ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות פורים/הלכה ה

 טקסט זה נכתב בכתיב חסר. אתם מוזמנים לערוך אותו לכתיב מלא. תודה - ויקיטקסט

פורים ה

על-פי המאמר "אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי וכו'". בסימן הראשון (בסימן נה), עין שם כל המאמר:

והכלל, כי לראות במפלתם של רשעים אי אפשר כי אם על-ידי בחינת ארץ ישראל בבחינת שב לימיני וכו'. ימין זה בחינת ארץ ישראל, בחינת בנימין-בן ימין שנולד בארץ ישראל, ולהמשיך בחינת קדשת ארץ ישראל עכשיו בגלות וכו' בבחינת ואף גם זאת וכו' הוא על-ידי התנוצצות אור זכות אבות וכו'. כי הרשעים ממשיכין בחינת רע עין שונאיהם וכו'. והאדם נצל מרע עין הזה על ידי למוד זכות שהאדם מלמד על הרשע. כי גם הקדוש ברוך הוא מלמד זכות על הרשע בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע וכו', כי לסלק הדין והמשפט צריך לזה התגלות היד בבחינת ותאחז במשפט ידי וכו'. וכשנתגלה יד ה' אזי נעשה צל שבו נתכסה הצדיק מארס של הרע עין בבחינת ובצל ידי כסיתיך וכו'. ועל-ידי זה נתחזק מאור עיניו של הצדיק ויכול לראות ולהשיג צדקתו של הקדוש ברוך הוא אף-על-פי שהרשע זוכה בדין ונתפשט לבו מעקמימיות ומחזק את עצמו ומתפלל על צרכיו, כי נתישר לבו בשלמות אמונה, כי עקר התפלה על-ידי אמונה וכו'. וזה בחינת פרה אדמה וכו'. וזה בחינת עפר ואפר וכו' וגם צריך לתקן בתפלתו בחינת ג' קולות וכו' וכו', ועל-ידי תפלה כתקונו מתנוצץ אור זכות אבות בבחינת חלה זכות אבות. ובאתר דאבות תמן שכינתא תמן, שהיא בחינת חלה, שהיא ג"ם זאת, כי גם בחינת חלה, שהוא שעור מ"ג ביצים והיא בחינת ירשת ארץ ישראל וכו'. ועל-ידי בחינת ארץ ישראל לא די שנצל מרע עין של הרשעים אלא גם רואה בהם מה שהם רצו לראות בו וכו'. ודע, שלאו כל אדם יכול לתקן קולות אלו בתפלתו, כי לפעמים הקולות הנ"ל בתפלתו יוצאים מרשעים גדולים כמו בחינת עוג מלך הבשן שאפלו משה רבנו, עליו השלום, היה מתירא ממנו, כי אחיזתו היה סמוך לימין שהוא ארץ ישראל, כי היה מבני ביתו דאברהם וכו'. עד שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, "אל תירא אותו וכו'". ועל-ידי זה הצדיקים, שהם עושי טוב, הם זוכים לפני ד', כי קדם כריתות הרשעים היה פני ד' מסתר ומכסה בעושי רע כדי להכריתם וכו'. ועכשיו תכף כשרואים בכריתות רשעים תכף נתגלה פני ד' לעשות טוב וכו', (עין שם כל זה היטב היטב):

אות א

וזה בחינת פורים, כי המן מזרע עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל שעינו רעה תמיד בישראל, ותכף כשיצאו ישראל ממצרים והים נבקע מפניהם ופרעה וחיליו נטבעו בו וכו' היה לעמלק עין רעה עליהם, ועמד עליהם. והשם יתברך הוא אוחז במשפט ידו עליו ומאריך אפו עליו זה זמן רב מאד, ועל-ידי זה בעצמו השם יתברך לוחם עמו, כביכול, בבחינת כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור, כי על-ידי זה בעצמו שהשם יתברך מלמד זכות על הרשע ואוחז ידו במשפט של הרשע, על-ידי זה בעצמו נצל הצדיק. ועל-ידי זה הוא סוף מפלתו של הרשע, (כמבאר שם במאמר הנ"ל). וזהו בעצמו מה שמבאר שם בסופו שבתחלה פני ד' מסתר בעושי רע כדי להכריתם, הינו שבתחלה השם יתברך מסתיר פניו מהצדיק ונותן בידו, כביכול, גדלה להרשע בבחינת כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידך וכו'. נמצא, שפני ה' הוא מסתר בעושי רע. ועל-ידי זה יש להם כל הגדלה והכבוד מחמת שפני ד' מסתר בהם. וכל זה הוא כדי להכריתם וכו' כנ"ל, כי אין הקדוש ברוך הוא נפרע מהאמה עד שתתמלא סאתה. ועל-כן כשהשם יתברך רואה שמתגבר איזה רשע שעינו רעה בהצדיק ועדין לא הגיע הזמן להכרית את הרשע, אזי השם יתברך מלמד עליו זכות ואוחז במשפט ידו ובזה בעצמו מציל את הצדיק וכו' כנ"ל, והצדיק נתחזק על-ידי זה ומתפלל על צרכיו, וגם הצדיק בעצמו צריך ללמד עליו זכות כנ"ל. ולחזק לבו להתפלל כנ"ל עד שזוכה לבא לבחינת ארץ ישראל, ואז זוכה לראות בהרשע מה שרוצה לראות בו. והשם יתברך יודע תעלומות וידע שעדין לא הגיע בימי משה סוף מפלתו של עמלק, כי עדין לא באו לארץ ישראל ועל-כן אחז בידו את המשפט ולא צוה להכריתו לגמרי, כמו שפרש רש"י שם שלא חתך רק ראשי גבוריו. מכאן, שעשו על-פי הדבור. וזה בחינת והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וכו'. כי משה לחם עמו בבחינת היד, כי לכאורה קשה למה הניח ידו משה שיתגבר עמלק? אך גם משה ידע שעדין לא הגיע סוף מפלתו, והכרח ללחם עמו בבחינת היד שלא לעשות בו משפט גמור כי אם קצת המכרח, אבל בשאר המשפט שהיה מגיע לו אחז בידו את המשפט ועל-ידי זה בעצמו יכולים להנצל ממנו בעת הזאת עד שנזכה לבא לבחינת ארץ ישראל ואז יהיה גמר מפלתו. וזהו, "והיה כאשר ירים משה ידו וכו' וכאשר יניח ידו וכו'" כנ"ל:

וזהו, "ויהי ידיו אמונה", תרגומו, פרישן בצלו. כי העקר הוא התפלה, שהיא בחינת אמונה שצריכין לחזק עצמו מאד להתפלל להשם יתברך ולבלי להיות בלבו עקמימיות חס ושלום ולבלי להרהר אחר השם יתברך בעת שרואה הצלחת הרשע, (כמבאר במאמר הנ"ל). וכל זה נעשה על-ידי בחינת היד על-ידי שאוחז במשפט ידו כנ"ל. וזהו, "כי יד על כס יה" שאחז בידו בחינת כסאות למשפט, ועל-ידי זה בעצמו מלחמה לד' בעמלק וכו'. ועל-כן כס חסר, והשם חסר, כי כסאות למשפט חסר עכשיו וגם בחינת פני ד' מסתר ועל-כן גם השם חסר. ועל-ידי זה בעצמו מלחמה לד' בעמלק וכו' כנ"ל:

אות ב

כי עמלק הוא כלליות העי"ן אמות, כמו שכתוב, "ראשית גוים עמלק". והאמות בכלל הם בבחינת רע עין שעיניהם רעה בישראל תמיד, כי הם עי"ן אמות, כי שרשם מבחינת רע עי"ן ועמלק הוא כללות הרע עי"ן, כי הוא כללות העי"ן אמות. ועקר הכנעת הרע עין הוא על-ידי ארץ ישראל, שהוא בחינת בנימין. ועל-כן נצטוה שאול המלך להכות את עמלק ולהכריתו, כי שאול מזרע בנימין, ואז היו ישראל בארץ ישראל , ואז היה ראוי להכריתו עדי אובד, אך שאול טעה בזה, והשאיר את אגג, כי מחמת שצריכין לישב עצמו היטב אם יש לו כח לעמד נגד הרשע והרע עין הזה, כי לאו כל אחד יוכל לעמד נגדו, בפרט נגד עמלק שהוא כלליות הרע של כל הרע עין שבעולם, ולפעמים צריכין ללמד עליו זכות דיקא כדי להנצל מרע עינו. ועל-כן טעה שאול וירב בנחל ודן קל וחמר בטעות ולמד עליו זכות דיקא כדי להנצל מרע עינו. ועל-כן טעה שאול וירב בנחל ודן קל וחמר בטעות ולמד עליו זכות והשאיר את אגג ובאמת טעה בזה, כמו שהוכיחו שמואל הנביא, הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. כי זה היה עקר טעותו שהיה קטן בעיניו ונדמה לו שאין לו כח לעמד כנגדו, אבל באמת שאול היה לו כח לעמד כנגדו להכריתו לגמרי, כי היה מזרע בנימין שנולד בארץ ישראל וגם כבר היו כל ישראל על אדמתם בארץ ישראל. ועל-כן יכול אז להכריתו לגמרי, כי עקר מפלתו הוא על-ידי ארץ ישראל כנ"ל:

אות ג

ועל-ידי זה נולד המן. ועל-כן כשעמד המן הרשע היתה עת צרה גדולה מאד מאד, אשר כמוהו לא נהיתה, כמובא. כי היה מתגבר בכח הפגם של שאול המלך שהיה משבט בנימין מבחינת ארץ ישראל, ועל-כן היה התגברותו מאד, בבחינת מה שכתב רבנו שם על עוג שהתגברותו היה מחמת שהיה סמוך לארץ ישראל והיה מבני ביתא דאברהם, שהוא בחינת ימין, כמו כן התגבר המן מחמת הפגם של שאול שהיה בחינת ארץ ישראל. ובפרט שהיה מזרע עמלק שהוא כלליות הרע עין. ועל-כן התגבר בעין רעה מאד על מרדכי ועל כל ישראל עד שרצה להעבירם לגמרי, חס ושלום. ועל-כן רצה לבטל כח השקלים של ישראל, כמו שכתוב, "ועשרת אלפים ככר כסף אשקל". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והשם יתברך אמר, רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך. כי השקלים היו כדי שלא תשלט בהם עין הרע על המנין כמו שפרש רש"י. והוא רצה להתגבר ברע עין, ועל-כן רצה לבטל כח השקלים, חס ושלום. כי השקלים זה בחינת צדקה, וצדקה זה בחינת טוב עין, בבחינת טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל, כי עקר הצדקה הוא להיות טוב עין לתן להעני בעין יפה בעין טוב, כמו שכתוב, "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ורעה עינך באחיך האביון וכו'. פתוח תפתח את ידך לו וכו'. נמצא, שצדקה היא בחינת טוב עין הפך הרע עין, וזה בחינת שקלים, שהם בחינת צדקה:

אות ד

כי אז היה בסוף הגלות בבל שהיה עי"ן שנה. כנגד בחינת הרע עי"ן שהתגבר עליהם על שפגמו בארץ ישראל, כי גלות בבל על-ידי שנה היה בשביל פגם ארץ ישראל, כמו שכתוב, "אז תרצה הארץ את שבתותיה וכו'". כי עקר הכנעת הרע עין שהם כל העי"ן אמות כנ"ל, הוא על-ידי ארץ ישראל ומחמת שפגמו בארץ ישראל ולא קימו שביתת הארץ, על-כן התגבר עליהם הרע עין ונתחיבו גלות עי"ן שנה דיקא. ועל-כן רצה המן להתגבר בזמן סוף הגלות בסוף השבעים שנה בעת שהיו רחוקים מארץ ישראל להתגבר עליהם ברע עין לבלי להניחם לשוב לארץ ישראל ולבית המקדש, כי ארץ ישראל ובית המקדש הם בחינת טוב עין, כמו שכתוב, "תמיד עיני ד' אלקיך בה". ובבית המקדש כתיב, "והיה עיני ולבי שם". ועל-כן נאמר בהמן, "וכראות המן את מרדכי". 'וכראות' דיקא, "בכל עת אשר אני רואה את מרדכי". 'אני רואה' דיקא, בחינת רע עין שרצה להתגבר עליו ברע עין כנ"ל:

אות ה

כי המן-עמלק הוא זהמת הנחש הקדמוני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המן מן התורה מנין? שנאמר, "המן העץ אשר צויתיך וכו'". כי שרש הרע עין הוא בחינת הנחש הקדמוני שהיה ערום וכו', שהיה לו עין רעה באדם וחוה, כמו שפרש רש"י על פסוק, "ויהיו שניהם ערמים האדם ואשתו ולא יתבששו. והנחש היה ערום מכל חית השדה וכו'". ופרש רש"י, שבשביל שראה אותם עוסקים בתשמיש לעין כל, נתקנא בהם והסיתם לאכל מעץ הדעת, כי נשים דעתן קלות וכו'. כדי שימות אדם וישא את חוה וכו', עין שם. כי קדם חטא אדם הראשון שאז היו שניהם קדושים וזכים בתכלית הזכות, על-כן שניהם ערמים לעין כל ולא יתבששו, כי לא היו מתיראים ומתבישים מכל עיני הבריות משום רע עין שבעולם, מחמת שלא היה בהם שום אחיזת הרע, כי עקר מה שצריכין להתירא ולפחד מן הרע עין הוא רק שלא יטיל הרע עין חס ושלום, ארס בהאדם בעצמו, דהינו להכניס בו חס ושלום איזה רע מן הרע עין. ועל-כן צריך האדם כשמתגבר עליו השונא והרע עין שיהיה הוא כלו טוב בחינת טוב עין. ואפלו על הרשע בעצמו יהיה מלמד זכות שלא יהיה עינו רעה חס ושלום, אפלו בגדלת הרשע, אף-על-פי שלכאורה נדמה לו שהוא חס ושלום, שלא כדין, אף-על-פי-כן ילמד עליו זכות ויאמין בהקדוש ברוך הוא, כי צדיק ד' ולא יהא בלבו שום עקמימיות חס ושלום, על השם יתברך, כי צדיק וישר הוא יתברך, ואז בודאי יוכל להנצל מהרע עין של הרשע (כנ"ל במאמר הנ"ל). כי העקר שהאדם צריך לשמר עצמו שלא יתאחז בו חס ושלום, מהרע עין חס ושלום, כי עקמימיות הלב, דהינו רע הלב שבא לו על דעתו חס ושלום איזה הרהור חס ושלום, אחר מעשה השם יתברך על שהוא יתברך נותן כל הגדלה והכבוד והעשירות להעובדי כוכבים והרשעים והמתנגדים אל האמת, והצדיקים והכשרים הם מנחים בבזיון בשפלות גדול בעניות ובדחקות, זה ההרהור חס ושלום, זה בחינת רע עין, כי רע עין תלוי ברע הלב, כי שורינא דעינא בלבא תליא, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). נמצא, שרע הלב, דהינו עקמימיות הלב שמהרהר אחר השם יתברך חס ושלום, זה בחינת רע עין, על-כן העקר שהאדם צריך לשמר עצמו שלא יתאחז בו הרע עין, דהינו שלא יגיע לו חס ושלום, איזה צד מחשבה והרהור אחר מעשה השם יתברך רק להאמין באמונה שלמה ובישרת לב כי צדיק ד' בכל דרכיו. ועל-כן צריכין ללמד זכות על הרשע כדי להנצל מרע עינו, כי על-ידי למוד זכות על הרשע זוכין לראות צדקת השם יתברך, ונתישר לבו מעקמימיות, וזוכה לאמונה ולתפלה, (כמבאר היטב במאמר הנ"ל). כי זה הוא העקר שהאדם בעצמו יהיה נצל מהרע עין שלא יתאחז בו חס ושלום, כי כלל כל התורה כלה הוא בחינת עינים דקדשה בחינת טוב עין. וזה בחינת בראשית, שהוא התחלת התורה תמן ראשית מן בת, שהם תלת גונין דעינא ובת עין, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). וכן התורה מסימת לעיני כל ישראל, כי עקר כלל כל התורה והמצות הוא לבלי לילך חס ושלום, אחר שרירות לבו הרע ומראה עיניו, כמו שכתוב, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו'". כי העין רואה והלב חומד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכל התאוות והרהורים שכלם באים על-ידי ראית העין כנ"ל, כי העין רואה והלב וכו' כנ"ל, כלם הם מבחינת הרע עין, וצריך כל אחד לרחם על עצמו ולהיות עוצם עיניו מראות ברע ולסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, ולבלי להסתכל על תאוות עולם הזה והבליו, לסלק ולבטל אחיזת הרע עין ממנו ומגבולו לגמרי, רק שיהיה טוב עין לבלי להביט בעיניו רק בתורה ועבודה, כמו שכתוב, "עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך". וכמו שכתוב, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". וכתיב, "עיני תמיד אל ד' וכו'":

אות ו

ועל-כן אדם הראשון קדם החטא שהיה זך בתכלית הזכות ולא היה בו שום אחיזת הרע עין כלל, על-כן לא היה מתירא ומתביש כלל כנ"ל. והנחש, שהוא שרש הרע עין נתקנא בו, והיתה עקר ערמימותו שהלך והכניס בהם בחינת רע עין, והסית אותם להרהר אחר השם יתברך ולאכל מעץ הדעת טוב ורע, ואמר להם, "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים וכו'", שיהיה להם רע עין והרהורים על השם יתברך וכו', עד שהסית אותם. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים". 'ותרא' דיקא. 'תאוה לעינים' דיקא. "ואכלו ממנו". והאכילה בעצמה של עץ הדעת טוב ורע היא גם כן בחינת רע עין שהוא רע הלב כנ"ל, כי אכילה דקדשה היא בבחינת טוב עין טוב לב בבחינת ויאכל וישת ויטב לבו, שהוא בחינת טוב עין כנ"ל. וזהו "ויטב לבו", זה ברכת המזון, בחינת טוב עין הוא יברך. וזה בחינת הנה אורו עיני כי טעמתי מעט הדבש הזה, אבל אכילה של אסור, חס ושלום, בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע הוא מביא רע אל הלב, שהוא בחינת רע עין. ועל-כן מאז נאחז בהם בחינת הרע עין עד שנגזר עליהם מיתה, שהיא בחינת רע עין, כמבאר במאמר הנ"ל, על מאמר אבא שאול שאמר שהיה קובר מתים, שהוא להכניע הרע עין שנקרא בחינת מיתה. כי המיתה היא עצימת העינים, כמו שכתוב, "והאר עיני פן אישן המות". כי מאז שחטא אדם הראשון צריך כל אחד למות ולשוב אל העפר כדי לבטל לגמרי אחיזת הרע עין. ועל-כן הכרחו אחר כך למלבושים כמו שכתוב, "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו להם וכו'. ויעש להם כתנות עור וכו'". כי בתחלה היה כתנות אור באלף, כי עיניהם היו מאירות בחינת טוב עין ולא היה בהם שום אחיזת הרע עין כלל. על-כן לא היו צריכים שום מלבוש וכסוי כלל כנ"ל, אבל עכשיו שנפקחו עיניהם והתגבר עליהם בחינת הרע עין, על-כן צריכין מלבושים וכסויים לכסות ולחפות עצמם שלא ישלט בהם הרע עין. וזה בחינת מלבושים שצריכים עכשיו בשביל שלא ישלטו העינים שיש בהם עכשיו אחיזת הרע עין מזהמת הנחש כנ"ל. על-כן צריכים לבושים וכסויים לחפות ולכסות עצמו מן הרע עין שלא תשלט בו:

אות ז

וזה בחינת ציצית התלויים בבגדים שהם כלל כל התורה, כמו שכתוב, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. כי ציצית הם תקון הבגדים והם מתקנים את הרע עין, בבחינת וראיתם אתו וזכרתם וכו', כי ציצית לשון הסתכלות העינים, בחינת מציץ מן החרכים (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). כי תקון הבגדים, דהינו ציצית הוא תקון העינים כנ"ל. ועל-כן תכף בבקר בהקיצו משנתו המצוה הראשונה היא לחטף את הציצית וללבשם מיד, כי תכף כשעומד משנתו ופוקח את עיניו הוא צריך לשמרם תכף שלא יתאחז בהם חס ושלום, בחינת רע עין, על-כן צריכין להתלבש בציצית מיד, שהם בחינת עינים דקדשה, בחינת טוב עין, בחינת כסות ובגדים דקדשה שהם מכסים את האדם מן הרע עין, בבחינת כסות עינים. שהכסות והלבוש מכסה על האדם מן הרע עין שלא תשלט בו. ועל-כן הזהירו חכמינו זכרונו לברכה מאד על הצניעות שיכסה האדם את עצמו בבגדיו ולא יהיה ערם כלל אפלו בשעה שפושט את חלוקו, (כמו שכתוב בשלחן ערוך), כמו שאמר ר"י, מעולם לא ראו כתלי ביתי אמרי חלוקי. כי עכשיו צריך האדם לשמר עצמו מאד מן הרע עין. והבגדים הם שמירה לזה כנ"ל:

אות ח

ועל-כן המן הרשע שהיה זהמת הנחש בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע, בחינת המן העץ כנ"ל, על-כן היה לו עין רעה מאד מאד על מרדכי ועל כלל ישראל, כי זה עקר זהמת הנחש כנ"ל. ועל-כן היתה עצתם אז להביא את ושתי המרשעת לפני המלך ערמה אשר דבר כזה לא נשמע בעולם כדי להגביר בעולם חס ושלום, בחינת הרע עין, כי עקר בחינת רע עין הוא תאוה זו של נאוף שהיא כוללת כל התאוות של כל העי"ן אמות, שהם בחינת רע עין, כי עי"ן אמות הם בחינת רע עין כנ"ל. וכל התאוות כלם, שהם כלם נמשכין מבחינת העי"ן אמות, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). כלם הם בחינת רע עין, כי העין רואה והלב חומד כנ"ל. ותאוה זאת של נאוף היא כלליות כל התאוות של כל העי"ן אמות, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן לו), על-כן זאת התאוה היא עקר בחינת רע עין, כי זאת התאוה תלויה בעינים, כמו שכתוב, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים וכו'". וכמו שכתוב, "ועצם עיניו מראות ברע". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה שאין מסתכל בנשים וכו'. ועל-כן עקר הצניעות ועצימת העינים הוא בתאוה זו, ואפלו בזווג דקדשה צריכין צניעות גדול מאד. וכן עקר כסוי הלבושים הוא בשביל צניעות מתאוה זו, והם רצו לסלק הבושה מעיניהם ולהביאה ערמה לפניהם כדי להגביר את בחינת הרע עין ביותר והשם יתברך הפיר מחשבתם הרע ומינה ובה אבא ליזיל בה נרגא, כי דיקא על-ידי זה נתקנאו רעי העינים זה בזה. עד שהמן בעצמו, שהוא התגברות הרע עין, היה עינו רעה בגדלת ושתי והוא בעצמו יעץ להרגה, כי מינה ובה אבא ליזול בה נרגא. והרע עין בעצמו מתקף עינו הרע בכל כדרך הרע עין הרג את תקף הרע עין, שהוא ושתי המרשעת, שהיא התגברות הרע עין, כי היא בחינת מלכות הרשעה, בחינת תאות נאוף, שהיא בחינת רע עין, ועל-כן פשטה בנות ישראל ערמות ועשתה בהן מלאכה בשבת, כי שבת היא בחינת טוב עין. שי"ן תלת גונין דעינא ובת היא בת עין, ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו ומהדרא לה בקדושא דבי שמשי. כי שבת הוא תקון העינים בחינת טוב עין הוא יברך, כי שם עקר הברכה בחינת ויברך ויקדש. ועל-כן עקר זווג דקדשה הוא בשבת, כי אז הוא בקדשה בלי אחיזת הרע עין חס ושלום, כלל, אבל ושתי הרשעה רצתה להגביר הרע עין ועשתה מלאכה בשבת בבנות ישראל ערמות. ועל-כן היתה מפלתה על-ידי הרע עין בעצמו, דהינו על-ידי המן הרשע ועל -ידי אחשורוש שרצו להגביר תקף הרע עין להביאה ערמה בשבת. ואף היא לדבר עברה נתכונה ורצתה בזה מאד, כי היא בעצמה גם כן תקף התגברות הרע עין, אך השם יתברך מפר מחשבות ערמים וסכסך רע עין אחד בחברו שיתקנאו זה בזה עד שהרג אחד את חברו. ומינה ובה אבא ליזיל בה נרגא. ונהרגה על-ידי רע עין דיקא כנ"ל:

אות ט

"ותחת הסרפד יעלה הדס". שהיא אסתר שהיתה צנועה ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשביל צניעות שהיה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול שהיה נחבא אל הכלים, ובשביל צניעות של שאול זכה ויצאה ממנו אסתר, כי צניעות היא הפך הרע עין כנ"ל. ועל-כן היו כל אלו צנועים ביותר כדי להכניע הרע עין, כי הם יצאו מבנימין שיצא מרחל שנולד בארץ ישראל, שעקר הכנעת הרע עין על ידו דוקא כנ"ל:

אות י

ועקר הכנעת הרע עין הוא על-ידי הלמוד זכות שהקדוש ברוך הוא מלמד זכות על הרשע שעל-ידי זה נצל הצדיק. ועל-ידי זה נתחזק מאור עיניו של הצדיק וזוכה לתפלה וכו' כנ"ל, ועל-כן קדם מפלת המן נתגדל מאד מאד. וזה היה עקר מפלתו, כי כל זמן שלא נתמלא סאתו היה הקדוש ברוך הוא מלמד זכות וסלק משפטו ממנו, אדרבא, הרים וגדל אותו מאד. וזה בחינת אחר הדברים האלה גדל המלך את המן וינשאהו וישם את כסאו וכו', וזאת הגדלה היא בחינת למוד זכות שהשם יתברך מלמד זכות על הרשע. ועל-ידי זה דיקא נצל הצדיק כנ"ל:

וזה בחינת ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן וכו', כי כל דבר יש לו שרש למעלה כידוע. והסרת הטבעת מיד המלך מרמז על הסרת הטבעת מיד העליון, כי השם יתברך, כביכול, הושיט ידו ואחז במשפט את ידו לסלק המשפט מהמן הרשע, אדרבא, נתן לו בידו, כביכול, גדלה רבה מאד. בבחינת כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידך . עד שפני ד' נסתר בהעשי רע שהוא המן. ואז בעת שפני ד' נסתר בהם אז יש להם כל הגדלה והכבוד. וזה בחינת הסרת הטבעת מיד המלך להמן, כי הטבעת הוא חותם המלך שכל משפטי המלך נחתמים על ידו, כמבאר שם בענין שכל משפטי המלכות היו על-ידי הטבעת, ואז השם יתברך הרים משפטו ממנו, אדרבא, כביכול, הסתיר פניו ומשפטו בתוכו ומסר לו את המשפט באותו העת בבחינת שזוכה בדין כאלו כל המשפט בידו, כי פני ד' מסתר בעושי רע כנ"ל, כי פני ד' זה בחינת המשפט שיוצא מפני ד', כמו שאומרים, "מלפניך משפטנו יצא". וכמו שכתוב, "ושמתי פני באיש ההוא וכו'" וכיוצא בזה. ואז בעת שהשם יתברך מלמד זכות על הרשע אז מושיט את ידו עליו ומסתיר הפנים והמשפט חס ושלום, בבחינת פני ד' בעשי רע וכו'. ואז יש להם כל הגדלה והכבוד כנ"ל וזוכה בדין כאלו המשפט אצלו וזה בחינת הסרת הטבעת המלך חותם המלך, דהינו משפטי המלך שנמסר אז להמן כנ"ל, כי עכשיו כל המשפט מסתר אצלם בגלות. ועל-כן, אפלו בקדשה כשרוצים לפעל איזה משפט ותקיפות בשביל קיום דתנו הקדוש. צריכים לפעל על ידם דיקא, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר סימן כ), כי פני ד' שהוא המשפט מסתר אצלם כנ"ל:

אות יא

וההסתרה הזאת שפני ד' מסתר בעושי רע שאחר כן נעשה מפלתם על-ידי זה בבחינת פני ד' בעשי רע כדי להכריתם כנ"ל, ההסתרה הזאת זה בחינת אסתר שנלקחה לבית המלך אחשורוש, כי אסתר היא בחינת הסתרה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אסתר מן התורה מנין? שנאמר, "ואנכי הסתר אסתיר וכו'". כי אסתר היתה יפת תאר וטובת מראה, כי חוט של חסד משוך עליה, כי נמשך עליה יפי וחן מפנים העליונים מבחינת שלש מאות ושבעים נהורין של אור הפנים העליונים. נמצא שאסתר היא בחינת הפנים העליונים שנסתרה בהסתר והעלם גדול שנתעלמה הקדשה כל כך עד שנלקחה אסתר הצדקת לבית המלך אחשורוש, שזהו בחינת פני ד' בעשי רע כדי להכריתם שנלקחה אסתר, שהיא בחינת ההסתרה שנסתר פני ד' בעשי רע. ועל-ידי זה נכרת המן וזרעו שהוא הרע עין, ועל-כן דיקא אחר שנלקחה אסתר לבית המלך, אז דיקא נתגדל המן, כמו שכתוב, "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן וכו'". כי אז דיקא בעת שפני ד' מסתר בעשי רע, אז יש להם כל הגדלה על-ידי פני ד' דיקא המסתר בהם, שהוא בחינת אסתר שנלקחה לביתם. ואחר כך על-ידי זה דיקא הוא מפלתם בבחינת פני ד' בעשי רע להכריתם כנ"ל, (כמבאר במאמר הנ"ל). והעקר הוא התפלה, כי בעת ההסתרה שהרע עין מתגבר ופני ד' מסתר בהם, אז באמת היו ישראל בסכנה גדולה, כי התגבר עליהם הרע עין שהוא המן מאד, בפרט כי נכשלו בבבל בנשים נכריות, שהוא פגם תאוה זו, שהיא עקר הרע עין וגם נהנו מסעדתו של אותו רשע, שהוא פגם האכילה, בחינת פגם אכילת עץ הדעת, שעל-ידי זה נאחז חס ושלום, רע הלב, שהוא בחינת רע עין כנ"ל. ועל-כן היתה התגברותו גדולה מאד, אבל השם יתברך שלח לנו אז את מרדכי ואסתר, ומרדכי נתחזק דיקא על-ידי גדל הסתרה שנלקחה אסתר לבית המלך, שהוא בחינת הסתרת פני ד' כנ"ל, שמשם היה נמשך גדלתו של המן הרשע. ומרדכי נתחזק על-ידי זה דיקא, כי זה בחינת צל הנמשך על-ידי שהקדוש ברוך הוא מושיט ידו ללמד זכות על הרשע ולהגביה אותו להפילו, שעל-ידי זה דיקא נתחזק מאור עיניו של הצדיק ומביט למרחוק ומתפלל להשם יתברך. וזה בחינת מרדכי שהיה נותן לבו והיה מסתכל ומאמין בהשם יתברך שבודאי לא על חנם נלקחה אסתר לבית הערל והיה מאמין שבודאי הוא לישועת ישראל, כמו שפרש רש"י שם , הינו שהיה מבין על-ידי ההסתרה בעצמה שהיא בחינת מה שנלקחה אסתר שבודאי צדיק וישר משפטי ד'. ועל-ידי זה נתחזק לבו והתפלל לד'. וכל מה שהתגבר המן ביותר לא היה מהרהר חס ושלום, אחר השם יתברך, אדרבא, היה מתחזק מאד והיה מרבה להתפלל ולהעתיר ולצעק אל ד', כמו שכתוב, "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". וכן כל ישראל עמו צעקו והתפללו והעתירו והתחננו להשם יתברך ועקר התפלה הוא לעורר זכות אבות, שעל-ידי זה זוכין לארץ ישראל, (כמבאר במאמר הנ"ל), ועל-כן גזרו תענית שלשה ימים, שהם כנגד שלשה אבות, כמובא דעמהון עאלת אסתר קדם מלכא. ועל-כן ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, שלבשה רוח הקדש, זה בחינת באתר דאבהן תמן שכינתא תמן, על-כן ביום השלישי, בחינת שלשה אבות שנתעוררו על-ידי תפלתם וזעקתם, כמובא שאז הלך אליהו והיה מעורר את האבות, ועל-ידי זה לבשה אסתר מלכות שהיא השכינה, בחינת באתר דאבהן תמן שכינתא תמן דהיא ארץ ישראל, שהוא בחינת חלה זכות אבות וכו'. ועל-ידי זה שהמשיכו בחינת ארץ ישראל, על-ידי שלשה אבות, על-ידי תפלתם ותפלת מרדכי שתפלתו היתה כתקונו בתכלית השלמות המבאר במאמר הנ"ל, על-ידי זה זכה שלא די שלא ראה הרשע המן הרע עין מה שרצה לראות במרדכי, אף גם נתהפך וראה מרדכי הצדיק בהמן הרשע מה שהוא רצה לראות בו ותלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי, הכל כמבאר שם במאמר הנ"ל שזוכה הצדיק על-ידי בחינת הנ"ל לראות בהרשע מה שרצה לראות בו. וכל זה נתקים אז בימי מרדכי ואסתר שזכו על-ידי תפלתם הגדולה לראות בו מה שרצה לראות במרדכי כנ"ל:

אות יב

וזה בחינת מה שזמנה אסתר את המן על הסעדה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שזהו בחינת אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חתה על ראשו וכו'. כי אסתר היא בחינת ההסתרה שמסתר פני ד' בעשי רע כדי להכריתם ועל-ידי זה יש להם מתחלה כל הגדלה וכו' כנ"ל, שזהו בחינת הגדלה וההתנשאות של המן אחר שנלקחה אסתר דיקא כנ"ל. ועל-כן בסוף נסתר פני ד' כל כך עד שזמנה אסתר את המן, דהינו שפני ד' המסתר הגביה אותו ביותר ויותר ואז דיקא כשנתנשא למעלה מאד על-ידי עצם הסתרת פני ד', שהוא בחינת אסתר אז היה מפלתו דיקא בבחינת פני ד' בעשי רע להכריתם. וכל זה על-ידי עצם התפלה כתקונו כנ"ל, כי בעת שזמנה אסתר את המן על הסעדה אז יצא לב ישראל ונשבר לבם מאד מאד ושפכו לבם כמים לפניו יתברך, (כמובא בספרים). הינו שבעת עצם ההסתרה אז צריכין להתגבר מאד להתפלל ולזעק אל ד'. ועל-ידי זה זוכין להנצל מהרע עין עד שזכו לראות בו מה שרצה לראות במרדכי כנ"ל:

אות יג

וזה בחינת בלילה ההוא נדדה שנת המלך, כי השנה נמשכת מבחינת הרע עין, שהוא בחינת מיתה, כי שנה אחד מששים במיתה. ועל-כן אנו מבקשים קדם השנה, "והאר עיני פן אישן המות". ועל-כן מבקשים, "ובצל כנפיך תסתירנו", "בידך אפקיד רוחי". כי נצולים מהרע עין על-ידי בחינת היד, על-ידי בחינת צל יד, בחינת ובצל ידי כסיתיך. וזה שאמר המן, "ישנו עם אחד". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, ישנו מן המצוות, כי אמר שהשנה הנמשכת מהרע עין התגברה עליהם כנ"ל. ועל-כן היה הנס על-ידי נדוד השנה, שהוא בחינת הכנעת הרע עין כנ"ל:

אות יד

ועל-כן תכף כשעומדים מהשנה לובשים ציצית ותפלין, שהם בחינת תקון העינים, כי ציצית הם בחינת עינים דקדשה כנ"ל. וכן תפלין בבחינת ולטוטפת בין עיניך. וזה בחינת ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', הינו בחינת רבוי לבושים וכסויים דקדשה שכל זה הוא הפך הרע עין, כי הכנעת הרע עין הוא על-ידי לבושין דקדשה, שהם מכסין על האדם כנ"ל. ועל-כן זכו אז לציצית ותפלין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ויקר, אלו תפלין וכו'. כי הם בחינת לבושין דקדשה שמכניעין את הרע עין, בבחינת כי היא כסותה לבדו, דא ציצית. היא שמלתו לערו, דא תפלין וכנ"ל. וזה בחינת 'וששון' זו מילה, כי הערלה היא בחינת עננין דמכסיין על עינין, בחינת רע עין, בחינת פגם הברית, שהוא עקר הרע עין. ועל-ידי העברת הערלה והפריעה נתגלה העטרה, שהיא בת עין ואז על-ידי מצות מילה, בחינת תקון הברית על-ידי זה הוא בחינת טוב עין, בבחינת טוב עין הוא יברך, כי שם צוה ד' את הברכה, שזהו בחינת יוסף הצדיק שעמד בנסיון ושמר את הברית שעל-ידי זה זכה להנצל מרע עין, כי הוא בחינת טוב עין, בחינת בן פרת עלי עין. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה עולי עין וכו'. כי עקר בחינת טוב עין הוא על-ידי שמירת הברית כנ"ל. וזהו, "ליהודים היתה אורה". 'אורה' דיקא, בחינת אור העינים, בחינת טוב עין. וזהו אורה זו תורה, כי כלל כל התורה הוא בבחינת טוב עין, בחינת בראשית כנ"ל, בחינת והאר עינינו בתורתך כנ"ל:

אות טו

וזה בחינת ובבזה לא שלחו את ידם. ופרש רש"י שלא יהיה להמלך עין רעה על זה, הינו, כי הראו שהם עכשיו בבחינת טוב עין ואין להם שום תאות ממון כלל, שהוא בחינת רע עין, שכל אחד מתקנא בממון חברו, אבל הם יצאו מתאוה זו ואין להם שום עין רע בממון כלל. ואין נותנין עיניהם אפלו בממון של הבזה, כי זכו על-ידי מרדכי לבחינת טוב עין. ועל-כן הכניעו את הרע עין עד שאי אפשר שיהיה להמלך רע עין, כי הם הכניעו את הרע עין כנ"ל:

אות טז

וזה בחינת משלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כי אנו צריכין לתן צדקה, שהוא בחינת טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל כנ"ל. ועל-כן בפורים כל הפושט יד לטל נותנים לו. כי אז אין שום רע עין כלל רק טוב עין שנותנים בעין יפה וטובה לכל הפושט יד לטל. וזהו גם כן בחינת משלח מנות איש לרעהו להראות גדל התפשטות העין טובה עכשיו שכל אחד עינו טובה ויפה בחברו ושולחין מנות זה לזה וזה לזה, שכל זה הוא בחינת טוב עין, שכל אחד עינו טובה בחברו:

אות יז

וזה בחינת הסעדה של פורים, כי עכשיו כשהכניעו את הרע עין וזכו לטוב עין, על-כן עכשיו האכילה בקדשה בבחינת ויאכל וישת וייטב לבו וכו' כנ"ל, שזהו בחינת אכילת שבת שאז מצוה גדולה לאכל שלש סעדות כנגד שלשה אבות. כי אז בשבת הוא בחינת טוב עין כנ"ל. ואז מאירין השלשה אבות, שהם בחינת טוב עין, כי על ידם מכניעין את הרע עין כנ"ל, ועל-כן אז בשבת מצוה גדולה לאכל, כמו שכתוב, "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום וגו' ראו וגו'". 'ראו' דיקא. כי אז בשבת מאירין העינים בבחינת ראו כי ד' נתן לכם את השבת. ועל-ידי זה בעצמו מצוה לאכל בחינת אכלוהו היום, כי אז האכילה בקדשה כנ"ל:

אות יח

ועל-כן זוכין בפורים להתגלות גדול מאד מאד, (כמובא בכתבים). כי אז כשנכרתו עושי רע, שהם המן וזרעו וכו', אז נתגלין פני ד' לעושי טוב, (כמבאר שם במאמר הנ"ל). וזהו בחינת עצם ההארה, בחינת הארת מרדכי המתגלה עכשיו בהתגלות גדול שאין נמצא בשום זמן, (כמבאר שם בכתבי האריז"ל). כי מחמת שזכו להכרית מאד את העושי רע, שהם המן וזרעו וכל משפחתו על-ידי זה נתגלין ביותר פני ד', (כמבאר שם במאמר הנ"ל). וזהו בחינת ההארה וההתגלות הגדולה של פורים כנ"ל. וזה בחינת השמחה של פורים, בחינת ליהודים היתה אורה וששון ושמחה, כי עקר השמחה הוא על-ידי בחינת התגלות פני ד', בבחינת שבע שמחות את פניך. ומחמת שבפורים על-ידי כריתות הרשעים כנ"ל נתגלה ביותר בחינת פני ד' כנ"ל, על -כן אז השמחה גדולה מאד:

אות יט

ועל-כן מצות סכה מגן מעמלק, (כמובא בזהר), כי סכות הם ענני כבוד שהם מצילין מעמלק שלא בא כי אם על אותן שהיה הענן פולטם וכו', עין שם. כי סכה היא בחינת צל יד, בחינת ובצל ידי כסיתיך. ועל-כן בסכות מקריבין שבעים פרים כנגד השבעים אמות, שזהו בחינת שאנו בעצמנו מלמדין זכות עליהם שיהיה להם קיום עד עת בא דברו. ועל-ידי הלמוד זכות שאנו מלמדין על הרע עין, שהם השבעים אמות ומקריבין עליהם שבעים פרים, על-ידי זה נמשך צל יד שעל-ידי זה נצולין מרע עין בחינת ובצל ידי כסיתיך. וזהו בעצמה בחינת סכה, שהיא בחינת ובצל ידי כסיתיך, שהיא נעשית מזה בעצמו שאנו מלמדין אז זכות עליהם ומקריבין קרבנות בעדם כנ"ל. וזאת הסכה, שהוא בחינת צל יד כנ"ל, היא מצלת מעמלק, שהוא כללות הרע עין כנ"ל, כי על-ידי הצל יד הנמשך מהלמוד זכות שמלמדין על הרשע, שזהו בחינת הסכה הנעשית על-ידי השבעים פרים שמקריבין עליהם, על-ידי זה נצלין מרע עין של הרשע כנ"ל:

אות כ

וזהו בחינת כל הקרבנות שהיה העשן יוצא ונזונין ממנו הסטרא אחרא. וכן צריכין לתן איזה חלק מכל דבר, (כמבאר בזהר לענין איוב). וזה בחינת מים אחרונים אחר האכילה, כי צריכין ללמד עליהם זכות ולתן להם איזה חיות בצמצום גדול ועל-ידי זה נצולין מהם מרע עינים שלא תתגבר חס ושלום, בבחינת ובצל ידי כסיתיך כנ"ל:

אות כא

ועל-כן אחר פורים קורין פרשת פרה, כי התפלה של מרדכי שהתפלל לפני השם יתברך בעת שהתגבר המן זה בחינת פרה אדמה, (כמבאר היטב במאמר הנ"ל) שתפלה כתקונו היא בחינת פרה אדמה. ועל-כן קורין אחר כך פרשת פרה, כי בחינת פרה אדמה נעשית מבחינת תפלת מרדכי כנ"ל. שעל-ידי זה זכה לראות בהמן הרשע מה שרצה לראות בו כנ"ל. וזכו אחר כך על-ידי דריוש בן אחשורוש לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, כי מרדכי ואסתר מזרע בנימין זכו מתחלה להמשיך ולגלות בחינת ארץ ישראל על-ידי תפלתם הגדולה עד שזכו אחר כך לשוב על-ידי זה לארץ ישראל ולבנות בית המקדש, שהם בחינת טוב עין כנ"ל:

אות כב

וזה בחינת בשר שנתעלם מן העין שאסור באכילה לישראל, כי אכילת ישראל קדש צריכה להיות בבחינת טוב עין הוא יברך וכו' כנ"ל, כי עקר טוב עין הוא על-ידי האכילה כנ"ל. ועל-כן בהמה שמתה מאליה היא נבלה ואסורה באכילה, כי מיתה הוא בחינת רע עין כנ"ל וצריכין לתקן את החי על-ידי השחיטה, שעל-ידי זה מכניעין את בחינת הרע עין, בחינת סטרא דמותא, בבחינת פני ה' בעשי רע להכריתם , דהינו שהחלף, שהוא בחינת חרב נוקמת נקם ברית, בחינת חרב לה', בחינת פני ה', שהוא בחינת מלכות דקדשה, בחינת באור פני מלך וכו', שהוא בחינת פני ה', הוא בחינת דינא דמלכותא, בחינת חרב לה', בחינת החליף של שחיטה, בחינת ארץ ישראל, שהוא גם כן בחינת מלכות, שעל-ידי כל זה הוא עקר הכנעת הרע עין ואז דיקא התר הבשר באכילה, כי אכילת ישראל צריכה להיות בבחינת קדשת ארץ ישראל שעל ידה מכניעין את הרע עין כנ"ל. ועל-כן אנו מצוין לברך אחר המזון ולהזכיר ארץ ישראל בברכה, כמו שכתוב, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה וכו'". וכל הברכות הנהנין אנו למדין משם, (כמבאר בגמרא לאחריו מברך וכו'. כי עקר הברכה היא בבחינת ארץ ישראל, שהוא בחינת טוב עין הוא יברך כדי להמשיך בחינת טוב עין מבחינת ארץ ישראל להכניע את הרע עין שלא יתאחז באכילה חס ושלום, וכו' כנ"ל:

אות כג

וזה בחינת תקוני הבשר לאכילה שצריכין לתקנו על-ידי שחיטה ובדיקת הראה ואחר כך לרחצו ולמלחו יפה מן הדם שלא יהיה בו שום דם. כי איתא שם במאמר הנ"ל שצריכין להכניע שלשה קולות בשעת התפלה, שהם בחינת שחיטה, שרפה, אספה הנאמר בפרה אדמה, עין שם. וזה בחינת השחיטה של כל הבהמות וחיות וכו', זה בחינת הכנעת קול כסיל, דהינו אמונות כוזביות, שהוא בחינת בהמיות, בחינת כסילות העדר הדעת. ועל-ידי בדיקת הראה מכניעין בחינת הקול של חרופים וגדופים, שהוא בחינת אפיקורסית של חכמת הפילוסופיא, כי הראה הוא קיום השכל, (כמבאר במקום אחר). כי הראה מקררת חמימות הלב, כי מבאר שם שביותר מזיק חכמה רעה הנ"ל להנואפים והעוסקים בחכמה הזאת של פילוסופיא שמאד מאד מזיק להם, כי לבם חסר בבחינת נאף אשה חסר לב וכו'. ועל-כן אין לבם יכולה להצפין את השכל בתוכם בבחינת בלבי צפנתי וכו'. ועל-ידי הראה נשמר הלב מחמימות תאוה זו של נאוף, כי הראה מנשבת על הלב ומקררת חמימותו שלא יתחמם ביותר לתאוה זו, ועל-כן עקר קיום השכל תלוי בראה, כי עקר קיום השכל על-ידי שמירה מתאוה זו, ואזי כשמקררין חמימות הלב מתאוה זו על-ידי הראה אזי נשמר השכל, ואזי יכול הלב להצפין בתוכו את השכל לבלי לחטא חס ושלום, על-ידי השכל, רק, אדרבא, על-ידי השכל דקדשה נתחזק יותר לעבודת השם יתברך. נמצא, כשהראה בשלמות נשלם השכל דקדשה ונכנע האפיקורסית, שהוא בחינת קול השני, בחינת קול ענות, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם). וזהו בחינת בדיקת הראה וקול שלישי, שהוא קול מחרף ומגדף, דהינו כל הבזיונות וכו'. זה מכניעין על-ידי שמתרחקין מן הדם ומטהרין ומכשירין את הבשר מדם על-ידי הדחה ומליחה, על-ידי זה מכניעין בחינת כל הבזיונות, שהם בחינת שפיכת דמים ובזיונות, (כמבאר במקום אחר) ועל-ידי שמתרחקין מן הדם כנ"ל, על-ידי זה נכנעין ונמתקין כל הבזיונות ושפיכות דמים ומכניעין בחינת קול שלישי הנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי החליף של שחיטה, שהוא עקר התקון, כי החליף הוא בחינת חרב לה', בחינת רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, כי עקר התקון הוא על-ידי התפלה, (כמבאר שם, עין שם). ואזי כשזוכין להכניע בחינת הרע עין על-ידי השחיטה וכו' כנ"ל. אז התר הבשר לאכילה, כי עקר תקון האכילה הוא בבחינת טוב עין כנ"ל. ועל-כן צריכין לשמר את הבשר מאד לשום עינו עליו שלא ישלט בו עין האמות, שהם בחינת רע עין, שהם חשודים להחליף ולקלקל חס ושלום, האכילת ישראל, כי הם בחינת רע עין שעקר קלקול האכילה על-ידי זה כנ"ל. ועל-כן צריכין לזהר שלא יתעלם הבשר מן העין, דהינו מעיני ישראל, כי עיני ישראל בכלל הם בחינת טוב עין. ועל-כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד לתן חלק לעני מן מאכלו כדי שיהיה בבחינת טוב עין, שעקר תקון האכילה על-ידי זה כנ"ל: