מגילת האש פרק ט

עם ניקוד

וּבַצַּר לִלְבָבוֹ מְאֹד, וּמְצָאוּהוּ חֲלֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים וּמַדְוָיו הַנֶּאֱמָנִים, וְהִשִּׂיגוּהוּ כְּגַלֵּי הַיָּם – וְיָצָא הָעֶלֶם בַּשַּׁחַר אֶל-מִחוּץ לָעִיר וְנִשְׁעַן שָׁם תַּחַת עַרְעָר עַל-שְׂפַת נַחַל נִרְדָּם, וְנָשָׂא עֵינָיו אֶל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּבִקֵּשׁ צַלְמָהּ בְּמֵימֵי הַנַּחַל, וְעָצַם אֶת-עֵינָיו, וְהִבִּיט גַּם-אֶל תְּהוֹם נַפְשׁוֹ, וְעָמַד עַד-בּוֹשׁ, וְהֶחֱרִישׁ עִם-כָּל-הָעוֹלָם בִּיגוֹנוֹ הַגָּדוֹל, יְגוֹן הַיָּחִיד.
וְהַמָּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם וּנְקִי הַכָּנָף, אֲשֶׁר עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, יַטֶּה בִדְמָמָה אֶת-כּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם – וְגֵרַע מִשָּׁם דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה בְּדוּמִיַּת שָׁחַר...
 

ללא ניקוד

ובצר ללבבו מאד, ומצאוהו חלומותיו הגדולים ומדויו הנאמנים, והשיגוהו כגלי הים – ויצא העלם בשחר אל מחוץ לעיר, ונשען שם תחת ערער על שפת נחל נרדם, ונשא עיניו אל איילת השחר, וביקש צלמה במימי הנחל, ועצם את עיניו, והביט גם אל תהום נפשו, ועמד עד בוש, והחריש עם כל העולם ביגונו הגדול, יגון היחיד.
והמלאך הצעיר עגום העיניים ונקי הכנף, אשר על איילת השחר, יטה בדממה את כוס היגון האילם, וגרע משם דמעה אחר דמעה בדומיית השחר...

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.