מגלה עמוקות על איוב/ה

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. והנה עד כאן הם הדברים של הרוח אל אליפז, מכאן ואילך הדברים של אליפז אל איוב שמצערו בתוכחותיו באמור לו, שזהו סימן ברור על טמאת עונותיו ושאין לו שום דבקות עם הקדושה, שהרי אם יקראנה לא תענה אותו כלל בעת צרתו, ואינו יכול להחזיק בשום אחת ממדרגותיה הקדושות, מאחר שהס״א היתה אוחזת בו מכף רגלו ועד קדקדו, וז״ש: קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה, ותכף סמיך ליה:

ב. בי לאויל יהרוג כעש, דא ס״מ חייבא כבד כועס שמתגבר על החוטא ונוטל את חייו• רגם הניק׳ שלו שהיא בחינת סמל הקנאה כידוע, בסוד: כל מי שיש קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין, כי הארורה הזאת גורמת רקב תחת בקר, לכל מי שנגרר אחרי הפיתוים שלה, וז״ש: ופותה תמית קנאה. והרי החיבור הטמא שהחוטא מרכבה אליו תחת הייחוד הקדוש.

ג. ואמנם כדי להראות שאין העמדה וקיום אל החוטא להשתרש בתוך הקדושה, ושיש כח אפילו לצדיק אחד לגרשו מתוכה, כמו שהיו עושים החכמים הראשונים שהיו נותנים עיניהם בו ומשחיתים את בנינו, וזה סוד שהיה נעשה גל של עצמות, לפיכך כתיב: אני ראיתי אויל משריש, ראייה ממש, בסוד נתינת עיניו בו לרעה. ועל ידי זה הס״א נכנסת בו והורסת את בנינו ועוקרתו והופכתו על פניו, וזה סוד: ואקוב נוהו פתאום, שהרי אין נקיבת הנוה שלו, אלא הס״א שמתאחזת בשרשו וגורמת לו כל הצרות הנזכרים בענין, וז״ש:

ד. ירחקו בניו מישע, כלומר שלא הוא בלבד מתרחק מן הקדושה, אלא אפילו בניו, מאחר שהס״א אוחזת בשרשו לגמרי. ואם באים ליכנס בשער הקדושה, נדחקים ונדחים משם מפני טמאת החצונים הנדבקת בהם, וז״ש: וידכאו בשער ואץ מציל, כי איך יצילו, ויכניסו הרע במקום הטוב, ורוח הקדש צווחת: לא יגורך רע, ועוד כתיב: טהור עינים מראות ברע.

ה. והנה כבר ידוע שהס״א היא תמיד רעבה מן האורות של הקדושה, בסוד: כלבים של בית אבא רעבים, ובתא דכתיב: והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, ולכן כשהכחות שלה מתאחזים באיזה שרש הענוש המסור בידה, מיד הם לוקחים לעצמם כל האורות שהוא טרח להמשיך לעצמו, וזה סוד: אשר קצירו רעב יאכל. והוא מוכרח לטרוח הרבה להמשיך לעצמו מעט מזער כדי חיותו, ולהוציאו מיד החצונים שהם סוד הצנים והקוצים כידוע, וז״ש: ואל מצנים יקחהו. וכל זה בבחינת החסדים שהם לחם שהחצונים היו רעבים ממנו. והעדן עצמו גם כן בבחינת הגבורות שהם יין, שהחצונים' הצמאים לשתות ממנו הנם שואפים חיל הגבורות של השרש הענוש, וז״ש: ושאף צמים חילם.

ו. ומ״ש אחר כך: כי לא יצא מעפר אץ ומאדמה לא יצמח עמל, גם זו תוכחה לאיוב שהיה מתרעם על ״און ועמל״ שהיו מטריחים ומצערים אותו שלא כדין, והרי חברו שמוכיחו, שכל זה גרמו לו עונותיו בלי ספק, שהרי מן המדרגות העליונות והקדושות אינם יוצאים ואינם צומחים עמל ואון, כי אין רע יורד מלמעלה מחא דאדמת עפר - סוד בינה ומלכות כידוע, ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, שהם הגורמים את רעתו ואת עמלו לקצור מה שזרע בתוך הקליפה ולתקן את אשר עותו.

ז. והאדם הוא שלכך נוצר בודאי, לתקן על ידי העמל מה שפגם בין בגלגול זה בין בגלגול אחר, וז״ש: כי אדם לעמל יולד. ובכה העמל הזה של היסורין ושל התורה והמצות, החצונים שהם סוד ״בני רשף״ שהיו אוחזים בשרשו, מתפרשים ומתרחקים ממנו לגמרי, וזה סוד: ובני רשף יגביהו עוף. שהוא מכוון ממש לפירושם ז״ל בענין הזה: שכל העוסק בתורה יסורין בדלים הימנו, שנאמר: כי אדם לעמל יולד וגו׳, שהרי כל היסורין באין מן החצונים שהם שבט אפו ית׳ כידוע.

ח. ומ״ש אחר כך: אולם אני אדרוש אל אל ואל אלקים אשים דברתי, מודיעו בזה איך היה מתנהג הוא אם באו יסורין עליו, שלא להתיאש מן הרחמים ח ״ו, ולא להטיח דברים כלפי מעלה חלילה חלילה, כי אם לבקש עזר מן העליונים בתא דשם ״אל״ שהוא המוציא את הניצוצות מתוך הקליפה, ולהמשיך גם כן מצדו חסד לעצמו, וזה סוד: אולם אני אדרוש אל ״אל״ דיקא, שממנו הב׳ פעולות הנזכרים. ולהמשיך גם כן מן הגבורות העליונות דאינון רזא דשם אלקים, להכניע את החצונים על ידיהם, וזה סוד: ״ואל אלקים אשים דברתי״.

ט. ואחר כך לענין שם ״אל״ שהזכיר בתחלה אמר אחר כך: עושה גדולות ואץ חקר, שהם החסדים הנמשכים ממנו בריבוי שנקראים ״גדולות״ לפי שעיקרם מן היד הגדולה. וכל שכן שיש להמשיך גם כן מן אל עליון שהוא מן העליונות דיקא, שמהם נפלאות עד אץ מספר, כי שם הכל בלתי מדוד בלתי שקול ובלתי מנד.

י. ולענין שם אלקים שהזכיר אחר כך שממנו כח הגבורות להכניע את. החצונים, לפיכך אמר כנגדו: הנותן מטר על פני ארץ, כי המטר הוא ממש כח הגבורות העורפין ומכניעים את אויבי ה׳, כד״א: יערוף כמטר לקחי. ועל ידיהן מיטהרת המלכות דאיהי רזא דארץ, וזה סוד: ״על פני ארץ״ דיקא. ואחר כך נעשית ראויה להזדווג עם ז״א בעלה ולקבל ממנו בחינת החסדים, שמתפשטים אפילו במדרגות החצוניות שלה, כשאין עוד החצונים המונעים ומעכבים, וזה סוד: ושולח מים על פני חוצות, כי המים הם בחינת החסדים כידוע.

יא. ואחר כך החסדים עצמם מגדילים את המלכות ומעלין אותה בכל הניצוצות המבודדות עד שירותא דדרגין, וזה סוד: לשום שפלים למרום. וכנגד מה שהיו לובשים לבושי קדרות בהיותם בתוך הקליפה עכשיו שיוצאים מתוכה ועולים בההיא אתר עילאה, זוכים אל הישועה הגמורה ואל לבושיה היקרים, כד״א: שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע, וז״ש: וקודרים שגבו ישע.

יב. והמשכת הגבורות בתחלה, לא היתה כי אם לשבר את הראש הטמא אשר שם המוחין שלו, שהם סוד המחשבות של הנחש הערום שהיו מונעים עלית המלכות למקום מנוחתה, כד״א: מחצתי ראש מבית רשע, וז״ש: מפר מחשבות ערומים. ואמנם כשהראש נמחץ ונרצץ- בודאי שאין עוד כח אל הידים לגזול את ההשפעות ולהתיש את כחה של מלכות שמים, וז״ש: ולא תעשינה ידיהם תושיה.

יג. ומ״ש אחר כך: לוכד חכמים בערמם, אלו החצונים ששרשם מצד החכמה שלהם, שרוצים להתחכם על הקדושה ולצערה על ידי הנחש הערום מסטרא דילהון, והקב״ה דן אותם בערמומיות שלהם ממש. כמו שעשה לעשו הרשע שהיה מרמה את אביו בפיו, והרי שבא יעקב במרמה ולקח ברכתו. וכמו שעשה אל המצרים שהיו חושבים לאבד את ישראל במים, והרי שהם עצמם נידונו במים, ובקדרה שבשלו בה נתבשלו. וזהו הטעם ״שלכד״ כתיב חסר, שעולה כמנין ד״ן, לרמוז שעל ידי מה שחושבים לדון את זולתם, בו נידונים. וכענין שתרגם אונקלוס: הרי בפתגמא די חשיבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון, על פסוק: כי בדבר אשר זדו עליהם. וזהו שאומר אחר כך: ועצת נפתלים נמהרה, שהרי כשם שהנחש בהליכתו הולך ונפתל ומתעקם, כך עושים החצונים הבאים מצדו. וכל שכן כשקב״ה דן את הראש שלהם, שהגוף הולך ומתעקם ואובד את עצתו שבאה מן הראש, ולכן הוא ממהר לרוץ במקום מפלתו. כמו שעשו המצרים שרצו אחרי ישראל במהרה, וטבעו כלם בתוך הים. וזהו כלל גדול בכל עניני בני אדם, שצריך יישוב הדעת לעשותם, וכל אץ אך למחסור ואץ ברגלים חוטא, לפי שאינו מניח פנאי לאורות השכל שיתפשטו באברים לסדר כראוי ולתקן את הנהגתם. והקב״ה הוא שגהר כן על הרשעים, כדי למהר את מפלתן. מה שאין כן אל הצדיקים שכל דבריהם במתון, ועליהם נאמר: בשובה ונחת תושעון.

יד. ועוד אל הרשעים נהפך להם מצבם בפתע פתאום, כי מה שהחסד היה משפיע להם בריבוי בעת הצלחתם, הרי הדין שמתרים כנגדם ומונע מהם את הכל, וז״ש אחר כך: יומם יפגשו חשך, כלומר: במקום יומם שהוא החסד, יפגשו חשך שהוא הדין. וכבר ידוע שאין חשיכה אלא לשון מניעה, כמו: ולא חשך ממני מאומה, והכל לטעם אחד, שהרי אין החשך אלא העדר האור ומניעתו, ואין הדין אלא מפני העדר החסד וסילוקו. והנה כבר ידוע שהחצונים נדונים ממש בעת תוקף הצלחתם, שהוא סוד הצהרים שלהם, והוא סוד אמרם ז״ל: כשנתמלאה סאתם, והוא סוד: עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, והוא סוד גם כן: מבטנו יורישנו אל, וכלא רזא חדא, והא אוקימנא בכמה אתר. וזהו ענין אמרו בסיפיה דקרא וכלילה ימששו בצהרים, כלומר: שמסתלקים האורות שלהם בעת הצלחתם הגדולה שהיא בחינת הצהרים, והם הולכים וממששים בכל כליהם כאשר ימשש העור באפלה אם נשאר איזה ניצוץ של השפעה ואינם מוצאים מאומה, כי כבר ניטלו כל הניצוצות מידם.

טו. ונושעו מחרבם שהוא דינם הקשה, וזה סוד: ויושע מחרב מפיהם ומיד חזק אביון, כד״א: ואשברה מלתעות עול ומשניו אשליך טרף, שהם הרפ״ח ניצוצות שעולים כמנין טר״ף עה״כ. וזהו ענין וינצלו את מצרים, בפירושם ז״ל: שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, לרמוז אל סילוק ההשפעות ולבירור הניצוצות.

טז. ואז השכינה שהיתה דלה ועניה מפני חוסר ההשפעות והניצוצות, וכל תקונה לחזור ולהתעשר בקיבוץ בניה לתוכה, עכשיו ניתן לה תאותה ותקותה במפלת אויבתה, וז״ש: ותהי לדל תקוה. והס״א שקודם לכן פערה פיה לבלי חוק לבלוע את הניצוצות הקדושות, עכשיו שראתה שניטלו ממנה, הרי שהיא ממהרת לקפוץ את פיה כדי שלא ינטל גם את חיותה, וז״ש: ועולתה קפצה פיה. גם ״קפצה פיה״ מלדבר כנגד הקדושה פום ממלל רברבן, מפני שניטלו ממנה אורות המוחין שלה, שאין הפה מדברת אלא על ידיהם כידוע, ועכשיו שניטלו ונסתלקו נאלמה ולא תפתח פיה, ותא דא: ויריחו סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא.

יז. ואמנם מאחר שסוף הקליפה ליאבד והצדיק להנצל, הנה אשת אנוש יוכיחנו אלוק ומוסר שדי אל תמאס. גם אמרו: ״ויושע מחרב מפיהם״, זהו ענין הישועה שבאה לבסוף אל הצדיקים מפיהם של החצונים ממש, כי מלאך רע עונה? אמן בעל ברחו ומקטיגור נעשה סניגור. והרי לישראל במצרים החרב היה רד״ו שנים של הגלות שעולה כמנין חר״ב, ולבסוף נושעו מפיהם של המצרים ממש כענין שנאמר: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, והקב״ה הושיע את ישראל שהיו חסרים מכל האורות, וחלושים מכל הכחות, מיד השר של מצרים שאז היה חזק מכל השרים העליונים, וז״ש: ״ומיד חזק אביון״. ונחזור לעניננו שאמרנו, כי סוף סוף הס״א מסתלקת מן הצדיק, ואם* כן אשריו שהיא נושאת עליה את כל עונותיו והוא נשאר מזוקק וצרוף ככסף וכזהב, ועולה אל המדרגות העליונות דאינון תא דתלת רישין, ולכן: ״אשרי אנוש יוכיחנו אלוק״, אשרי דיקא שהוא אותיות ראשי. ״ומוסר שדי אל תמאס״, שדי דיקא שאמר לעולמו די, כי הוא הנותן קצבה אל האורות וגם נותן קצבה אל דינים, ולכן אמר בסמוך:

יח. כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה, כי מאחר שהוא נותן קצבה אל הדינים, מובטח הוא הצדיק המיוסר, שהדינים לא יעברו את גבולם, ואחר המכה תבא הרפואה, כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, כי אם ללבן ולצרף, ואחר הליבון והצירוף תבא המנוחה והרפואה ולא תקום פעמים צרה ח ״ו.

יט. ולא עוד, אלא שהצדיק הנתון תחת שבט היסורין הפרטים, מובטח לו שלא יגעו בו היסורים הסובבים והצרות הכוללות, וז״ש אחר כך : בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. והצרות נזכרות אחר כך, כנראה מן הענין. עוד זהו מכוון למ״ש: כי שבע יפול צדיק וקם, שהרי אחר הז׳ צרות, נמצא שהצדיק הוא כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, ולכן אין נותנים רשות אל הרע לנגוע בו עוד כלל ועיקר, וז״ש: ״ובשבע לא יגע בך רע״.

כ. ומ״ש אחר כך: ברעב פדך ממות, זהו צמצום ההשפעה שנקרא ״רעב״, אך לא יבא לידי חסרון הגמור עד שימות ח״ו. וכן במלחמה שיש לו עם החצונים, הקב״ה יפדנו מידי חרב, שניתן להם רשות להלחם עמו אך לא שימות בידם ח״ו.

כא. וענין אמרו: בשוט לשון תחבא, ז״ס הלשון הרע של המקטרג הגדול, שהוא בעל הלשון שהולך תמיד ומשוטט בכל הארץ לפשפש על מעשי בני אדם לקטרג עליהם. והקב״ה יסתירך מפניו, ובכן: לא תירא משוד כי יבא, כי הוא יקטרג על כל השאר ולא יקטרג עליך מאחר שאתה נסתר ונעלם מפניו, והשוד שיגיע לאחרים לא יגיע אליך.

כב. וענין אמרו בסמוך: לשד ולכפן תשחק וגר, הטעם הוא, לפי שהמוסר שלו משם שדי השלם, שיש בו קצת מיתוק מן הי׳ שהוא חסד, ולכן לא ירא מן הדין הנמשך מן השד של שדי שהוא בלי מיתוק, כי מובטח הוא שלא יגיע עדיו. וכן ״הכפך הוא יותר קשה מן הרעב, כי הרעב הוא צמצום ההשפעה אך לא החסרון הגמור כמו שהוא בחינת הכפן. וכבר הזכיר למעלה: אשרי אנוש יוכיחנו ״אלוק״ שהוא לבוש החסד, שממנו בחינת הרעב, אך לא ענין ״הכפך שמורה על ההעדר הגמור כמו שפירשתי, ובתא דא כתיב: ״לשוד ולכפן תשחק״. ומ״ש אחר כך: ומחית הארץ אל תירא, הטעם הוא, לפי שאין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, כשנסתלק ממנו צלם אלקים, מה שאין כן אל הצדיק המעונה שהצלם אינו מסתלק ממנו לגמרי ח״ו, אך הס״א מתמצעת בינו לבין צלמו ואינו יכול להתישב ולהכנס בו כראוי, ועל כל פנים הוא עומד עליו בסוד מקיף, ולכן אינו מתירא מחית הארץ.

כג. וכל שכן שהחלק שיש לו ביסוד הקדוש כבר הוא מתיחד עם איברי המלכות שהם סוד ״אבני השדה״, ובמקום שיש ייחוד אין שום פחד מן החצונים, וזה סוד: כי עם אבני השדה בתתך וחית השדה השלמה לך, השלימה לא נאמר אלא השלמה (*ניקוד) שמשמע בעל כרחה, כי הייחוד הקדוש שנשלם בשרשו של הצדיק, הוא שהכריח את הס״א להשלים עמו כמ״ש.

כד. אך אמנם כעת הנסיון כל זה נעשה למעלה בסיתום והצדיק אינו יודע כלום, אבל בגמר הנסיון עצמו אז הכל בגילוי והצדיק יודע ומכיר ונהנה בטובתו, וזה סוד: וידעת כי שלום אהלך, כלומר: שאז ידע הצדיק שהצדיקוהו בדינו, והיסוד הקדוש מתיחד עם בחינת המלכות שלו, אהלו דיקא זו אשתו, ואז הצדיק יכנס בשרשו הקדוש ויתישב בו ולא יהיה עוד מקום אל הס״א להתאחז בו ולהחטיאו, וז״ש: ופקדת נוך ולא תחטא.

כה. ועוד לפי שמתו בניו של זה הצדיק בתחלת צרותיו, והוא חשב שאבדה תקותו בענין הבנים, גם כן, כי סתמו את הפתח בפניו ונכחד מכל טובותיו, לפיכך כתיב: דדעת כי רב זרעך, כלומר: שיפתחו לו שעריו הנעולים, ואז כשם שיהיה לו ריבוי השפע, כך יהיה לו גם כן רוב הבנים ובני בנים שנקראים צאצאים, שהוא לשון כפול משתי. יציאות, כלומר היוצאים מיוצאי חלציו, והכל בריבוי גדול. וז״ש: וצאצאיך כעשב הארץ.

כו. והנה כבר ידוע' שהשבח שיש לאדם למות זקן, הוא מפני שהפרי שלו שהיא נשמתו הולכת ונשלמת במשך ימי חייו, כמו הפרי ממש שמתבשל כל צרכו, ואז קליפתו מתיבשת ונזרקת והפרי נאכל. וכמו התבואה שאין קוצרים אותה אלא כשיבשה כל צרכה, כענין שנאמר: שלחו מגל כי בשל קציר, כך הגוף הוא קליפת הנשמה, ועתו למות הוא כשכלה כל לחותו ממנו, שזהו סימן שנתבשל פרי הנשמה והגיע עת להסיר קליפתה ממנה שהוא הגוף, וזה סוד: תבא בכלח אלי קבר, שמלת ״בכלח״ היא מלה מורכבת, כלומר: בכלות הלח מן הגוף. ולכן אמר: כעלות גדיש בעתו, כמו שפירשנו שאין קוצרין את התבואה אלא כשיבשה כל צרכה, והכל מובן יפה במה שפירשנו. ואין להקשות ממה שסיפר הכתוב בשבחו של משה: לא כהתה עינו ולא נס ליחה. דשאני משה שהשלים את גופו להיות במדרגת נפש ממש, ונמצא דאיהו מוחא ולא קליפה. והראיה, שקבר אותו הקב״ה בכבודו ובעצמו. ועוד, שלא ידע איש את קבורתו, כי לא היתה גופניותו כגופניות שאר בני אדם, ולכן היו טורחים לבקשו ולא היו מוצאים אותו כלל ועיקר, כמו שאמרו רז״ל.

כז. ונחזור לעניננו, שאליפז חתם מענה שלו במ״ש: הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה ואת דע לך, כלומר: שנתן את לבו לחקור את כל הדברים הנזכרים עד הנה והנסיון הוכיח עליהם שהם נכונים ואמיתיים, לא שבדה אותם מלבו כדי לספרם אליו ולהוכיחו או להניח את דעתו, ואם כן היה טוב לו לקבל אותם ושידעם לתועלתו ולהנאתו, וז״ש: ״שמענה ואתה דע לך״. גם ירצה, שיכנע מעתה אל הנהגתמלכות שמים דאיהי רזא ״דזאת״, שכן היא הנהגתו בלי ספק, ולכן היה טוב לו להכנע אליה ולקבל את מוסרה, כמו שפירשנו.