעבודה העליונה שהיא רק חלק יעקב, ובזה השטן מתערבב. ע"ז נאמר: "נדיבי עמים נאספו"יח, שישראל יש להם מעלת הנדיבות הראוי' לעמים ביחוד, שהרי באנושיות לכאורה הכל שוים, אבל הם ג"כ "עם אלהי אברהם"יח שהיתה כל נדיבותו של אברהם כדי להודיע שם ה' ית'. שמא תאמר מה יתרון יש במה שעוסק באנושיות לשם שמים, כיון שעכ"פ עושה הוא לטובת האדם להגין עליו מכל רעה המתרגשת לבא. לא כן, "כי לאלהים מגני ארץ מאד נעלה"יח, המגן והעזר בעניני הארץ שנעשה בעבור אלהותו ית' הוא נעלה בערכו עד מאד, יותר מכל האנושיות שעושין רק מצד אנושיות בלבד. ע"כ כשיכירו האומות לע"ל גודל מעלה זו, יודו כולם כי ראוי להכנע לישראל כדי ללמוד מהם דרך השי"ת, איך להתנהג בכל מעשה לשמו העליון ב"ה. ע"כ הקדים: "כי ד' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ וגו' יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"פ, וגאונו של יעקב אינו כ"א בעבודת השי"ת וזאת היא נחלת ישראל, והעיקר שאפי' במלכות הגוים שהיא ההנהגה הישרה, "אלהים ישב על כסא קדשו"פא להכיר אמתו ית'.
התעוררות מעט לתקיעות
בסדר הפסוקים הנהוגים בסי' קר"ע שט"ן: "ערוב עבדך לטוב וגו"'פב ?שש אנכי על אמרתך וגו"'פג. בנוהג שבעולם אדם עושה מסחר גדול ורוצה לקחת בהקפה צריך בטחונות, וכשאין לו מעמיד ערב. אבל הערב אינו רוצה לקבל ערבותו עד שיהי' בטוח שהנערב יוכל לשלם חובו, כגון שיהי' לו עסק טוב שבמשך הזמן יוכל לשלם הערבות. ע"כ אנו מבקשים מהשי"ת שיהי' כביכול הערב שנתקן לשנה הבעל"ט כל הדרוש, אבל הערב רוצה לדעת ע"מ אנו סומכים שיהי' בידינו לשלם. ע"ז משיבים אנו: "שש אנכי וגו' כמוצא שלל רב", וזהו דבר המספיק לשלם כי שמחה בעבודת ה' גדול ענינה מאד כנודע ע"פ האר"י ז"לפד.