מגלה עמוקות על איוב/לג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. והנה בהיות אליהוא מן השרש עצמו של איוב והיתה קורבה ביניהם, לפיכך הוא מזמינו דרך אהבה ואחוה לקבל את דבריו ולהתחזק על ידיהם להודות על יושר ההנהגה העליונה, וז״ש: ואולם שמע נא איוב מלי וכל דברי האדנה, ואולם דיקא, שהוא לשון חוזק, מן הטעם שאמרנו.

ב. ולפי שכבר ידוע שהאותיות הם סוד האורות העליונים, שנמשכים משרשו של אדם על לשונו ושם מצטרפים למלות ומתעוררים לצאת, ומתנועעים בחכו עד שיפתח את פיו ויוציאם בדיבורו, כמו הרה תקריב ללדת, שהשקט לא תוכל עד שתוציא את הולד לאויר העולם. לפיכך כתיב: הנה נא פתחתי פי דברה לשוני בחכי, כלומר: ״הנה נא פתחתי פי״ להוציא אותן המלות עצמן, שבתחלה ״דברה לשוני בחכי״, מן הטעם שאמרנו.

ג. וכבר ידוע שיש יושר ויש עקשות, היושר מצד הטוב והעקשות מצד הרע, לפיכך אמר: יושר לבי אמרי, שכל דבריו היו מצד הטוב. וכבר ידוע גם כן שהאורות הנמשכים מן השרש אל המוחין, יורדים בדרך ישר מן הדעת שהוא המוח האמצעי, אל הלשון, ומשם בוקעים מוצאים דרך השפתים. ואם האורות הם מבחינת האצילות הם נקראים ברורים, לפי שאץ בהם תערובת של הס״א כלל ועיקר, וזה סוד: ודעת שפתי ברור מללו.

ד. רוח אל עשתני תשמת שדי תחיני. סוד הענין הוא, להבטיח את איוב, שמתעורר מצד החסד ולא מצד הדין כמו שעשו חבריו, והראיה, שהרי שרשו מצד החסד, וזה סוד: ״רוח אל עשתני״, וכל המתעורר אינו מתעורר אלא בדומה לו. ועדץ שמא תאמר, שאע״פ ששרשו מצד החסד, עכשיו תהיה קבלתו מצד הדין, כי ההשפעה משתנית כפי הזמן, לפיכך אמר: ״ונשמת שדי תחיני״, שהשפעתו מן היסוד שהוא חסד ורחמים כידוע.

ה. ולפי זה כל דבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, עד שאין מענה לתוכחותם בלי ספק, וז״ש: אם תוכל השיבני ערכה לפני התיצבה, כלומר: שישקול בדעתו כל הדברים שלו, ואם ימצא מענה יאמר בלי שום מורא ופחד, כזה שמתיצב בקומה זקופה בלי משוא פנים. ואע״פ שהיתה ההשראה הקדושה עליו, לא ימנע מלהשיב, שגם הוא לא יקוץ לסבול את טענותיו אם יהיה ממש בדבריו.

ו. וכל שכן שהיה חברותא ביניהם, מפני ששניהם משרש אחד והיו מקבלים בשוה מפיה של השכינה, וזה סוד: הן אני כפיך לאל. וכשם שהיו שוים מצד הנשמה, כך היו שוים מצד הגוף, וז״ש: מחומר קורצתי גם אני, וקר״ץ אותיות קצ״ר, שמשמע הגבלה וצמצום של השפע העליון אל המקבל החומרי.

ז. וכבר ידוע שאימת העליון מוטלת על התחתון, מה שאין כן בהיותם שוים שאין זה גדול מזה, שאז יש חברותא ולא ביעתותא. וזהו ענין אמרו בסמוך: הנה אימתי לא תבעתך ואכפי עליך לא יכבד, כלומר: שלא יכבד עליו שיכפה אותו בדעותיו, מאחר שהיו שניהם משרש אחד רעים ושדם. והכתוב אומר: הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים, שמשמע כשהגרוע כופה את החשוב, אז הוי כאילו לוקה בשתי דינים, בסוד הרשע שמכתיר את הצדיק ומצערו בגהינם של אש וגהינם של שלג, וזה סוד: באש ובמים. גם מלת: ״ואכפי״ כשתי מלות: אך־פי, לאפוקי מפיהם של שאר החברים שהכבידו את משאו ואת צערו בתוכחותם.

ח. ומ״ש אחר כך: אך אמרת באזני וקול מלץ אשמע בלשון ״אך״ הממעט, לרמוז שהוא שמע ממנו דברים הממעטים את חשיבותו, שאינם מאיש כמוהו שהיה מן השרש העליון.

ט־י. ומה הם הדברים: זך אני בלי פשע חף אנכי ולא עץ לי, והלא הכתוב אומר: מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. וענין אמרו בלשון הזה: ״חף אנכי״, ר״ל שראש לו חפד מן הס״א ומן הדינים, אע״פ שלא היה לו עון שיהיה ראוי לכך, ושמצא לו תואנות ועלילות כביכול למסור אותו בידו של הדין הקשה. אי נמי: ״תנואות״ כשתי מלות תנו ־ אות, שהס״א קפצה עליו בקטרוגה והיתה מבקשת אות וסימן על צדקתו, והוא שיעמוד ביסוריו ונסיונו, ושופט כל הארץ הסכים על ידיה ונתפתה כביכול לעשות רצונה. וכבר ידוע שאויבו של הקב״ה בלבד הוא שמרחיקין אותו מדבקותו ונדחה מן הקדושה ונמסר ביד הס״א כפי מה שראוי לו, מה שאץ כן אוהבו ח״ו, ולכן היה מתרעם הצדיק הזה בענץ אמרו: יחשבני לאויב לו ותכף סמיך ליה:

יא. ישם בסד רגלי, שהוא הדי״ן שעולה כמנין ס״ד שנמסר בידו. ורזא דמלה, לפי שהכתוב אומר: סוד ה׳ ליראיו, שנכנס הו׳ בתוך הדין וממתקו, כעגין: וישם ה׳ לקין אות אות ממש מן השם הקדוש, ונהפך מן נד לנוד, אף כאן מסד לסוד, בתא דכתיב: ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים. אבל כשחסר זה המיתוק, אז נאמר: ״ישם בסד רגלי״, שמשמע הדין הקשה בלי מיתוק, וענין אמרו: ישמור כל ארחותי, ר״ל שהקב״ה הפקיד שומרים בכל ארחות הקדושה והמנוחה שלא יניחוהו להכנס בתוכן, כד״א: גדר דרכי בגזית. וכל אלו היו דבריו של איוב שהיה מתרעם להיות נספה בלא משפט.

יב. והרי תשובתו של אליהוא בענין אמרו: הן זאת לא צדקת אענך כי ירבה אלוק מאנוש,כלומר: שאי אפשר שהוא יצדק בטענותיו, לפי שההנהגה היא של השכינה דאיהי רזא ״דזאת״ כידוע, ועל כל פנים צריך שתהיה טובה ולא רעה, דהא כל מאן דעבדין מן שמייא לטב. ועוד, שהיה טוען על ריבוי מעשיו הטובים, והקב״ה הרבה לעשות חסד עמו יותר מאד בלא ערך ובלא מספר, וזה סוד: ״כי ירבה אלוק מאנוש״. כי כן דרכו ית׳ שהוא עושה חסד עם בריותיו הרבה מאד, יותר ממה שבתותיו עושים עמו, אע״פ שיהיו בתכלית החסידות, מפני שהם עושים כפי כחם החלוש שעל כן נקראים ״אנוש״ מלשון חולשה, והוא עושה עמהם כפי כחו הגדול והחזק. ׳

יג. ונמצא לפי זה שאין להריב עמו ח״ו, שאם הוא מוציא כל טענותיו, מיד מסתתמין כל טענות האדם כנגדו ולא ימצא מענה בפיו, וז״ש: מדוע אליו תבות כי כל דבתו לא יענה, שהת טענה אחת בלבד של השי״ת סותרת כל טענותיו של אדם.

יד. וזהו החסד הגדול שלו, שאינו מוציא אלא טענה אחת, וכובש את השנית ומעבירה מפניו, כדי שתהיה תקנה לאדם ולא יאבד את תקותו, וז״ש: כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישותה.

טו־טז. וגם אותה טענה שיש לו כנגדם, אינו מודיעה להם בפרהסיא נגד בני אדם, שלא לביישם, כי אם ״בחלום חזיון לילה״ וגר. זהו פשוטן של דברים, וסוד הענין הוא, לפי שיש ב׳ נוקבין לאה ורחל, שכינתא עילאה ותתאה, שדיבורו ית׳ יוצא משתיהן אל בני אדם כפי שרשן ומדרגתן. כי יש מי ששרשו מבחינת לאה ויש מי ששרשו מבחינת רחל, והפגם שנעשה על ידי החטאים הוא נרשם בנוקבין עצמן. והקב״ה עושה חסד גדול עם בני אדם שאינו מסתכל בפגם עצמו, כדי שלא יבא לידי כעס וחרון אף. וזה סוד: ״כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישותה״. וכשהוא מגלה את אזנם כדי לעורר את תיקונם זה נעשה על ידי הנוקבין עצמם דאינון רזא דמדת לילה, וזה סוד: בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב. אז יגלה אזן אנשים. והג׳ לשונות שיש כאן, הם כנגד ג׳ פעמים שהקב״ה מגלה את אזנם קודם שיבא להוכיחם על ידי יסורין. שהרי הגזרה אינה נחתמת בשרשם כי אם אחרי הג׳ פעמים הנזכרים, וז״ש: ״אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום. וזהו שהזכיר למטה בפירוש: הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר.

יז. וגילוי אזן - מצד החסד הוא, כדי שיתעורר האדם עצמו להסיר את הפגם אשר עשה למעלה בשרשו על ידי מעשיו הרעים, וישתדל לתקן את המעוות על ידי התשובה. וזהו ענין אמרו: להסיר אדם מעשה. והפגם נרשם באם הקדושה שהיא השכינה, וזה סוד: ל׳הסיר א׳דם מ׳עשה שהוא ר״ת לאם. ועוד חסד גדול עושה הקב״ה עם האדם החוטא, שהוא מכסה עליו ומסתירו מכח הגבורה של הדין הקשה, כדי שיהיה לו פנאי לתקן את המעוות, ולא תקפוץ עליו להשחיתו בפתע פתאום מפני רושם חטאיו החקוקים על עצמותיו, וזה סוד: וגוה מגבר יכסה, כד״א: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.

יח. וגילוי אזן הוא כדי לחשוך נפשו מני שחת, כלומר: כדי להציל את נפשו שלא תרד במקום המיתה וההשחתה ממש, שהיא בדיוטא התחתונה של שאול. וזה ״לנפש״ דיקא, כד״א: הנפש החוטאת היא תמות. וחיתו מעבור בשלח, זוהי המדרגה העליונה של הנפש שנקראת חיה, שאינה יורדת בגהינם, אבל היא עוברת על כל פנים בסוד להט החרב המתהפכת, כדי שתקבל את עונשה קודם שתכנס בג״ע.

יט. ואמנם כשגילוי אזן אינו מועיל, אז מביאים עליו יסורין, וז״ש: והוכח במכאוב על משכבו. והסוד הוא, שהדין קופץ עליו ומתאחז בשרשו שהוא ״משכבו״ ממש. אלא שבתחלה הדין עצמו אינו מתאחז כי אם במיעוטו, לראות אם ישוב, ועדיין החסד נשאר ברובו ומגין על רוב עצמיו, וזה סוד: ורוב עצמיו איתן, שאיתן הוא החסד, בסוד איתן האזרחי כידוע.

כ. וכבר ארז״ל: שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ואם באלה לא יוסר, הדין מתגבר כל כך עד ״שחיתו״ שהיא המדרגה העליונה שלו, מואסת בחיותה בין בלחם הרוחני בין בלחם הגופני, כאילו היה זוהמא ולא מזון, וז״ש: וזהמתו חיתו לחם. ונפשו עצמה שהיא המדרגה התחתונה השקועה בתוקף הדין, לא לבד מואסת הלחם, אלא אפילו מאכל תאוה שהיתה מתאוה לו בזמן אחר, כענין שנאמר: כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, וזה סוד: רנפשו מ׳אכל ת׳אוה שהוא ר״ת מות, והמזון הגופני והרוחני הם קמח ותורה, ושניהם נמאסים בשוה כשהחסד מסתלק והדין מתגבר.

כא־כב. ואמנם בחוסר הלחם הגופני והרוחני החצוניות כלה ונפסד והפנימיות מתצמצם ונסתם, וז״ש: יכל בשרו מרואי ושופו עצמותיו לא ראו, וסמיך ליה: ותקרב לשחת נפשו, בחינת הנפש דיקא, שהיא יותר קרובה לחצונים כד״ל. וחיתו לממיתים, בחינת החיה העליונה, שגם היא נמסרת ביד המלאכים הממונים על להט החרב המתהפכת.

כג. ואו: אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו. והסוד הוא, לפי שיש לכל אדם רבבה מימינו, והם ריבוא של מימינים, ואלף משמאלו בלבד, שהם אלף משמיאלים לכף חובה, לפי שמדה טובה מרובה ממדה פורענות. ואם אחד מן המשמאילים מקטיגור נעשה סניגור וילמד עליו זכות, להגיד לאדם העליון, רזא דשם מ״ה, זכותו ויושרו של אדם התחתון בעת השפטו, מיד מרחמים עליו וגוזרים פדיונו.

כד. שהרי המלך הטוב תמיד הוא חפץ בטוב אם אין הקטרוג המעכב, וז״ש: דחננו דאמר פדעהו מרדת שחת. וענין אמרו: ״פדעהו״ בתוספת ע/ לפי שמשמעו כשתי מלות: פדהו ודעהו, כלומר: פדהו מן הס״א, ודעהו בהשפעות הקדושה. פדהו מן הדין, ודעהו בהמשכת החסד. ומ״ש אחר כך: מצאתי כפר הסוד הוא, דהא מן שמייא יהבא יהבי מישקל לא שקלי, ולפי זה כשנמסרה נפש הענוש ביד פועלי הדין, שוב אין נוטלין אותה מידן עד שימסרו לו נפש אחרת שתהיה כפר לנפש המוצל, בסוד נפש תחת נפש, כעדן שנאמר: מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתך ולאמים תחת נפשך. וכל מצעו בדוד שאמר לו נתן הנביא: גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות, סלח לא נאמר אלא העביר - שהעבירו המות מנפשו לנפש אחרת, והיא היתה נפש הילד הנולד לו שמת בעון אביו והיתה כפר נפשו ממש. הרי שהיה צריך הכופר על כל פנים, לפיכך כתיב: ״פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר״.

כה. רטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו. הנה כבר ידוע כי בזמן שהדינים שולטים על בשר אדם שהוא סוד החצוניות שלו, אז החצוניות עצמו הולך ומתיבש ומשמן בשרו ירזה. ונהפוך הוא כשהחסד מתעורר בריבוי, שאז אדרבא החצוניות עצמו נעשה רטוב ושמן יותר ממה שהיה בימי נעוריו. וז״ש: ״רטפש בשרו מנוער״ שהיא מלה מורכבת רטוב ופש, מלשון: ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק. וכשם שהאדם בימי עלומיו נעלמים ממנו כל הדינין, לפי שעדיין אינו בר עונשין, ולכן נקרא ימי עלומיו דיקא, מלשון העלם. כך בזמן שתמו הדינים שלו ומתכפרים לו כל עונותיו, מיד החסד מתעורר ונעלמים ממנו כל הדינים, כאילו חזר ממש לימי עלומיו, וז״ש: ״ישוב לימי עלומיו״.

כו. ואז אם מתפלל אל השי״ת תפלתו נשמעת, לפי שאין עוד הפסק מחיצת החצונים, והם העונות המבדילים, וז״ש: יעתר אל אלוק דרצהו. ומ״ש אחר כך: וירא פניו בתרועה הוא מלשון שבירה, כמו: רועה התרועעה ארץ. והעדן הוא, כי מחיצת החיצונים היתה מבדלת בינו לבין הפנים העליונים, שכביכול לא היו יכולים להאיר אל עבר פניו, ותלוי בזה כל הצלחתו של אדם, כד״א: יאר ה׳ פניו אליך ויחנך.

אבל כשנשברה אותה מחיצה ונסתלקה, אז מיד הקב״ה מאיר פניו לעומתו ויצליח בכל דרכיו, וזה סוד: ״וירא פניו בתרועה״. גם: ״תרועה״ איהי רזא דשכינתא, וכאשר היה פגם בשרשו שהוא בשכינה עצמה, הקב״ה לא היה מסתכל בו, בסוד: טהור עינים מראות מרע. וכענין שפירשתי: ובשתים לא ישורנה, שגם הוא עושה כך לתכלית חסד, שלא להרבות כעס וחרון אף, אבל כשנתקן הפגם, מיד: ״וירא פניו בתרועה״. ולא עוד, אלא שמחזיר לו גם כן כל הזכיות שהיו ממושכנים אצלו ית׳ ולא היו מאירים בנפש החוטאת, וז״ש: וישב לאנוש צדקתו, לאנוש דיקא, שמורה חולשא, שהרי כשהעונות מבדילים והזכיות ממושכנים, הנפש מתחלשת הרבה מאד ואין חולשא גדולה מזו, ובחזרת אבדה לבעלים, מיד הנפש מתחזקת וחוזרת לאיתנה כבתחלה.

כז. והנה כבר ידוע, שהחוטא השב, לא לבד צריך לשוב, אלא שצריך גם כן להשיב, כי כשם שקלקל לעצמו וקלקל לאחרים בעונותיו, בסוד ערבות הנשמות וקרבת השרשים, כענין אמרם ז״ל: אוי לרשע אוי לשכנו. לפיכך גם עכשיו שבא לתקן צריך שיתקן לעצמו ויתקן לאחרים, ולכן יעשה שורות שורות של אנשים דספר להם כל המאורעות הקשות שבאו עליו מפני עונותיו, וז״ש: ישור על אנשים דאמר חטאתי דשר העדתי ולא שוה לי. וכן בדוד הוא אומר: אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. וענין אמרו: ״וישר העדתי״, ר״ל שהאור הישר שהיה נמשך בשרשו, הוא העוה אותו ועיקם את דרכו מפני עונותיו, וגרם שילך בארחות עקלקלות אל אשפות החצונים. וזה לא הועיל לו, אלא אדרבא נמשך לו מזה נזק גדול, שהחצונים ניזונו מעיקר האור והוא קבל מהם את התמצית. .

כח. והנה כשיפרסם ויודיע את זה לרבים כדי שילמדו ממנו לתקן את עצמם, אז נקרא בעל תשובה בשלמות, וראד הוא שהמקום ירחם עליו לפדות נפשו מעבור בשחת. ״וחיתו״ שהיא המדרגה העליונה הקרובה לאור הקדושה, יסירו ממנה כל המונעים, ותזכה לראות באור עצמו בלי שום מחיצה מפסקת ומבדלת מפני התשובה השלמה שעשה לשוב ולהשיב, כמו שפירשנו. וז״ש: פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה.

כט־ל. ומ״ש אחר כך: הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר, ר״ל שהתוכחות הנזכרים בהדרגה, הקב״ה מביאם על האדם פעמים או שלש, והכל מצד החסד דיקא, וזה סוד ״אל״ שהוא שם החסד, שהרי התכלית הוא כדי להשיב נפשו מני שחת להעלותה אל החיים העליונים ליהנות מן האור העליון, וזה לא יתכן כי אם על ידי יסורין, בסוי־ העליה שאינה אלא בכח הגבורות, כענין שנאמר: ודרך חיים תוכחות מוסר. ומ״ש: עם ״גבר״, ולא עם אנוש או עם איש או עם אדם, הטעם הוא, לפי שגבר הוא מלשון גבורה, כלומר: שאינו פועל זה אלא עם מי שהוא יודע בו שיש לו כח וגבורה לכוף את יצרו לעשות רצון קונו, ועומד בנסיונו ואינו בועט ביסורין. והוא כמשל שמשלו רז״ל בכבשני, שאינו בודק אלא הקנקנים היפים. והסוד הוא: ״עם גבר״ דיקא, שעדיין הוא עומד בסוד הקטנות שהוא בחינת הגבורות, כדי להעלותו מאותה הבחינה אל בחינת הגדלות, שאז אין עוד בה לא אחיזת החצונים ולא התגברות הדינים, אלא אדרבא הוא חסד פשוט שמבטל את הדין לגמרי, וז״ש: בתחלה: ״פעמים שלש עם גבר״ וסמיך ליה: להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, שהכל מובן יפה ברזא דאמרן. ועדיין יש לדקדק בענין אמרו: ״פעמים שלש עם גבר״ שהיל״ל: .פעמים או שלש. אלא הסוד הוא: ב׳ פעמים שלש, לרמה אל שם ״אל״ במילואו שיש בו ו׳ אותיות ב׳ פעמים שלש. שאם תאמר שאותן התוכחות היו מצד החסד החלש והרפה שהוא אל פשוט, הא קא משמע ליה שאדרבא היו מצד החסד החזק והשלם בכל כחותיו שנרמזים באותיות מילויו, שהם פעמים שלש אלף למד, והרי בא ללמד שהוא חסד גדול מן האב כשמתעורר ליסר את הבנים.

לא. ומ״ש אחר כך: הקשב איוב שמע לי החרש ואנכי אדבר, אולי הטעם, לפי שקפץ איוב להשיב על דבריו קודם שיגמור אותם, והוא משתיקו ומפייסו שישמע לו, כי השגתו ברורה בלי עירבוב, ואינו כהשגתו של איוב המעורבבת מחמת כח הדינים המטרפים את דעתו, ולכן הוא מפייסו שיסבול וישמע לו עד גמר דיבורו, ואחר כך ישיבנו אם ימצא מענה לטענותיו, שהרי הוא היה חפץ להצדיקו ולא להרשיעו כמו שעשו שאר החברים. וז״ש:

לב. אם יש מלץ השיבני דבר כי חפצתי צדקך. והסוד הוא, שישיבנו אם ימצא מענה מצד החכמה דאיהי רזא די״ש. וכל שכן שהוא היה חפץ להחזירו לדבקותו הראשון בתא דשכינתא - ״צדק״ דיקא.

לג. אך אמנם (אם) הוא ידע שכל דבריו הם מצד חכמתא סתימאה דאיהו רזא ״דאין״ ואין מדה טובה הימנה, לפיכך צריך שישתוק וישמע לו עד שילמדנו מן השגתו היקרה שאין למעלה ממנה, וז״ש: אם אץ אתה שמע לי החרש ואאלפך חכמה, ואאלפך דיקא, כי כשם שהאלף היא ראשונה לאותיות, כך השגתו היתה מן המדרגה העליונה והראשונה שאין שום מדרגה למעלה ממנה, וזה סוד: ״החרש ואאלפך חכמה״, שהכל מובן יפה בתא דאמרן.