מגלה עמוקות על איוב/יט

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א־ב. דען איוב ויאמר. עד אנה תוגיון נפשי ותדכאונני במלים. הנה כבר ידוע ״שאלה וזה״ הם לשונות המורים באצבע. ולכן כמה וכמה תוגה ניתוספה בנפשו של הצדיק הזה, וכדי בזיון וקצף, באמרם אליו על משכנותיו ועל מקומו: אך אלה משכנות עול וזה מקום לא ידע אל, וכל שכן שהיה אמת שנסתלק ממנו החסד דאיהו תא ״דאל״, אך היה דרך נסיון ולא דרך פורענות, כמו שהם היו חושבים ובוטים כנגדו כמדקרות חרב. ולכן אמר: ״עד אנה תוגיון נפשי״ דיקא, לפי שנסתלקו ממנו רוח ונשמה ונשאר בבחינת נפש בלבד, והוא היה מצפה להם שינחמו את נפשו העניה והשלולה מכל אורותיה, והרי שבמקום הנחמה הוסיפו לה יגון על מכאובה, מאחר שהיו מדכאים אותה בדברים רעים שלהם, והכתוב אומר: אל תדכא עני בשער, וז״ש: ״ותדכאונני במלים״.

ג. ולא עוד, אלא שהוא היה מקוה להגביר את הקדושה ולגרש את הס״א מעליו, בכח שרשיהם ודברי נחמתם, ונהפוך הוא שאדרבא התישו כח הקדושה והגבירו עליו כל עשר דרגין דמסאבותא שגזלו ממנו כל השפעותיו והניחוהו בלא כלום, וזה סוד ״הכלימה״ בכל מקום, לפיכך אמר: זה עשר פעמים תכלימוני, במלת ״זה״ שמורה באצבע, לרמוז אל ההיזק שלהם שהיה נראה לעין, כי על ידי התוכחות שלהם, נתגברה עליו הס״א הרבה מאד בכח קטרוגה. וזאת היא בושה להם, שעשו כנגד חיובם ונתנכרו לו ונשתתפו עם אל נכר להרבות את צערו, וז״ש: לא תבושו תהכרו לי.

ד. ואם היתה סברתם להתנהג בדרך הזה, כדי שלא יתחייבו בו ולא ילקו בדינו, כדאמור רבנן: בהדי הוצא לקי כרבא, הרי כמה תעו בסברתם הנבערה, לפי שדין החייב אינו יכול להתפשט על הזכאי שבא לנחמו ולעשות חסד עמו, ומהיות טוב אל תקרי רע ח״ו. וזהו ענין אמרו: ואף אמנם שגיתי אתי תלץ משוגתי, עמי דיקא ולא עמכם, מן הטעם שאמרנו, ולכן היו צריכין לנחמו ולא לצערו בשום פנים. ה־ו. ואם היה בעיניהם בחזקת רשע כל כך עד שכונתם היתה להגדיל את הס״א עליו, ולהוסיף כח אל הערלה שתתאחז בו, על ידי התוכחות שהם סוד הגבורות העליונות. גם הוא היה צריך להודיע אליהם ולבטא בשפתיו, שמן השמים היו נוהגים עיוות הדין עמו, ושהוא אינו ראוי לפורענות כל כך גדול להיות מסור ביד הס״א ומוקף ממנה מכל צדדיו, וז״ש בתחלה: אם אמנם עלי תגדילו ותוכיחו עלי חרפתי, ותכף סמיך ליה: דעו אפו כי אלוק עותני ומצודד עלי הקיף.

ז. ואחר כך הוא מביא ראיה על העיוות הדין שאמר בתחלה, בענין אמרו: הן אצעק חמס ולא אענה אשוע ואץ משפט. והסוד הוא, לפי שהצעקה שוברת כל המחיצות ומסירה כל המסכים, ומאחר שהוא היה צועק תמיד על החמס שנעשה לו מן הס״א ואינו נענה מן העליונים, אם כן הוא מוכרח לומר שהעליונים עצמם מסכימים עמה ונתנו לה רשות ומסרוהו בידה, ואם הוא אינו ראוי לפורענות כזה, אם כן עיוות הדין יש בדבר ח״ו. וכל שכן שאפילו בכח השועה והתפלה לא היה מוצא שום מיתוק שהוא בחינת ״המשפט״ אל הדינים שלו, וז״ש: ״אשוע ואין משפט״.

ח. ואדרבא נראה שנתנו גדר בינו לבין העליונים כדי שלא תעבור תפלתו ולא תעשה פרי למעלה, וז״ש: ארחי גדר ולא אעבור. וכדי שלא ימצא שום דרך לצאת מתוך הקליפה, לפיכך החשיכו כל נתיבותיו, וז״ש: ועל נתיבותי חשך ישים.

ט. ומ״ש אחר כך: כבודי מעלי הפשיט, ז״ס השראת השכינה שנסתלקה ונתרחקה ממנו, וזה גורם צער גדול אל הצדיק כאילו הפשיטו עורו מעליו, כי השכינה היא כבודו של צדיק והיא בת זוגו ממש, עצם מעצמיו ובשר מבשרו. והיא גם כן עטרת ראשו, בסוד המלכות שהיא עטרת היסוד, ולכן אמר: ויסר עטרת ראשי.

י. וכבר ידוע שסילוק השכינה וריחוקה מן הצדיק, הוא שגורם לו כל מיני שבירה, ושהולך מן הקדושה אל הקליפה, כד״א: אלקים זנחתנו פרצתנו, וזהו ענין אמרו: יתצני סביב ואלך. ולא עוד, אלא שבסילוק השכינה מן הצדיק, מסתלקים ממנו כל מימי החסדים המקיימים ומגדילים אותו, כמו המים המגדילים את הנטיעות, שאם חסרים מהם מיד פוסקת תקות הגדלתן, ה״ש: דסע כעץ תקותי.

יא. והנה כבר ידוע שהדין לפי טבעו כשיוצא מנרתקו, על ראש רשעים יחול ולא על ראשם של הצדיקים ח״ו, כי אם דרך נסיון, ואף הוא כנגד רצונו, כדי להשקיט ולהשבית את הקטרוגים, כד״א: ותסיתני בו לבלעו חנם, וז״ש: כחד עלי אפו, כמי שעושה כנגד טבעו וכנגד רצונו. ומ״ש אחר כך: ויחשבני לו כצריו, שנחשב גם הוא כמו החצונים שאל זועם בכל יום כנגדם, והרי גם לצדיק הזה שנאמר עליו: תחדש עדיך נגדי תרב כעסך עמדי וגר.

יב. וכל שכן שניתן רשות אל הדינים עצמם להתגבר עליו יחד כלם בלי הפסק ובלי ריוח ביניהם, ואדרבא נתאחזו כלם בשרשו בבת אחת, וז״ש: יחד יבאו גדודיו דסולו עלי דרכם ויחנו סביב לאהלי.

יג. וכשבאו כחות החצונים ממילא נתרחקו ממנו כחות הקדושה והאורות שלה, שהם אחיו ורעיו של הצדיק, וזהו ענין אמרו בסמוך: אחי מעלי הרחיק ויודעי אך זרו ממני, כלומר שרחקו מעליו כאילו היו זרים לו ולא הכירוהו מעולם.

יד. חדלו קרובי, אינון רזא דנ״ה שהם היותר קרובים אל היסוד, ובעת צרותיו חדלו להשפיע לו כמשפטם הראשון, כדי שלא יינקו החצונים הנאחזים בו משפע המשכתו. ומיודעי שכחוני, אלו מלאכי חסד המלוים אותו והעומדים אצלו, ששכחו להליץ בעדו, ועזבוהו בקרב צרה ובתוקף הקטרוג שנתעורר עליו.

טו. גרי ביתי ואמהותי לזר תחשבוני, אלו כחות החצונים שנעשו מעתה ״גרי ביתו״ מאחר שנתישבו בשרשו, ״ואמהותי״ הם סוד הנוקבין שלהם, וקודם לכן היו משמשין אותו ועכשיו רודפים ומצערין כאילו היה משרש הקליפה משועבד אליהם, וז״ש: נכרי הייתי בעיניהם.

טז. לעבדי קראתי ולא יענה, דא ס״מ חייבא שהוא עבד אל הצדיק בעת הצלחתו, אבל בעת צרותיו הוא מצער אותו כל כך, שאפילו אם יתחנן לו בכל מיני תחנות שיניח לו קצת מעצבו ומרוגזו, הוא אינו חושש כלום ואינו משגיח על תחנותיו, ואדרבא רחמי רשעים אכזרי ומכביד עליו עבטיט, וז״ש: לעבדי קראתי ולא יענה במו פי אתחנן לו.

יז. והנה כבר ידוע שאשתו האמיתית של הצדיק, היא השכינה הקדושה שמזדווגת עמו תמיד כשיש לו הרוח הטהור של הקדושה, אבל כשנופל בתוך הקליפה ונתחלף רוחו לשם בגין דאתרא הוא דקא גרים, לפיכך כמו זר נחשב ממנה ומתרחקת מזיווגו, וז״ש: רוחי זרה לאשתי. ולפי שידוע גם כן שבניו העצמיים והאמיתיים של הצדיק, הם האורות שהוא מחדש תמיד בעסק לימודו. ובעת צרותיו שגוברת עליו השכחה ואינו יכול לחדש כבתחלה, הנה הוא מבקש להשתעשע בבניו הנולדים, שהם האורות הישנים, וגם השעשוע הזה נמנע ממנו, כי דעתו מיטרפת עליו וגדל הכאב מאד, וז״ש: וחנותי לבני בטני.

יח. ומ״ש אחר כך: גם עוילים מאסו בי, אלו הכהות החצונים היותר פחותים ושפלים, שגם הם היו מואסים בו וחושבים אותו יותר גרוע מהם מחמת שפלותו וקטנותו, ולכן כשהיה רוצה לקום ולהתיצב כנגדם ולהסתלק משעבודם, הם היו משעבדים אותו בעל כרחו ומתגברים עליו בדינם הקשה, וזה סוד: אקומה וידברו בי, שאין דיבור אלא לשון קשה כידוע.

יט. ומ״ש אחר כך: תעבוני כל מתי סודי, אלו הניצוצות הקדושות או הנשמות הטהורות שהיו מוסרות את עצמן למיתה להתעבר בו ולהתיחד עמו בעולם השפל הזה, ולכן נקראין ״מתי סודו״, ועכשיו תעבוהו מפני טמאת החצונים שהיתה מתאחזת בו. ולא עוד, אלא שהשם הקדוש הוי״ה דיקא שהיה דבק בו ואוהב אוחו בתכלית האהבה, נהפכו אותיותיו להלחם כנגדו. שהרי כבר ידוע שהשם ביושר יהו״ה, הוא מדת הרחמים, והיפוך אותיותיו כזה הוה״י״ שהוא מדת הדק הקשה, וזה סוד מ״ש: וזה אהבתי נהפכו בי. ובתא דא כתיב: ויהפוך לאויב הוא נלחם בם.

כ. וענין אמרו בסמוך: בעורי ובבשרי דבקה עצמי, סוד הענין הוא, לפי שבזמן הרוחה, דרך הפנימיות שהוא סוד העצם, להיות מופרש מן החצוניות שהוא סוד עור ובשר, כדי שהכל יכיר את מקומו ויעמוד בגבולו, בתא: דחוק נתן ולא יעבור. אבל בעת הצרה שהיא צלמות ולא סדרים, הפנימיות דבק עם החצוניות, כדי לעזור ולהעזר לשמור ולהשמר, כמשל הסומא והחגר הידוע בדברי רז״ל. ואינם נמלטים מזה הבלבול והעירבוב, כי אם השנים בלבד, שהם סוד ל״ב נתיבות חכמה שאין בה אחיזת החצונים. וזהו הטעם לפי הסוד, שאין שום עור החופה על השנים, כי אין שום רע הנוגע בהם, מן הטעם שאמרנו. וז״ש: ואתמלטה בעור שני.

כא. והנה מחיוב המנחמים הוא להמשיך מצדם ומשרשם, אל המתנחם כדי להמתיק את דיניו בחסדים שלהם, ואע״ם שהקב״ה מלקה אותו מכל מקום הוא חפץ בכך, כשם שהוא חפץ שיעשו צדקה לעניים אע״פ שהוא גזר את עניותם. וזהו ענין אמרו: חנוני חנוני אתם רעי כי יד אלוק נגעה בי ותכף סמיך ליה:

כב. למה תרדפוני כמו אל, כלומר: וכי סבורים אתם לעשות את רצונו ית׳ לצער אותי כמו שמצערים מלמעלה, אדרבא אין זה רצונו ית׳, מן הטעם שאמרנו. וענין אמרו: ומבשרי לא תשבעו, מודיעם בכך, שיותר קשים לו דברי ריבות ותוכחות שלהם, מן היסורים שבאו עליו. שהרי היסורין לא היו נוגעים כי אם בחצוניות שלו, והתוכחות שלהם היו נוגעים עד לבו ומצערין את הפנימיות שלו. ולכן אמר דרך אתמהה: ״ומבשרי לא תשבעו״, כלומר: לא די לכם היסורין שמצערין את החצוניות שלי שהוא בחינת הבשר, שאתם באים להוסיף יגון על מכאובי בתוכחות שלכם המצערין את הפנימיות שלי.

כג־כד. ואמנם זה הצדיק אע״פ שצערו גדול בתכלית, הרי שהוא אמיץ וחזק באמונתו, וזהו ענין אמרו בסמוך: מי יתן אפו ויכתבו מלי מי יתן בספר דוחקו. בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון וכר, והנה היה חפץ שיכתבו מליו דוחקו בעת הצרה, כדי שיהיו לו לעדות נאמנה בעת הרוחה שלא זז לעולם מאמונתו. וענין אמרו שיוחקו בספר, זהו הספר הידוע שעולה כמנין ש״ם - תא דשכינתא היכן שחקוקות שם כל דיוקנאות התחתונים, והיא עומדת תמיד לפני המלך הקדוש, ומליו החקוקים שם יעוררו את רחמיו הגדולים להחיש את גאולתו.

כד. והנה כבר ידוע ״שהברזל והעופרת״ הם רמז לכחות הדין הקשה, וגם ״הצור״ הוא רומז עליו, כי דרך נחש עלי צור. ולכן אמר: בעט בחל ועופרת לעד בצור יחצבון, כדי שיהיו מעידין עליו, שאפילו בזמן הדין הקשה היה מתקיים באמונתו ומתחזק בצדקתו; ואלו הן דבריו:

כה. ואני ידעתי גואלי חי ואחרון על עפר יקום. והסוד הוא על הדבקות שהיה לו עם היסוד הקדוש דאיהו רזא ״דגואל״ ורזא ״דחי״, ואין ידיעה אלא כנוי אל הדבקות הפנימי. ואע״פ שבזמן צרותיו נתחלף לו ונמסר ביד היסוד הטמא, סוף סוף הוא יודע ומאמין שיתעורר היסוד הקדוש כבתחלה ויגאל אותו ויקימנו מנפילתו, וז״ש: ״ואחרון על עפר יקום״, ואחרון דיקא, בסוד הקליפה שקודמת לפרי. ״על עפר״ דיקא ולא לעפר, לרמוז שיבנה בבנין השלם, ולא כבתחלה כי שחה לעפר נפשו דבקה לארץ בטנו. ״יקום״ דיקא ולא יקים, לרמוז שגם הוא נטפל בצרתו של צדיק ונופל כמותו, בסוד: עמו אנכי בצרה, ולכן יקום הוא, וממילא יקום גם הצדיק הנדבק בו וחתום במדתו.

כו. ועוד, שהוא יודע גם כן שיזכה לראות את השכינה דאיהי רזא ״דזאת״, בגמר נסיונו, כשיסיימו פועלי הדין להלקות וליסר את החצוניות שלו, וז״ש: ואתר עורי נקפו זאת. שהרי היסורין עצמן לא היו אלא לטובתו ולתמרוק רעתו, כדי שיזכה לבסוף לראות מראות אלקים בעיני בשר, וז״ש: ומבשרי אחזה אלוק.

כז. וכל המראות הללו שיראה יהיו לתועלתו ולהנאתו, להקימו ולהחזירו על בוריו ביתר שאת דתר עז, וז״ש: אשר אני אחזה לי. וכל שכן שכבר זכה לראותן קודם נסיונו, ואף כי אחרי הנסיון עצמו שכבר נתעכל כל הרע שבו. והוא כאמרם ז״ל בענין תחיית המתים: דלא הוו הוו דהוו לא כל שכן. וז״ש: ועיני ראו ולא זר בלשון עבר, שמשמע קודם נסיוני וכל שכן לבסוף שכבר כלו כליותי בחיקי, שהם כל היועצים הרעים שהיו לו, שכבר תמו נכרתו בכח יסוריו.

כח־כט. ומ״ש אחר כך: כי תאמרו מה נרדוף לו ושרש דבר נמצא בי, פירוש הענין הוא, שהיה להם לומר בלבם, למה נרדוף לזה הצדיק ומה בצע כי נצער אותו בתוכחותינו. וכל שכן שכבר ידענו שהוא עומד במדרגת היסוד, ואיזה שרש של השכינה אינו זז ממנו על כל פנים אפילו בעת צרותיו, בסוד: עמו אנכי בצרה. וכבר ידוע שהשכינה איהי רזא ״דדבר״ ורזא ״דחרב״ נוקמת נקם ברית, והיה להם להתירא מן הפורענות של זה החרב. וכל שכן שהאלקים יבקש את נרדף, וצערו היה צערה של השכינה ממש, ולכן היו מעוררים את חמתה ואת כעסה כנגדם, וז״ש: גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב. ועוד היה להםלהבין ולהשכיל שהדין העליון מתעורר על מי שפועל שלא כדין, וזה סוד: למען תדעון שדון.