לדלג לתוכן

מגלה עמוקות על איוב/ל

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. ואמנם כל זה דוקא אל היסוד בעת הדוחה וההצלחה, ונהפוך הוא בעת צרתו ונסיונו, שאז אפילו היותר גרועים שבחצונים שולטים עליו ושוחקים ממנו, וז״ש: ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני. והסוד הוא, לפי שיש קליפה שהיא ראויה להיות שומר לפרי, ויש שאפילו לכך אינה ראויה. ואלו הצעירים שהיו מושלים עליו בעת צרותיו, היו משרשה של אותה הקליפה שאינה ראויה להיות שומר לפרי, לא התולדות ולא האבות שלהם, לפיכך אמר: ״אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני״.


ב. ולכן היה מתרעם זה הצדיק למה נתנו רשות לאלו החצונים הגרועים להתגבר עליו הרבה מאד בכח ידיהם, וז״ש: גם כח ידיהם למה לי. וכל שכן שבשביל צערם של אלו, קפצה עליו הזקנה ואבד כל הלח שלו, והם סוד החסדים שנסתלקו ממנו מפני אחיזתם של החצונים, וזה סוד: עלימו אבד כלח, שהוא סוד כל לח, כמ״ש במקום אחר.


ג. כי אמנם מפני אחיזתן של החצונים מצאוהו רעות רבות וצרות תכופות זו אחר זו וזו קשה מזו, שהרי בתחלה בא לו חוסר ההשפעות, דלא שקיל טיבותיה מארי דביתא ושדי אחיזרי. ואחר כך בא לו ״הכפך שהוא קשה מן החסר, כי החסר אינו אלא מניעת הטוב, אבל הכפן הוא התישבות הרע שקבע לו דירה ונתישב בשרשו. ואחר כך ״הגלמוד״ שהוא קשה מן הכפן, להיותו נענש לצאת משרשו לגמרי ולעמוד בחצוניות הקליפה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. וז״ש:

בחסר ובכפן גלמוד. וזה קשה לו יותר מן הכל, שהצדיק הזה היה סר מרע ובורח מן הקליפה בכל כחו, וז״ש: העורקים ציה, כי ״ערק״ הוא תרגום של ברח כידוע. והרי כשנגזרה גזרה לזמן מועט, באה לו הרעה כפולה ומכופלת, וז״ש: אמש שואה ומשואה.


ד. והנה אלו החצובים הרודפים אותו היו כל כך גרועים, שלא היה נמשך אליהם כלום ממתוק ההשפעה הקדושה, כי אם מעט מזער מן המלוח היוצא מן הבינה, שההשפעות שלה כשיורדות ונמשכות למטה תחת אחד השיחים שבמדבר החצונים, הן מלוחות ולא מתוקות, כי אבד המיתוק שלהם בדרך ירידתן, וזה סוד: הקוטפים מלוח עלי שיח. וריבוי השפע שלהם לא היה נמשך כי אם מסטרא דמותא הנרמז בענין ״הרותם״ דאיהו אילנא דמותא ממש, כמ״ש במ״ש: ויבא וישכב תחת רותם אחד, כי רותם הפך תומר, דא אילנא דחיי ודא אילנא דמותא, וזה סוד: ושרש רתמים לחמם.


ה. ואמנם כבר ידוע שיניקת החצובים סתם, היא מן האחוריים של הקדושה שהוא סוד הגו שלה. אבל הכת הזה של החצובים שהיו מצערים את הצדיק הזה בעת נסיונו, היו כל כך גרועים, שלא היו מניחים אותם להתאחז ולינק אפילו מבחינת האחור, ואדרבא היו מגרשים אותם משם, וכשבאים באיזה פעם להתערב עם האחרים לינק עמהם, הקדושה מתעוררת בכח הגבורות שלה לגרשם מיד, כדרך שמגרשים את הגנב שבא לגנוב אל הבתים, שהרי אפילו שפע האחור גנוב הוא אתם, מאחר שאינו ראוי להם. וזהו ענין אמרו: מן גו יגורשו יריעו עלימו כגנב.


ו. ושולחים אותם לשכון במקום שיש הנחלים הערוצים, שהם הצבורות השבורים של הס״א, בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, וגם בנו־ק׳ דתהומא רבא שהוא למטה, מהם. וזה סוד: בערוץ נחלים לשכון חורי עפר וכפים, כי זהו לבדו הוא המקום הראוי להם.


ז. ושם במדבר החצונים בין שיחים וחרולים קוצים כסוחים באש יצתו, ינהקו מפני צרתם וחוסר השפעתם, ומפני נגע תחת ענג הנספח ונדבק בהם ומצערם. וזהו ענין אמרו: בין שיחים ינהקו תחת חרול יסופחו.


ח. והם ראויים לכך, בהיותם משרש הקליפה שאין הארת השכינה מתנוצצת עליהם כלל ועיקר, ואדרבא משרשים אחריהם ואינם מניחים אליהם שום אחיזה בארץ העליונה, וזה סוד: בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן האח.


ט. ועכשיו החצונים הללו הגרועים היו מתלוצצים ממנו, מאחר שנפל ממדרגתו העליונה לרדת אצלם בבחינה הגרועה של המלכות דאיהי תא ״רמלה״ ולית לה מגרמא כלום, ושם אחיזתם ויניקתם של אלו, כד״א: ורשעים אחזו שער. וז״ש: ועתה עינתם הייתי ואהי להם למלה.


י. ולא עוד, אלא שבהיותו נגוע כל היום, גם שם היו מתעבים אותו ומתרחקים ממנו, וז״ש: תעבוני רחקו מני. ומה גם, שהקר של שקר שלהם הפכוהו וזרקוהו בפניו לעשות לו בזיון יותר גדול, וזה סוד: ומפני לא חשכו רק. ומכאן למדנו בחינת הרוק שאינו אלא סוד הקר שנהפך לרק בתא דהיפוכא דאתוון. .


יא. והנה הטעם אל הבזיון והעינוי שעשו לו החצונים, הוא מפני שנסתלקו ממנו האורות של בחינת הגדלות שבהם תלוי כל היתרון להתגדל ולהשמר, וז״ש: כי יתרי פתח דענני. וזה גרם אל החצונים עצמם ששלחו מהם את רסן הבושה והמורא, ונתאחזו בו וציערוהו יותר מדי, וז״ש: ורסן מפני שלחו. ואמנם ההסתלקות היה של כתר ומוחין, ושניהם נרמזו במלת ״יתרי״ שלפי המסורת עולה כמנין כת״ר, ולפי המקרא שכתוב ״יתרו״ עולה כמנץ ד׳ מילואי אהי״ה שהם סוד הד׳ מוחין כידוע. גם הסוד הוא, לפי שיתרו ואיוב היו שניהם יועצי פרעה, כמ״ש ת״ל, ויתרו שדבר טוב על ישראל זכה אל הטוב עמהם, ואיוב ששתק נידון ביסורים, וז״ש: ״כי יתרו פתח ויענני״ כלומר: שהקב״ה הציל את יתרו מגזרת היסורין ופתח מוסרות הטמאה מעליו והכניסו אל הקדושה, ואותי ענה ביסורין והסגירני ביד החצונים.

גם ענין אמרו: ״ורסן מפני שלחו״ הסוד הוא, לפי ששם אל הוא מתג ורסן אל החצונים, בסוד: ואל זועם בכל יום, ומלת רס״ן עולה י׳ פעמים א״ל. והנה שסילקו ממנו י׳ אל מעשר ספירותיו, ומאז ניתן רשות אל החצונים לשלוט בו, לפי שניטל מתג ורסן שלהם שהיה מעכב אותם מהתקרב אליו, כד״א: במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך, וברזא דא כתיב: ״ורסן מפני שלחו״.


יב. והנה כבר ידוע כי בהסתלק הנשמה הקרושה מן הצדיק המנוסה, שהיא מצד הבינה - השמינית מן המדרגות, אז החצונים מתגברים עליו ואוכלים את השפעותיו, שהם סוד החסדים שלו שבאים לו מצד הימין, וזה סוד: על ימץ פרחח יקומו, ״פרחח״ כשתי מלות פרח־ח׳, מלשון פרחה נשמתו. ואז הצדיק עצמו נטרד משרשו, וזה סוד: רגלי שלחו. ואז במקום ההשפעות הקדושות שהיו נמשכות לו מצד הקדושה, מתגלגלות דורדות עליו ההמשכות הרעות והמקוקלות מצד הקליפה, וז״ש: ויסולו עלי ארחות אידם.


יג. ואלו העבדים המתפרצים והכלבים עזי נפש, פרצו לעשות להם דרך ליכנס בשרשו ולפתוח פתח אל חנוק׳ דמסאבותא שתירש מקום גבירתה, וזה סוד: נתסו נתיבתי להותי יועילו, שהרי הסתלקות הקדושה הוא שנותן להם כח לעשות כל אלה, ואינם צריכים לשום עזר יותר מזה, וז״ש: לא עתר למו.


יד. ומ״ש אחר כך: כפרץ רחב יאתיו, ר״ל שהחצונים באו להתאחז בו ולהלחם כנגדו כתות כתות, וכלם בבת אחת, כמו שעושים אנשי המלחמה כשהפרץ רחב בחומת העיר, שבאים להלחם עליה. וענין אמרו: תחת שאה התגלגלו, ר״ל שבכל צרה וצרה שהיתה באה עליו, היו מתגלגלים ומתערבים עמה כתות כתות של מלאכים רעים. כאמרם ז״ל בספר הזהר: שהמזיקים היו פורחים באדר ומתערבים במי המבול להשחית כל בשר. וכן בכל צרה וצרה, הם מתערבים בלי ספק, כי הצרה באה על ידיהם, כאשר יאמר המשל הקדמוני: מרשעים יצא רשע. והראיה מצרת הרעב שהיתה בחרבן ירושלים, שהאבות היו אוכלים את בניהם, ואיך אפשר על דרך הטבע שיהיה כדבר הזה, אלמלא שהיו המלאכים הרעים הנותנים אכזריות בלבותם, שאם לא כן היו בוחרים להמית את עצמם ולא לבשל ולאכול את בניהם.


טו. ונחזור לעניננו שאמר אחר כך: ההפך עלי בלהות, והסוד הוא, לפי שהצדיק בעת הצלחתו הוא המושל על כל כתות הטמאה שהם סוד ״הבלהות״ ומכניען תחת ממשלתו. אבל בעת הצרה והנסיון, הכחות עצמן נהפכות להתגבר ולמשול עליו, וניתן רשות אל הקליפה, לא לבד לרדוף את רוחו, אלא גם את נשמתו שנקראת ״נדיבה״ בהיותה חצובה מתחת כסא הכבוד ממקום ומקור הנדיבות, וז״ש: תרדוף כרוח נדיבתי. ומ״ש אחר כך: וכעב עברה ישועתי, ר״ל כי כשם שעבר ממנו החסד שעולה כמנין ע״ב, כך עברה ישועתו, כי הישועה תלויה בחסד, וכשם שהחסד מסתלק כך מסתלקת הישועה התלויה בו.


טז. והנה כבר ידוע שיש באדם ג׳ מדרגות נר״ן, אבל בעת נסיונו וצרתו מסתלקים ממנו נשמה ורוח, ולא נשאר בו כי אם בחינת נפש, והיא המשמשת במקום שלשתם: במקום נפש בכבד, במקום רוח בלב, ובמקום נשמה במוח. אלא שאז ההשפעות מועטות, לפי שאינם נמשכות לו אלא הראויות אל הנפש בלבד, והיא המנהגת אותו בעניות גדול במיעוט שלה, וז״ש: ועתה עלי תשתפך נפשי יאחזוני ימי עוני.


יז. והנה כבר ידוע שמדת הדין היא מדת לילה ממש, ומיעוט השפע גורם יובש אל הבשר, עד שהעצמות בולטים ומנקרים אותו, וז״ש: לילה עצמי נקר מעלי. וידוע גם כן שאין שכיבה אלא מנוחה, ובמקום ששולטת מדת הדין אין מנוחה בלי ספק, כי הלב סחרחר וכחות הנפש וכחות הרוח שהולכים ומתגלגלים בעורקים הדופקים ובלתי דופקים, אין להם שום נחת והשקט, וזהו ענין אמרו: ועורקי לא ישכבון.


יח. והנה כבר ידוע שהיורד בתוך הקליפה, מסתלקים ממנו הלבושים שהיו לו בתחלה מצד הקדושה, ומלבישים אותו בגדי קדרות, דהא אתרא הוא דקא גרים. וזהו התרעומת של הצדיק הזה, שסילקו ממנו הלבוש הקדוש ברוב כחה של מדת הדין בלי חמלה וחנינה כלל ועיקר, וז״ש: ברוב כח יתחפש לבושי, שפשט זה ולבש שכנגדו מצד הקליפה, והיה דבוק בו כאשר ידבק החלוק אל בשר אדם, וז״ש: כפי כתנתי יאזרני.


יט. וגרם הלבוש, שנזרק אל החומריות הגרוע של הקליפה ככלי אין חפץ בו, ומשלו בו החצונים ודשו בו כאילו היה עפר ואפר תחת כפות רגליהם, וזה סוד: הורני לחומר ואתמשל כעפר ואפר.


כ־כא. ואם היה צועק אליו ית׳ מתוך הקליפה ומקרב צרה, לא היה מוצא מענה לשועתו, כי אם איזה מיתוק בהסתרת פנים. ואם היה פוסק ועומד מלצעוק, הדינים היו מתרבים בכה הבינה עד לאכזריות חמה ושטף אף. וז״ש: אשוע אליך ולא תענני עמדתי ותתבונן בי, ותכף סמיך ליה: תהפך לאכזר לי בעוצם ידך תשטמני. וענין אמרו: ״בעוצם ידך״ לרמוז אל דינא קשיא בסוד לאה, ששם באחור שלה אחיזתו של עשו הרשע, שעליו נאמר: וישטום עשו את יעקב, לפיכך אמר בלשון הזה: ״בעוצם ידך תשטמני״.


כב. ואמנם הדינים הקשים האלו, היו לתכלית טוב, להעלותו עד הז״א שהוא בחינת הרוח כידוע, ולהרכיבו על החצונים שיהיו הם משועבדים אליו ולא שיהיה הוא משועבד אליהם, וזה סוד: תשאני אל רוח תרכיבני. ועוד כדי שיזכה אל התורה שאינה נקנית כי אם על ידי יסורין, וז״ש: ותמוגגני תושיה.


כג. שהרי כבר נכנם בתוך הקליפה דאיהי סטרא דמותא, ומעתה יחזירנו הקב״ה אל מקום החיים, בתא דמלכותא קדישא שהיא בית מועד אל היסוד דאיהו רזא ״דכל חי״, וז״ש: כי ידעתי מות תשיבני ובית מועד לכל חי, שצריך להפסיק בין מות למלת תשיבני, ויובן הפסוק על בוריו כמו שפירשתי, כי הידיעה היא כנוי אל הדיבוק, שכבר נזקק לה ונדבק עמה יותר מדי, ומעתה הוא מן הדין שיפטר ממנה ויחזור אל מקום החיים.


כד. ואמנם הצדיק הזה היה מתרעם שהקב״ה מתנהג עמו במרת הדין יותר ממה שמתנהג עם הרשעים עצמם, שאם חוזרים בתשובה וצועקים אליו בעת צרתם, הנה הוא מונע את פורענותו מהם ולא ישלח ידו בהם כמו שמצינו באנשי נינוה. וז״ש: אך לא בעי ישלח יד אם בפידו להן שוע.


כה. וכל שכן שהיה מן הראוי שיתנהג עמו במרת הרחמים, לפי שהיה מרחם על הבריות, וכבר אמרו רז״ל: כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וזהו ענין אמרו: אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון. והצדיק הזה היה מתעורר בבכי על מי שהדין הקשה מתריס כנגדו שנקרא ״קשה יום״, כדי לעורר עליו מתוק הרחמים.

כו. ובזכות המרה הטובה הזאת היה מצפה לטוב כי טובה שמורה לטובים, ולכן היה מתרעם שבא לו הרע במקום הטוב שהיה מקווה ממנו. והיה מיחל אל החסד שהוא סוד האור, בשכר החסד שפעל עם זולתו, ובמקום החסד הפשוט היה מתריס כנגדו הדין הקשה בלי מיתוק, וז״ש: כי טוב קויתי דבא רע ואיחלה לאור ויבא אפל, אפל דיקא, שהוא קשה מחשך, והוא סוד הדין הקשה אש לוהט ורותח שהיה נכנס בפנימיותו ממש ומצערו תמיד. וזהו ענין אמרו בסמוך:


כז. מעי רותחו. ואמנם לפי שיש איזה חולה בדמיונו כמו אניני הדעת מילאנקוליצ״י בלעז, שאין חולים כל כך כבד כמדומה להם באנינות דעתם, לפי שהדמיון פועל בהם הרבה. לפיכך זהו הטעם שאמר הצדיק הזה על עצמו: מעי רותחו ולא דמו, כלומר: שאשו הגדולה המרתחת בתוך מעיו היתה בפועל ולא בדמיון, כי היה הולך בדרך תמים בכל עניניו, ולא היה מחניף בדיבורו להפליג את צערו. וכל שכן שכבר קדמוהו ויצאו לקראתו דרגין דמסאבותא דאינון ״ימי עוני״ והצער הנמשך לו מהם, בודאי שהיה בפועל ולא בדמיון, וז״ש: קדמוני ימי עוני.


כח. והנה כבר ידוע שכל מי שאחזתו חמה פיבר״י בלעז, הנה הוא הולך שחוח וקודר תמיד מפני חוליו וצערו. אבל הצדיק הזה היה הולך קודר מפני תוקפו של הדין הקשה שהיה מצערו בתוך מעיו, ולא מפני החולי הטבעי כמו שהוא בנוהג שבעולם. וז״ש: קודר הלכתי בלא חמה, כי חשך משחור תארו ונכפפה קומתו, מכחו של הדין הקשה שהיה מתגבר עליו. ואם היה קם איזה פעם מכפיפתו, לא היה זה כי אסלהרים את קולו ולצעוק בתוך קהל ועדה, כדי להודיע את צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, וז״ש: קמתי בקהל אשוע.


כט. וכל שכן שהיה נטפל לתנים ובנות יענה, שהם סוד החצונים, ומהם הדין הקשה שלו, מאחר שהוכרח לשבת אתם ולהיות אח ורע אליהם. וזהו ענין אמרו: אח הייתי לתנים ורע לבנות יענה.


ל. והנה כבר ידוע, שאש הגבורה משחיר מבחוץ ומיבש מבפנים, לפיכך כתיב בסמוך: עורי שחר מעלי ועצמי חרה מני חרב, כי נסתלק האור המקיף, ולכן ניטל זיו הדרו והושחרו פניו כשולי קדרה. גם נסתלקו ממנו האורות הפנימיים ונתיבש עצמותו ונשאר נעזב וריקמכל ניצוציו.


לא. והנה ידוע גם כן שכל מי שעניניו מצליחים, הגבורה מנגנת לו בשירי זמרה ומשמחת לבו תמיד. מה שאין כן למי שעניניו הולכים ונפסדים, שאדרבא הגבורה מצערת את לבו בקולות הרעים של קינים והגה והי, להגדיל את כאבו ולהרבות את יגונו. לפיכך כתיב: דהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים.