מגיד משנה/הלכות זכייה ומתנה/פרק א

הלכה א

ההפקר כל המחזיק בו זכה בו וכן המדברות וכו'. זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות בגמרא. ובהשגות א"א דוקא לאותו שבט ע"כ. וכוונתו בא"י. וכבר נתבארו פ"ה מהל' נזקי ממון תנאי א"י שהתנה יהושע וחילוק החורשין שם אבל כאן לא היתה הכוונה בא"י לפי שסמך רבינו על מה שכבר כתב:

הלכה ב

הצד דגים מן הימים וכו'. גם זה פשוט:

ובלבד שלא יצוד בשדה חבירו ואם צד שם קנה. הטעם לפי שהוא חצר שאינה משתמרת ובעינן עומד בתוך שדהו כמו כמו שיתבאר ומכל מקום ודאי לכתחילה לא יצוד שם שאין לו רשות ליכנס בתוך של חבירו שלא מדעתו:

ואם היו הדגים בביברין של בעלים וכו'. פי' הביבר הוא חצר המשתמרת וזכו בו בעלים וכיוצא בזה אמרינן גבי שילוח הקן גבי יוני שובך ויוני עלייה יש בהן משום גזל דכל היכא דבאו לחצר המשתמרת חצרו קונה לו אפי' שלא מדעתו וק"ו הוא מן הכלי שיתבאר שם שאם היתה המצודה כלי הלוקח משם הרי זה גזלן:

הלכה ג

אבל הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו. בגיטין פרק הניזקין (דף נ"ט:) במשנה מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן גזל משום דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור ובגמ' (דף ס"א:) באוזלי ואוהרי דכ"ע ל"פ כי פליגי בליחי וקוקרי ע"כ. ופירש"י ז"ל אוזלי רשתות של חוטין [שיש להן תוך] אוהרי של גמי וכ"ע ל"פ דכיון שיש להן תוך קונה לו כליו והוי גזל גמור. לחי חכה. קוקרי שאר מצודות ומכשולים שנותנין חוט ארוך בשפת הנהר וסודרין מחטין על פני כולו ע"כ. והנה פסק המחבר כת"ק דכל שאינו כלי אין שם גזל אלא מפני דרכי שלום ואין מוציאין אותן בדיינין אבל מן הכלי גזל גמור ומוציאין אותו בדיינין וכן דעת ההלכות ומוסכם:

הלכה ד

הפורש מצודה בשדה חבירו וכו' ואם היה עומד בעל וכו' ואין לבעל מצודה כלום. ובהשגות א"א ואיך לא חילק בין צבי רץ כדרכו וגוזלין מפריחין לשאינן מפריחין והלא המשנה חילקה בהן ע"כ. ודברי תימה הם איך לא חשב הרב שהמחבר כתב כאן דין המשנה שבפ' שנים אוחזין (דף י"א) ולא חילק והלא דין המשנה שהוא במציאה כבר נתבאר פי"ז מהל' גזילה ואבידה בבירור ושם חילק וכתב חילוק המשנה אבל כאן דין אחר הוא זה והענין שזה פרס מצודה ונצוד בו חיה או עוף ואחר שנצוד קודם שבא זה ונטלו אמר הלה זכתה לי שדי וכיון שהוא עומד בתוך שדהו זכה בו לפי שזה שפרס מצודה בשדה חבירו שלא ברשות לא תקנו חכמים שיהיה בהן גזל מפני דרכי שלום שלא אמרו אלא בפורס במקום הפקר שהוא רשאי לצוד שם אבל בפורס שלא ברשות ודאי לא, תדע לך שהרי אמרו שם דבמצודה שיש להן תוך הלוקח משם הוא גזלן גמור כמו שנתבאר ואי ברשות חבירו ודאי כליו של אדם ברשות חבירו לא קנה וק"ו הוא מכליו של לוקח ברשות מוכר שאע"פ שיש שם דעת אחרת מקנה דלא קנה אלא ודאי בפורס שלא ברשות אפי' יש למצודה תוך קנה בעל הקרקע אם היא חצר המשתמרת קנה לאלתר ואע"פ שהפורס המצודה גרם להיות נצודין ואם אינה משתמרת בעומד בתוך שדהו ואמר זכתה לי שדי קנה. וכבר נתבאר חילוק החצר פי"ז מהלכות גזילה ואבידה. זה נראה לדעת המחבר והענין נכון בעצמו:

הלכה ה

דגים שקפצו לתוך הספינה. זה מבואר בפ' שנים אוחזין (דף ט':) בביאור:

הלכה ו

גר שמת וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות בחזקת ופ"ק דקדושין (דף י"ז י"ח) פירוש דאפילו היה לו בן שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ה"ז אינו יורשו כדאיתא בהדיא במי שמת (דף קמ"ט) איסר גיורא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה דאיסר הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ואמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להנך זוזי אי בירושה לאו בר ירושה הוא וכו' וזה פשוט וזהו שכתב המחבר ולא הוליד ובשאין הורתו בקדושה הרי לא הוליד האב משנתגייר. ודין המצר פשוט הוא דלא גרע ממתנה ודאי:

הלכה ז

שתי שדות וכו'. מימרא פ' חזקת הבתים (דף נ"ג) ובנכסי הגר הוא דלא קנה לפי שאין שם דעת מקנה הא במתנה ובאחין שחלקו בשהחזיק באחת מהן על דעת לקנות אותה ואת חבירתה קנה שתיהן שהרי זה כמכר לו עשר שדות בעשר מדינות שאם החזיק באחת מהן קנה כולן והוא שנתן דמיהן כמו שנתבאר פ"א מהל' מכירה וכן הדין בכ"מ שיש דעת אחרת מקנה וכ"כ ז"ל:

החזיק באחת וכו'. באותה מימרא שם:

החזיק בה לקנותה וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם. וכתב המחבר אם בא א' והחזיק בה לקנותה זכה האחרון. ונ"ל שטעמו בזה לפי שחזקת זה האחרון חזקה ברורה ודאית וחזקת הראשון מסופק וכיון שכן מעמידים אותה בחזקת זה שחזקתו ברורה ולא שייך דין אם תפס בקרקע:

הלכה ח

וכן שני בתים זה לפנים מזה וכו'. מימרא שם (דף נ"ג:) וגירסת המחבר כגירסת ההלכות וכך היא שני בתים זה לפנים מזה והחזיק בחיצון לקנותו קנאו לקנות אותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה לקנות את הפנימי אף חיצון לא קנה החזיק בפנימי לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה לקנות את החיצון אף פנימי לא קנה ע"כ וזה מבואר בדברי המחבר ורשב"ם ז"ל כתב ה"ג לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהם והטעם שכשהוא מחזיק בפנימי על דעת לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהם לפי שהחיצון משועבד לפנימי מדריסת רגל ומש"ה בחזקת הפנימי הוא נקנה כיון שהיה בדעתו לקנותו. וקצת נראה כגירסא הזאת שאל"כ לא היו צריכים לפרוט במימרא חיצון ופנימי אלא יאמרו הלשון שאמרו בשדות החזיק באחת מהן אחר שאין חילוק בין חיצון לפנימי:

הלכה ט

המחזיק בשטר מנכסי הגר. בב"ק (דף מ"ט:) פ' שור שנגח את הפרה בעיא בעא מיניה רב ייבא סבא מר"נ ופשיט ליה הכי ופירש בשטר מנכסי הגר כגון שהיה לגר שטר ראיה מקניית קרקע או מתנה:

הלכה י

שדה המצויינת במצריה וכו'. זה מחלוקת אמוראים בגמרא פ' חזקת (דף נ"ד) ופסק כרב וכן בהלכות וטעמא דר"נ סבר ליה כוותיה ועבד בה כוותיה עובדא ופי' כיון שחפר בה ודוקא בשדה שהיא עומדת לחרישה אבל לא בבית:

ואם אינה מסויימת במצריה קונה וכו'. לשון הגמרא אינה מסויימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כדאזיל תיירא דתורי והדר ע"כ. ופירשב"ם עד כמה בכמה הוא קונה אותה כולה אמר רב פפא כשיחרוש צמד בקר שורה אחת ומקצה גבול השדה ועד קצהו ובחזירתו יעשה עוד שורה אחרת דהיינו שתי שורות על פני כל השדה ממזרח למערב משפתו אל שפתו [מתוך כך קנה כל השדה גם] מצפון לדרום. אלו דבריו והקשו עליו דלא הל"ל עד כמה אלא בכמה וכן היה לו לומר בדאזיל ולא כדאזיל ומתוך כך הכריחו כפירוש המחבר. וזה לשון הרשב"א ז"ל אלא הכי פירושא עד כמה יקנה במכוש אחד כדאזיל תיירא דתורי והדר שאין דרך עובדי אדמה להאריך תלמים באורך כל השדה אלא חורשין את השדה חלקים חלקים וכשיעור שמאריכין תלם אחד וחוזר וחורש נקרא שדה אחת והילכך במכוש אחד קנה בשדה כשיעור זה עכ"ל והן דברי המחבר:

והמצר והחצב שמתחמין בו וכו'. פירש חצב עשב או אילן שבו [מתחמין] והוא יורד ויונק כנגדו ואינו נוטה לא לכאן ולא לכאן והדין מימרא שם:

הלכה יא

כל המפסיק לפאה מפסיק בנכסי הגר וכו'. למד הרב דין זה ממה שאמרו שם [דף נ"ה] א"ר אסי אמר רבי יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר אבל לענין פאה וטומאה לא כי אתא רבין אר"י אפילו לענין פאה וטומאה וכו' אבל לשבת לא רבא אמר אפילו לענין שבת א"כ כ"ש שמה שהוא מפסיק בפאה וטומאה ושבת מפסיק בנכסי הגר שהרי מצר וחצב יש סוברין שאינן מפסיקין בפאה וטומאה ושבת אעפ"כ מפסיקין בנכסי הגר ופשוט הוא:

וכל המפסיק רשויות שבת וכו'. גם זה שם בביאור. ומ"ש אפילו היו ביניהן רשות שחולקת לגיטין. נתבאר פ"ה מהל' גירושין בבבא המתחלת השאילה הבעל מקום בחצרו וכו':

הלכה יב

וכל דבר המפסיק לטומאה וכו'. כבר ביארתי מאין יצא לרב שהמפסיק לאלו הוא הפסק בנכסי הגר. ובהשגות א"א יש כאן ערבוב דברים שאין הגמרא הולכת על זה הדרך ואין בגמ' שיהא פיסלא חולק בנכסי הגר (אלא לענין גיטין ושבת כדברי רבא ואליבא דרבי אסי וה"ל לומר המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר) ובפאה ובטומאה ובשבת ובגיטין כי כן דרך הגמרא ומפרש בגמרא מה טיבן של הפסקות עכ"ל. וכבר כתבתי מאין לו לרבינו זה שכתב שקל וחומר הוא דורש ומה מצר וחצב שלדעת ר' אסי אינן מפסיקין בשאר דברים מפסיקין בנכסי הגר מה שמפסיק בשאר דברים לא כ"ש שיפסיק בנכסי הגר ונכון הוא אע"פ שלא נזכר בגמרא בפירוש אדם דן קל וחומר מעצמו:

הלכה יג

בקעה גדולה וכו' ולא היה שם וכו' כל הנקרא על שם הגר קונה אותו. ובגמרא אין שם לא מצר ולא חצב מאי פירש רבי מרינוס כל שנקראת על שמו וכבר אמרו היכי דמי אמר רב פפא דקרו לה בי גרגותא דפלניא ע"כ. ובהשגות א"א אינו כן שהרי כבר אמרו בגמ' כל הנקראת על שמו היכי דמי דקרו לה בי גרגותא דפלניא ופירש ר"ח ז"ל שדה בית השלחין ששותה מגרגותא חדא ע"כ. ועתה אבאר כוונת שניהם כתב רשב"א ז"ל וא"ת והא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרב בשדה שאינה מסויימת במצריה כדאזיל תיירא דתורי והדר וי"ל ההיא משמיה דרב וההיא משמיה דרבי מרינוס הוא ופליגי ויש מתרצים דלא פליגי ודרב בשדה לבן ור' מרינוס בשדה בית השלחין וכך פר"ח ז"ל דקרו לה בי גרגותא דפלניא אע"פ שאינה מסויימת במצריה דמיא למסויימת ע"כ. וזו היא כוונת הר"א ז"ל. ודעת המחבר נ"ל שע"כ לא אמרו למעלה כדאזיל תיירא דתורי והדר אלא בשקנה במכוש אחד ושם אינו קונה אלא זה השיעור כמו שכבר נתבאר אבל כאן הוא כשהחזיק בחזקה אחרת כגון הדברים המתבארים פ"ב וזהו שכתב והחזיק במקצת הבקעה ואין מכוש אחד חזקה לקצתה וכן נראית דעת ההלכות שלא חילקו והביאו שתי המימרות:

הלכה יד

עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים. כוונת רבינו היא שהעכו"ם קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים ובודאי דין המשיכה פשוט הוא ומסקנא דגמרא בפ' בתרא דע"ז (דף ע"א) משיכה דעכו"ם קונה ובדמים דעת רבינו דכי אמרינן התם משיכה קונה אף משיכה קונה קאמר והוא הדין למעות וכן מוכחת הסוגיא דאמרינן התם לדעת זו דביי"נ בהקדמת מעות סגי כדאיתא התם ולא קי"ל כי האי סוגיא דאמרינן בבכורות (דף י"ג) מה עמיתך בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לעכו"ם בין במשיכה בין בכסף וזה דעת המחבר שפסק בהל' בכורות פ"ד ישראל שנתן מעות לעכו"ם וקנה לו בהם בהמה אע"פ שלא משך חייב בבכורה וכן אם קנה העכו"ם מישראל בדיניהם ונתן מעות אע"פ שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה ומשם שכוונת המחבר שאף העכו"ם קונה בדמים כמ"ש והיא מימרא בבכורות ואמרינן שם בדיניהן שפסקה להם תורה וכבר נחלקו עליו ואמרו דהכי קי"ל דעכו"ם דוקא במשיכה ולא בכסף וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהל' בכורות והדברים עתיקים:

אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל ואינו מקנה אותה לישראל אלא בשטר וכו'. זה נתבאר שם פ' חזקת (דף ל"ה: נ"ד:) עכו"ם לא מקנה אלא בשטרא וה"ה שאינו קונה:

לפיכך ישראל שלקח שדה מעכו"ם וכו'.מימרא דשמואל שם (דף נ"ד:) ז"ל נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהם מ"ט עכו"ם מכי מטו זוזי לידיה אסתליק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה הילכך הרי הן כמדבר ועוד נכפל שם (דף נ"ה) שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאין מידו ע"כ. וכתב המחבר דדוקא כשהשני החזיק קודם חזקת הראשון הא אם החזיק הראשון אע"פ שלא הגיעו השטר ואחריו החזיק השני מעמידין אותה ביד ראשון וזה דעת רשב"ם ז"ל ורבינו חננאל ז"ל והטעם דודאי אם הראשון החזיק קודם לא גרע חזקתו מפני שנתן דמים מחזקת השני שלא נתן והראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל חלוקין בדבר ונתנו טעם דהא ראשון שנתן מעותיו אנן סהדי דלא סמכא דעתיה למקניא עד דכתיב ליה שטרא עכו"ם משום דעכו"ם אנס הוא אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקניא בהאי חזקה וכו' אלו דבריהם:

ונותן לראשון את הדמים וכו'. כך כתב רבינו האי ז"ל בשער י"ד של ספר מקח וממכר שחייב להחזיר דמים ללוקח ראשון וכ"כ הרמב"ן ז"ל משום דבזוזי דהאי מסליק ליה עכו"ם ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני ומיהו אחריות על העכו"ם המוכר ולא על ישראל שלקח ראשון וזהו דעת המפרשים ז"ל:

הלכה טו

בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך וכו'. חילוק זה נרמז בגמרא חזקת הבתים (דף נ"ד:) ומבואר בהלכות בביאור: