מגלה עמוקות על איוב/יז

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. והנה כבר ידוע כי כאשר החצונים נוגעים ברוחו של הצדיק הנה הוא נפגם ונחבל בלי ספק כי הם פוסלים ופוגמים בנגיעתן, ולכן אמר: רוחי חובלה. ועוד ידוע גם כן שהסתלקות החסדים הוא כמו האור שמסתלק מן הנר וגורם כיבוי, וזה סוד: ימי נזעכו, כי הימים הם בחינת החסדים כידוע. ומיד בהסתלקות החסדים מתאחזים שם כל דרגין דמסאבותא שהם בחינת ״הקברים״, בסוד אמרם ז״ל: כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, לפיכך אמר: קברים לי.

ב. ומ״ש אחר כך: אם לא התולים עמדי ובהמרותם תלן עיני, הצדיק הזה אומר כן דרך שאלה, כלומר: האם אינו אמת שדרגין מסאבין מהתלים בי ומצערים אותי במרירות שלהם יום ולילה לא ישבותו. וז״ש בסמוך:

ג. שימה נא ערבני עמך מי הוא לידי יתקע, כלומר אם כן איפה החזיר לי השראת השכינה ודבקני בקדושתך, ואז לא יהיה עוד כח אל החצונים להתאחז בי, וזה סוד: ״שימה נא״ שים - ה׳ דיקא רזא דשכינתא, ״ערבני עמך״ שהוא כמו: ערוב עבדך לטוב. ואז מי הוא מן החצונים שיוכל להתאחז בי, וזה סוד: ״מי הוא לידי יתקע״, לידי דיקא שהוא סוד השכינה עצמה שתשרה עליו והחצונים בורחים מפניה. שהוא מכוון ממש לענין שנאמר: ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו.

ד. כי לבם צפנת משכל על כן לא תרומם. סוד הענין הוא, שהחצונים אין להם אחיזה כי אם אל השמאל, שהוא צפונו של עולם, ורחוק ממקום השכל והחכמה האמיתית שהיא לצד ימין, ועל כן אי אפשר להם להתרומם ולהתנשא עד המקום שיש שם השראת השכינה שהוא לצד ימין בלבד. וזהו הטעם שהוא היה מבקש השראת השכינה עליו, כדי שיתרחקו החצונים משרשו וינצל מרדיפתם.

ה. וכל שכן שזה הצדיק היה חושב שהס״א היא שהיתה הולכת בפיתויים וחלקלקות עם חביריו ונותנת בלבם לצערו בתוכחות שלהם, ולכן היה מבקש משופט כל הארץ, שכל דרגין דילה תכלינה עיניהם מפני חוסר השפעתם, וז״ש: לחלק יגיד רעים ועיני בניו תכלינה.

ו. ומ״ש אחר כך: והציגני למשול עמים, הנה הוא מתרעם על שנתנו הקב״ה למשל ולשנינה בכל העמים. גם הוא מלשון ממשלה, ר״ל שהקב״ה נתנו בידה של הס״א והיא מתאחזת בו ומושלת עליו כל כך בכח טמאתה, עד שהיה נבזה ונמאס אצל הקדושה, כמו שהיא מאוסה הע״ז עצמה, וז״ש: ותפת לפנים אהיה, שהרי התופת הוא שם של ע״ז, כעדן שנאמר: ואת במות התופת אשר בגי בן הנום. ״והפנים״ הוא סוד הקדושה, כי הטמאה נתונה אל האחוריים כידוע, ומפני טמאת החצונים שדבקה בו היה נמאס אצל הקדושה כמו הע״ז שהיא מאוסה לפניו ית׳ בתכלית המאיסה.

ז. והנה כשם שאור הקדושה מאיר את העינים, כך החשך של הקליפה מכהה אותם ומחשיבם, וז״ש: וחכה מכעש עיני. והנה כבר ידוע שבכל מקום שהקליפה אוחזת היא גורמת לשם כלה ונחרצה והפסד הגמור, כמו שאירע לזה הצדיק שנאבדו ממנו כל קניניו ומתו בניו שהם הנקראים ״יצוריו״ ממש, וז״ש: ויצורי כצל כלם.

ח־ט. ואין ספק שהנהגה כזאת כנגד הצדיק, היא גורמת תמיהה גדול אל שאר הצדיקים והישרים שהיו מכירים את הצדיק עצמו ואת דרכיו הטובים, ולכן הם מתמיהים על הצרות הגדולות שבאו עליו שנראים שלא כרץ ח״ו. וזהו עדן אמרו: ישומו ישרים על זאת. אבל אעפ״ב אינם זדם מאמונתם ואינם מהרהרים אחרי דרכיו ית׳, ואדרבא הם מתעוררים לריב ולהתקוטט עם החנפים שנותנים דופי בהנהגתו הישרה והנכונה של הקב״ה, וז״ש: תקי על חנף יתעורר. והסוד הוא, שהצדיק הזה מדבר על עצמו, כי בהיותו נקי בודאי מכל מיני טמאה שהיו חושדים אותו חבריו, לפיכך יהיה לו כח להתעורר על ״החנף״ דאיהו ס״מ חייבא ולהתגבר עליו, וסוף סוף יחזור לשרשו ויאחז את דרכו להיות נכלל ביסוד הקדוש כבראשונה, וז״ש: ״ונקי על חנף יתעורר״ ותכף סמיך ליה: ויאחז צדיק דרכו. ולא עוד, אלא שבזכות שעמד בנסיונו יוסיפו לו טהרה על טהרתו וגבורה על גבורתו, כענין שנאמר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וז״ש: וטהר ידים יוסיף אומץ.

י. ומ״ש אחר כך: ואולם כלם תשובו ובאו נא ולא אמצא בכם חכם, הענין הוא להוכיחם ולהודיעם שאף אם ישובו כמה פעמים לדבר אליו את דבריהם, אינם חשובים בעיניו כלום, ואדרבא הוא לומד מתוכם שאין רוח החכמה מצוי אצלם ואינו שורה עליהם כלל ועיקר, אלא שכלם הם דברים שבדו מלבם כדי להוכיחו ולהרבות את צערו. שהרי הדרך שלהם שתפשו כנגדו אינו מצד החכמה העליונה בלי ספק, כי אם מן השכל האנושי המותעה, מאחר שאינו מנחם אלא מצער, וכן לא יעשה עם נפש נענה שרבו צרותיה וגדלו מאד, כענין שאמר אחר כך:

יא. ימי עברו זמותי נתקו מורשי לבבי, כלומר: שנסתלקו כל החסדים שלו וניטלו ממנו והם בחינת ״הימים״ כידוע, וזה סוד: ״ימי עברו״. ולא עוד, אלא שנסתלקו ונתקו ממנו סוד המוחין שמהם המחשבה, מח-שבה ממש, וזה סוד: ״זמותי נתקו״. וכבר ידוע שהחסדים והמוחין הם מורשי לבבו של אדם, כי הוא יורש מהם כל האורות המאירים בלבו להדריכו ולהנהיגו ולשמחו בשלמות, וז״ש: ״מורשי לבבי״.

יב. והנה בעת צרותיו ונסיונו של הצדיק הזה, תרעומתו על צערו הגדול שהיה לו שנכזבה תוחלתו כמה פעמים, ובעת שהוא היה מקוה אל החסד שהוא מדת יום, הרי שמתעורר ומתריס כנגדו הדין שהוא מדת לילה. וזהו ענין אמרו: לילה ליום ישימו. ועוד צערו יותר גדול, שהיה רואה את האור קרוב אליו אבל לא היה יכול ליכנס בתוכו ולהתפשט בפנימיותו, מפני חשך הקליפה שהיה מונעו ומרחיקו ממנו, וה״ס מ״ש: והיו חייך תלוים לך מנגד. וזהו ענין אמרו: אור קרוב מפני חשך.

יג. ומ״ש אחר כך: אם אקוה שאול ביתי וגו׳, זהו דרך יאוש, כלומר: איך אפשר שיהיה לי שום קיווי לצאת מצרותי, כל זמן שאני רואה את עצמי שקוע בתוך הקליפה. וכענין מי שישן בבתי כלאים החשוכים שקוראים קמארוט״י בלעז, והוא מתיאש מן האור מפני שאינו נכנס לשם כלל ועיקר. כך הוא היאוש ממש למי שנתנוהו בחשך הקליפה, ואינו רואה שום ניצוץ של אור הקדושה שנכנס לשם להגיה חשכו, וז״ש: בחשך רפדתי יצועי.

יד. וכל שכן שהיו מקיפים אותו כחות הקליפה למעלה ולמטה ומכל צדדיו, וזה סוד: לשחת קראתי אבי אתה אמי ואחותי לרמה.

טו. וכבר ידוע שענין התקוה אינו אלא חוט של חסד משוך על המקוה, והוא מלשון: תקות חוט השני ממש, ובזמן אחיזת החצונים הוא מסתלק ונעלם בשרשו, וזה סוד: ואיה אפו תקותי, שנסתלק במקום ״איה״ מפני ״אפו״ דיקא - סוד אחיזת החצונים. ובהיותו למעלה אינו נראה כי אם מן הבינה דאיהו רז דמי, וזה סוד: ותקותי מי ישותה.

טז. ומ״ש אחר כך: בדי שאול תרדנה אם יחד על עפר נחת, אולי רצונו בזה לתת טוב טעם ודעת למה רצה הקב״ה שיהיו כאן בעוה״ז קצת מבני אדם, או רשעים הענושים או צדיקים המנוסים, שיעברו עליהם צרות גדולות ודינים קשים כמו דינה של גיהנם. שהטעם היה, לפי שרוב בני אדם חושבים שהדינים של גיהנם שאומרים, יהיו שקר וכזב להפחיד ולהגזים ושאינם נמצאים לפי האמת, והנה כשיש בעוה״ז מי שמרגיש דינים קשים בעצמו שיהיו דוגמתם, כמו מי שכפאו שד או שנכנס רוח רעה בקרבו, או שהחצונים רודפים אותו, בודאי שאלו הם עדים נאמנים על דבר אמת, מכל שכן וק״ו, אם בעוה״ז כך בעוה״ב על אחת כמה וכמה. וז״ש: ״בדי שאול תרדנה אם יחד על עפר נחת״, כלומר: שאם היה נחת רוח בשוה לכל בני אדם העומדים כאן ״על עפר״ בעולם השפל, אז הכל היו חושבים שעניני הפורעניות והדינים של גיהנם יהיו שקר וכזב. וזהו הלשון של ״בדי שאול׳/שהוא כענין: בדיך מתים יחרישו, שר״ל השקרים שלך שאתה בודה מלבך. וזה נלע״ד פירוש הענין על בוריו.