מגיד משנה/הלכות טוען ונטען/פרק ו
בעלי דינין שבאו לבית דין וכו'. דברים אלו פשוטים בעצמם ויש להם סמך בגמ' ממ"ש בשבועות ובנדרים וכשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו וכו' ופרק זה בורר אמרו במשנה גבי עדים ששואלין להם כיצד אתה יודע שזה חייב לפלוני מנה וכו' והוא מחשש טענה שמא יטענו העדים ויחשבו שהוא חייב לו לפי מה שראו או שידעו ואין הדין כן וכל שכן שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו וזה ברור: הרי שטען עליו שהלוהו מנה וכו'. פ"ק דמציעא (דף י"ז) אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון כי הא דשבתאי בריה דר' מרינוס כתב לכלתיה איצטלא דמילתא בכתובתה וקבלה עילויה אירכסא כתובה אמר לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרו דכתב לה לסוף אמר פרעתי אתא לקמיה דרבי חייא אמר להו הוחזק כפרן לאותה אצטלא ע"כ בגמרא ומפרש רבינו דהא דרבי יוחנן היא בעדים מעידין שיש לו עכשיו בשעת תביעה וז"ש שיש לו וכיון שאמר טענה המכחשת העדים לעולם אינו נאמן לומר פרעתי עד שיברר בעדים אבל אם אין העדים מעידין שיש לו עכשיו אלא שהלוהו והוא מברר דבריו שמה שאמר אין לך בידי כלום רל לפי שפרעו ודאי לא הוחזק כפרן וזה פשוט שאין לך בידי אין משמעו שלא לוה מעולם ואם כן למה הוחזק כפרן בכך:
ראוהו עדים שמנה לו מעות כו'. פ' שבועת העדות (דף ל"ד) בעי רי מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני והעדים רואין אותו מבחוץ מהו אר המנונא והלה מה טוען אי דאמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן אי דאמר במתנה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי. וכתב רבינו ולעולם אין אדם מוחזק כפרן עד שיכפור בבד וכן כתבו זל וכן בדין שהרי חוץ לבד יכול הוא לטעון מה שירצה:
מנה הלויתיך כפר בבית דין ואמר וכו'. פרק שבועת הדיינין (דף מ"א) ההוא דאל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזפתיך אמר ליה להדמ אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי מאי נעביד אינהו קאמרי אוזפיה ואינהו קאמרי פרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עד כאן בגמרא וקיל הלכה כרבא וכתבו זל דדוקא כי אתו סהדי אבל אי לא אתו סהדי ולוה גופיה הדר אמר לויתי ופרעתי לא הוחזק כפרן על פי עצמו כיון דליכא סהדי ואי בעי קאי בטענה הראשונה וזהו שכתב רבינו למעלה בסמוך ויבואו שני עדים ויכחישוהו וכן עיקר וגדולה מזו כתב רבינו פרק שביעי ושם יתבאר וכתב רבינו ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק כפרן ומכאן שהוא סבור שבכל מקום שהוחזק כפרן אין צריך התובע לישבע וכן עיקר וזה דעת קצת המפרשים זל ונראה לי ראיה מדין זה דאם איתא דמלוה נשבע היאך מקבלין שבועתו נגד שני עדים אלא ודאי אינו נשבע: וכן אם הוציא עליו כתב ידו וכו'. זה מתבאר ממה שנזכר בסמוך:
מנה הלויתיך וכו'. דברי רבינו בכאן הוא בשאין שם עדי הלואה כמו שיתבאר למטה והדין הזה מבואר פ' שבועת הדיינין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני אמרי לא היו דברים מעולם סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן אל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה וקיימא לן כרבא: כיוצא בו תן לי מנה וכו'. מבואר פ' שבועת העדות (דף ל"ד:) וכרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני:
תן לי מנה שהלויתיך והרי העדים. דע שעל המעשה הנזכר למעלה בסמוך הקשו כל המפרשים זל מהא דאמרינן פרק גט פשוט (דף ק"ע) כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר' יצחק נפחא (אמר ליה פרען) זוזי אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה ויבאו פלוני ופלוני ויעידו אמר ליה ואי לא אתו לאו מהימנא אנא והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אמר ליה אנא בהא כשמעתיה דמר סבירא לי דאמר ר' אבא וכו' אמר רב האומר לחבירו (מנה לי בידך והוא אומר) פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריכין שיבאו פלוני ופלוני ויעידו והקשו וכו' ותירצו אנא נמי לברר קאמינא ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להפטר משבועה ונראה שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעדי הלואה דלמעלה אין שם עדי הלואה וכאן יש עדים וזהו שכתב כאן והרי העדים או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני וכאן יש מפרשים שחלקו כן והר"א ז"ל כתב בהשגות שזה דעת רבינו ואמר עליו ואין כאן חכמה ול"נ שהחלוק היא לדעת רבינו מפני עדי הלואה והרבה תירוצין נאמרו בזה. ודע שמדברי הרבה מן המפרשים נראה שבדין הנזכר כאן אם באו אותן פלוני ופלוני והכחישוהו חייב לשלם ואף כן נראה מדברי רבינו אבל עיקר הדבר הוא דקיל כרבא דלעיל ולא קיל כי הא דר' יצחק נפחא ולא אמרו צריך לברר אלא בדין תביעת קרקע ובבא לידון בשטר וחזקה מפני שהחזקה מכח שטר היא באה אבל בהלואה שהוא נאמן לומר פרעתי קיל דבכל גוונא נאמן וזה דעת רבינו אלפסי זל שלא כתב בהלכותיו ההיא דגט פשוט ולזה הסכימו רבינו מאיר הלוי והרב רבינו שלמה בן אדרת זל:
אמר לו בפני וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ט) מפורש זה בגמרא ובהלכות בבאור וכן מבואר שם הא דאמר רב צריך שיאמר אתם עדי לש אמר לוה לש דאמר מלוה ושתיק לוה:
מעשה באחד שהיו קורין וכו'. שם: וכן אחד שהיו אומרים עליו וכו'. גם זה שם:
אעפ שהמטמין עדים וכו'. דברי טעם הם אלו דודאי טענת משטה אני בך אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה וכן בשאר הטענות ומבואר בגמ' גבי משטה הייתי בך אבל בעל המאור חלק ואמר שאם לא תבעו הלה אלא שהוא הודה מעצמו אפי' לא טען טוענין לו ולדברי הכל ליתומים טענינן להו כל מה שהיה יכול אביהן לטעון וזה מבואר בדברי רבינו למעלה: