מבית לפרוכת (סתיו)/יט

תפקיד הכהן הגדול בעבודת היום

ראשי פרקים

א. פתיחה ב. קדושת היום או עבודת היום? 1. שיטת בעל המאור 2. שיטת הרמב"ן במלחמות 3. שיטת הריטב"א 4. שיטת הרמב"ם 5. הקטרת אימורי יום הכיפורים ג. מהות הצורך בכהן גדול 1. מעמד שאר הכהנים 2. כהן גדול וכהן הדיוט 3. כהן גדול בשחיטה 4. בזאת יבא אהרן ד. שני דינים בצורך בכהן גדול 1. מקור הדין 2. כהן שעבר ומשוח מלחמה ה. סיכום

א. פתיחה

בתיאור עבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי מות בולט מאד תפקידו של אהרן. שמו מוזכר בפירוש תשע פעמים במהלך הפרשה, והוא מבצע את כל המעשים הנזכרים בה מלבד שילוח השעיר לעזאזל ושריפת הפר והשעיר הפנימי. גם בפסוקי הסיכום של הפרשה יש התייחסות מיוחדת לתפקידו המרכזי של הכהן הגדול בתהליך הכפרה (ויקרא טז, לב): וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. בכל השנה, עבודות המקדש כשרות גם בכהן הדיוט. מהו יסוד הדרישה לכך שעבודות יום הכיפורים תיעשנה דווקא על ידי הכהן הגדול?

ב. קדושת היום או עבודת היום?

דיון מרכזי, שסביבו נערכו רוב דיוני הראשונים בסוגייתנו, עוסק בשאלה: מנין נובע הצורך בעבודת הכהן הגדול? מחד, ייתכן שעבודת הכהן הגדול נדרשת מפני שמדובר ביום מיוחד וקדוש - יום הכיפורים (ואם כך ייתכן שדרישה זו מקיפה וכוללת את כל עבודת המקדש ביום הכיפורים, גם אם אינה חלק מ"סדר העבודה"). מאידך, יש מקום להבין שלא הזמן המיוחד גורם, אלא האופי המיוחד של העבודה: עבודת הכניסה אל תוך קדש הקדשים חייבת להיעשות דווקא על ידי הכהן הגדול. מפסוקי התורה נראה בבירור שהצורך בכהן גדול נאמר דווקא ביחס לסדר העבודה, ואין הוא מהווה דין ביום הכיפורים כולו. ראיה לכך אפשר למצוא בפרשת המוספים של יום הכיפורים (במדבר כט, ז), שבה אין זכר לצורך בכהן גדול. יתר על כן, תיאור סדר העבודה בפרשת אחרי מות נראה כתיאור על-זמני של האופן שבו יכול אהרן להיכנס אל הקדש, ורק בסוף הפרשייה נאמר שיש לבצע כניסה זו בכל יום כיפור. נקודה זו הומחשה בדברי המדרש (ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כא אות ז): אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא כשם שאתה סבור; לא עת לשעה, ולא עת ליום, ולא עת לשנה, ולא עת לי"ב שנה, ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם, אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס - יכנס, רק שיכנס בסדר הזה. מדברי המדרש עולה שסדר העבודה שבפרשת אחרי מות הוא "סדר כניסה" שאותו יכול אהרן לבצע בכל שעה שירצה, ואין הוא קשור ליום הכיפורים דווקא. ממילא אין סיבה לחשוב שבשאר העבודות שביום הכיפורים יהיה צורך בכהן גדול. לעומת זאת, מדברי הברייתא במסכת הוריות (יב:) ויומא (לב:) נראה אחרת: דתניא: דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט - אלו הם: ...וכל עבודות יום הכפורים אינה כשרה אלא בו. כפי שציינו, לחקירתנו זו יש השלכה ישירה ביחס לשאלת היקף דין העבודה בכהן גדול. אם הצורך בכהן גדול נאמר רק ביחס לסדר העבודה שבפרשת אחרי מות, מסתבר ששאר העבודות הנעשות באותו יום כשרות גם בכהן הדיוט. אך אם מדובר בדין שקשור ליום הכיפורים עצמו מסתבר שהוא יכלול גם את שאר העבודות. בשאלה זו דנו הראשונים בהרחבה ונאמרו בה כמה שיטות.

שיטת בעל המאור

עמדה קיצונית אחת היא שיטת בעל המאור (א. מדפי הרי"ף), אשר השיג על בעלי הפיוטים הקדומים שתיארו בפיוטי יום הכיפורים את הפייסות שהיו נעשים במקדש בכל בוקר: והוי יודע, כי בעלי הקרובו"ת שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות, טעו כולן במשנתנו, ולא הבינו כי הפייסות החשובים (=המנויים) במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים. לפי שכל עבודות היום אינה כשרה אלא בכהן גדול. מדברי בעל המאור עולה שכל העבודות שמתבצעות במקדש במהלך יום הכיפורים חייבות להיעשות בכהן גדול, ובכלל זה תרומת הדשן, סידור המערכה וכו'. נראה שלדעתו הצורך בכהן גדול קשור למעלתו של יום הכיפורים, שנאמר בו שעיצומו של יום מכפר, ואין לחלק בין עבודה לעבודה. כך נראה גם מלשונו של האברבנאל (ויקרא טז): כי להיות היום הזה קדוש לאלהינו היתה עבודתו בגדול העם וקדושו.

שיטת הרמב"ן במלחמות

הרמב"ן (מלחמת ה' על הרי"ף שם) השיג על דברי בעל המאור, אך דווקא מתוך דבריו מתחדדת הגישה העקרונית המשותפת לשניהם: אין ספק שהפייס הראשון שהוא תרומת הדשן הואיל והוא כשר קודם חצות אינו עבודת יוה"כ אלא עבודת לילה ואינו בכהן גדול כלל, שלא נתנו לכהן גדול אלא עבודת היום... ודישון זה של מנורה... מפני שאינה עבודה אלא מכשירי עבודה מפני כך לא הצריכן הכתוב לכהן גדול. הרמב"ן מאריך להראות כיצד בכל אחד מן הפייסות שהיו במקדש בכל יום יש השלכה גם לגבי יום הכיפורים. לשם כך הוא מוצא בכל פיס פעולה שאינה צריכה כהן גדול, שבגינהּ נעשה הפיס ביום הכיפורים. מדבריו עולים שני קריטריונים לפעולות שלא נעשות על ידי הכהן הגדול: א. עבודת לילה. ב. מכשירי עבודה. כלומר, הרמב"ן מקבל את הדרישה העקרונית לכך שכל עבודות יום הכיפורים תהיינה בכהן גדול, אלא שהוא מדגיש שמדובר דווקא בעבודת יום ולא בעבודת לילה וכן שמדובר דווקא בעבודות ולא במכשירי עבודה.

שיטת הריטב"א

לעומת גישה זו ניצבת דעת הריטב"א (יב: ד"ה לא) בשם הרמב"ן, שמחלקת בין שני סוגי העבודות הנעשות ביום הכיפורים: מדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש. אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפילו בכהן הדיוט, אלא דמצוה בכהן גדול טפי, ורבנן שוו חובה... והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבודת תמידין אף בכהן הדיוט. מדברי הריטב"א ברור שהצורך בכהן גדול מדאורייתא איננו דין שמקיף את עבודות היום כולו. אך עדיין יש מקום לשלוש חלוּקות בין העבודות השונות ביום הכיפורים, כפי שכתב הגרי"ד בשיעוריו (כב.): א. ייתכן שדווקא העבודות הנעשות בבגדי לבן מחייבות כהן גדול. הן מצד עצם היכולת ללבוש בגדים אלו (כפי שמשמע בפסוק הנ"ל: "הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ... וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד"), והן מצד היכולת להיכנס לקדש הקדשים ולבצע את עבודת הכפרה. ב. אפשר שסדר העבודה המתואר בפרשת אחרי מות נעשה בכהן גדול, כפי שמשמע מפשטי המקראות, ואילו המוספים המתוארים בפרשת פנחס כשרים בכהן הדיוט. ג. האפשרות המסתברת יותר בלשון הריטב"א עצמו היא שגם קרבנות המוספים המיוחדים ליום הכיפורים דורשים כהן גדול, ורק "תמידין ועבודות של כל יום" כשרים בכהן הדיוט. מהי משמעותה הלמדנית של שיטת הריטב"א? לפי שתי האפשרויות הראשונות ברור שהצורך בכהן גדול נובע מעבודת יום הכיפורים (על היבטיה השונים), ולא מקדושת היום עצמו. לפי האפשרות השלישית, שמחייבת עבודת כהן גדול גם במוספי יום הכיפורים, יש מקום להתלבט בין שתי הבנות: א. הצורך בכהן נובע מקדושת היום, אך קדושה זו חלה רק על העבודות המיוחדות ליום ולא על התמידים ועל העבודות הנעשות בכל יום. ב. הצורך בכהן נובע מסדר העבודה, אלא שגם המוספים מהווים חלק מסדר העבודה המיוחד של יום הכיפורים. ייתכן שלכך רומז הפסוק בפרשת פנחס (במדבר כט, יא): "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים".

שיטת הרמב"ם

התלבטות דומה קיימת סביב שיטת הרמב"ם בסוגייתנו. ככלל נקט הרמב"ם בגישה דומה לגישת הרמב"ן במלחמות, וכתב שכל עבודות היום נעשות בכהן גדול, אך לא עבודות הלילה. אך בדבריו (א, ב) נוסף חידוש מיוחד שלא קיבל התייחסות בראשונים אחרים: ואם היתה שבת, אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול. הרמב"ם מתייחס למקרה שבו חל יום הכיפורים בשבת, ומלבד התמידים ומוספי יום הכיפורים יש להקריב גם מוסף שבת. הרמב"ם כותב שבמקרה כזה גם הקרבת מוסף השבת תיעשה בכהן גדול, אף שלכאורה מוסף השבת אינו קשור כלל לעבודת יום הכיפורים. את דברי הרמב"ם אפשר להבין בשתי דרכים, לאור חקירתנו. אפשר להבין שלדעת הרמב"ם הצורך בכהן גדול נובע מקדושת הזמן של יום הכיפורים עצמו, וממילא כל עבודה חשובה שנעשית ביום הזה צריכה להיעשות בכהן גדול. האור שמח (ד, א) הבין את דברי הרמב"ם באופן אחר, וטען כי "מוספי שבת בקדושת יום הכיפורים מקדשי, ומצוותן בכהן גדול כמו תמידים". דהיינו, קרבן מוסף של שבת מתקדש בקדושת יום הכיפורים, והופך להיות חלק מסדר עבודת יום הכיפורים. מדבריו עולה שהצורך בכהן גדול איננו קשור לזמן המיוחד ולעיצומו של יום הכיפורים, אלא לקרבנות המיוחדים ליום, שגם מוסף השבת הופך להיות אחד מהם.

הקטרת אימורי יום הכיפורים

דברי הראשונים עד כה נסבו אודות העבודות הנעשות ביום הכיפורים ואינן שייכות לסדר העבודה. בדברי האחרונים אפשר למצוא דיון גם במקרה ההפוך: עבודה שמהווה חלק מסדר העבודה ולא נעשית ביום הכיפורים. לכל הקרבנות היו "אימורים" (חלקים מן הקרבן המיועדים להישרף על גבי המזבח), שהיו מוקטרים לאחר ההקרבה. הקטרת האימורים הייתה יכולה להימשך גם בלילה שאחרי הקרבת הקרבן. מה דינה של הקטרת אימורי קרבנות עבודת יום הכיפורים? האם היא טעונה כהן גדול משום שהיא חלק מסדר העבודה, או שאין היא טעונה כהן גדול משום שהיא נעשית אחרי שעבר יום הכיפורים? בספר אמבוהא דספרי (פירוש על ספרי זוטא מאת רבי יעקב זאב יוסקוביץ', אות לא) הסתפק בשאלה זו, ומדבריו עולה שהשאלה תלויה בחקירתנו: אם הצורך בכהן הגדול נובע מהזמן המיוחד הוא פוקע עם סיום יום הכיפורים, ואם הוא קשור לסדר העבודה הוא קיים גם בהקטרת האימורים. עם זאת, יש מקום לפקפק בתלייה זו משני צדדיה. מחד, ייתכן שגם אם הצורך בכהן קשור לסדר העבודה, אין הוא מתייחס להקטרת האימורים משום שהיא עבודה שאינה מעכבת את הכפרה (אולי בדומה לקריטריונים שהציב הרמב"ן לעיל). מאידך, ייתכן שגם אם הצורך בכהן גדול קשור לעיצומו של יום, הוא נמשך גם בלילה שאחריו, על פי הכלל "בקדשים הלילה הולך אחר היום" (חולין פג. ועוד).

לסיכום: ראינו גישות שונות בראשונים בשאלת מוקד הצורך בכהן גדול בעבודת יום הכיפורים. מדברי בעל המאור נראה שהמוקד הוא בקדושת היום, ואילו מדברי הריטב"א (לפי חלק מההבנות בשיטתו) נראה שהמוקד נעוץ בעבודת היום וכן הבין האור שמח בדעת הרמב"ם. ייתכן ששאלה זו משליכה על הצורך בכהן גדול בהקטרת האימורים שנותרו מקרבנות היום. נעיר בקצרה על כך שחקירה זו יכולה להית קשורה לשאלת היחס שבין עבודת יום הכיפורים לקדושת היום שבאה לידי ביטוי בעינוי ובשביתה ממלאכה. אפשר לראות בעבודת המקדש של יום הכיפורים ובקדושת הזמן שבו שני גורמים נפרדים לחלוטין. לפי גישה זו, אין סיבה להרחיב את הצורך בכהן גדול מעבר לסדר העבודה של פרשת אחרי מות, שרק בו הוזכר הצורך בכהן. אך בסוף תיאור עבודת יום הכיפורים נראה שעבודת הכפרה, השביתה והעינוי קשורות זו בזו (ויקרא טז, לא-לב): שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ. כלומר, עבודת יום הכיפורים מהווה חלק מקדושת הזמן של היום ולא גורם נבדל, וממילא יש יותר מקום לומר שהצורך בכהן גדול מהווה דין בקדושת יום הכיפורים שסדר העבודה מהווה רק חלק ממנו. לפי גישה זו, קיים קשר בין שלושת מישורי הקיום שבהם מתייחד יום הכיפורים: עולם, שנה ונפש. יום הכיפורים מהווה זמן של "שבת שבתון", שבו נפתחת האפשרות להיכנס לקדש הקדשים, על ידי אהרן הכהן שעליו נאמר (דברי הימים א, כז, יג): 'ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים'.

ג. מהות הצורך בכהן גדול

מעמד שאר הכהנים

לאחר דיון בשאלת הגורם לצורך בכהן גדול (קדושת היום או עבודת היום), נפנה לדון באופייה של דרישה זו. בשאלה זו אפשר להציע שתי הצעות עקרוניות, כפי שכתב הרב יצחק נונים בספרו שער המלך על הרמב"ם (א, ב): מספקא לי בכהן הדיוט ששימש (ביום הכיפורים) אם חייב מיתה כדין זר העובד. מי נימא כיון דרחמנא פסלינהו ליום הכיפורים הרי הן בכלל 'והזר הקרב יומת' ואהדריה קרא לאיסור, או דילמא כיון דהני לאו זרים נינהו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה? שער המלך מציע להבין את הצורך בכהן גדול בשתי דרכים: א. בעבודת יום הכיפורים, דווקא הכהן הגדול נחשב כהן כשר, ושאר הכהנים נחשבים זרים. קדושת העבודות שבכל יום תובעת שהן תיעשנה בקדושת כהונה ולא בזרות, ורמת החומרה והקדושה של עבודת היום דורשת קדושה של כהן גדול ולא של הדיוטות. ב. יש מצוות עשה בעבודת היום שתיעשה בכהן הגדול דווקא (ולהלן נדון במשמעותה), אך אין זה משום ששאר הכהנים נחשבים כזרים. דוגמה לכך היא עבודת הפרה האדומה שדווקא אלעזר הכהן נצטווה לעשותה (במדבר יט, ג), אף שמסתבר שאין זה אומר שאהרן נחשב כזר ביחס אליה.

יש מקום לתלות חקירה זו בחקירה הקודמת, בעניין הגורם המחייב עבודה בכהן גדול. אם הגורם לחיוב הוא סדר עבודת היום, נראה שמדובר במצווה מיוחדת שמתייחסת לעבודה זו ולא בקביעה שדין זרות חל על כל ההדיוטות. אך אם מדובר בדין הנובע מקדושת יום הכיפורים, יש יותר מקום להבין שקדושת היום דורשת רמה חמורה יותר של קדושת כהונה, אשר ביחס אליה ההדיוטות כולם כזר נחשבו.

כהן גדול וכהן הדיוט

בכדי לחדד יותר את חקירתנו, ולהבין את מהות הצורך בכהן גדול בעבודת יום הכיפורים, נקדים ונדון בקצרה באופי ההבדל שבין כהן גדול לכהן הדיוט. בפרשת קדושים מתואר הכהן הגדול באופן הבא (ויקרא כא, י): וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים. מהי מערכת היחסים שבין הכהן הגדול לאחיו הכהנים? מחד, בתחילת הפסוק הוא מוצג ככהן "הגדול מאחיו", ניסוח שיוצר השוואה מסוימת בינו לבין אחיו הכהנים ומגדיר אותו רק כ"גדול" יחסית אליהם. מאידך, בהמשך הפסוק מתוארת הקדשה מיוחדת על ידי משיחה וריבוי בגדים, שמובילה להבנה שמדובר בקדושה ברמה אחרת מזו של שאר הכהנים. חקירה זו נוסחה על ידי האור שמח (כלי המקדש ה, יז) באופן הבא: האם הכהן הגדול הוא "כהן הדיוט גם כן", או שמא "הוי כהן גדול דבר אחר בפני עצמו, ואינו כהן הדיוט כלל". העמדה שלפיה כהן גדול הוא גם כהן הדיוט, יכולה לראות את קדושת הכהן הגדול כצומחת מתוך קדושת הכהונה הכללית ומתייחדת רק ברובד המינוי (אף שאין זה הכרחי), ואילו העמדה שלפיה אין לו דין של כהן הדיוט תסבור כנראה שמדובר במדרגה שונה לחלוטין של קדושה. בכמה מקומות הובא בשם הגר"ח מבריסק, ששני הדינים קיימים בכהן הגדול: יש מימד שבו קדושת הכהן הגדול צומחת מתוך קדושת הכהונה הכללית, ויש מימד שבו קדושת הכהן היא קדושה עצמאית וייחודית. כך נוסחו הדברים בספר חידושי הגרי"ז והגרי"ד (סוטה מב.): ואמר מרן הגר"ח זצ"ל בזה... דב' דינים הם בכהן גדול: א', דין משיחה, שבה הוא מתקדש לכהן גדול, דחל בגופו קדושה יתירה מכהן הדיוט כמו קדושת כלי שרת. ב', דין מינוי, דעצם המינוי הוי חלות דין שחל בו לעשותו כהן גדול, ונמצא דדיני כהן גדול חלים בו על ידי משיחה וריבוי ועל ידי המינוי בפה. מדברי הגר"ח עולים שני צירים של קדושה המתקיימים בכהן הגדול. ציר אחד מתייחס לקדושת הגוף, המייחדת את הכהן הגדול בחינוך ומשיחה לעבודת המקדש ברמה הגבוהה ביותר, כאחד מכלי השרת. במובן זה, קדושתו של הכהן הגדול היא קדושה ייחודית, שאינה נובעת מקדושת הכהונה הכללית. הציר השני הוא מעמדו של הכהן הגדול בקרב חבריו הכהנים, מעמד שהוא ביסודו מעמד חברתי-יחסי שנוצר על ידי מינוי מהמלך ומאחיו הכהנים (עיין תוספות יב: ד"ה כהן), והוא מבטא את קדושת הכהן הגדול הצומחת מתוך קדושת הכהונה הכללית. הגר"ח ותלמידיו האריכו לחלק בין הדינים השונים שנאמרו ביחס לכהן גדול ולסווגם לפי חלוקה זו: קדושת הגוף שבמשיחה וקדושת המינוי. לאור חלוקה זו יש לשאול: איזה דין של קדושת הכהן הגדול נדרש לצורך עבודת יום הכיפורים? נראה ששאלה זו קשורה קשר הדוק לדיון בעניין מעמד ההדיוטות, ומדובר בשני צדדים של אותו מטבע: אם הצורך בכהן גדול קשור לקדושת הגוף היתירה שבו, הרי ששאר הכהנים נחשבים כזרים ביחס לרמת קדושה זו. מאידך, אם הצורך בכהן גדול קשור למינוי שלו כראש הכהנים נראה שמדובר בדין ומצווה בלבד ושאר הכהנים לא נחשבים כזרים גמורים.

כהן גדול בשחיטה

שחיטת פרו של אהרן

מקרה מבחן לשאלה האם שאר הכהנים נחשבים כזרים ביחס לעבודת יום הכיפורים, או שיש דין אחר שדורש את קיום העבודה בכהן גדול, הוא פעולה שכשירה גם בזרים. הדוגמה הבולטת ביותר היא השחיטה, אשר בכל השנה כשרה גם בזר, ובפר יום הכיפורים נחלקו האמוראים בדינה (מב.). לדעת רב, שחיטת הפר כשרה בזר כיוון ש"שחיטה לאו עבודה היא", ואילו לדעת שמואל יש גזירת הכתוב מיוחדת "אהרן וחוקה", הפוסלת את שחיטת הפר על ידי זר. מדברי רב נראה בפשטות שהדרישה המיוחדת לכהן גדול בעבודות יום הכיפורים נובעת מדרישה לרמת קדושה מסוימת (בדומה לצורך בכהנים רגילים כל השנה), ולכן היא חלה רק על "עבודות" ולא על פעולות שזר כשר בהן. אך כיצד אפשר להבין את דעתו של שמואל? כיוון אחד בהסבר דעת שמואל הוא שישנם תחומים שאינם מוגדרים "עבודה", ובכל זאת הם כשרים רק בכהנים, כמו למשל ראיית נגעי צרעת. לפי הבנה זו, מבחינה עקרונית שמואל שותף לדעתו של רב, שעבודת יום הכיפורים דורשת רמת כהונה וקדושה של כהן גדול, אשר ביחס אליה נחשבים הכהנים כולם כזרים. אולם הוא חולק על רב בהתייחסות הספציפית למעשה השחיטה וטוען כי למרות שהשחיטה איננה "עבודה" יש בה פסול זרות (גם לגבי כהן הדיוט), בדומה לראיית נגעים שאיננה עבודה ובכל זאת דורשת קדושת כהונה. כיוון אחר לגמרי נמצא בדברי התוספות (מב.) בשם רבי יוסף קלצון, איש ירושלים: לאו משום דעבודה היא... אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים, מידי דהוה אסמיכה דלאו עבודה היא דבעינן בעלים. לדעת ר"י קלצון, הצורך בכהן גדול בשחיטת הפר איננו בשל קדושת הכהונה הגדולה שבו, המגדירה את שאר הכהנים כזרים, אלא בשל היותו בעליו של הפר. לפי הבנה זו, שמואל מסכים עם רב לא רק על מהות הדרישה לכהן גדול, אלא גם על מעמדה של פעולת השחיטה, אלא שלדעתו יש דין חיצוני-מקומי המחייב את שחיטת הפר על ידי הכהן הגדול.

שחיטת שאר הקרבנות

בניגוד לאפשרויות שהעלינו, אפשר להבין ששמואל חולק על רב באופן מהותי, וסבור שהצורך בכהן גדול ביום הכיפורים הינו דין מיוחד שלא קשור כלל לרמת הקדושה שלו, וממילא איננו מצטמצם לפעולות המוגדרות כ"עבודה". לשם בירור אפשרות זו נקדים ונדון בהיקף שיטתו של שמואל, ונברר באילו קרבנות הוא סבור שיש צורך בכהן גדול גם בשלב השחיטה. הרשב"א (חולין כט: ד"ה הויא) מביא שתי עמדות ביחס לשחיטת שאר הקרבנות ביום הכיפורים. לפי העמדה הראשונה, שמואל פוסל שחיטה על ידי זר בכל קרבנות היום (כולל קרבן התמיד), ובכולם השחיטה כשרה רק בכהן גדול. לפי דעה זו נראה, שלעניין הצורך בכהן ביום הכיפורים, השחיטה נחשבת כפעולה ששאר הכהנים נחשבים זרים ביחס אליה. לפי העמדה השנייה שמביא הרשב"א, ההקפדה על שחיטת הפר על ידי הכהן הגדול נאמרה דווקא ביחס לפרו, ולא ביחס לשאר קרבנות היום, ומסתבר שהקפדה זו נובעת מבעלותו של הכהן על הפר ולא מדין כללי של קדושת עבודות היום.

עמדת ביניים בשאלת היקף דין השחיטה בכהן גדול לדעת שמואל, אפשר לדייק מתוך דברי התוספות בחולין (כט: ד"ה אם): ואפילו מאן דפסיל היינו דוקא פרו דקאתי לחובת יום הכיפורים וקאי עליה אהרן וחוקה, אבל תמיד דלא שייך לחובת יום הכיפורים ולא קאי עליה אהרן וחוקה - לא. לדעת התוספות, הצורך בכהן גדול איננו קיים דווקא בפר, אך גם איננו שייך בקרבן התמיד. מדבריהם נראה שכל קרבן המובא "לחובת יום הכיפורים" טעון שחיטה בכהן גדול, ולא קרבנות אחרים. לאור דבריהם ניתן להציע הבנה אחרת בדעת שמואל, המקבילה לאפשרות השניה שהעלה ר' יצחק נוניס (לעיל), ולפיה יש מצווה ודין מיוחד בסדר העבודה של יום הכיפורים שייעשה בכהן גדול (אף ששאר הכהנים אינם נחשבים כזרים לענין זה). ממילא, דין זה כולל את כל הפעולות שמרכיבות את סדר העבודה, אך לא את שאר העבודות שביום הכיפורים. הבנה זו בולטת יותר בדברי הירושלמי (ג, ז), שם נאמר ש"פר ושעיר של יום הכיפורים צריכין כהן", ואילו שאר השחיטות אינן צריכות כהן גדול. מהי הסברה העומדת בבסיס שיטה זו? נראה בבירור שלא מדובר בדין 'בעלים' (כדעת הר"י קלצון), שהרי הכהן הגדול איננו הבעלים של השעיר הפנימי. מאידך, אין כאן גם קביעה גורפת שמגדירה את ההדיוטות כזרים שפסולים בכל שחיטת הקרבנות ביום הכיפורים, או אפילו בכל הקרבנות של סדר העבודה (כגון אילו ואיל העם). משום כך נראה שמדובר בדין מיוחד שהתחדש בעבודת היום. הדרך הפשוטה להבין חידוש זה (לפי ההבנה ששאר הכהנים לא נחשבים כזרים) היא שחשיבותו של סדר העבודה גורמת לכך שיהיה צורך בכהן חשוב ומיוחד, אך אנו ננסה לצעוד בדרך אחרת.

בזאת יבוא אהרן

בירושלמי (ג, ז) שהזכרנו לעיל אפשר למצוא מקור לדין השחיטה בכהן גדול: דו קרייא 'ושחט והביא', מה הבאה בכהן אף שחיטה בכהן. מהי משמעות ההיקש בין ההבאה (הולכת הדם) לשחיטה? אפשר היה להבין שהשחיטה ביום הכיפורים נחשבת גם היא כעבודה בדומה להולכה, אך בכל הגמרות והראשונים שראינו לעיל מפורש שאין זה כך. משום כך יש מקום להציע הבנה שונה בתכלית בעניין הצורך בכהן גדול בעבודת יום הכיפורים. עד כה הנחנו שבכל עבודה ועבודה יש צורך שתיעשה על ידי כהן גדול, משום קדושת העבודה או משום קדושת היום. אולם, ייתכן שאם נבחן כל עבודה בפני עצמה לא נוכל להצביע על סיבה מסוימת המחייבת את עשייתה דווקא על ידי הכהן הגדול, והן כשלעצמן היו יכולות להיעשות גם על ידי כהן הדיוט. למרות זאת, בפועל הן צריכות להיעשות דווקא על ידי הכהן הגדול, ונסביר מדוע. בפסוק הפותח את סדר העבודה נאמר (ויקרא טז, ג): בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. עבודות יום הכיפורים אינן מוצגות בפסוק זה כעבודות העומדות בפני עצמן וזקוקות לכהן גדול לשם עשייתן, אלא כאמצעים המאפשרים לכהן לממש את רצונו לבוא אל הקדש. זו גם המסגרת הכללית בה מובא סדר עבודת יום הכיפורים - ציווי המתאר את אופי הכניסה הנכון, על מנת למנוע תקלות ובעיות בכניסה לא נכונה (בניגוד לכניסתם הבעייתית של נדב ואביהוא). לאור זאת יש מקום להבין שהדרישה לעשיית עבודות יום הכיפורים על ידי הכהן הגדול אינה נובעת מקדושת היום או מחשיבות העבודות, אלא מכך שהכהן הגדול צריך לעבור תהליך אישי שיכשיר את כניסתו אל הקודש פנימה. דהיינו: כל עבודה בפני עצמה אינה מצריכה כהן גדול, אולם העובדה שהכהן הגדול רוצה להיכנס אל הקודש פנימה דורשת ממנו לעשות מכלול של עבודות, שכולן יחד מהוות הכנה והכשרה לכניסה זו. זו גם הגישה העולה מדברי המדרש, אשר הובאו בפתיחה, ולפיה הכהן הגדול יכול לבצע עבודות אלו בכל יום בשנה שבו ירצה להיכנס אל הקדש. תפיסה זו מדגישה את העובדה שמדובר בתהליך אישי שמכשיר את הכהן לכניסה ולא בעבודות שדורשות את קדושת הכהן מצד עצמן. יש מקום להבין כך גם את דברי הר"י קלצון: הדרישה לבעלות על הקרבן ביום הכיפורים איננה דין "בעלים" רגיל, הקיים בכל הקרבנות, אלא דרישה שקשורה לתהליך האישי שעל הכהן לעבור עם הקרבן בכדי להיכנס אל הקדש.

ביטוי לרעיון זה אפשר לראות בסוגיית הגמרא בעניין כהן גדול שמת לאחר שחיטת הפר (מט:): איבעיא להו: שחט ומת, מה הוא שיכנס אחר בדמו? מי אמרינן: בפר - ואפילו בדמו של פר, או דילמא: בפר - ולא בדמו של פר? רבי חנינא אומר: בפר ולא בדמו של פר, וריש לקיש אמר: בפר ואפילו בדמו של פר. האמוראים נחלקו האם כאשר מת הכהן הגדול לאחר שחיטת הפר, יכול הכהן המחליף להיכנס לקדש הקדשים עם דם הפר השחוט, או שמא עליו לשחוט פר נוסף ולהיכנס לקדש הקדשים עם דם הפר השני. באופן פשוט, אין כאן פגם בעבודות עצמן, שהרי השחיטה נעשתה בכהן הגדול שהיה בעליו של הפר וכעת הכהן המחליף מבקש להשלים את מעשה ההבאה. ולמרות זאת, לדעת רבי חנינא צריך הכהן המחליף להביא פר חדש משלו. מדוע? נראה שהגמרא רואה בהבאת הפר באופן אישי דין שמוטל על אותו הכהן שנכנס לפני ולפנים. לכן, גם אם כהן גדול עשה את העבודה לא די בכך, ודווקא הכהן הנכנס הוא שצריך לעשות את העבודה. כך עולה גם מההסבר שמביאה הגמרא (נ.) לשיטתו של רבי חנינא: במה הוכשר אהרן לבא אל הקדש - בפר בן בקר לחטאת. והסביר רש"י (ד"ה במה): מה יעשה כדי שיהא רשאי ליכנס? יביא פר חי לעזרה, ויעשה עבודות שבענין.

הבנה זו של הצורך בכהן גדול בעבודת היום יכולה להוביל להרחבה משמעותית של דין זה. לפי דברינו, סדר העבודה מהווה סיפור אורגני אחד, של אדם שעובר תהליך של כפרה והתקדשות כדי להיכנס אל הקדש ומתוך כך יכול דווקא הוא לכפר על עם ישראל. נחדד הבנה זו מתוך השלכה קיצונית שיכולה להיגזר ממנה. שילוחו של השעיר המשתלח למדבר לא נעשה על ידי הכהן הגדול, אלא על ידי אדם אחר, "איש עתי", אשר יכול היה להיות אפילו ישראל (יומא סו.). לפי ההבנות הקודמות, הרואות את הצורך בכהן גדול כדין בעבודות היום, אפשר להבין דין זה בפשטות: שילוח השעיר איננו כלל בגדר "עבודה", וממילא הוא יכול להיעשות על ידי זר. אך לאור ההבנה הרואה את עבודת היום כמערכת אחת שקשורה אל הכהן שנכנס אל הקדש, מסתבר היה שגם שילוח העוונות ייעשה על ידי הכהן הגדול! ואכן הגרי"ד בשיעוריו (סו.) מדייק מלשון התורה שהכהן הגדול מעורב גם בשלב זה של העבודה (ויקרא טז, כא): וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. לא האיש העתי הוא שמשלח את השעיר, אלא הכהן הגדול הוא שמשלח על ידו. כך עולה גם בתיאור המפגש בין האיש העתי והכהן לאחר עבודת היום (עא.): אתי משלח, מצאו בשוק לכהן גדול, אומר לו: אישי כהן גדול! עשינו שליחותך. רעיון זה ממחיש שתפקידו של הכהן הגדול ביום הכיפורים איננו קשור רק לעצם מעשה העבודה שדורש כהן גדול, אלא לאחריות אישית של הכהן על כל סדר עבודת היום ותוצאותיו. מתוך הבנה זו ברור גם מדוע השחיטה דורשת כהן גדול, שכן היא מקדשת את הקרבן ומהווה חלק מתהליך הכניסה אל הקדש, אף שמצד עצמה אין היא עבודה.

ד. שני דינים בצורך בכהן

מקור הדין

עד כה ראינו כמה גישות עקרוניות בהבנת הצורך בכהן גדול בעבודות יום הכיפורים: משום קדושת היום שמחייבת קדושת כהונה גדולה, משום חשיבות העבודות שצריכות להיעשות בכהן החשוב ביותר, או משום הצורך האישי של הכהן הגדול לעבור את כל תהליך העבודה בעצמו. ישנם מקורות שמהם אפשר ללמוד על שני דינים שונים בעניין הצורך בכהן, ונעמוד על נקודה זו מתוך עיסוק בשאלת מקור הדין. מהו המקור לכך שעבודות יום הכיפורים נעשות בכהן גדול דווקא? בגמרא נראה שהתשובה לשאלה זו ברורה. בסוגיית שחיטת פרו של אהרן נאמר בגמרא (מב.): פרו נמי - הא כתיב אהרן וחוקה! כלומר, בפרשת יום הכיפורים נאמר "אהרן" ביחס לכל הפעולות המתוארות בה, וממילא היא צריכה להיעשות על ידו. הגמרא עצמה מתייחסת לאפשרות ללמוד ממקור אחר ודוחה אותה (ה.): דתניא: 'וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו', מה תלמוד לומר? רש"י על אתר (ד"ה מה) מסביר שהגמרא מחפשת משמעות לפסוק זה משום שאין צורך בו לעניין עצם הדין של עבודה בכהן גדול ביום הכיפורים: אם ללמד שתהיה עבודה בכהן גדול - והלא כל הפרשה באהרן נאמרה, בזאת יבא אהרן, ונתן אהרן, והקריב אהרן, ובא אהרן. מאידך, רש"י עצמו כתב בכמה מקומות דווקא את המקור שאותו דחתה הגמרא. כך למשל ברש"י הראשון במסכת (ב. ד"ה שבעת): שכל עבודת יום הכפורים אינה כשירה אלא בו, כדיליף בהוריות בפרק בתרא (יב, ב), דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו. לאור דברי רש"י אפשר להבין שהצורך בכהן גדול ביום הכיפורים משלב בתוכו שני דינים: דין "אהרן" ודין "הכהן אשר ימשח אותו". נראה ששני הדינים הללו מבטאים היטב את צדדי חקירתנו: דין "הכהן אשר ימשח אותו" מתאר בפירוש את קדושת הגוף של הכהן, ולעומת זאת "אהרן" מתייחס לכהן הגדול כאל אדם המבקש לעבור תהליך אישי שיאפשר לו להיכנס אל הקדש.

אפשר, שעבודות שונות במהלך יום הכיפורים ייעשו על ידי הכהן הגדול מכוח הדינים השונים: עבודות מסוימות יצריכו כהן גדול מפני שהוא האדם הקדוש ביותר, ואחרות יצריכו כהן גדול מפני שהוא זה שמבקש להיכנס אל תוך הקודש פנימה. כיצד נבחין איזה דין מאפיין כל עבודה? דרך אחת לחלק בין שני הדינים נמצאת בפירוש מרומי שדה לנצי"ב (על רש"י ב.). לדבריו יש לחלק בין סדר העבודה שבפרשת אחרי מות, שנלמד מדין "אהרן", לשאר עבודות היום שנאמר בהן דין "וכפר הכהן". גישה זו אפשר למצוא בדברי התוספות המובאים לעיל (לב: ד"ה אם) בעניין השחיטה בכהן גדול ביום הכיפורים: דוקא פרו דאתי לחובת היום דקאי עליה אהרן וחוקה, אבל תמיד דלא שייך לחובת יום הכפורים לא קאי עליה אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא. מדברי התוספות עולים שני דינים בעניין הצורך בכהן גדול, כאשר החלוקה היא בין קרבן התמיד, שבו רק עבודות ממש טעונות כהן גדול, לקרבנות ששייכים "לחובת יום הכיפורים" שבהם גם השחיטה (לדעת שמואל) צריכה כהן גדול.

אפשרות אחרת היא להתמקד בפרשת אחרי מות, לאתר את המקומות בפרשייה שנאמר בהם "אהרן" ולהגדיר אותם כקשורים לדין זה, ולשייך את שאר הפעולות (אפילו בתוך סדר העבודה) לדין "וכפר הכהן". גישה זו עולה מתוך דברי המאירי (לג:), המחלק בין שחיטת התמיד לשחיטת הפר: שחיטת פרו של כהן ביום הכפורים יש בו משום זרות... ויש שואלין ומה ענין לומר כן בפרו לבד? והלא בשחיטת כל קרבנות היום כן שהרי אין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בכהן גדול! איפשר שלא נאמרה אלא בעבודה, ושחיטה אינה בכלל עבודה, ובשחיטת פרו הוא שאמרו כן משום דכתיב והקריב אהרן וסמיך ליה ושחט את פר החטאת אשר לו אלמא דאהרן אושחט קאי... אלמא דוקא בפרו איתמר. המאירי מחלק בין שני דינים: א. כל ה"עבודות" שנעשות ביום הכיפורים צריכות להיעשות בכהן גדול. ב. כל הפעולות שנאמר בהן "אהרן" צריכות להיעשות בכהן גדול גם אם אינן "עבודות". מדברי המאירי אפשר ללמוד על השוני המהותי בין שני הדינים. הדין הראשון מגדיר את הכהנים ההדיוטות כזרים ביחס לקדושת יום הכיפורים, וממילא הוא לא נאמר בפעולות שכשרות בזר כגון שחיטה. ואילו הדין השני הוא דין מיוחד שחל גם על פעולות שאינן "עבודה" וכשירות (באופן עקרוני) בזרים. לאור חלוקה זו אפשר לנסות להסביר נקודה בולטת בפסוקים: הביטוי "אהרן" נעדר לחלוטין מתיאור המעשים הנעשים בפנים, ולאורך תשעת הפסוקים העיקריים של סדר העבודה (יב-כ), המתארים את הקטרת הקטורת והזאות הדמים, הוא כלל לא נזכר. ייתכן, שעצם היכולת לכפר בקודש קשורה לקדושת כהונה גדולה, ואילו הצורך בכהן גדול בעבודות שלפניה ואחריה קשור לכך שהכהן המכפר הוא שצריך להתכונן לפני הכפרה, והוא שמסוגל לבצע את הפעולות שנגזרות ממנה. לכן, בעבודות הסובבות את הכניסה אל קדש הקדשים יש צורך בביטוי "אהרן", אך דווקא בכניסה עצמה הביטוי הנדרש הוא "הכהן", שכן הוא מבטא את הסיבה המאפשרת לכהן הגדול להיכנס.

כהן שעבר ומשוח מלחמה

עד כה התמקדנו בשאלה אילו עבודות טעונות כהן גדול, והראינו שיש קרבנות שבהם רק עבודות גמורות צריכות כהן גדול ויש קרבנות שבהם כל פעולה צריכה כהן. כעת ננסה לבחון שאלה אחרת: איזה כהן גדול נדרש לכל עבודה? שאלה זו מושפעת באופן ישיר מן האפשרויות שהעלינו לעיל: אם יש דין שמחייב את הכהן הנכנס לבצע את העבודות בעצמו, מסתבר שדווקא הוא עושה אותן. מאידך, אם יש צורך בקדושת כהן גדול לביצוע העבודות, ייתכן שיש יותר מכהן אחד שנמצא במדרגת קדושה זו. חלוקה מפורשת בין שני דינים של כהונה גדולה אפשר למצוא בדברי המשנה בהוריות (יא:): ואין בין כהן משמש לכהן שעבר - אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה; זה וזה שוים בעבודת יום הכיפורים. המשנה מחלקת בין שני דינים: בעבודת יום הכיפורים כולה כשר גם כהן שעבר מתפקידו, ואילו הממון שממנו מגיע הפר הוא ממונו של הכהן הנוכחי דווקא. בירושלמי (שם ג, ב) הוסיפו שגם אילו של כהן גדול צריך לבוא מממון הכהן המשמש בפועל. מפשט דברי המשנה משמע שלא כדברינו לעיל, משום שכמה כהנים גדולים לשעבר יכולים להתחלף זה עם זה בעבודות היום, והדין האישי שמחייב את הכהן המכהן מצטמצם לקניית הפר והאיל. אמנם, אפשר ליישב קושי זה אם נבין שכל הכהנים הגדולים מתאחדים תחת הכהן הגדול המכהן ומשמשים כשליחיו.

מקור נוסף, שמדגיש את הצורך בקדושת הגוף בלבד לחלק מעבודות היום, אפשר למצוא בדברי הגמרא בענין כהן משוח מלחמה (עב:-עג.) : כי אתא רב דימי אמר: בגדים שכהן גדול משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן... מתיב רב אדא בר אהבה, ואמרי לה כדי: יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו, כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו - תלמוד לומר 'שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד' - מי שראוי לבא אל אהל מועד. ואם איתא, מיחזא חזי! בגמרא מבואר שאם היה כהן משוח מלחמה משמש בשמונה בגדים הוא היה 'ראוי לבא אל אהל מועד', דהיינו לשמש בעבודת יום הכיפורים. לכאורה הדברים תמוהים, שהרי בעבודת יום הכיפורים יש צורך בכהן גדול ואילו משוח מלחמה איננו כהן גדול! יתר על כן, בברייתא (עג.) מפורש שדין עבודת יום הכיפורים לא נאמר במשוח מלחמה! לאור זאת יש מקום להבין שלמשוח מלחמה יש את קדושת הגוף של הכהן הגדול (לפחות אם ילבש שמונה בגדים) אף שאין לו את המינוי של הכהן הגדול, ובוודאי שאין הוא שותף לתהליך האישי של הכניסה אל הקדש. ממילא מסתבר יהיה להגביל את עבודתו אך ורק לעבודות הדורשות קדושת הגוף, ולא לאלו הדורשות מינוי. ואכן, כך אפשר לדייק מדברי רש"י על הגמרא שם (ד"ה ואם): האי נמי מיחזא חזי, דכתיב ביום הכפורים 'וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו', וכל מילוי ידים על ידי הבגדים הוא. רש"י מסביר את דברי הגמרא מתוך המקור של "וכפר הכהן", אשר קשור לדין הכללי של הצורך בקדושת כהן גדול, ולא מתוך דין "אהרן וחוקה" שנאמר ביחס לתהליך הכניסה שאיננו קיים כלל בכהן המשיח.

ה. סיכום

לאורך המאמר העמדנו שתי שאלות מרכזיות בעניין הצורך בכהן גדול ביום הכיפורים: מהו הגורם לדין זה, יום הכיפורים עצמו או סדר העבודה? מהי משמעותו של דין זה, הגדרת רמת הכהונה הנדרשת כגבוהה יותר, או ציווי מיוחד שנאמר בעבודה? וממילא, האם הדין קשור לקדושת הגוף של הכהן, לחשיבותו ביחס לאחיו הכהנים או לתהליך האישי שעליו לעבור. לבסוף הראינו שיש מקום להבין שבעבודת יום הכיפורים שזורים דינים שונים המשתלבים זה בזה. אחד ההבדלים המהותיים שבין עבודת יום הכיפורים שבבית מקדשנו לפולחני טיהור-הקודש שנעשו בבתי עבודה זרה, הוא תפקידו של הכהן הגדול בעבודת היום. בעוד שביום הכיפורים שלנו עומד הכהן הגדול במוקד העניינים, הרי שבקרב עובדי האלילים מקובל היה שהכהן הראשי מדיר עצמו מן המקדש בזמן ביצוע טקסי הטהרה. מהי המשמעות העמוקה של הבדל זה? בקרב אומות העולם נתפס כנראה תהליך הטהרה כתהליך בזוי ונמוך. ניקוי המקדש מן הטומאות והחטאים שדבקו בו נראה להם כמעשה שראוי לכהנים פשוטים בלבד. אך תורתנו מלמדת על מודל שונה לחלוטין של טהרת המקדש. לא העיסוק הנמוך בחטא הוא שמטהר את הקודש, אלא דווקא כניסתו של הכהן הגדול אל קדש הקדשים. המפגש שנוצר בין נציגו הקדוש ביותר של העם לגילוי הגבוה ביותר של השכינה גורם להתחדשות עמוקה של הקשר בין עם ישראל לקב"ה, שרק מתוכה אפשר לחטא ולטהר את המקדש: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל).