מגיד משנה/הלכות נחלות/פרק יא

מעות של יתומים וכו'. פרק איזהו נשך (דף ע') מבואר בגמ' ובהלכות: וכן אם אין לו קרקע וכו'. שם: ולמה לא יקחו וכו'. שם אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה ויהיב סימניה ושקיל ליה וכתב רבינו ויטלהו אחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד ר"ל שאפילו אין שם עדי פקדון כיון שהוא נותן סימן וזה הנפקד אינו אמיד הלה נוטל את שלו ומ"מ עוד צריך דבר אחד שלא יהיה התובע רגיל בבית הנתבע וכל זה כפי מ"ש פ"ו מהל' שאלה ופקדון ופ' כ"ד מהל' סנהדרין וכבר כתבתי בהלכות שאלה שיש מצריכין עדי פקדון וכל שיש עדי פקדון וסימנין מובהקין וצורך הסימנין כגון שאין העדים מכירין אותו בבירור אפילו היה אמיד מחזירין אותן לזה וכמו שנתבאר שם: וכמה יפסקו וכו'. זה פשוט: לא מצאו וכו'. ג"ז מבואר ונלמד משם:

כל המטלטלין וכו'. מימרא בכתובות פרק אלמנה נזונית (דף ק') ובהלכות:

מי שהיה בידו וכו'. שם רבינא הוה בידיה x שברא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה הוה ליה לדידיה נמי חמרא הוה קא מסיק ליה לשיכרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למשקליה בהדן לשקליה דילמא מיתניס נישבקיה דילמא מתקיף א"ל זיל לא עדיף מדידך ע"כ ופירוש לא התירו להוליכו במקום שיש ספק שמא יארע לו אונס אלא בדבר שיש לחוש שאם יניח אותו כאן שמא יפסד קודם שימכר אבל בדבר שאין ספק כאן אסור הוא לאפוטרופוס להביאו לבית הספק ואפי' כדי להרויח שהרי לא התירו להוליך מטלטלין של יתומים לשוק אלא אם כן הוא קרוב למדינה כמו שיתבאר בסמוך וזה מבואר ומכאן שאין שולחין מטלטלים או סחורה של יתומים בדרך ים ולא בדרך שיש בה ספק אונס אלא שכר וכיוצא בו:

כשמעמידין בית דין וכו'. זה פשוט ומתבאר פרק הנזקין (דף נ"ב) ובהרבה מקומות:

כשיגדלו היתומים וכו'. פרק הנזקין וצריך לחשב עמהן באחרונה דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך ובהלכות חזינן לגאון דקא פסק כרשב"ג וכן דעת רבינו וכתב הרשב"א ז"ל כתב בעיטור דוקא באחרונה אין מחשבין עמהם אבל לכתחלה צריכין ב"ד לחשב עמהם ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וחובות וכל דבר שיתנו בידן וכתב הראב"ד ז"ל דכותבין שתי שטרות אחד לאפוטרופוס ואחד לקרובים אות באות והוא הנקרא שטר שמוש ע"כ ונוסח שטר זה כתוב בעיטור בדיני האפוטרופוס: ונשבע בנקיטת חפץ וכו'. שם אבא שאול אומר מנוהו ב"ד ישבע מנהו אבי יתומים לא ישבע ונפסקה הלכה בגמ' כאבא שאול וכתוב בהלכות ה"מ דמנהו אבי יתומים לא ישבע בטענת שמא אבל בטענת ברי כגון דגדלי יתמי וטעני בטענת ברי וכפר בהו כגון דא ודאי משתבע ע"כ וזהו שכתב רבינו אינו נשבע על טענת הספק ואמרו בגמרא טעם לחלוק בין מנוהו ב"ד למנהו האב משום דמנוהו ב"ד בההיא הנאה דקא מהימן לבי דינא אע"ג דרמי שבועה עליה לא אתי לאימנועי אבל מנהו אבי יתומים מילתא דעלמא הוא עבדי בהדדי ואי רמית שבועה עליה אתי לאימנועי ע"כ בגמ'. ומכאן נראה ללמוד שאין ב"ד יכולים לכוף שום אדם להיות אפוטרופוס על היתומים ואינו חייב לקבל האפוטרופוסות בעל כרחו ודבר ברור הוא שאין זו מצוה שב"ד יכפו עליה. וכתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכי אמרינן אתי לאימנועי דמשמע שאפוטרופוס יכול לחזור בו דוקא קודם שיחזיק בנכסים אבל כשהחזיק לא כל הימנו ואין יכול להסתלק וכן מפורש בתוספתא בבבא בתרא אפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולים לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומים אין יכולין לחזור בהן אפטרופוס שמנהו אבי יתומים ישבע וכו' ע"כ בתוס' ומדמפליג בסיפא בין מנהו אבי יתומים למנוהו בית דין ש"מ דרישא בין כך ובין כך משהחזיק בנכסי יתומים אין יכולים לחזור בהן ע"כ דבריהם. עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת האפוטרופוס שהרמב"ן סבור שאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים שפשע פטור אפילו באו עדים דאי מיחייבין ליה לשלומי אתי לאמנועי אבל אפוטרופוס שמנוהו בית דין והרי הוא כנושא שכר וחייב בגנבה ואבידה ולא מיבעיא בפשיעה והאריך בזה ויש מחייבין כל אפטרופא בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל וראיותיהן ודבריהן לברר זה ארוכין: יש לאפוטרופוס וכו'. זה נלמד ממעשה דעמרם צבעא שהזכרתי פרק י':

יש לאפוטרופוס למכור וכו'. ברייתא שם פ' הנזקין (דף נ"ב). ומ"ש ולא עבדים ליקח שדות הוא כדברי רשב"ג שאמר כן בברייתא ופסק רבינו כמותו: אבל מוכרין שדה ליקח שוורים וכו'. מעשה שם:

אין האפוטרופין רשאין למכור ברחוק וכו'. בברייתא שם: ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות וכו'. שם ואין אפטרופין רשאין לדון ולחוב ולזכות בנכסי יתומים והקשו לזכות אמאי לא ותרצו אלא לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים עד כאן בגמרא. ונ"ל פירוש זה לדעת רבינו וקס"ד דלחוב הוא כגון שאדם מערער ותובע על נכסיהם ולזכות הוא שהם תובעין בנכסי אחרים ונקרא האחד לחוב לפי שאפילו זכו בדינם לא נתוסף להם ריוח אלא הרי הם בנכסיהן כמו שהיו והשני נקרא לזכות לפי שהוא קרוב לשכר שמא יזכו בדינם ורחוק להפסד שאפי' לא יזכו לא אבדו כלום ממה שהם מוחזקין בו ולפיכך הקשו לזכות אמאי לא והלא אפשר שירויחו ואי אפשר שיפסידו ותרצו אלא לחוב על מנת לזכות כלומר אינן רשאין להזקק לדין עם שום תובע דהיינו לחוב אע"פ שהן באין ע"מ לזכות בדין ולטעון דברי זכות והטעם כתב רבינו ז"ל שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים כלומר שאי אפשר שנאמר שיהיו רשאין להזקק לדין ואם זכו זכו ואם נתחייבו לא עשה כלום שאם כן לקתה מדת הדין בכך שיהיה תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח ולפיכך אמרו שאינן רשאין להזקק כלל עם תובע ובודאי כיון שאינן רשאין לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום כנ"ל לדעת רבינו ובהשגות א"א לא זו הדרך כו' וזה הוא כפי שטת רש"י ז"ל שפירוש לדון עם בעל דינם של יתומים הבאין לעורר על נכסיהן שמא יתחייב בטענותיהן וכשיגדלו היתומים ידונו עמו והקשו לזכות אמאי לא ידונו אם דנו ונזדכו היתומים אמאי לא הוה דינא ותרצו אלא ה"ק אין רשאין לדון ולחוב ע"מ לזכות שאם דנו ע"מ לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדין עכ"ל וכבר כתבתי דעת רבינו ז"ל:

אין האפוטרופסין וכו'. בברייתא הנזכרת ושם נחלק רבי וא"ר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוציא מפני שהוא כמוכרו לו ורבינו פסק כתנא קמא ובהשגות א"א יש מ"ש הלכה כרבי וכו' ורבינו פסק דכסף גומר כמו שנזכר פ"ה מהלכות עבדים ופסק כאן דלא כרבי וכן עיקר דפלוגתייהו לאו בהא תליא וכן כתב הרשב"א ז"ל אע"ג דקי"ל שהכסף גומר בו בהא כרבנן ס"ל דלית הלכתא כרבי מחבריו והכא כדי שלא יזלזלו בנכסי יתומים הוא דאמור רבנן לפי שלוקח דמים ממנו נראה כשחרור ואי שרית להו זימנין דלא ידקדקו עמו בדמיו והילכך אסרו ליקח דמי עצמו ע"כ דבריו ואף רש"י פירש שאין מחלוקתן בדין כסף גומר וכן עיקר:

האפוטרופין תורמין ומעשרין וכו'. שם אפטרופוס תורמין ומעשרים להאכיל אבל לא להניח ופירוש רבינו בזה מבואר ובהשגות א"א אין הדעת נוחה מזה וכו' ואני אומר אם כדבריו אחר שסוף סוף האפטרופסין יתרמו ויעשרו מה תועלת יש ליתומים לאחר תקון התבואה עד שעת מכירה אבל רש"י ז"ל פירש להניח תבואה לאוצר עד שיגדלו למה לי לעשורי כשיגדילו יעשרום הם עכ"ל. ויש טעם לדבריו לפי שכשיגדלו היתומים תהיה טובת הנאה שלהם:

האפוטרופין עושין לקטנים סוכה וכו'. מפורש בברייתא הנזכרת וכל דינין אלו הם בין באפטרופא שמנהו האב בין שמנוהו ב"ד וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכל אלו הדברים שאין האפוטרופין רשאין לעשות הוא בשלא נטלו רשות מבית דין אבל אם נטלו רשות מבית דין רשאין וכן מפורש בתוספתא ע"כ דבריהם ואני תמה למה לא נזכר בדברי רבינו יתומים שסמכו אצל בעל הבית שהוא כאפוטרופוס ובפירוש נשנה במשנה וגם נזכר בגמרא וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שדינו כדין אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים ואינו נשבע. וכן כתבו מן המפרשים ז"ל:

מי שנשתטה או שנתחרש וכו'. בגמ' פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ה) בשנשתטה והשוה רבינו דין נתחרש לנשתטה:

אע"פ שאין האפוטרופוס וכו'. אלו דברי רבינו ראויין אליו:

סליקו הלכות נחלות בס"ד