מגלה עמוקות על איוב/לב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו. הנה כבר פירשתי, שאלו הג׳ חבריו של איוב היו בסוד הג׳ קוים שמשפיעים אל היסוד. ואם הוא מתוקן, משפיעין לו מצד החסד, ואם הוא מקולקל מושכין לו מצד הדין, ואם הוא בספק אין משפיעין לו מאומה עד שיתברר האמת. וזה סוד: ״וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב״, שמשמע שחדלו להמשיך לו מצד הדין מפני הספק, כי הוא צדיק בעיניו אבל לא היה צדיק בעיניהם.

ב־ג. אך אמנם כדי שלא ישאר הצדיק נעור וריק לגמרי עד שיבוקש האמת וימצא, לפיכך מתעורר ניצוץ א׳ מן העליונות ומעולם האצילות, שבו תלוי החסד והברכה, והוא מבזה את החצונים ומבטלם, וזה סוד ״אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם״, לרמה שהיה שרשו מן העליונות. וזהו שחרה אפו על איוב, מפני שהיה מתרעם ומטיל דופי על ההנהגה העליונה. וחרה אפו גם כן בשלשת רעיו, על אשר חדלו לגמרי מלהשפיע אל היסוד, ולא נתנו לבם לחקור ולדרוש ולכלות ממנו כל הקוצים אשר סביבותיו, כדי לגלות את צדקתו ולהשלים אל תיקונו, ואדרבא הניחוהו בקלקולו, וזה היה גורם פגם גדול לכל דרגין קדישין שהיסוד הוא כללותם. וזה סוד: דהר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלקים, שהיה מטיל פגם בהנהגה העליונה ולא בעצמו. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, שהכל מובן יפה ברזא דאמרן.

ד־ו. ואמנם אליהוא המתין לדבר אחרי שאר החברים, אע״ם שהיה שרשו גדול יותר מכלם, לפי שרצה לחלק כבוד אל הזקנה. אבל כשראה שנמנעו מלהשיבו ואין עוד מענה בפיהם, מיד חרה אפו על כלם וקפץ לדבר את דבריו, כנראה מן הענין. וז״ש: ואליהו חכה את איוב בדברים כי זקנים המה ממנו לימים. דרא אליהוא כי אץ מענה בפי שלשת האנשים דהר אפו. ויען אליהוא בן ברכאל דבוזי ויאמר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מהות דעי אתכם. והנה כבר ידוע, שיותר חשוב הוא מי שיהיה שרשו ממלכות של האצילות, ממי שיהיה שרשו מכתר דבריאה, אע״פ שזה נקרא ״זקן״ מפני עליתו במדרגה העליונה של הבריאה, תה נקרא ״צעיר״ מפני היותו במדרגה התחתונה של האצילות. ואעפ״ב הרי אליהוא שרצה לחלק כבוד אל הזקנה, לפיכך אמר: ״צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מהות דעי אתכם״, וזחלתי הוא מלשון: זוחלי עפר, שעדיין היה לוחך את העפר של עולם האצילות, כי לא זכה עדיין אלא לבחינת נפש מבחינת שרשו של האצילות.

ז. ולכן אמר בלבו שהיה מן הראוי שיניח לדבר בתחלה למי שכבר הגיע אל המדרגות העליונות של עולם הבריאה, וזה סוד: אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה.

ח. אך אמנם ראה וידע שהמלכות של עולם האצילות היתה יותר יקרה מכל המדרגות שתחתיה של ג׳ עולמות בי״ע, ואע״ם שהיתה בבחינת נפש, הרי שהיא משמשת בלב במקום רוח ובמוח במקום נשמה, וז״ש: אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם.

ט. ונמצא לפי זה, שאלו ששרשם מג׳ עולמות בי״ע, אע״פ שהם ״הרבים״ וממדרגות העליונות של אותם העולמות, החכמה והדעת אינם מצויים אצלם, מאחר שלא זכו לשום מדרגה ממדרגות האצילות, שהוא סוד החכמה ממש, כידוע מסדר העולמות, שג׳ עולמות בי״ע הם כנגד הו״ה של השם המיוחד, והאצילות הוא כנגד הי׳ שהוא בחינת החכמה ממש, וז״ש: לא רבים יחכמו תקנים יבינו משפט.

י. ולכן הרי אליהוא שאומר אל איוב, שישמע ויתרצה לקבל את דעתו, שאולי יהיה יותר יקר מדעת זולתו, מן הטעם שאמרנו, וז״ש: לכן אמרתי שמעה לי אחוה דעי אף אני.

יא. והנה כבר ידוע, כי כל מי ששרשו מן האצילות, לו משפט הגדולה להיות ראש המדברים בכל מקום. ונמצא לפי זה, שאליהוא באשר חכה לחבריו, עשה לפנים משורת הדק, אלא שחלק כבוד אל הזקנה, וז״ש: הן הוחלתי לדבריכם, כלומר: הנה שעשיתי יותר מחיובי באשר הוחלתי לדבריכם, והיה לי תוחלת אל התבונות שלכם שתדעו לחקור ולדרוש מענה ראוי ומלין מהוגנים, וז״ש: הן הוחלתי לדבריכם אזין עד תבונותיכם עד תחקרק מלק.

יב. ובין כך ובין כך הייתי מושך לי מבינתי למצוא מענה לדבריו של איוב, וז״ש: ועדיכם אתבונן לרמוז אל הב׳ ״עד״ הנזכרים: עד תבונותיכם עד תחקרון מלק, ולכן אמר ״ועדיכם״ בלשון רבים. והנה ראיתי שאין עוד בפיכם לא ״תוכחות״ בלשון קשה מצד הגבורה, ולא ״אמרים״ בלשון רכה מצד החסד, וז״ש: והנה אץ לאיוב מוכיח עונה אמריו מכם.

יג-יד. ואולי תאמרו, שגם אתם השגתם עד האצילות שהיא בחינת החכמה, והטעם שאין מענה בפיכם, לפי שצדקו דבריו לפי הנראה מצד אחד, ומצד אחר כבר ידוע שהדינים שלו מצד ההנהגה העליונה התמימה והישרה, ולכן מפני הצדדים האלו המבהילים ומבלבלים, בחרתם השתיקה לבית מנוס, וז״ש: פן תאמרו מצאנו חכמה אל ידפנו לא איש. תדעו שאין זו טענה מספקת, שהרי אע״פ שזה הצדיק ״לא ערך אלי מלין״ כלומר: שלא היה בדעתו לדבר עמי אלא עמכם, אעפ״ב אני רוצה להשיבו על כל טענותיו, אך בדרכים ובכללים אחרים המנצחים, מפני ששרשם מן ההשגה הנאצלת, ולא בדרכים ובכללים שלכם המתנצחים מפני שרשם ומקורם הגרוע שלא הגיע אל האמת, וז״ש: ולא ערך אלי מלץ ובאמריכם לא אשיבנו.

טו. ואמנם הראיה הברורה שהם לא השיגו את החכמה העליונה שהיא בחינת האצילות, לפי שקפצו עליהם המורא והפחד ולא מצאו מענה לדבריו של איוב, וכל מורא ופחד שאינו מרוממותו ית׳, הנה הוא מצד החצונים והס״א בלי ספק, ושם בבחינת האצילות אין אחיזת החצונים כידוע, וז״ש: חתו לא ענו עוד העתיקו מהם מלים, שהחצונים עצמם הם שנטלו מהם כח הדיבור, וזו ראיה ברורה שלא השיגו בחינת האצילות.

טז־יז. ומאחר שהיה זה ההפסק לדיבורם, לפיכך חשב אליהוא שלא ידברו עוד, וקפץ הוא להשיב על תוכחותיו של איוב כדי שלא יתגבר השקר והאמת לא תאלם, וז״ש: והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד. אענה אף אני חלקי אחוה דעי אף אני. והסוד הוא, לפי שהכל יקחו חלקם מן האורות העליונים כפי מדרגתם, ומאחר ששאר החברים כבר הריקו חלקם ״שעמדו ולא ענו עוד״ הנה הוא מן הראוי שגם הוא יריק את חלקו. ומ״ש: ״אחוה דעי אף אני״, לפי שהכונה היא לבטל את תוקף הנחש שנקרא חיויא בלשץ ארמי, ואחיזתו אל האחור ממש, שהוא לשון תרגום, כי לשץ הקדש אל הפנים כידוע. וזהו הטעם שאמר ״אחוה״ במקום ״אגיד״, לרמוז אל שתים אלה: הא׳. להכניע את הנחש, והשנית להמשיך אל האחור שהוא מקום אחיזתו.

יח. ולפי שידוע גם כן, שאין התעוררות אל הכלי להריק אלא אם כן הוא מלא כל צרכו, כי בעוד דטריד לבלוע לא פלט, לפיכך זהו שאמר אליהוא עכשיו בגמר מילואו: כי מלתי מלים הציקתני רוח בטני.

יט־כ. ואמנם כשהכלי מלא יותר מצרכו, אם אינו מתעורר וממהר להפתח ולהריק, בודאי שנקל הוא להשבר ולהבקע, וז״ש: הנה בטני כיין לא יפתח כאובות חדשים יבקע. והסוד הוא, כי המשכתו של זה, מצד היין המשמח שהוא גבורה בשרשו, ומטבע הגבורה שלא לסבול את הסיתום, בסוד: תוכחת מגולה. וכל שכן בהיותה של אורות חדשים שלא הורגלו בצרה כי אם ברוחה. וכל שכן שאינם סובלים את הסיתום ולכן מבקשים להגלות אפילו על ידי בקיעה, וזה סוד: ״כאובות חדשים יבקע״ ותכף סמיך ליה: אדברה דרוח לי אפתח שפתי ואענה, שהוא מובן יפה במה שפירשנו.

כא. והנה מאחר שהאורות של הקדושה מבקשים לצאת ונלאה לכלכל ולא יוכל, זהו סימן שיש לו לדבר על כל פנים בלי משוא פנים, לא לחבריו ולא לאיוב, וז״ש: אל נא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה. לחברים קראם ״פני איש״ בהיותם משרש הבריאה, ולאיוב קראו אדם בהיותו מבחינת האצילות, כי זהו הסדר הנכון: אנוש מבחינת העשיה, גבר מבחינת היצירה, איש מבחינת הבריאה, ואדם מבחינת האצילות. וענין אמרו: ״לא אכנה״ הוא מלשון: בשם ישראל יכנה, כלומר: שלאהיה רוצה לחלוק לו כבוד לקרותו בכנוי של איזה שם ליווי המשותף והמתואר לשמו, לפי שהיתה חברותא ביניהם בהיותם שניהם משרש אחד. אי נמי בכינוי של גנאי לקרותו רשע כמו שקראוהו חבריו, והוא לא היה רוצה לעשות כן, כי אם להודיעו את כללי ההנהגה והחכמה כפי קבלתו, והוא יבין מהם מה שיבין לתועלת עצמו, מבלי שיחשתו בייחוד ויספר בגנותו, וז״ש אחר כך:

כב. כי לא ידעתי אכנה, כלומר דרך אתמהה: וכי אני אכנה בכנד של שבח או בכנוי של גנאי, למי שאיני יודע בו אם הוא צדיק ואם הוא רשע, ואבא להיות חנף בכנוי של שבח אם אינו ראוי לו, או להיות חושד בכשרים בכנוי של גנאי אם אינו ראוי לכך. ומ״ש אחר כך: כמעט ישאני עושני, ר״ל שזה הזכות של דברו סתם, ולא לכנות לא לשבח ולא לגנאי, כמעט שכדאי הוא לו להעלותו ממדרגתו למדרגה יותר עליונה. והוא כעדן שאמר איוב עצמו: גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבא.