לדלג לתוכן

מגלה עמוקות על איוב/מ

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א־ב. רען ה׳ את איוב ויאמר. הרב עם שדי יסור מוכיח אלוק יעננה. הנה זה הענין הוא דרך שאלה, ששואל הקב״ה מאת איוב, שיראה בעצמו אחר דבריו ית׳ וישיבנו. אם היה ראוי להתיסר בשר ודם שהזיר להריב עם שדי שאומר לעולמו די ושנתן קצבה וגבול בהנהגה נכונה וישרה לכל הדברים שבעולם. ואם היה ראוי להתיסר עוד, מי שהרשיע להוכיח ״אלוק״, והוא שם החסד שמתנהג עם כל בריותיו בחסד וברחמים.


ג-ד. וזהו הטעם שאיוב עצמו נכנע בדיבור כזה והשיבו דרך הכנעה, כענין אמרו בסמוך: דען איוב את ה׳ דאמר. הן קלותי מה אשיבך ידי שמתי למו פי, כלומר: שמעתה הוא מכיר את פחיתותו ואין לו פה להשיבו, ואדרבא הוא נכנע מכל וכל אל הנהגתו יוד. ואם דבר פעם אחת או שתים דברים שלא כהוגן, לא יוסיף עוד לדבר מכאן ואילך, מאחר שהוא יודע מתוך דבריו ית׳ שאין בהם נפתל ועקש, והאמת אתו על כל פנים, וז״ש: ״אחת דברתי ולא אענה ושתים ולא אוסיף״. וסוד הענין שאמר: ״הן קלותי מה אשיבך״ הנה הוא לפי שהיה בבחינת הקטנות בעת צרתו, ולא נמצא בו כי אם עטרא דגבורה בלבד וחסר ממנו עטרא דחסד, וזה סוד: ״הן קלותי״ שהיה בדעת קל בלבד שהם ה׳ הויות של עטרא דגבורה, וחסרים ממנו ה׳ הויות של עטרא דחסד, ומאחר שאין דעתו שלמה, לא היה לו פה להשיב לתוכחותיו יוד, ולא לסתור ולחלוק ח״ו, אלא אפילו להודות, כי גם בזה צריך דעת שלמה להודות בטוב טעם ודעת, שלא יראה כמחניף, כי לא לפניו חנף יבא. וענין אמרו: ״ידי שמתי למו פי״, לסתום את הפה בכח גדול, שלא יצאו ממנה הגבורות בלתי ממותקות עם החסדים, ויהיה גורם אחיזה בהם אל החצונים ושלא יתחדש הקטרוג עליו, שהרי כבר ידוע שהפה הוא הביקוע מן הרעת, ואינו מוציא אלא כפי בחינתו. וזה סוד: אוטם שפתיו ״נבון״, ואינו אומר ״חכם״, לפי שבמוחין שהם מצד הבינה בלבד, יש בהם אחיזה לחצונים, מה שאין כן לאותם שהם גם כן מצד החכמה כידוע.


ה. והנה הצדיק הזה בעת הכנעתו מודה ועוזב את כסילותו, שמתוך צערו הזיד לדבר כנגד הנהגתו ית׳ שהיא מסורה לב׳ מלכיות שלו, תא דב׳ נוקבין דאינון לאה ורחל. וזהו שאמר בלשון נקבה: אחת דברתי ולא אענה ושתים ולא אוסיף. אך בהגלות לעומתו בחינת הזכר דאיהו רזא דו׳, מיד הוא נכנע מפניו ואוטם את שפתיו, וזה סוד: ו׳-לא אענה ו׳־לא אוסיף.


ו־ז. וכל שכן שהמלך הקדוש עצמו נראה אליו מתוך הס״א, כדי ליראו ולהבהילו, ולבעבור תהיה יראתו על פניו לבלתי יחטא עוד בביטוי שפתיו, וזהו ענין אמרו בסמוך: מען ה׳ את איוב מן סערה ויאמר, וכתיב בתריה: אזור נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני, כלומר: לפי שטען שהיה דעתו קל וחסר ממנו עטרא דחסד, ולכן אין לו פה להשיב, והרי שהשיבו השי״ת, שאע״פ שאין לו כי אם עטרא דגבורה בלבד, עכ״פ יתעורר להציע טענותיו כנגדו, שהוא יעשה לו כמה שאלות ויתעורר להשיבן אם יוכל, וזה סוד: ״אזור נא כגבר חלציך״ וגו׳, נא שהוא לשון עתה, שאין לך כי אם עטרא דגבורה כמו שפירשנו.


ח. והנה כבר ידוע שכל מה שעושה הקב״ה הוא לתכלית תיקון בלי ספק שהוא סוד ״המשפט״, אלא שכל מי שהס״א אוחזת בו ומטמטמת את לבו, אינו מכיר את האמת, ולכן קורא תגר על הנהגתו ית׳ הישרה והנכונה. וזהו ענין אמרו בסמוך: האף תפר משפטי, כלומר: אם מפני ״האף״ שהוא סוד הס״א האוחזת בך, ״תפר משפטי״ ברזא דאמרן, ותרשיע את הנהגתי, למען תצדק בדברך' שאתה צדיק בעיניך ואינך ראוי ליסורין שבאו עליך, וז״ש: תרשיעני למען תצדק.


ט. והנה בנוהג שבעולם אם הנער ידבר כנגד הנהגתו של הזקן, והנקלה כנגד הנהגתו של הנכבד, בודאי שיהיו ללעג וקלם מפני שאין ראי זה כראי זה, אע״פ שהצד השוה שבהם שכלם בשר ודם, כל שכן וק״ו אם בשר ודם ירצה לדבר כנגד הנהגתו של בורא עולם, שאין שום ערך ביניהם, וז״ש אחר כך: ואם זרוע כאל לך ובקול כמוהו תרעם. והסוד הוא, לפי שכבר ידוע שהנהגתו ית׳ היא על ידי חסד עולם שהוא שם ״אל״ דיקא - יומא דאזיל בכלהו יומין, ועליו נאמר: ולגדלותו אין חקר, ואם כן איככה יוכל בשר ודם שאין לו שום ערך עם המנהיג הגדול הזה, וידיד להטיח דברים כנגד הנהגתו. וזה בענין ההנהגה שנמשכת מן הימין, ולעומת ההנהגה שנמשכת מן השמאל מצד הגבורה, אמר אחר כך: ״ובקול כמוהו תרעם״, כי קול הרעם מן השמאל, כד״א: ורעם גבורותיו מי יתבונן.


י. ואמנם מי שרוצה להדמות ולהשתוות אל חבירו, צריך שילבש בלבושיו ויעשה כמעשיו, וכל שכן בשר ודם כשירצה להדמות ולהשתוות אליו יוד, ומה הם לבושיו של הקב״ה, גאון וגובה והוד והדר. לפיכך כתיב בסמוך: עדה נא גאון וגובה והוד והדר תלבש. והסוד הוא, כי המאציל ית׳ מתלבש בכל עשר ספירותיו דאינון לבושין דיליה, כדי להנהיג את התחתונים. ״וגאון״ הם הג: עליונות, ״וגובה״ הם הו״ק, ״והוד והדר״ הם הג׳ תחתונות, דאינון במקום המגולה, ולכן הם ״הוד והדר״ ללובשם, שכל העינים צופים לראותם.


יא־יב. והנה כבר ידוע שהשי״ת משפיל גאים ומכניע זדים, בכח הדינים שיוצאים מנרתקם, דאיהו רזא דחוטמא דז״א, וכן היה צריך שיעשה מי שרוצה להדמות ולהשתוות אליו אם יוכל. וזהו ענין אמרו: הפץ עברות אפך וראה כל גאה והשפילהו. ראה כל גאה הכניעהו. ומ״ש אחר כך: והדוך רשעים תחתם, סוד הענין הוא, לפי שהקב״ה מכניע את החצונים, במקום עצמו שיונקים משם, כלומר: החצונים שיונקים מן הימין, הוא מכניעם על ידי הימין עצמו. ותא דא, אברהם שמכניע את החמור, כד״א: ויחבוש אברהם את חמורו. ואותם שיונקים מן השמאל, נכנעים על ידי השמאל עצמו. והוא סוד פחד יצחק שמכניע את השור, ומיסר את עשו בנו על ידי הגבורות היוצאות מצדו.


יג. ומ״ש אחר כך: טמנם בעפר יחד וגד, סוד הענין הוא, לפי שהקב״ה ברא את העפר כדי שתהיה כור ומצרף לברר את הטוב מן הרע, שהרע יבלה ויכלה בעפר עצמו, והטוב יעלה למעלה במקום הראוי לו. וזה סוד הקבורה בתוך העפר. וכל שכן קבורת הרשעים, כדי לברר ולהעלות כל הטוב מהם. ועל רזא דא כתיב: ובכן ראיתי רשעים קבורים ״ובאו״, שמתוך היותם קבורים, מתברר כל הטוב מהם, והוא שבא ונכנס בתוך הקדושה, מה שלא היה אפשר כי אם על ידי הקבורה בעפר, מן הטעם שאמרנו. וענין אמרו בלשון הזה: ״טמנם בעפר יחד״, לפי שברשעים יש מעט טוב בכל א׳ לבדו, ולכן נקברים יחדיו, כדי שיתברר כל הטוב שיש בריבויים. וזהו הטעם שהערלים קוברים את פגריהם זה על זה הרבה מהם בקבורה אחת, שאם לא כן הטוב שבכל א׳ מהם לבדו היה בטל במיעוטו. מה שאין כן לעם סגולה, שנקברים כל א׳ בקבר בפני עצמו, לפי שיש בכל א׳ מהם טוב הרבה שראוי להיות חשוב ונברר בפני עצמו. ומ״ש אחר כך: פניהם חבוש בטמון, לפי שהחצונים הרשעים הם עזי פנים הרבה מאד, ואינם נכנעים מפני כל, כי אם בכחו של הקב״ה שהוא מכניעם בעל כרחם, ומורידם בנוקבא דתהומא רבא שהוא סוד ״הטמון״ הנזכר בענין. ואי אפשר לשום אדם להכניע אלו הכלבים עזי נפש, כי אם בעזר ה׳ וישועתו.


יד. ולא עוד, אלא שאפילו אותם החצונים הסובבים ומתאחזים בצדיק המנוסה, אי אפשר לו להנצל מידם, ואלמלא שהקב״ה עוזרו אינו יכול להם. וז״ש הקב״ה לאיוב: וגם אני אודך כי תושיע לך ימינך, שהרי ימינו של הקב״ה הוא שמכניעם ולא ימינו של בשר ודם.


טו. והנה כבר ידוע שתוקף אחיזת החצונים היא באדם דעשיה, וזה סוד: הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך, בסוד עשיה דיקא. והם הנקראים ״בהמות״, בתא דשם ב״ן המאיר בעולם העשיה שעולה כמנין בהמ״ה, שהוא בחינת הפנימיות, ואלו הם בחי׳ הלבושים. ואם האדם יטהר מדותיו אל בחינת הפנימיות, צדיק ונושע הוא, ומכנים גם את הלבושים האלו בתוך הקדושה, ועל זה נאמר: אדם ובהמה תושיע ה׳. אך אם הוא מתפתה ונגרר אחריהם, אז אדרבא הנה הוא מוציא גם את הפנימיות שלו אל בחינת הלבושים הנזכרים, ועליו נאמר: אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. ומ״ש אחר כך: חציר כבקר יאכל, סוד הענץ הוא, לפי שאלו הקליפות של העשיה, אינם ניזונים אלא מתמצית ההשפעות שיורדים שם בסוף העשיה, שנקרא ״חציר״, כד״א: מצמיח חציר לבהמה. והטעם שנקרא ״חציר״ הוא, לפי שעולם העשיה עצמו הוא בחינת החצר של כל שאר העולמות, בסוד: חצר גנת ביתן המלך, חצר בחינת העשיה, גנת סוד היצירה, ביתן הוא עולם הבריאה, המלך סוד עולם האצילות שהוא המלך על כל שאר העולמות, והמאציל ית׳ הוא שכונן ונותן את הנשמות כלן במקום הראוי להם כפי מדרגתן, הראוי לעשיה בעשיה, הראוי ליצירה ביצירה, הראוי לבריאה בבריאה, והראוי לאצילות - לעמוד אצל המלך עצמו, הנה הוא נותנם באצילות, וזה סוד אמרם ז״ל: הראוי לחצר בחצר, הראוי לגנה בגנה, והראוי לביתן בביתן. ועל רזא דא כתיב כאן: ״חציר כבקר יאכל״, לרמוז שאלו הקליפות דעשיה אינם ניזונים אלא מן התמצית המבואר שהוא בחינת החציר, כמו שאוכל הבקר ממש כאן בעולם השפל.


טז. ואמנם הכח הקשה של הבנין הטמא דעשיה, אינו מתגבר כי אם ממראה מתניו ולמטה, שהרי ממראה מתניו ולמעלה, יש קדושת היצירה שעומדת עליו ומכניעו, וזה סוד אמרו בסמוך: הנה נא כחו במתניו. והזרע הטמא שלו אין לו כח להתפשט ולטמא את קדושת העשיה, כי אם ״בשרירי בטנו״ משם ולמטה, שהיי עד שם יש כנגדו כח הקדושה שמחליש את כחו וממתק כל הדינים שלו, כענין שנאמר: שררך אגן הסהר אל יחסר המזג. והזרע הטמא שלו נקרא ״און״. ומזה הטעם ההוא שושבינא דשפחה נקרא כהן און. ועל רזא דא כתיב: ויאמר אפרים אף עשרתי מצאתי און לי, כי ירבעם היה מתגבר לענין הע״ז שלו בעשית העגלים, על ידי הכח הטמא הנתון בשרירי בטנו של הבנין המכוער המיוסד בקליפת העשיה. וז״ש: ואונו בשרירי בטנו.


יז. ואמנם כל חפצה של זאת הקליפה, היא בדין הקשה שהוא בסופה, כי כל מה שיורד, הדין שלה הולך ומתקשה עד שבסוף הוא קשה כארז, וזה סוד: יחפוץ זנבו כמו ארז. ולא עוד, אלא שהדינים הקשים שלה שהם קשים כגידים שמפחדים את העולם, משתרגים ומתפשטים על התחתונים, ואין גם אחד שימלט מהם, אלמלא עזר השם שעומד על גביהם ומצילם מתוקף אחיזתם, וזה סוד: גידי פחדיו ישורגו.


יח. וענין אמרו בסמוך: עצמיו אפיקי נחושה, ר״ל שמן הפנימיות שלו מתפשטים בריבוי, וכנחלים יעבורו כל הערמומיות ונכלי דתות של הנחש הקדמוני שנקרא נחושה בסוד הנחש שהוא נרגן מפריד אלוף, וזה סוד נחש בין ו״ה. והם הגורמים משא כבד אל הניצוצות הקדושות, כאילו היתה מחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, וז״ש: גרמיו כמטיל בחל.


יט. ואמנם זה הבנין הטמא של העשיה, הוא שנפגע ראשון למי שרוצה להכנס ולהתהלך בדרכי הקדושה, ברזא דכתיב: לפתח חטאת רובץ. וזהו ענין אמרו בסמוך: הוא ראשית דרכי אל. והצדיק הרוצה להכנס לשם, אינו יכול לבטוח בכחו ובעוצם ידו לפרוץ בו כדי לעשות לו דרך, כי אם בכחו הגדול של הקב״ה שעשאו שיפקדנו בחרבו הקשה ויכניענו. וז״ש: העושו יגש חרבו, שהרי הקב״ה עצמו הוא שנתנו לשם, כדי לשמור את דרך עץ החיים, שלא יכנס בתוכה מי שאינו ראוי.


כ. וכדי שיתקיים כל הזמן הצריך, ממשיכים לו מזונו מן הפסולת של הקדושה שנקרא ״בול הרים״, כי הוא דבר הראוי להבלות, כלומר: מן התמצית ולא מן השפע העיקרי ח״ו, וזה סוד: כי בול החם ישאו לו. וממנו ניזונים ושמחים ושוחקים כל שאר החצונים העומדים שם מבחוץ, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, וז״ש: וכל חית השדה ישחקו שם.


כא. ומ״ש אחר כך: תחת צאלים ישכב, סוד הענין הוא, לפי שק״ך צירופי אלקים שהם כמנין צ״ל, כלם עומדים בתוך הקדושה, והיושב בצלם נמצא שהוא יושב בצל הקדושה. אבל היושב תחתיהם, הנה הוא חוץ מן הקדושה, במקום אלקים אחרים, בקנה ובוץ של הס״א, שנקרא ״קנה״ מפני חולשתה כמשענת קנה רצוץ, ונקראת ״בצה״ מלשון בוץ, כד״א: הטבעו בבוץ רגליך, ונקרא כך מפני זוהמתה. וזה סוד: תחת צאלים ישכב בסתר קנה ובצה.


כב. ואמנם לפי שכבר ידוע, שהס״א אין לה שום כח מעצמה כי אם מן הקדושה, לפיכך זהו הטעם שעל המקיפים שלה סוככים ״הצאלים״ של הקדושה, שהם הק״ך צירופי אלקים הנזכרים, שמתפשטים ויורדים עליה מנ״ה של הקדושה עצמה, דאינון דרגץ דלבר ורזא ״דערבי נחל״. וזהו ענין אמרו בסמוך: יסוכוהו צאלים צללו יסובוהו ערבי נחל.


כג. ואמנם כל מגמתו של זה הבנין הטמא, הוא לעשוק ולגזול ולגנוב כל הניצוצות הקדושות שיוצאות מן היסוד הקדוש, בחא דההיא טיקלא דעשיקת נשמתין. וגם עולה בידו לעשות כרצונו, כשהיסוד עצמו אינו ממהר לתתן אל הנוק׳ שלו בסוד הזיווג, שיש איזה עיכוב מצד התחתונים, באופן שתהיה רחוקה ממנו ח״ו. וזהו ענין אמרו: הן יעשוק נהר לא יחפוז. ומ״ש אחר כך: יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו, ר״ל שזה הבנין הטמא של הקליפה, הנה הוא בוטח תמיד שאי׳ עילאה - סוד ״הירדן״ לפי שיורדים ממנה כל הדינים, תמשיך תמיד השפעות חדשות אל פי-ה״ו, שהם סוד זו״ן, והוא יוכל לעשוק וליטול מהם כמשפטו.


כד. אבל הקב״ה יקח מידו של זה הבנין הטמא כל הגזלה אשר גזל וכל העושק אשר עשק, ויקחנו בעיניו ובפניו, ולא דרך אדיבה וסתר כמו שעשתה הס״א עצמה מפני שמפחדת מן הקדושה, כד״א: כאריה יכסוף לטרוף וככפיר יושב במסתרים, אך אדרבא בגבורות העליונות שלו, ינקוב את הס״א ויוציא מבטנה כל הניצוצות העשוקות, וז״ש: במוקשים ינקוב אף.


כה. ומ״ש אחר כך: תמשוך לדתן בחכה וגד, זהו היסוד של הקליפה לויתן נחש בריח, שהקב״ה שוחק בו ולועג עליו, כד״א: לויתן זה יצרת לשחק בו. ובזמן שהוא חושב להתאחז בתוך הקדושה הקב״ה מושך אותו בכח אחד של הגבורה שנקרא ״חכה״ ומסלק אותו משם. ואין מי שיוכל לעשות זה ולהתגבר עליו אלא הקב״ה לבדו, לפיכך כתיב: ״תמשוך לויתן בחכה״. והנה כבר ידוע שבכל מקום שזה הרשע לוחך בלשונו, אין בו סימן ברכה, כי אם נזק גדול לכל הניצוצות הקדושות. ולכן הקב״ה לוחם כנגדו באותה מדרגה שהיא לעומתו בקדושה, וזהו היסוד הקדוש שנקרא ״חבל״ בהיותו ממש החבל המשולש והכלול מג׳ גוונים, והוא המשקיע לשונו של זה הרשע, שאינו יכול להוציאה להזיק ולקלקל כמשפטו, וז״ש: ובחבל תשקיע לשונו.


כו. ואמנם הקב״ה מכניעו לזה הרשע, לא לבד בכח הדין הקשה, אלא אפילו בדין הרפה, והוא מושכו על ידו לעשות את רצונו ולכל אשר יחפוץ יטנו, מה שאין כל בדיה יכולה לעשות כן, וזה סוד: התשים אגמון באפו ובחוח תקוב לחיו.


כז. ולפי שידוע גם כן שאין גאוה כגאות הקליפה וכל דרגין דילה, וכל שכן היסוד שהוא כלול מכל טמאתה ומכל המדות הרעות שלה, ולכן הוא בעל גאוה הרבה מאד, וסימניך: המן הרשע שהיה במדרגת היסוד הטמא, ומזה הטעם אי אפשר שיכנע להרבות תחנונים ולדבר רכות, כי אם אל הקב״ה לבדו שמכניעו בעל ברחו. וזהו ענין אמרו בסמוך: הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות. וזהו שאמר הקב״ה לאיוב: אליך אי אפשר שיכנע זה הרשע מפני גאותו ורום לבו, אבל הוא נכנע כנגדי, מפני שאני מכניעו בעל כרחו, ואולי ירבה תחנונים וידבר רכות, כדי לקבל את השפעתו ואת מחיתו שיחיה ולא ימות, לפי שהכל תלוים במאמרו ית׳, וצריכים להכנע אליו בעל כרחם כדי לקבל ממנו, כי אין להם מחיה ומזון מבלעדיו.


כח. והנה כבר ידוע שהס״א אינה כורתת ברית לשום אדם, ואם כורתת אינה עומדת בכריתה, או מפני טבעה הרע של בגד בוגדים, או מפני שהיא משועבדת אל הקדושה, ולכן היא צריכה להפר את בריתה כדי לעשות רצון קונה. והוא כענין שוטרי המשפט, שאינם יכולים לעמוד בבריתם, מפני שהם משועבדים אל המלך או אל השופט המושל עליהם. וזהו שאמר הנביא לישראל: כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה וגו׳, וכופר בריתכם את מות וחזותכם את שאול לא תקום וגר. מה שאין כן בריתו של הקב״ה שהוא נכון וקיים לעולמי עד, אם מפני טבעו הטוב, שהוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואם מפני יכולתו הגמור, שאינו משועבד לזולתו. וז״ש הקב״ה לאיוב לעדן הס״א: היכרות ברית עמך, שהוא מובן יפה במ״ש. ומ״ש אחר כך: תקחנו לעבד עולם, סוד הענין הוא, כי כן דרכה של הס״א, להשתעבד לפי שעה אל האדם לעבדו ולעשות רצונו, כדי לפתותו ויפול ברשתה, בתא דאמור רבנן: דחייכת וקטילת, אך הוא לפי שעה בלבד ולא לזמן ארוך. אבל הקב״ה משעבדה בשעבוד עולמי, והיא מוכרחת לעשות רצונו תמיד כל זמן הויתה, כי נבראת לתכלית זה ממש לעבוד את הקדושה, דוגמת השוטרים שהם מוכרחים לעשות רצון המלך המושל עליהם.


כט. והנה כבר ידוע שהיסוד דאצילות אינו מתירא כלום מן הס״א, ואדרבא הוא מושל עליה ומכניעה, וקושרה אל ההיכלות דבריאה, כדי שישתמשו ממנה בתא דרצועה לאלקאה בה חייביא. וזהו עדן אמרו: התשחק בו כצפור, כי היסוד דאצילות נקרא ״צפור״ והמלכות נקראת ״צפורה״, בסוד צפורה אשת משה. ותקשרנו לנערותיך, הם סוד היכלות דבריאה, בתא דכתיב: בתולות אחריה רעותיה מובאות לך, והכל מובן יפה בתא דאמרן.


ל. ואמנם החברים של זה הנחש הטמא, שקושרים אותו שלא יוכל להזיק, הם הת״ת והיסוד של הקדושה, בסוד: ה׳ צדיק קיצץ עבות רשעים, כמ״ש במקום אחר. והם ממש הכורים לו את השחת להפילו בנוקבא דתהומא רבא, כד״א: עד יכרה לרשע שחת. וזה סוד: יכרו עליו חבתם. ומיד כשהוא נופל שם, כל החצונים קופצים עליו מכל צדדיו, כדי לנתחו ולחלקו ביניהם, כי מאחר שנתאחז בתוך הקדושה, נשאר בו קצת מרישומה, והם רודפים אותו כדי ליטלה ממנו ולחלקה ביניהם. וזה סוד: יחצוהו בין כנענים שהם החצונים שנקראים כן, בסוד: כנען בידו מאזני מרמה. ועולה ק״ץ, בתא דקץ כל בשר כידוע למשכילים.


לא. ואמנם הרשע הזה כשהוא בתוך הקדושה, הקב״ה שך את דרכו וממלא אותה בכמה מחיצות סביבותיו, כדי שלא יעבור את גבולו. וגם הוא נותן מחיצה על ראשו, כדי להכניעו שלא ירים ראש לטרוף מן ההשפעה העליונה יותר מן הראוי, כשם שהוא עושה לכל השרים של האומות, דאינון תא דנוני דימא רבא. וזהו ענין אמרו: התמלא בשכות עורו ובצלצל דגים ראשו. לב. והנה כבר ידוע שהקב״ה כשרצה להשפיל את קומתו של אדם הראשון, נתן כפו עליו והעמידו על מאה אמה׳ כמו שאמרו ת״ל. וכפו ית׳, סוד הגבורה שלו, שהיא נקודה שבא שעולה כ׳. וכן הוא עושה גם כן כשרוצה להכניע את גאותו של אדם בליעל, מה שאין כל בריה יכולה לעשות כן כי אם הקב״ה לבדו. וז״ש לאיוב: שים עליו כפך, ותראה אם תוכל להכניעו. ואדרבא אין אדם יכול להזכיר אפילו שמה של מלחמה כנגדו של זה הרשע, שהרי מיד הוא מתעורר להלחם כנגדו ולהתגבר עליו בכח דיניו הקשים, ואלמלא שהקב״ה עוזרו אינו יכול לו בלי ספק. וז״ש: זכור מלחמה אל תוסף, כי בפעם הראשונה שיזכיר מלחמה כנגדו, יתחרט מיד ולא יוסיף פעם שניה, מפני שיירא ממנו, מן הטעם שאמרנו.