ליהדות האמריקאית
חיים נחמן ביאליק
רבותי! אני נותן לכם את תודתי העמוקה וברכת "יישר כח" לא רק בשביל שקבלתם את פני באופן נלבב כל-כך, אלא משום שהנחתם את דעתי והרגעתם אותי: יושב אני ביניכם זה כשעה קלה, מסתכל ובוחן בארשת פניהם של כל הנאספים כאן – ורוח לי. זמן רב היה בי פחד פנימי בנוגע ליהודי אמריקה. כ"כ, מוגזמות היו הידיעות שהגיעו לי עליהם; ואלמלא פחד זה אפשר שהייתי מקדים את בקורי אליכם. אילו יכולתי הייתי בוחר לבוא אליכם בחשאי ולהמצא בתוככם בחינת "רואה ואינו נראה". לבי היה מהסס בי תמיד ולא ידעתי מה הניב אשר בו אוכל לפתוח את סגור לבכם. ראיתי את עצמי כאחד מן האורחים הבאים אליכם לעתים כה תכופות, וכל אחד מהם בודק בצרור מפתחותיו כדי לראות איזהו היותר מתאים לחדור אל מנעול הלב, אולם עכשיו אין רגש זה מדכא אותי שוב. נוכחתי כי שרוי אנכי במחיצת יהודים משלנו, "בתוך עמי אנכי יושב", ואם יש שנפגם על ידי הופעה נעימה זו – הרי זה נאומי שהוכן על ידי למפרע; ליהודים כמותכם יהיו דברי אחרים לגמרי.
גדולה ועמוקה היא הנאתי הפנימית. עוד לא נחתי מנסיעתי הקשה בין גלי הים הזועף.. והנה אני שוב בין גלים מתנועעים של ראשי בני-אדם, קרובים ללבי ולנפשי ומסבירים לי פנים. מודה אני ומתודה, כי זו הפעם הראשונה בחיי שאני עומד לפני עדה יהודית גדולה כזו. חכמינו שתיקנו ברכות לכל דבר, הגורם הנאה לאדם, קבעו לכל מי שרואה אוכלוסים מרובים מישראל את ברכת "ברוך חכם הרזים". כל קבוץ – רז, והופעה סתומה וסודית היא להיות קבוץ גדול של יחידים, נפרדים ושונים זה מזה, ושאיפה משותפת אחת תהא מאחדתם. הנאה גדולה היא זו מאין כמותה, וזו גם ברכתי אליכם בשעה זו. אוכלוסי ישראל באמריקה – זהו גם סודי, רז טמיר ונעלם, הקובע ברכה לעצמו. ארבעת מיליונים יהודים בעלי דעה ופרצוף של גונים וצבעים שונים נקבצו מארבע כנפות הארץ ונעשים במשך זמן קצר – כארבעים שנה בערך – לגוש אחד מוצק, לחטיבה מאוחדת אחת, החושפת מתוכה יצירות חזקות של מוסדות ומבצרים מקומיים – מצד אחד, ומצד השני – היא גושרת גשרים אל אותו הפלא הנשגב ההולך ונוצר עכשיו בא"י.
ועליכם לדעת כי פלא אחרון זה בא"י עולה בתקפו על כל הנסים והנפלאות, שאירעו לעמנו בכל ארצות גלותם. כשתי שנים עשיתי שם בארצנו, ועוד לא הספקתי להתחמם כהוגן לאורה וליהנות מזיוה, אבל כמה קשה למסור אגב שיחה גרידא על כל מה שמתרחש ומתהוה שם. סוד הפריחה ורקמת-ההויה של האומה העברית בא"י אינו נגלה אלא למי שעולה בעצמו לארץ, נותן את עיניו בה ומשתרש בה.. לא קל היה בשבילי להנתק מעבודתי בא"י אחרי שנות נדודים והרפתקאות שונות שעברו עלי בזמן האחרון. יחלתי ליום שבו אוכל להתמכר לעבודתי הספרותית בא"י ולסייע בכחותי המעטים ליצירות אחי שם. החיים בא"י שופעים מקרבם אור גנוז, ורק שם אפשר לו ליחיד להעשות שותף למעשה-בראשית של האומה כולה. משום כך נעצתי את עתיד חיי בארץ זו, משום שמקננת בלבי תקוה חזקה, כי רק ע"י המשכת החוט בא"י תהא הברכה שולטת פי-כמה בכל מה שהתחלתי ליצור בארצות הגולה; שהרי בכל העולם כלו אדם מישראל זורע כור וקוצר סאה, מה שאין כן בא"י: שם הברכה מצויה באסמינו, ויגיענו אינו לריק ולבהלה. חפצתי, שכל טפה וטפה של עבודה ויצירה שהזמין לי גורלי במשך ימי חלדי, תהא נקלטת אך ורק בא"י ולא תהא כאובדת בתהו בארצות הגלות.
ומשום כך קשה היתה עלי עכשיו פרידתי מן הארץ. אף מעל גג ביתי קשה היה עלי להפרד, מפני שאין ערך לאותו היופי ולאותו הקסם המתגלים בשביל כל מי שמזין את עיניו באפקי הארץ וסוקר עליהם מעל מעקה ביתו. חזיונות פלאים ראיתי בעיני בכל יום ויום: ראיתי ערבות שממה המשתרעות בקצה-האופק, והנה דמותן וצורתן הולכות ומשתנות חיש; ראיתי דור צעיר חלוץ-גבורה, שבא ממרחקים תוקע אהלים במדבר ומישב חול. בין לילה נבנים בתים, שטחי חולות פרושים לפניך עם הערב שמש, – ועם בקר הרי השתות של הבתים כבר צצים ועולים; מראות כאלה החוזרים ונשנים בכל יום ויום אינם נתנים לבאורים. אלו הן תמונות הנחקקות עמוק במוחך, ושוב אינן זזות משם עולמית. אני מאמין באמונה שלמה, כי ברחבי כל העולם כולו אין אף פנה אחת שבוניה ויוצריה יהיו דומים לאלה שבארץ-ישראל. בא"י כל נדבך ולבנה המשוקעים בכותל אומרים שירה. הפועלים שם אינם בבחינת שכירי-יום המשועבדים לבעליהם. אלה הם אנשים הבונים את עתידם בשבילם ובשביל בניהם הבאים אחריהם. כך סללו אבותיהם לפנים דרך בערבה. כך כובשת לה האומה את ארצה שוב אחרי שהורחקה ממנה בזרוע.
להיות עד-ראיה לכל זה – אושר גדול הוא מאין כמוהו, אבל הבלגתי על רגשותי ובאתי אליכם יחד עם ידידי וחברי ד"ר ש. לוין. מכל תפוצות הגולה שבני ישראל נחתים שם – אין לנו תקוה ושארית אלא היהדות האמריקאית בלבד.
היהדות הרוסית, זו שעריסת תחיתנו הלאומית עמדה בה ומאוצרות האנרגיה שלה ואסמיה התרבותיים התפרנסו וניזונו יהודי כל העולם כולו – מוכרעת אתה לארץ וגזורה לקרעים. שנים רצופות התבוססה בדמיה, ועדיין לא שבה רוחה אליה.
כולכם יודעים גם כן מה שעלה לה ליהדות הפולנית. הרי זו ירידה שאין דוגמתה בחיי עמנו. כבר הגענו לידי כך שיהודים שולחים יד בנפשם. כל כך ריקנים החיים ונטולים כל תכן. בכל ההיסטוריה שלנו לא מצאנו הופעה שתהא משולה לזו שבפולין, שיהודים למאות יהיו מאבדים את עצמם לדעת אחרי שאבדו להם ממונם ורכושם.
והוא הדין ביהודי גרמניה, שחייתי בתוכם שנים אחדות. יהדות זו, שכתבה דף מזהיר כ"כ בדברי ימי ההשכלה והמדע העברי, ותרומותיה הרוחניות היו נתנות בעין יפה לכל היהודים שבמרכז אירופה – אף היא מתנונת קמעה קמעה; מנהיגיה הרוחניים נשמטים והולכים, ואין מי שיירש את מקומם. טרגית ומעציבה היא התמונה הבאה גם מתוך סקירה על שאר חלקי היהדות הגלותית, חוץ מעוגן אחד של הצלה המרוכזת עכשיו ביהדות האמריקאית.
אולם אף יהדות זו – דמות דיוקנה עדין לא נסתמנה כל צרכה, וקלסתר פניה עדיין טעון התגבשות קבועה. היו כאלה שחששו שמא אינכם מתערים בארץ זו אלא לשם בנין במה לעצמכם ולשם פירוד והתבדלות משאר חלקי האומה. הרי זוכרים אתם את הספור מימות יהושע בן-נון על אודות בני-ראובן, בני-גד וחצי שבט מנשה, שהתישבו בעבר הירדן, ובני ישראל שלחו אליהם את הכהן הגדול ועשרה נשיאים עמו לשאול על דבר המעל שמעלו בבנות להם במה ומזבח לעצמם. תשובתם היתה: "אל אלהים ה', הוא יודע וישראל הוא ידע אם במרד ואם במעל בה'... ואם לא מדאגה עשינו את זאת לאמור מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמור מה לכם ולה' אלהי ישראל". הרי שמטרתם היתה לא להפרד, אלא לקרב את לבות הצעירים בתוך שני חלקי היהדות, אמנם, בטוח אני, כי תשובתכם תהא דומה לזו שלהם, ומכל מקום אין להסיח את הדעת מהופעה זו שחזרה ונשנתה כבר בהיסטוריה שלנו, כי עובדות וסמלים, שלכתחלה נוצרו לשמש ברית מאחד וגורם חיובי לכל חלקי האומה – סופם שנהפכו לרועץ ונעשו גורמים לפירוד ודלדול. כך עלה בגורלו של תרגום השבעים, שמתחלת ברייתו היתה הופעה חיובית בימי היהדות האלכסנדרונית, וכך הוא במובן ידוע גם גורלן של הספרות והשפה האידית שנתפתחו בימים האחרונים. התרופה היחידה לזה היא – לברוא גשרים חיוניים בין א"י ואמריקה ולהרבות בשליחים שיעלו וירדו מהתם להכא ומהכא להתם. השפעת גומלין זו בין אמריקה וא"י – ברכה רבה צפונה בה, והאוקינוס לא יהא עוד מפריד בינינו.
כשאנו צופים לאחורינו בדפי העבר שלנו ומיום שנגלינו מעל ארצנו – הרינו נוכחים מיד, שכל מרכז ומרכז גלותי – סופו שנידון להתנונות וכליה, עם כל תקפו, עשרו והשפעתו באותה תקופה. כך אירע לו לישוב היהודי באלכסנדריה, שהיה רב-אונים וגדל-כח בכל המובנים ולסוף עבר ובטל מעולמנו. והוא הדין עם מרכזי הגלות בצפונה של אפריקה, ערב, איטליה, ספרד וצרפת: כל אחד בשעתו מלא תפקיד מיוחד וחשוב בחיי עמנו, כל אחד הוסיף גוון וצבע משלו – אולם לבסוף נגזרה כליה על כולם, ואבק הדורות כסה אותם.
בתופעות היסטוריות אנו נוהגים להקיש מתקופה אחת על חברתה,ומבחינה זו, כמובן, חרד אני גם-כן לעתידם של יהודי אמריקה עפ כל עשרם ותקיפותם. פגומה אמונתי בעתידם זה, משום שאין אנו יכולים ואיננו רשאים שוב להזדקק אל הגלות באיזו ארץ שהיא. דומה לי שאצלכם באמריקה התחילו שוקלים במאזנים ונותנים את יהודי א"י בכף אחת ויהודי שאר ארצות הגלות בכף שניה, ושהתחילו שמים את הדבר בכסף, הכריעו את הכף לצד ארצות הגלות וקבעו לעזרתן חמשה-עשר מליונים דולר ובשביל א"י, חמשה מיליונים. הערכה זו והשגה דלה כזו – עלבון גמור הוא לנו, משום שאין א"י – עסיס-תקותנו ותמצית שאיפתנו במשך אלפים שנה – ניתנת להערכה כלל, ואין מקום להקבלות והשואות. חוץ מזה אין היהדות הא"י מודה במומחיותה של היהדות הגלותית בהערכות כגון אלו, שהרי אין א"י נבנית אלא לשם תקון כל הפגימות שבארצות-הגלות, לרבות גם גלות אמריקה; לפיכך אני מחליט ואומר, שאף נצחון כל שהוא בא"י שקול כנגד כמה וכמה נצחונות בארצות-הגולה, וכל יהודי הדר בא"י שקול כנגד הרבה מבני-הגלות. שם בארצנו אנו יוצרים מן השתין, בוראים יש מאין. גבורתנו מתוספת והולכת, שם הברכה מצויה, מה שאין כן בארצות-הגלות.
נכסיה של כל אומה ואומה, הן של רוח והן של חומר, נאצרים מתוך העודף הנשאר ע"י יצירתו של היחיד. קיומו של עודף זה מותנה באופן טבעי בחייו הנורמליים של כל יחיד ויחיד, והאומה כולה זוכה בו, בעודף זה, ונהנית ממנו מדעתו או שלא מדעתו של היחיד. כך הוא אצל עמים כתקונם, אבל הטרגדיה של העם העברי בארצות גלותו היא, שאין לו בעולמו אלא מה שהוא צריך ומשתמש לגופו; השאר, העודף הנפלט מיצירת היחיד, יורד לטמיון ומתבזבז מאליו או נקלט באסמיהם של העמים הזרים.
תקונו השלם של כל יחיד ויחיד בימי חלדו על הארץ – זוהי המטרה היותר עליונה של האומה כולה. בנידון זה – רובי חייו של היהודי בארצות גלותו פגומים ונאבדים ושר האומה אינו טועם מהם. תורם היחיד את מסו היחידי לבית-גנזיה של האומה ע"י טפות דם אחדות סמוך ללידתו וע"י קבורת פגרו לאחר מותו. ובתווך – טבלה ריקה. יש כאלה החוזרים אלינו לעת זקנתם. כשזרחה שמשם – חטאו ופשעו אצל אחרים, וכערוב יומם הם שבים בתשובה אלינו. מה שאין כן בא"י, שם סאת חייו של כל אחד מאתנו מלאה וגדושה ואין אף טפה אחת מתבזבזת. גם החוטאים וגם המעטים הטובים – שלנו ומשלנו הם. וזהו אשרנו.
ודאי שאנו חייבים לבוא לעזרת היהודים בכל ארצוות פזוריהם ולקומם את קנם ההרוס והמוחרב. אולם מנוחתנו מופרעת, בה בשעה שעזרה נחוצה זו נהפכת לאידיאל לאומי ומהינים להקביל אותה מול ארץ-ישראל. עובדה היא אמנם, שבעצם ימי קיומנו בגלות גלינו כחות עצומים: אצבע אלהים היא, כי באותה תקופה עצמה של תחיתנו הלאומית בא"י ופריחתה עלה בידינו ליצור גם את ההופעה המרהיבה השניה: התגבשות כחות פוריים ביהדות האמריקאית, אולם קיומנו בגלות – גבורה פסיבית היא, ואנו תאבים גבורה אקטיבית, וזו אפשרית רק בא"י. הרעיון המשיחי שלנו הוא אידיאה גאונית, המכלכלת כמה אידיאות נעלות עד היום הזה.
א"י הוא אולי עסק ביש מבחינה ידועה, אבל כיון שהתחלתם בעסק זה – שוב אתם חייבים לגמרו. אם כה ואם כה האחריות מוטלת עליכם. דעו נא, כי פרשת דרכים זו שאנו עומדים בה היא שתטיל את גורלנו ותקבע את פרצוף עתידנו. משעה שניתנה לנו ההצהרה של בלפור והאפשרות לבנות את ביתנו הלאומי – שוב אין מקום לחיינו הקודמים, שנחתכו ברובם "אגב גררה". מכאן ואילך מסלול חיינו צריך להיות קבוע ומסומן: או עליה או ירידה מוחלטת, ובצוארנו אנו הקולר תלוי. נתקיימנו עד כה בכח שנאתם של העמים אלינו, מעכשיו, אם חלילה לא נצליח בבנין א"י – בוז יבוזו לנו, וזהו העונש החמור ביותר שלא נוכל לעמוד בו, אנו נטבע ברוק הבוז של אומות העולם אם נמעל חלילה בשעה גדולה זו.
כוכב מזלו של הנודד הנצחי התחיל מבהיק ורומז לו: פה תבוא אל המנוחה ואל הנחלה ופה ימצאו חייך טעם ויסוד. האמנם לא ישלוט הנודד בגורלו? כלום ניטל ממנו טעם המנוחה? הדרך היחידה היא דרך החיים, שההיסטוריה קבעה לו לעם העברי. דרך אחרת אין.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.