לשון חכמים/חלק א/נה

לליל ז׳ של פסח

בליל שביעי של פסח יאמר על השולחן לשון זה מלוקט מזוהר הקדוש בקול נעים ושמחת הלב.

שְׁלָמָא עֲלָךְ יוֹמָא טָבָא קַדִּישָׁא. שְׁלָמָא עֲלָךְ חַגָא קַדִּישָׁא. שְׁלָמָא עֲלָךְ אוּשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא. אַנְתְּ הוּא מִקְרָא קוֹדֶשׁ. זַמִּין אַנְתְּ לְהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי קוֹדֶשׁ. לְאִתְעַטְּרָא בֵּיהּ וּלְאִשְׁתְּאֲבָא בֵּיהּ. וְתִתְקַדֵּשׁ וְיִשְׁתַּכַּח בָּךְ חֶדְוָתָא. הָא אַנְתְּ שָׁאִיב מֵהַהוּא עֲמִיקָא דַּעֲמִיקְתָא. דְנַחֲלִין וּמַבּוּעִין נַפְקִין מִנֵּיהּ. הָא יִשְׂרָאֵל דְּאִתְקְרוּן קוֹדֶשׁ מְקַבְּלִין לָךְ בְּאַנְפִּין נְהִירִין. בְּחֶדְוָתָא וּבְתֻשְׁבַּחְתָּא. מְזַמְּנִין לָךְ מְתַקְּנִין לָךְ סְעוּדָתָא יְתֵירָא. מְסַדְּרִין פְּתוֹרֵי מְתַקְּנֵי גַּרְמַיְהוּ בְּמָאנֵי יְקָר. חֲדָאן וּמְשַׁבְּחִין שְׁבָחָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

חגא דפסחא כמה חביב אנת ויקיר. זכאה איהו יומא שביעאה דילך דביה עביד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נסין רברבין על ימא. ביה כְּתִיב יְהֹוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן׃ תַּחֲרִישׁוּן ודאי משום דהא אתערותא דלעילא הוא. דהא אבהן אקדימו וזכותא דילהון קאים קמיה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ועל דא אמר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהֹוָ֔ה. לית לכו לאגחא קרבא דהא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יגיח קרבא בגיניכון. זכאה האי יומא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עביד ביה ניסא גו ניסא כְּדִכְתִיב קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃ והוו אזלין יִשְׂרָאֵל מיבשתא בגו ימא הָדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה. זכאה האי יומא דאתעביד ביה קריעת ים סוף. דהא קריעת ים סוף בעתיקא תליא. וְעַל דָּא כְּתִיב וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י. דהא בעתיקא תליא כולא. דביה שעתא אתגלי עתיקא קדישא ואשתכח רעווא בכלהו עלמין עלאין. כדין נהירו דכלא אתנהיר. וכד אתנהיר כולא כחדא עבד ימא נימוסין:

זכאה האי יומא דחמאן יִשְׂרָאֵל לשלטנא ממנא דמצראי דאעבר ליה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בנהר דינור בשפתא דימא רבא. כְּדִכְתִיב וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם. והא שלטנותא דלתתא ושלטנותא דלעילא דאחידן בהו אתמסרו בההוא ימא רבא ושלטנותא רבא למעבד בהו נוקמין. דביה בליליא אתער גבורא תקיפא דִכְתִיב ביה וַיּ֣וֹלֶךְ יְהֹוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּ֠ם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כׇּל־הַלַּ֔יְלָה. ובההוא זמנא אתמסרו בידא דמטרוניתא קדישא. כל אינון אוכלוסין דמצראי דלתתא וכל אינון שולטנין דילהון דלעילא למעבד בהו נוקמין ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם. בים סתם לעילא ותתא:

זכאה האי יומא דאמרו ביה משה ובני יִשְׂרָאֵל שירתא על ימא. האי שירתא קיימא לדרי דרין. ולא תתנשי מינן לעלמין. דנזכי לשבחא ביה ביומוי דמלכא משיחא בחדוות׳ דכנסת יִשְׂרָאֵל בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר. לאמר בההוא זמנא. לאמר בארעא קדישא בזמנא דשארו יִשְׂרָאֵל בארעא. לאמר בגלותא. לאמר בפורקנא דילהון דישראל. לאמר לעלמא דאתי:

זכאה האי יומא דסליק ואתעטר מלכא קדישא בעטרוהי. לאפקא ברכאן וחילין וגבוראן לאסקא בכולא. הָדָא הוּא דִכְתִיב אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה. גאה בהאי עלמא. גאה בעלמא דאתי. כי גאה בההוא זמנא. גאה בגין דיתעטר בעטרוי בחדוותא שלימת׳. זכאה האי חגא דבסטרא דיובלא אשתכח חידו לישראל. וכן לזמנא דאתי דִכְתִיב וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒. בָּר֖וּךְ יְהוָֹ֥ה לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: