מגלה עמוקות על איוב/מא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. ומה גם שנכזבה תוחלתו של אדם הרוצה להתגבר על זה הרשע בלי סיוע אלקי, בהיותו מכיר בעצמו שהוא מפחד ממנו אפילו בראייתו בלבד וכל שכן בהלחם עמו. וזהו ענין אמרו: הן תוחלתו נכזבה הגם אל מראיו יוטל, שהרי ראייתה של הס״א מטלת אימה יתירה לכל רואיה, אם אין הקב״ה שעוזרם וסומכם. וזהו שמצינו בענין הצדיק שהקב״ה עוזרו, שעליו נאמר: כי יפול לא יוטל כי ה׳ סומך ידו, שהוא כנגד אמרו בכאן: ״הגם אל מראיו יוטל״.

ב. ומ״ש אחר כך: לא אכזר כי יעורנו, זהו דרך אתמהה, כלומר: וכי מי שבא לעורר לזה הרשע להלחם עמו בלי סיוע אלקי, מהו חושב שלא יתנהג עמו באכזריות חמה ושטף אף, והלא זה אי אפשר בלי ספק, בהיותו זה הרשע ממש המקור עצמו של האכזריות, כי לכך נוצר וזה טבעו, כי אם בהיות הקב״ה עוזרו ללוחם עמו, שאז אפילו לרשע הזה לא יהיה לו כח לעמוד בפניו, כי מי הוא שיוכל לעמוד כנגד רצונו וכחו של בורא עולם, וזהו ענין אמרו: לא אכזר כי יעודנו ומי הוא לפני יתיצב.

ג. והנה שאע״פ שהרשע הזה הוא עריץ ואכזר ואין כח לכל בריה לעמוד בפניו, אעפ״כ אם האדם הנרדף ממנו יקדם את השי״ת בתפלות ותחנונים ויכוף לאלקי מרום בתשובה ובמעשים טובים, אין ספק שהקב״ה יכניענו תחת רגליו וישלימנו עמו, כד״א: ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, אויבו כתיב. וז״ש: מי הקדימני ואשלם, שהרי כל הנבראים אשר תחת כל השמים הם צריכים להשתעבד אליו ית׳ ולעשות רצונו על כל פנים, וזהו ענין אמרו בסיפיה דקרא: תחת כל השמים לי הוא. ־

ד. ומ״ש אחר כך: לא אחריש בדיו וגר, הענין הוא, לפי שכך היא דרכה וטבעה של הס״א, להתגאות ולהתפאר במה שאין לה, או ביותר ממה שיש לה, או במה שאין לה מצד עצמה כי אם מצד הקדושה שמראה לה פנים בעת הצלחתה. וז״ש: ״לא אחריש בדיו״, שר״ל השקרים שלו, והם ממש מה שקוראים מילאנטאדור״י בלעז, לפיכך אמר: ודבר גבורות, כלומר: הגבורות שזה הרשע מתפאר בהן בלשון מדברת גדולות ובפום ממלל רברבן. ומ״ש אחר כך: וחץ ערכו, ר״ל עד היכן מגיע חשיבותו וערכו בארץ החיים, כי מלת חין עולה כמנין חיי״ם, אלא שכתוב בנו״ן במקום י״ם, והוא דרך גריעות ולעג ובזיון.

ה. והנה כבר ידוע כי כשם שיש בבחינת העצמות פנים ואחוריים, כך ממש יש פנים ואחוריים בבחינת הלבושים. והרשע הזה מתפאר שלא הזיד שום בריה לנגוע בלבושו בבחינת הפנים שלו, וכל שכן בבחינת העצמות. וז״ש: מי גלה פני לבושו. ואמנם המאציל ית׳ כפל את רסנו של זה הרשע, כדי להעמידו בגבולו שלא יפרוץ להתקרב אל הקדושה יותר מן הראוי לו, כד״א: במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך, במתג ורסן דיקא, שהוא כפל הרסן הנזכר בענין, והם ב׳ כחות של גבורה המגבילים אותו שלא יצא לטשטש את העולם. והרשע הזה מתפאר, שאע״פ שהוא קשור ומוגבל בכפל רסנו, הכל מתיראים ומפחדים מכחו הגדול, ומי ערב את לבו לגשת אליו, וז״ש: בכפל רסנו מי יבא.

ו. ואמנם בנוהג שבעולם, אדם פותח את שפתותיהם של הסוסים והפרדים, כדי להסתכל בשניהם, לידע את שנות־הם, והרשע הזה הוא בעל כרחו הסוס והפרד של הקדושה. וז״ש: דלתי פניו מי פתח, שהשפתים הם כדמות דלתים והם בפנים, ומי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לפתוח את שפתיו כדי להסתכל בשניו, שהם הכחות הפנימיים שלו, שמטילים אימה יתירה על כל רואיהם מפני תוקפם וגבורתם, דאכלין ומדקין ומאבדין כל הנזקק למשמש בהם, וז״ש: סביבות שניו אימה.

ז. והנה מה שגורם את גאותו של זה הרשע, הוא ריבוי הכחות של גבורה שיוצאים ונמשכים אליו מצד הקדושה, כדי להגין עליו בכל זמן הצלחתו, וזה סוד: גאוה אפיקי מגנים. ועל ידי אלו הכחות הוא סגור וחתום מפני הצר הצורר ואינו מתירא מזולתו שיוכל להתגבר עליו, וז״ש: סגור חותם צר.

ח. ואותן הכחות הם כל כך רצופים עליו ומתדבקים בו, עד שלא נשאר שום מקום לרוח אחרת לבא ביניהם ולנגוע בו כדי להדקו. וזהו ענין אמרו: אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם. ועל רזא דא מצינו בגלית הרשע, שהיה לבוש בשריון קשקשים, שהם סוד אלו הכחות הרצופים, שהרשע הזה היה בוטח בהם, ולא היה מתירא משום אדם.

אך בעת בא עת מפלתו, הקדושה עצמה נתגברה עליו בכח ה׳ גבורותיה, שהם סוד חמשה חלוקי אבנים מן ״הנחל״, דאיהי רזא דבינה, על ידי הה׳ גבורות שיוצאות ממנה, וטבעו במצחו, במקום שלא היו שם אלו הכהות המגינים בתא דאמרן.

ט. והכהות עצמן, שרשן מחצוניות הקדושה אך לא מפנימיותה ח״ו, וזה סוד אמרו בסמוך: איש באחיו ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו, לפי שהם ממש מן האחוריים של הבינה שמאיר בהם ריבוע אהיה כזה: א׳ א״ה אה״י אהי״ה, שאותיותיו מתדבקות ומתלכדות זו עם זו, כדרך כל הריבועים של השמות כידוע. והחיצון הטמא אין לו הגנה והשפעה כי אם מן החצוניות הקדוש שהוא דין, ולכן עולה כמנין חו״ל וכמנין ד״ם, והטעם מובן יפה בתא דאמרן. אך הפנימיות הקדוש אינו נמשך כי אם לישראל, בסוד: אהיה שלחני אליכם, אהיה כטל לישראל, והוא שלוחם עם החצונים בה׳ גבורות הנזכרים, לשברם ולהכניעם תחת רגליהם.

י. ומ״ש אחר כך: עטישותיו תהל אור, סוד הענין הוא, לפי שעיטוש אינו אלא הוצאה מן הראש, קצת מן המותרות שלו דרך האף. והרשע הזה מקבל כל כך מן האור העליון בעת הצלחתו, עד שמוציא קצת ממנו דרך האף, ולכן: ״בעטישותיו תהל אור״ בכל סביבותיו. וגם הוא מוציא קצת ממנו דרך עיניו, ולכן: ועיניו כעפעפי שחר.

יא. ואמנם האור היוצא ממנו דרך החוטם והעינים, הוא דק מאד, לפי שמוצאו דחוק, אבל היוצא ממנו דרך פיו הוא הולך ומתקשה ומתעבה כל כך עד שמצטייר לצורת לפידים וכידודי אש, לפי שמוצאו בריוח, וז״ש: מפיו לפידים יהלוכו בידורי אש יתמלטו. וזהו הטעם שהכל צריכים ומוכרחים להתרחק ממנו, מפני הגבורות הקשות והחזקות שיוצאות מפיו. ולא עוד, אלא שזה הרשע הוא כל כך אכזרי לפי טבעו, עד שאפילו השפעת החסד שהוא מקבל מצד הקדושה, גם היא נהפכת לדץ הקשה בכלי מכוער שלו.

יב. ומפני אש לוהט שיש בראשו, יוצא עשנו דרך נחיריו, כי לכך נקראים ״נחירים״ מפני שמהם הוצאת הדינים וחרץ אף. ונמצא לפי זה, שראשו הוא כדוד נפוח ואגמון, לפי שהאכזריות שלו נופח תמיד בדינים הקשים המתבערים בראשו, וגילוים דרך נחיריו. וז״ש: מנחיריו יצא עשן כדוד נפוח ואגמון, ״דוד נפוח״ הוא הראש שלו, ״והאגמוך הוא סוד האכזריות שלו, שמגביר את אש הדינים ומקיימו, דוגמת העצים שזנים ומקיימים את האש. והנה כבר ידוע שהס״א אין לה כח מצד עצמה, אלמלא הקדושה שמחזיקה בעת הצלחתה, וזה סוד: ״דוד נפוח ואגמון״, כלומר: שהיא ״דוד נפוח״ מצד הקדושה מסטרא דשמאלא, אבל היא ״אגמון״ מצד עצמה, להודיע את חולשתה.

יג. ולפי שידוע גם כן שכחות הס״א נקראים ״גחלים״, זהו ענין אמרו בסמוך: נפשו גחלים תלהט, כלומר: שנפשו של זה הרשע, אותה רע תמיד, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ולכן הוא נותן כח מכחו אל משלחת מלאכי רעים שלו, לשרוף ולבער בכל אשר מצאה ידו. וזהו שאמר: נפשו גחלים תלהט ולהב מפיו יצא. והנה ידוע גם כן, שמן הפה יוצא ההבל שהוא כלול מאש מים ורוח שהם ר״ת אמ״ר, ולכן הדיבור נקרא ״אמר״ מפני הכללות הנזכר הנמצא בו. אך אמנם הבל פיו של אותו רשע, גובר בו האש מפני תוקף אכזריותו. וזהו הטעם שההב״ל שלו נהפך ללה״ב, וזה סוד: ״ולהב מפיו יצא״.

יד. והנה בעת הצלחתו של אותו רשע, ניתן לו העוז שהיה ראוי לישראל, וניטל מהם מפני העונות שלהם, וזה גורם את גאותו ושילך בקומה זקופה, כי העוז השרוי על ראשו, עד צואר יגיע. וזהו ענין אמרו: בצוארו ילין עוז. ומ״ש אחר כך: ולפניו תרוץ דאבה, ופירוש ״תרוץ״ מלשון שמחה זה אינו משמעו הגמור, כי ד״ץ הוא הפך צ״ד ברזא דהיפוכא דאתוון, ור״ל התפשטות בכל הצדדים, הפך לצ״ד שר״ל דבר המוגבל בצד אחד בלבד. ואם כן מלת דיצה בכל מקום, ר״ל התפשטות של אותו דבר, או של שמחה או של עצב, כפי הענין המדובר בו. ונמצא לפי זה שאמרו בכאן: ״ולפניו תדוץ דאבה״, ר״ל שמתפשטת בפניו של אותו רשע, הדאבה והיגון לכל המסתכלים בו, לפי שמתיראים ממנו מפני תוקף אכזריותו. ואם תרצה לפרש ״תדוץ״ מלשון שמחה, יהיה משמעו: שהוא שמח ומראה את שמחתו בפניו, אבל אחרים עצבים מן הטעם הנזכר, כי שמחתם ושלותם של הרשעים היא שגורמת יגון ואנחה אל הצדיקים, מפני שמחזיקים ברשעתם מתוך שלותם ויגילו בתהפוכות רע.

טו. והנה כבר ידוע שקלקול החצובים תלוי בפירודם, כד״א: יתפרדו כל פועלי און. ואמנם בעת הצלחתו של אותו רשע, אפילו החלקים הגרועים מבחינת החצוניות שלו שנקראים ״מפלי בשרו״, גם הם דבוקים בו בתכלית הדבקות, והוא מתחזק על ידיהם להחזיק ברשעתו, וזה סוד: מפלי בשרו דבקו. שהרי החצוניות שלו בכל כחותיו, מתישב בו כל כך עד שאינו מתירא כלום להתמוטט ממצבו, וז״ש: יצוק עליו בל ימוט.

טז. וכל שכן הפנימיות שלו שהוא תקיף וחזק, ואינו מתפעל משום דבר, מפני הגבורה החזקה הנתונה בקרב לבו בעת הצלחתו, וז״ש: לבו יצוק כמו אבן. כענין אמרם ז״ל על הרשעים: שלבם בריא להם כאולם. והנה מצינו כאן בענין, ג׳ פעמים ״יצוק״, והם: יצוק עליו, לבו יצוק, ויצוק כפלח תחתית. והסוד הוא: שזה הרשע בעת הצלחתו שוקט ובוטח בכל הג׳ בחינות שלו, בנשמתו ורוחו ונפשו, ולכן אמר בתחלה — ״יצוק עליו״ כנגד נשמתו שהיא במוח במקום העליון, ואחר כך אמר: ״לבו יצוק״ כנגד הרוח שמשכנו בלב במקום האמצעי, ולבסוף אמר״ ״ויצוק כפלח תחתית״ כנגד נפשו שמשכנה בכבד במקום התחתון.

יז. ולא די שזה הרשע אינו מתירא מזולתו בעת הצלחתו, אלא שהוא מטיל אימה יתירה לכל השרים העליונים שנקראים ״אילים״ וכולם יגורו ממנו, וז״ש: משתו יגורו אילים. וענין אמרו ״משתו״, לפי שזה הרשע מתאחז באותיות האחרונות של הקדושה שהם ש״ת, ויונק מהם בעת הצלחתו, ומתחזק על ידיהם להתנהג באכזריות חמתו ושטף אפו, אשר ממנה בורחים כל השרים העליונים, ובוחרים להשתעבד אל הגבורה הקדושה ולהשבר על ידיה, לפי שממנה מיטהרים, מלהתקרב אל הרשע הזה שממנו מיטמאים. וזה סוד אמרו: משברים יתחטאו.

יח־יט. והנה הרשע הזה הוא כל כך תקיף וחזק בעת שהשעה משחקת לו, עד שאפילו תשיגהו הגבורה הקשה והחזקה שהיא חרב שונאיו, כשהיא אצלו אין לה קימה לעמוד כנגדו. וז״ש: משיגהו חרב בלי תקום. ולא החרב בלבד שהיא מקרוב, אלא אפילו החנית והחץ שנקראים ״מסע״ לפי שנוסעת מרחוק. ומזה הטעם אמרו רז״ל: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו. והעדן הוא, לפי שבעת הצלחתו, גם הקדושה עצמה מגינה עליו ומסייעתו לעמוד נגד שונאיו.

ולא די שנותנת לו כח להנצל מכל רודפיו, אלא שהיא מתשת את כחם גם כן שלא יוכלו להנצל מידו, והמגינים לא ימגנום והשריונים לא יחזקום. וז״ש: חנית מסע ושריה, כי בעת הצלחתו כל שאר הגבורות המתעוררות כנגדו, מתחלשות ונחשבות לקש ותבן, לעומת גבורתו החזקה, וז״ש: יחשוב לתבן בחל, שהוא הנוטריקון של ד׳ נוקבין דעשיה: בלהה רחל זלפה לאה. ומ״ש אחר כך: לעץ רקבון נחושה, זהו הת״ת של העשיה, שנקרא ״נחושה״ לפי שהנחש נזקק לשם ביתר שאת ויתר עז, ובעת הצלחתו של זה הרשע נחשב לו לעץ רקבון, כאילו היה מסטרא דיליה, עץ רקבו״ן דיקא שעולה כמנין נח״ש. ואיהו רזא דאילנא דמותא שממנו שרשו של עץ הצליבה של הנוצרי התלוי. והוא עץ ״רקבוך דיקא בהברת און המורה על הסופירלאטיו״ו, לפי שהוא נידון תמיד בצואה רותחת, ולכן הרקבון שולטת בו, ועליו נאמר: ושם רשעים ירקב.

כ־כא. ומ״ש אחר כך: לא יבריחנו ק קשת, זהו שם ב״ן ממש המאיר בעשיה. ונקרא ״בן קשת״, לפי שיוצא מן היסוד אל המלכות שהיא בחינת העשיה, בסוד הזיווג של יצירה בעשיה. ובעת הצלחתו של זה הרשע שהשעה משחקת לו, אפילו ״בן קשת״ הנזכר, כביכול אין מזיזין אותו ממקום אחיזתו, לפי שנגזרה הגדלתו והצלחתו מפי עליון עד זמן מה. ולכן אמרו רז״ל: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, שהוא מן הטעם שפירשנו. וזה סוד גם כן: לקש נהפכו לו אבני קלע, כלומר: שכחות הגבורה שבאים מן האחוריים של אלקים שעולה כמנין קל״ע, גם הם נהפכו לו לקש, שאינם נחשבים בעיניו יותר ממה שנחשבים הת׳ כחות של הס״א שעולים כמנין ק״ש. גם ירצה: שאלו הכחות של הגבורה הקדושה, אדרבא נהפכים לו לעזרתו ולהגדיל את כחו בעת הצלחתו, כי מתערבים בכחותיו ממש, והוא מתגבר ומתחזק על ידיהם; כשם שמתערבים בו גם כן כחותיו של היסוד הקדוש התלויים בשם שדי ומילואו, שעולה הכל תתי״ד כמנץ תות״ח, וזה סוד: כקש נחשבו תותח. ומ״ש אחר כך: דשחק לרעש כידון, כי הוא הכח שנשתמש בו יהושע נער לא ימיש מתוך האהל, ולכן זה הרשע היה לועג ושוחק עליו בעת ממשלתו, בסוד: אי לך ארץ שמלכך נער, כי צריך מטה משה להכניעו, בגין דאיהו מארי דביתא, ברזא דאמור רבנן: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו, ולא הכידון של יהושע שהוא משרתו, ופניו פני לבנה אשר שם אחיזת החצונים רבה ועצומה כידוע.

כב. ומ״ש אחר כך: תחתיו חדורי חרש, אלו הן כל אויביו שרודפים אותו שנחשבו לו ככלי יוצר, כי הוא מתגבר עליהם ומשברם, ונעשים תחתיו חידודין חידודין כנבלי חרש המנופצים. והנה כבר ידוע שהרשע הזה בעת הצלחתו הוא מקבל את ההשפעות שלו מן הגבורה העליונה אשר שם הזהב, והוא מקבלו כל כך בריבוי עד שעושה כל רפידתו זהב על טיט היון שלו, והוא כנזם זהב באף חזיר, ונמצא דשקיל טיבותיה מארי דביתא ושדי אחיזרי, מפני שהשעה משחקת לו לאותו הרשע, כד״א: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, שכבר פירשתי סודו במקום אחר, והוא מובן מענינו.

כג. ומ״ש אחר כך: ירתיח כסיר מצולה ים ישים כמרקחה, סוד הענין הוא, לפי שזה הרשע הוא נתון בין מלכותא קדישא דאיהו תא ״דים״,' ובין נוקבא דתהומא רבא שהוא סוד ״המצולה״ הנזכרת בענין. ובכח האש הגדולה של הגבורות שלו, ״ירתיח כסיר מצולה״ שהוא מקום רבצו למטה, וגם ״ים ישים כמרקחה״ שהוא מקום אחיזתו למעלה.

כד. והנה כבר ידוע שהאש לפי טבעו, כשם שהוא שורף, כך הוא מאיר גם כן בכל מקום שהוא. וז״ש: אחריו יאיר נתיב, כלומר: שבכל מקום הליכתו, הוא מאיר את נתיבו, מפני אשו הגדולה הלוהטת בכל צדדיו. והנה כבר ידוע שיש ד׳ קליפות שסובבים את הקדושה, והם: תהו ובהו חשך ותהום, שהם כנגד הד׳ עתים של חיי האדם. תהו כנגד הילדות, בהו כנגד הבחרות, חשך כנגד הזקנה, והתהום כנגד השיבה. ואמנם זה הרשע המושרש בתוך הקדושה בעת הצלחתו, אינו חושב כלום הג׳ קליפות האחרונות שהם תהו ובהו וחשך, מפני שהוא עומד על גביהן ומתגבר עליהן. אך הקליפה הראשונה דאיהי רזא דתהום, נחשבת בעיניו, ולא מפני גבורתה וחזקתה, כי אם מפני מעלתה שהיא העליונה מכלן, ואיהי רזא ״דשיבה״ ממש, כד״א: מפני שיבה תקום. ועוד, מפני שעומדת אצלו ויש ביניהם ריעות ואחוה, וכענין האהבה שהיא מצויה בדומים. וזהו ענין אמרו: יחשוב תהום לשיבה.

כה. ומ״ש אחר כך: אק על עפר משלו, ר״ל שבכל הנבראים שנבראו מן העפר העליון ועל עפר יסודם, אין שום אחד מהם שיוכל למשול על זה הרשע בעת הצלחתו, לפי שהקב״ה נתן בו כח למשול על כלם, ושלא יירא משום אחד מהם, וז״ש: העשר לבלי חת.

כו. וכל שכן לפי שהוא גבוה על כל החצונים הגבוהים, עד שהוא רואה את כלם, דש מהם הרבה שאינם יכולים להסתכל בו, וזה סוד: את כל גבוה יראה. ובהיותו גבוה על כלם, לפיכך הוא גם כן מלך על כלם, וזהו ענין אמדו: הוא מלך על כל בני שחץ, שהם החצונים שנקראים ״בני שחץ״ לפי שיצאו ונולדו מן הנחש הקדמוני שנקרא נחש ונקרא שחץ ונקרא עכשו״ב שעולה כמנין שח״ץ, ברזא דכתיב: חמת עכשוב תחת שפתימו סלה. והטעם שנקרא ״שחץ״, כי היא מלה מורכבת מן ש״ח וח״ץ, כלומר: שהקב״ה משתמש בו להשפיל כל הגבוהים, כד״א: ושח רום אנשים. והוא גם כן סוד החץ שמורה בלב כל הרשעים להרגם. וזה הרשע שבט אפו יוד, הוא השרש העליון של כל הנחשים הממיתים, לפיכך נאמר עליו, שהוא ״מלך על כל מי שחץ״. והקב״ה הודיעו והכתיבו לאיוב, כדי שידע שנברא זה הרשע להיות רצועה לאלקאה בה חייביא, ושכל הרע נמשך מצדו למי שדאוילהתענש על ידו, כשם שכל הטוב נמשך ממנו ית׳ למי שראוי לקבל את הטוב, כי טוב ה׳ לכל, ולכן אין ראוי להתרעם על הנהגתו יח׳ ולהטיח דברים כלפי מעלה ח״ו, כי הלא בסדר נכון של המסדי העליון, טובה שמורה לטובים ורעה שמורה לרעים, ומה יתאונן אים חי גבר על חטאיו, והאלקים עשה שייראו מלפניו. וזה סוד גם ח שאמר: ״העשו לבלי חת״, כלומר: שהקב״ה עשאו לזד. הנחש להטיל מורא ופחד במי שאין בו מורא, שאלמלא מוראה של זאת הרציעיז לאלקאה בה חייביא, איש את רעהו חיים בלעו, ולכן ״הוא מלך על כל בגי שחץ״, והכל מובן יפה ברזא דאמק. עוד: ״את כל גבוה יראוז״י לפי שזה הרשע אחיזתו באחוריים של המרות העליונות והגבוהות׳ והוא ממש לעומת הז״א דאיהו חא דמלכא קדישא, וכנגדו זה הרשע ״הוא מלך על כל בני שחץ״ כמ״ש.