מגלה עמוקות על איוב/לד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א־ג. דען אליהוא דאמר. שמעו חכמים מלי ויודעים האדנו לי. הנה הטעם הפשוט של ההזמנה לחכמים וליודעים, בגין דמילתא אלבישייהו יקירא, והחכמה והמדע אינם חשובים מאומה בעיני הכסילים. והסוד הוא, לפי שיש לכל איש ואיש ניצוצות מן החכמה וניצוצות מן הטפשות, והם ממש כחות של יצה״ט ושל יצה״ר, כי אחר חטאו של אבינו הראשון נתקלקל הכל ונתערב מטוב ורע. ולכן מי שבא אצל מוכיח חכם, צריך שיזרז את כחות ואת ניצוצות הטוב שיש בו לשמוע את דבריו, ויגער בכחות הרע שלא יתעוררו ללעוג ולהתלוצץ, כי כן דרכם תמיד כדי להכשיל ולאבד את הנפשות, כענין שנאמר: יוסר לץ לוקח לו קלון, ועוד כתיב: לא יאבה לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך. ולכן זה הבחור החכם יזמין אל ניצוצות החכמה והמדע שהיו באיוב ובשאר החברים, שיתעוררו ויזדרזו להטות אזן אל דבריו; שהת הקב״ה נטע אזן באדם כדי שתשמע ותבחן המלין הטובים מן הרעים, ויכניסם בתוך לבו לתועלת נפשו, כשם שברא לו החיך ליקח את המאכל אשר יטעם לו לתועלת גופו, וז״ש: כי אזן מלץ תבחן וחיך יטעם לאכול.

ד. והנה מאחר שההבחנה והבחירה נמסרה לאדם, אם כן צריך לבחור בין בדעות בין בכל שאר הענינים מה שהוא יותר מתוקן שהוא בחינת ״המשפט״ דיקא - סוד הקו האמצעי הכלול והמכריע, וזה סוד: משפט נבחרה לנו. וצריך שנחקור ״ונדע בינינו״, מה שהוא יותר טוב, כדי להדבק בו ולסור מהפכו. והסוד הוא, שצריך לבחור הת״ת והיסוד - ״מה טוב״ דיקא, לפי שהם שהם האמצעיים הכלולים והמכריעים, ועל ידיהם התיקון הגמור והגאולה השלמה להנצל מכף רע. כענין שנאמר: ה׳ צדיק קצץ עבות רשעים, ה׳ וצדיק, גוף וברית דחשבינן חד. וכל שכן ששניהם עולים כמנין אבנ״ט והוא שם יו״ד ה״ה וי״ו ה״ה, שהוא סוד האזור הקדוש החגור על מתניו של האדם העליון להבדיל ולהפסיק בין האברים העליונים אל האברים התחתונים, שהוא בין הטוב ובין הרע, ועל רזא דא כתיב: כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי לי כל בית ישראל, לפי שנתנם הקב״ה במקום ההפסקה וההבדלה ממש, כדי שידעו למאוס ברע ולבחור בטוב, ובזאת יבחנו ויבוחרו להיות לו לעם סגולה מכל העמים, וזה סוד: נדעה בינינו מה טוב, כלומר: נדע זה הבי״ן שלנו שעולה כמנין מ״ה טו״ב, והיא אותה הבחינה של הקדושה הנתונה בין האברים העליונים אל התחתונים, ולכן נקרא אבנ״ט שעולה כמנין בי״ן שהיא נתונה בין אלו לאלו. ופשוטו: לחקור בדברי איוב ובעניני ההנהגה העליונה, וז״ש אחר כך:

ה. כי אמר איוב צדקתי ואל הסיר משפטי, כלומר: שהוא היה בבחינת צדיק, ולפי זה היה ראוי להדבק בבחינת ״המשפט״ שהוא סוד הת״ת המאיר אל היסוד, והרי שאדרבא נסתלק ממנו זה האור ונראה שלא כדין, וזה סוד: ״ואל הסיר משפטי״.

עוד: ״כי אמר איוב צדקתי״, כי טענתו היתה: שהוא תיקן את המלכות דאיהי תא ״דצדק״, ולכן היה מן הראוי שימשיכו לו את הת״ת כדי להשלים את הייחוד של משפט וצדק, ולהנצל מרדיפת החצונים. וכן בדוד הוא אומר: עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. והרי אדרבא, אחר שהשלים תיקונה של המלכות, נמנע ממנו שכרו שהוא המשכת הת״ת, וזה סוד: אחר שצדקתי ״אל הסיר משפטי״. ועדן אמרו בשם א״ל, לפי שיש שהוא שם החסד, אשר פועל אדם ישלם לו, כעדן שנאמר: ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ועכשיו נראה שנתחלף לו ועזב את רגילותו, וזהו תרעומתו הגדולה אשר עליה מאנה הנחם נפשו. וכל שכן ששם אל הוא הטוב ומטיב לכל, ועכשיו נראה שנהפך מטבעו להרע לו, וזה סוד הסי״ר שעולה כמנין הר״ע.

ו. וכבר ידוע שהת״ת הוא סוד מדת אמת, ולכן היתה תרעומתו שהכניסו במקומו שקר וכזב של החצונים, וזה סוד: על משפטי אכזב. ומ״ש אחר כך: אנוש חצי בלי פשע, לפי שמטבע הפשעים הוא להתיש כחו של אדם ולהכביד עליו עבטיט של הדין הקשה, ולכן היה מתרעם זה הצדיק שתשש כחו מפני תוקף הדין בלי הפושעים הגורמים, והחץ הוא רמז אל הדין כידוע. ואין להקשות ממ״ש: ״אנוש חצי״, שמשמע שהדין עצמו יהיה חלוש. שכן דרך הכתובים בכמה מקומות ליחס ההתפעלות אל הפועל עצמו ולא אל הנפעל. כענין שמצינו: נפשי בארץ עיפה, שייחס העיפות אל הארץ עצמה, והיה ראוי ליחסה אל היושבים בה שהם העיפים מפני המושב הרע שלה. גם יש לפרש הענין בדרך אחר לפי פשוטו, והוא: שכחו של הצדיק שנקרא חצו ממש, הוא שתשש ונחלש, בלי הפושעים הגורמים.

ז. ואלו הם דבריו של איוב שהביאם אליהוא כדי לסתור אותם, כענין אמרו בסמוך: מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים, כלומר: שהיה מן התימה על איש כמוהו הרגיל להתגבר תמיד על פיתויי היצר, שעכשו יניח אל הס״א שתלעוג עליו ותתן בפיו דברים אשר לא כהוגן וכנגד האמת, דברים שאין בהם ממש, כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, וז״ש: ״ישתה לעג כמים״. ועוד: ״לעג״ הם אותיות עגל - מסטרא דשמאלא, לעומת הדברים ישרים ותמימים שהיה מקבל קודם לכן מסטרא דימינא שהוא סוד ״המים״ כידוע.

ח. כבר פירשתי למעלה ענין אמרו: ״מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים״. ומ״ש אחר כך: וארח לחברה עם פועלי און, סוד הענין הוא, לפי שמדבריו של אדם נודע מה טיבו ומה טבעו, ולכן מי שדבריו רעים: או שהוא רע לפי טבעו, או שנתחבר עם הרעים, וז״ש: ״וארח לחברה עם פועלי און״, שהצדיק הזה היה טוב לפי טבעו, אבל מדבריו הרעים נראה שנתחבר עם הרעים שהם החצונים, ונתפתה מדעותם ולמד ממעשיהם, והכתוב אומר: אנשי רע לא יבינו משפט, שהם אינם מבינים דרכי ההנהגה שהיא בצדק ובמשפט, ונראה שהצדיק הזה היה מתחבר עמהם, וז״ש: וללכת עם אנשי רשע, וסמיך ליה:

ט. כי אמר לא יסכון גבר ברצותו עם אלקים, שהוא כדרך: מה שדי כי נעבדנו ומה יועיל כי נפגע בו, כאילו לא היה שום תועלת לאדם בהשתדלותו לעשות רצון קונו. וסודו, כאילו לא היה שום תועלת אל האדם להתגבר על החצונים ולהתפרד מהם, כדי להדבק עם השכינה דאיהי רזא ״דאלקים״, ולהמשיך לו על ידיה אפילו מן הרצון העליון, וזה סוד: ״ברצותו עם אלקים״, כד״א: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳. גם: ״ברצותו עם אלקים״, ר״ל שאין שום תועלת אל האדם לעשות תשובה ולפייס את מדת הדין, וזה לפי הסברה הרשעה של החצונים שאומרים לית דין ולית דיין, כענין שנאמר: אמר נבל בלבו אין אלקים. וז״ש אליהוא אחר כך:

י. לכן אנשי לבב שמעו לי וגר, כלומר: אתם הצדיקים המושלים ביצרכם, והם ממש הנקראים ״אנשי לבב״ כי לבב רומז אל היצה״ר כמ״ש במקום אחר, והצדיקים מושלים עליו כאנשים ולכן נקראים ״אנשי לבב״ שיצרם מסור בידם. ומזה הטעם ראוי לכם לשמוע אל הדעות שלי ולהבין ולהשכיל, שאי אפשר אל שרש החסד ואל מקור הרחמים להתנהג עם בריותיו ברשע ובעול ח״ו, וזה סוד: חלילה לאל מרשע ושדי מעול, כי שם ״אל״ הוא שרש החסד, ושם ״שדי״ מקור הרחמים, וכבר ידוע שאלו השמות הקדושים כל מגמתם אינה אלא לשמור את קדושתם שלא יתאחז בה שום פגם שיחלל אותה כלל ועיקר ח״ו, וכבר ידוע שאין פגם יותר גדול וחילול נמרץ מן הרשע והעול שבאים מן הס״א, וזה סוד: ״חלילה לאל מרשע ושדי מעול״.

יא. ואמנם הראיה הברורה על דבר זה היא, שהמאציל ית׳ ברא מדרגות של קדושה לבדם ומדרגות של טמאה גם המה לבדם, טוב לעומת רע ורע לעומת טוב, כדי שלא יתערבו אלו באלו. וכשאדם עושה טוב, טובו נגנז ונאצר במדרגות הטוב, וכשעושה דע רעתו נגנזת ונאצרת במדרגות הרע, כי טובה שמורה לטובים ורעה שמורה לרעים. ואם כן כשרואה אדם שרעות באות עליו, אין לו להתרעם על ההנהגה העליונה, שהרי אין מחזירין לו אלא מה שהפקיד אם טוב ואם רע, וזה סוד: כי פועל אדם ישלם לו, כי הפעולה עצמה שעשה האדם, היא המשלמת לו שכרו, ואם היא פעולה רעה משלמת לו את הרע, ואם היא פעולה טובה משלמת לו את הטוב, בין בעוה״ז בין בעוה״ב, שהרי אם האדם הלך בדרך טובה בעוה״ז, מוליכין אותו אל גנזי הטוב הצפון בעוה״ב, ואם הלך בדרך רעה בעוה״ז, מוליכין אותו אל גנזי הרעה השמורה לרעים בעוה״ב, וזה סוד: וכארח איש ימציאנו. ולא עוד, אלא שגם המוליכים עצמן, אינם מתערבים ומתחלפים, כי המוליכין לגנזי חיים הם מלאכי חסד, והמוליכים אל חדרי מות הם מלאכים אכזרים מצד הדין הקשה של ההוא סטרא דמותא ממש כי כשם שנצטוינו על כלאים למטה, כך הם נזהרים על כלאים למעלה, ואין הכחות הרעים יכולים להתערב עם הטובים ח״ו, אלא הכל מכירים את מקומם ועומדים על גבולם. ונמצא לפי זה שאין שום תרעומת לאדם על שופט כל הארץ, מאחר שקבלתו כפי מסירתו, ובדרך שרוצה לילך בה מוליכין אותו. וזהו ענין אמרו: ״כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו״.

יב. ומ״ש אחר כך: אף אמנם אל לא ירשיע, הסוד הוא, שזה השם שהוא שרש החסד, לא די שאינו נזקק להתנהג במרת הדין הוא בעצמו, אלא שאינו מצוה גם לאחרים הממונים על הדין שיפעלו את הדין שלהם, שהרי הרשע הוא שמושך את הדין עליו וגורם רעה לעצמו על ידי מעשיו הרעים כד״ל. וכן שם שדי שהוא מקור הרחמים והיושר, אי אפשר שיצא מן הקו הישר שלו לעות את דרכו במרת הדין שאינה לפי טבעו, וזה סוד: ושדי לא יעות משפט.

יג. וכל שכן שהבינה הפקידה כל החסדים שלה בידו של זה האל, כדי שהוא יתקן את המלכות שהיא סוד הארץ העליונה, ואם כן איך אפשר שהוא ישנה את תפקידו ויתנהג בדין, אם היה נמשך מזה קלקול במקום תיקון ח״ו, וזה סוד: מי פקד עליו ארצה, מי דיקא - תא דבינה. ולא עוד, אלא אדרבא שכל מיתוק הגבורות והדינים של המלכות נשלם על ידו של חסד אל, וזה סוד: ומי שם תבל כלה, שהרי החסד המתפשט בכל ר קצוותיה, הוא שמתקן אותה להיות בחינת ״תבל״ שהוא מלשון תבלין שמשמע מיתוק, וו׳ פעמים חס״ד עולה כמנין תב״ל ברזא דאמרן.

יד. ואמנם כל צרותיו של אדם, אינן נמשכות לו אלא מפני שאינו חושש להדבק בזה החסד בכל כחו, שהרי אם ישים אליו לבו, בודאי שימשיך לו כל הכחות שלו, חצוניותו ופנימיותו שהם סוד רוחו ונשמתו, הפשוט והמילוי של שם אל, כד״ל בענין: הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, וזה סוד: אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. והסוד הוא, שאם אינו מוסר את הכלי שלו שהוא הלב בידו של זה החסד, איך יוכל לקבל את העצמות הראוי להכנס בתוך הכלי. ועל רזא דא היה מוכיח הנביא לישראל בענין אמרו: יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחוק ממני, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. שהרי החכמה והבינה הם סוד העצמות המוכן להכנס בתוך הכלי שהוא הלב, אבל אם הלב הוא רחוק ממנו ית׳ שהוא סוד הכלי, איך יוכל העצמות להכנס בתוכו, ולכן צריך האדם שישים אליו לבו, ואז רוחו ונשמתו אליו יאסוף כמו שפירשנו. וזה סוד: רחמנא לבא בעי, שהוא מבקש את הכלי, כדי להכניס את העצמות בתוכו. גם ז״ס: תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, בפירושם ז״ל: אי יהבת לי עינך ולבך אנא ידע דאת דירי. העינים, לפי שמהם יוצאות כחות הנשמה שמשכנה במוח, ולכן נקרא עין מלשון מעין, ובמקום שהעינים מסתכלים שם מתדבקים כחות הנשמה. ולפי זה, אם יסתכלו בקדושה, מתדבקים בה בלי ספק. והלב, לפי שהוא הכלי לקבל את האורות.

טו. ולא עוד, אלא שאם האדם ישים את לבו לזה החסד, הוא עצמו יכלה ממנו כל החצוניות, שעל ידו היה נקרא בהמה ולא אדם, ומשם ואילך יקרא אדם בשלמות, ברזא דשם מ״ה שיכנס להאיר בלבו ולתקנו בתיקון הגמור, וזה סוד: יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב.

טז-יז. ואם בינה שמעה זאת האדנה לקול מלי. האף שונא משפט יחבוש ואם צדיק כביר תרשיע. הנה דעתו של אליהוא בענין הזה, לנצח את איוב על ההנהגה הנכונה של שופט כל הארץ, בראיה ברורה שאינו יכול להכחישה בשום פנים. ובתחלה אמר לו שהוא צריך לשמוע אל דבריו ולהודות עליהם אם יש לו בינה והשכל, בין מצד האומרם - שהיתה השכינה המדברת בפיו, וזה סוד: ״ואם בינה שמעה זאת״ - רזא דשכינתא, בין מצד הדברים עצמם, שאין להם תשובה. ואלו הם: האף שונא משפט יחבוש, כלומר: לפי דעתך שאתה אומר שהמנהיג העליון הוא ״שונא משפט״ ח״ו ומביא יסורין על האדם שלא כדין, תאמר לי, איך אפשר לחשוב זה על מי שמוחץ ומרפא, מביא יסורין ומסלקן, כענין שנאמר: כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה, ואם היה שונא משפט ח״ו, היה מוחץ בלי רפואה ומפיל בלי תקומה, כי כן דרכו של בשר ודם שהוא מבקש לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לפי שיש בו דרך עוצב הגוברת בלבו ואין משפט במעגלותיו, מה שאין כן שופט כל הארץ, שאדרבא הוא אוהב את ״המשפט״ שהוא סוד תיקון העולם ותיקון בריותיו, ולכן הוא מביא עליהן יסורין לטובתן כדי שיתוקנו על ידיהם, ואחר המכה הזמנית תבא אליהם הרפואה העולמית, וזהו ראיה ברורה על יושר הנהגתו. ולא עוד, אלא שכבר ידוע שלכל הדברים למטה יש להם שרש למעלה, וכן הצדיק למטה יש לו שרש למעלה שהוא הקב״ה שנקרא צדיקו של עולם, לפי שהוא הצדיק הגדול שכל שאר הצדיקים נמשכים ממנו, והם בעיניו כנר לפני האבוקה. ואם הנהגה של רשע תהיה עול בחיקו של הצדיק למטה, כל שכן וק״ו בחיקו של הצדיק העליון שעליו נאמר באמת: כי צדיק ה׳ צדקות אהב, וז״ש: ואם צדיק כביר תרשיע, כביר דיקא, שר״ל הצדיק הגדול שכל שאר הצדיקים הקטנים של זה העולם, ממנו ילמדו ללכת בדרכיו, ולכן אמר דרך אתמהה: ״אם צדיק כביר תרשיע״.

יח. והנה כבר ידוע שגם את זה לעומת זה עשה האלקים, דרגין מסאבין לעומת דרגין קדישין, ואין ההנהגה של אלו ואלו שוה ח״ו, כי ההנהגה של דרגין קדישין - סוד המלך הקדוש, היא הנהגה של חסד ורחמים, והנהגת דרגין מסאבין - סוד אדם בליעל היא הנהגת אכזריות חמה ושטף אף. ואין לקרוא הנהגת בליעל אל הנהגת המלך ח״ו, שהרי הכחות אינם מתערבים אלו באלו. וז״ש דרך אתמהה: האמור למלך בליעל. וכל שכן שדרגץ מסאבין גוזלים את ההשפעות, ודרגין קדישין הם המושכים אותם בריבוי ובעין יפה בלב שלם וברוח נדיבה, ואם כן איך יקרא רשע אל נדיבים, למי שהוא נדיב בכל מיני נדיבות.

יט. ועוד איך יקרא רשע למי ששונא רשע, ואינו נושא פנים אפילו אל השרים העליונים כשהם רשעים. והראיה, מרהב שר של מצרים, שהפילו ממדרגתו לפי שהיה רשע עם ישראל, וכן עשה לכל שרי האומות כשבא מפלתן כידוע. וזה סוד: אשר לא נשא פני שרים. ובענין המשפט לא נשא פנים למי שיש לו ריבוי האורות, שנקרא ״שוע״ בהיותו מקבל מש״ע נהורין עילאין, לפני מי שיש לו מיעוט האורות שנקרא ״דל״, וזה סוד: ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידו כלם, זה שיש לו הריבוי הוא מעשה יד ימין, וזה שיש לו המיעוט הוא מעשה יד שמאל, וכשם שנקל הוא לאדם להעביר חפץ מיד ליד, מן הימין אל השמאל או מן השמאל אל הימין, כך נקל הוא וכל שכן אל הקב״ה להעביר זה העשיר שעומד ביד ימינו אל יד שמאלו ולעשותו עני, וכן להפך מן השמאל אל הימין ולעשותו עשיר. ועם זה מובן יפה ענין מ״ש: עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה׳, כי לשון פגישה מורה על היותם זה כנגד זה ממש, העשיר ביד ימין והעני ביד שמאל, והקב״ה שעשה כן הוא שיכול להחליף ולתת מיד ליד, כדי להעני או להעשיר כפי רצונו. וגם בזה מובן יפה ענין מ״ש: יד ליד לא ינקה רע, כי ההצלחה באה מן הימין והעונש מן השמאל. ורובם של החוטאים אינם חוששים לשוב, מפני שרואים כל עניניהם הולכים ומצליחים בהיותם אל הימין, ואינם נותנים אל לבם לחשוב שנקל הוא אל שופט כל הארץ להחליף את מצבם ולהעבירם מיד ליד, מימין ההצלחה אל שמאל העונש והפורענות, שהרי על כל פנים הרשע לא ינקה מרעתו עד שיקבל את עונשו, וז״ש: יד ליד לא ינקה רע. מלבד מה שיש לפרש בזה שר״ל: מיד ליד של מלאכי חבלה, כאבנא בקוספיתא. וגם הפירוש שפירשתי במקום אחר, שנפרעים מן הרשע בכח שלם, וזהו יד ליד, ב׳ פעמים יד שעולים כמנין כח.

כ. ונחזור לעניננו שאומר אחר כך: רגע ימותו וחצות לילה יגועשו עם דעבורו דסירו אביר לא ביד, שהוא מדבר על הרשעים הנזכרים שאין נושאים להם פנים, ואדרבא נפרעים מהם בעת שהקב״ה בכעס, שהוא רגע בכל יום כידוע, כדי שהעונש יהיה יותר חמור בעידן ריתחא, וז״ש: ״רגע ימותו״. ואם היו מאותם שהרעו לישראל, כמו המצרים, הדין מתעורר עליהם בחצות לילה ממש, לפי שאז הוא זמן התעוררות החסד לישראל והדין אל החצונים, וז״ש: ״וחצות לילה יגועשו״. ולא עוד, אלא שאז ישראל עצמם למטה והניצוצות הקדושות שלהן למעלה, עוברים ויוצאים ונגאלים מתחת ידיהם, כמו שהיה בגאולת מצרים, וז״ש: ״עם ויעבורו״. ואז מעבירים גם את השר שלהם מגדולתו ומדרגתו, וזה סוד: ״ויסירו אביר״. ומ״ש אחר כך: ״לא ביד״, ר״ל שזאת ההעברה אין צורך לעשותה בכח היד החזקה של מעלה, כי די בראייה העליונה בלבד, שמביט לאלו ומסתיר פנים מאלו, ובהסתרת הפנים העליונים, האויבים כלים מאליהם, וזה סוד: ״ויסירו אביר לא ביד״ ותכף סמיך ליה: ״כי עיניו על דרכי איש״, שהסמיכות מובן יפה ברזא דאמרן. ואמנם יש להקשות על זה: שאם כן מה צורך אל היד החזקה במצרים. והתשובה, שהיה לב׳ טעמים: הא׳, להתעולל בהם ולהודיע את כחו ואת גבורתו ולמען ספר שמו בכל הארץ. והשנית, כדי לנקות את הקדושה ולהשליך כל זוהמתה על החצונים, ברזא דכתיב: רעה תבא אליהם נאם ה׳. כי זה היה טעם העשר מכות כידוע למשכילים. עוד: ״ויסירו אביר לא ביד״, ר״ל שמעבירים השר שלהם, על ידי שכורתים כל שרשיו שהיה מושרש בהם במלכות שמים דאיהו רזא דיד, וזה סוד: ״לא ביד״, כד״א: ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. ולפי זה, ענין אמרו בסמוך:

כא. כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, ר״ל שהקב״ה משגיח תמיד על דרכיו של אדם בליעל איש און, ומונה את פסיעותיו ואת עליותיו, שלא יכנס בתוך הקדושה יותר מן הראוי לו, כי אם עד הגבול הקצוב. וכאשר הוא עולה עד שם, אז תכף ומיד כורתים את שרשיו וגודשים אותו ומעבירים את אחיזתו. כעדן שנאמר: אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע כגללו לנצח יאבד, ועוד כתיב: אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאם ה׳.

כב. והנה כבר ידוע שהחיצון כשהוא עולה בתוך הקדושה, מאפיל לעצמו בחשך וצלמות שלו, כדי להסתיר ולהעלים את עליותיו, והוא חושב בכך שלא ירגישו בו העליונים ולא יתיצבו כנגדו. כעדן הקוף שנותנת עלה גדול של איזה אילן כנגד עיניו, וחושבת בכך להסתיר את עצמה מעיני הציידים, שלא תהיה נראית מהם, כשם שהיא אינה רואה אותם, ואדרבא אז הציידים שוחקים ממנה והורגים אותה. ועל רזא דא כתיב: יושב בשמים ישחק ה׳ ילעג למו, שהרי: אין חשך ואץ צלמות להסתר שם פועלי אץ, ורוח הקדש צווחת: ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא.

כג. ומ״ש אחר כך: כי לא על איש ישים עוד להלוך אל אל במשפט, סוד העדן הוא, לפי שהחצונים חושבים לעלות וליכנס בתוך הקדושה, על ידי הצדיק המנוסה, שהקב״ה נתנם עליו כדי לנסותו. אבל אינם יודעים שהאב המרחם אינו משים על הצדיק עצמו המשא הכבד והרע הזה של החצונים, כי אם עד שיגיע אל מקום החסד של ז״א דאיהו דרועא ימינא דיליה, ובהגיעו לשם מיד הוא מסלקם מעליו, ברזא דכתיב: ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב. וזה סוד: ״כי לא על איש ישים עוד״, שלא ישים עוד משא החצונים על האיש המנוסה כשהוא הולך ״אל אל במשפט״ הוא סוד החסד של הז״א כמו שפירשנו. והוא סוד אמרו בסמוך:

כד. ידוע כבירים לא חקר, כי החסד היא היד הגדולה שאין חקר אל הריבוי שלה, כענין שנאמר: ולגדולתו אין חקר, והיא המשכרת ומרצצת כל העבדים המתפרצים והכלבים עזי נפש, מסלקת את אלו ומעמדת את אלו כפי ההנהגה וכפי הזמן, בסוד: מהעדא מלכין ומהקם מלכין, וז״ש: דעמד אחרים תחתם.

כה. ולכן זה החסד עצמו הוא שנותן לב לחקור ולדרוש בכל מעשיהם של השרים העליונים, כדי לקיימם או לסלקם כפי המעשים שלהם, וזה סוד: לכן יכיר מעבדיהם, שאם אינם נוהגים כהוגן וכשורה הנה הוא מהפך אליהם יום ללילה, כלומר זמן הצלחתם ושליטתם שהיה דומה ליום, מהפכו לעונש ולפורענות שהוא דומה ללילה, וזהו ענין אמרו: והפך לילה וידכאו.

כו. ועל רזא דא תכף סמיך ליה: תחת רשעים ספקם במקום רואים, כלומר: שהפורענות של אלו השרים המתגאים ומתפרצים, הוא ליפול ממדרגתם ולהיות נתונים תחת אותם החצונים שהם היו מושלים עליהם בזמן שליטתם. ובמקום שהיו רואים בתחלה ונהנים מאור הקדושה, עכשיו בבא מפלתם נסמא עינו של כל א׳ מהם, והיום נהפך ללילה והאור נהפך לחשך.

כז־כח. והעונש הזה ראוי אליהם, מפני שנתגאו וסרו מאחריו ית׳, שהרי מקומם של החצונים הוא באחור הקדושה, והם פרצו והזידו להתאחז אל הפנים. ולכן מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלו מהם, כי נתגרשו אפילו מן האחור, ונפלו במדרגה התחתונה של החצוניות הטמא שלהם להיות עבדים לעבדיהם, וז״ש: אשר על כן סרו מאחריו. ועוד מכל שכן שהעונש הזה היה ראוי אליהם, מפני שלא השכילו דרכיו יוד, מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון, והם הרשיעו והרעו לישראל המסורים בידם, ונטלו מהם כל ההשפעות עד שהכריחום לצעוק אל השי״ת מפני עבודתם הקשה ועניותם הגדול, וז״ש: וכל דרכיו לא השכילו. ותכף סמיך ליה: להביא עליו צעקת דל וצעקת עניים ישמע.

כט. והנה כבר ידוע שכל שקט ושלוה - מצד אבא, וכל פורענות - מצד אי׳ דדינין מיתערין מינה. וזהו ענין אמרו בסמוך: והוא ישקיט ומי ירשיע, ״והוא״ רזא דאבא, ישקיט לישראל. ״ומי״ תא דאי׳, ירשיע ויעניש את החצונים ואת אומות העולם. גם אבא עצמו יסתיר פניו מן החצונים וילכו בתהו ויאבדו, ואי׳ עצמה תביט בהם בדינים הקשים שלה למהר את מפלתן, וזה סוד: מסתר פנים ומי ישורנו, כי מלת ״ישורנו״ רמז אל הבטה לרעה, כענין שמצינו: ותבט עיני בשורי. ונמצא לפי זה שהקב״ה מתנהג בהנהגה של דין ושל רחמים הכל בבת אחת, דין אל החצונים ורחמים לישראל, כמו שהיה בזמן יציאת מצרים, וז״ש: ועל גוי ועל אדם יחד, ״על גוי״ שהם החצונים, ״ועל אדם״ שהם ישראל, בסוד: אתם קרואים אדם ואין אומות העולם קרואים אדם, והכל בבת אחת כמו שפירשנו.

ל. שהרי כל כונתו ית׳ אינה אלא להשלים את תיקון העולם, וזה לא יתכן כי אם בהסיר את הממלכה מראש פתנים אכזר, שהוא סוד ״אדם חנף״ שמקלקל ומשחית את התיקון על ידי חניפותו, כד״א: בפה חנף ישחית רעהו, כי הוא על ידי פיתויו היה מכשיל לכל באי עולם המישרים ארחותם, להעבירם מדרך טובה לדרך רעה, ועם זה היה מקלקל את הכל, וז״ש: ממלוך אדם חנף ממוקשי עם. ואמנם הדרך הפשטי לפרש את הענין הוא, שהקימה והנפילה בכלל ובפרט תלויה ממנו ית׳ על כל פנים, שאם הוא ישקיט, אין מי שיקפוץ בקטרוגו ויזיד להרשיע, ואם הוא יסתיר פנים, אין מי שישורנו לאותו זעום ה׳ וישגיח עליו לטובה, כי עם פניו ית׳ כל שאר הפנים נסגרים כאחד. וזה נעשה בכלל ובפרט - ״ועל גד ועל אדם יחד״. ולכן כשהוא ית׳ מרשיע ומסתיר פניו מן ״אדם חנף״ רזא דם״מ חייבא, מיד תמה ממלכתו ופסקה שליטתו, ועמו תמו כל המוקשים ופסקו כל המכשולים, וז״ש: ״ממלוך אדם חנף ממוקשי עם״. ומ״ש אחר כך:

לא. כי אל אל האמר נשאתי לא אחבול, זהו כלל ותיקון גדול לכל החוטאים. שיתודו עונם כלפי אל עליון שהוא חפץ חסד ולא חפץ רשע ח״ו. ולכן אם יתודה ויאמר ״נשאתי לא אחבול״ כלומר: ״נשאתי״ עד הנה את חרפת עונותי ואת הפגם שעשיתי בשרשי, ״ולא אחבול״ עוד ולא אקלקל ולא אשחית כמו שעשיתי עד עכשיו, ואדרבא אתקן כל הקלקולים שאני רואה בעצמי.

לב. ואותם שאיני רואה ויודע, אתה הורני לראותם ולתקנם. ואם פעלתי פעולות של שוא ובניתי בנינים של תהו, לא אוסיף עוד לפעול אותם ולכנותם, וז״ש: בלעדי אחזה אתה הורני אם עול פעלתי לא אוסיף. בודאי שזהו וידוי דברים שהוא כדאי ומספיק להחזיר את החוטא אל החסד העליון, ושהחסד עצמו יתעורר לחזור עליו ולקרוע גזר דינו בחמלת ה׳ עליו. וז״ש בתחלה: ״כי אל אל״, ואחר כך הזכיר כל עניני הוידוי הצריכים אל החוטא, ללמד שעל ידיהם הוא חוזר אל ״אל״ הנזכר, סוד ייא״י משם ס״ג, רזא דבינה שהיא ממש בחינת התשובה, וימינה תמיד פשוטה לקבל שבים. .

לג. והנה כבר ידוע כי כשהאדם מואס באיזה דבר, אינו יכול להשלימו כי לבו בל עמו, וז״ש: המעמך ישלמנה כי מאסת, כלומר: איך אפשר שהקב״ה יעזרך להשלים את הקדושה בשרשך, אם אתה מאסת בה ונתרחקת ממנה על ידי עונותיך. ואם כן צריך שיבא ההתעוררות ממך על ידי התשובה, ושאתה תבחר את דרכי הקדושה כדי להדבק בה, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, והבחירה היא בידך ולא ביד זולתך, כענין אמרם ז״ל: אם אין אני לי מי לי, וז״ש: כי אתה תבחר ולא אני. ואם ידעת לסתור את דברי אלה ולהשיבני עליהם, דבר כי אני אשמע את דבריך ואקבל אותם אם יש בהם ממש, וזהו ענין אמרו: ומה ידעת דבר. והסוד הוא, אם יש לך רוח הקדש ששרשו משם מ״ה ומן הדעת עליון, השיבני דבר, ואם לאו אתה תשתוק ואני אדבר.

לד־לה. ומ״ש אחר כך: אנשי לבב יאמרו לי וגבר חכם שומע לי. איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכיל, זהו התנצלות על איוב עצמו שראוי למחול לו על דבריו שלא כהוגן, כי נטרפה דעתו מתוך צערו, ואליהוא מלמד עליו סניגוריא מזה הטעם, כי אדם שאין בו דעת אינו ראוי לעונש. וכבר ידוע כי באחיזת החצובים הגורמים כל הצרות הדעת מסתלק, ולכן אין האדם נתפס על צערו. וזה ההתנצלות שאמר אליהוא בעדו של הצדיק, נתנוהו בפיו כהות השכינה עצמה, וגם כהו של הז״א, כי רוח ה׳ דבר בו ומלתו על לשונו. וזהו הטעם שאמר בתחלה: ״אנשי לבב יאמרו לי וגבר חכם שומע לי״, כי ״אנשי לבב״ הוא רמז אל כחות השכינה, ״וגבר חכם שומע לי״ הוא רמז אל הז״א, דהא עילאין ותתאין צייתין למילוליה.

לו. וכנגד מה שהזכיר בתחלה ״גבר חכם״ - סוד הז״א דאיהו רזא דאב, והשכינה רזא ראם כידוע, והנסיון אל הצדיק מצדו כד״א: ה׳ צדיק יבחן, לפיכך אליהוא פונה אליו דרך שאלה ואומר: אבי יבחן איוב עד נצח, כלומר: אם הנסיון של זה הצדיק יהיה לעולם, שלא יושם סוף וקץ לנסיונו ח״ו, מפני התשובות אשר לא כהוגן אשר הוא משיב על ידי החצונים הנותנים את הדברים בפיו, וז״ש: על תשובות באנשי און. והלא הכתוב אומר: כי לא לנצח אריב, ועוד כתיב: כי לא לנצח תאכל חרב, וכל שכן שאין אדם נתפס ונענש על אונסו. ואליהוא נתעורר לבקש את זה, מצד מה שהז״א עצמו נתן בלבו התנצלות כזה על הצדיק, בענין אמרו: איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל.

לז. ולא עוד, אלא כי בהתארך הנסיון, החטא מתרבה והס״א הולכת ומתחזקת, וזה סוד: כי יוסיף על חטאתו פשע, כד״א: ברוב דברים לא יחדל פשע, ועוד כתיב: בפשע שפתים מוקש רע. והנה כבר ידוע שהאדם מתפעל כפי חברתו, שאם הוא בחברת אנשים צדיקים שהקדושה שורה עליהם, הקדושה עצמה מתפשטת ושורה עליו. ואם הוא בחברת אנשים רשעים שהטמאה שורה עליהם, גם היא מתפשטת ושורה עליו, כענין שנאמר: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ובתא דא אמרו רבנן: הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. וזה סוד אמרו בכאן: כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו ישפוק, שר״ל הפשע עצמו - סוד הס״א שגוברת עליו, תתחלק בינינו ותתפשט עלינו בהיותנו עמו בחברתו, מן הטעם שאמרנו. ומכל שכן שהוא הולך ומרבה רבתם כלפי מעלה, וכל המרבה דברים מביא חטא - סוד הס״א, שהוא מביאה להתגבר ולשרות עליו בפשע שפתיו, והעומדים אצלו מתפעלים בחברתו, וז״ש: פשע בינינו ישפוק וירב אמתו לאל.