לאורה של תורה/שמות

פרשת שמות
נושאים:

א. השכר האמתי ב. גאולת מצריים בחיפזון ג. הסוד של 'פקוד פקדתי' ד. כללים לחיים

א. השכר האמתי התורה מציינת את השכר שקיבלו המיילדות בעבור מסירות הנפש שלהן, בעמידה איתנה מול גזירת פרעה שהן היו אמורות לקיים. התורה כותבת שני ביטויים בקשר לשכרן: 1. ויירב העם ויעצמו מאוד. 2. ויעש להם בתים. בפסוק הראשון כתוב: 'וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד', ובפסוק השני כתוב: 'וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים'. מפירוש רש"י משמע שזה דבר אחד, כלומר בתי כהונה ובתי מלכות הם ההטבה הכתובה בפסוק הראשון, שכך כתב: 'וייטב אלהים למילדת - מהו הטובה ויעש להם בתים - בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים'. באחד הספרים של הרב אלישע וישליצקי )מדור לדור עמ' 17 והלאה(, נכתב ביאור שונה. השכר הראשוני של המיילדות הוא עצם זה שהעם התרבה. השכר נעוץ בעצם ההצלחה שבאה אחרי המאמץ. אין לחפש שכר בדברים חיצוניים. ההטבה למחנך היא עצם ההצלחה בחינוך, וכן על זה הדרך. ב. גאולת מצריים בחיפזון בפרשתנו ה' מתגלה למשה, ושולח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים. שלוש פעמים הוא מזדהה בתור אלוקי אבותינו אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב )ג, ו; ג, טו; ד, ה( ואילו פעם אחת הוא קורא לעצמו 'אלוקי אברהם יצחק ויעקב' בלי חזרה על שם אלוקים לפני שני האחרונים )ג, טז(. על קושי זה עמד רבי נתן נטע שפירא בספרו 'מגלה עמוקות'. תורף דבריו הוא שיש בהתגלות של ה' למשה שני מסרים, האחד העוסק בגאולה העכשווית ממצרים, והשני בגאולה העתידית האחרונה. בתור הקדמה הוא מביא את הגמרא בבא מציעא )פ"ה:( המספרת שאליהו הנביא מעיר בראש חודש את האבות ישני חברון, נוטל להם ידיים ממתין עד שמתפללים 48 | לאורה של תורה ומשכיב אותם שוב לישון. פעולות אלה נעשות אצל כל אב בנפרד. רבי יהודה הנשיא שואל את אליהו הנביא מדוע אין הוא מעיר אותם להתפלל באותה שעה, ועל כך עונה אליהו, אילו הייתי מעיר אותם בבת אחת 'אתי משיחא בלא זימניה' )היה בא המשיח שלא בזמנו, כלומר מוקדם מִדַי(. הגאולה העתידה לא תבוא בחיפזון כפי שכתוב 'לא בחִפּזון תצאו', אלא בשובה ונחת וגו', על כן כתוב על כל אב ביטוי אלוקים בפני עצמו, להורות שכל אחד מתפלל בזמנו. אבל על גאולת מצרים נאמר שאי אפשר להתמהמה, שהרי היו במ"ט שערי טומאה, על כן היה צריך תפילה שיצאו במהירות ולכן כתוב ביחס אליה אלוקי אברהם יצחק ויעקב, שיתפללו כולם כאחד כדי להחיש את ההצלה. ג. הסוד של 'פקוד פקדתי' רש"י מביא מדרש חז"ל שדן במסורת שהייתה בעם ישראל כיצד לזהות את הגואל. על פי מדרש זה, אם יבוא אדם ויאמר 'פקֹד פקדתי' סימן שהוא הגואל, ואשר על כן, הקב"ה מבטיח למשה רבנו - אם תאמר להם בלשון הזאת - כלומר פקוד פקדתי - ודאי הוא שישמעו לקולך. רמב"ן שואל, מדוע סימן זה הוא ודאי, אולי מישהו שמכיר את המסורת, עלול לרמות את העם ולהוליך אותו שולל חלילה? הוא מתרץ שגם ההבטחה שאף אחד לא יוליך שולל את העם - הייתה חלק מהמסורת. הראוני בשו"ת 'ישועות מלכו' )בסוף הספר בחלק הדרוש( שעוסק בשאלה זו, וכך הוא מיישב: אין משמעות באיזו שפה ובאיזה סגנון יאמר הגואל את דבריו, אבל העיקר הוא כדלהלן. כאשר יש בשפה העברית משפט שבו מקור ופעולה בסמיכות זה לזה, כגון כאן, 'פקוד' שזה מקור )כמו זכור, שמור, הלוך( ו'פקדתי' שזה פעולה, האחד )המקור( מורה על משהו פנימי, והשני )פעולה( מורה על משהו חיצוני. לפי זה, המשמעות של הסימן היא כפולה: אם יבוא אדם ויאמר שהוא הגואל וידבר עִם עם ישראל באופן שיעיר אצלם משהו בפנים, וכן יפעיל אותם לעשות גם פעולה חיצונית, סימן שהוא הגואל. מצד אחד הסימן מבטא שעם ישראל הגיע לבשלות ולהבנה שהם עתידים עכשיו לעזוב את הגלות, ומצד שני האדם הדובר הוא שליח אמיתי של ה' וראוי להנהיג את העם למימוש הגאולה. הרב צבי יהודה קוק סיפר בשם ברוך דובדבני )שליח הסוכנות שהעלה קהילות שלֵמות מצפון אפריקה(: שכאשר עשו זאת בלא תיאום עם השלטון המקומי, והבשורה על הקמת המדינה לא הגיעה כלל אל הקהילות עצמן - הוא ראה איך הרעיון הנ"ל קרם עור וגידים. פעם אחת הגיע כמנהגו בשעות היום לקהילה נידחת בלוב, וסיפר להם שקמה ומש שמו – פרשת שמות תשרמו | 49 פ ח ת המדינה והם צריכים להתארגן וללכת רגלי עד החוף, שם באישון לילה תיקח אותם אונייה לארץ ישראל. לצערו הרב, בני הקהילה לא האמינו לו בשלב הראשון וחשדו שהוא משיח שקר, שהרי אפילו על הקמת המדינה לא שמעו בלתי היום, ואין הם משוכנעים באמיתת העניין. בלית ברירה, כאשר ראה שהעניינים לא מתקדמים, הוחלט להתפלל מנחה. הם כיבדו אותו בחזנות. כאשר הגיע בחזרת הש"ץ לברכות העוסקות בגאולה )גואל, תקע, בונה ירושלים, את צמח( הרגיש שיש רחש בציבור ולא הבין את משמעותו. כאשר הסתיימה התפילה הם פנו אליו ואמרו לו, אנו באים אחריך לארץ ישראל. אכן קול של 'פקוד פקדתי', פקידה פנימית המעוררת פקידה חיצונית. ד. כללים לחיים שמעתי מהרב יעקב שמעון, שמתוך דברי ה' למשה אנו יכולים ללמוד שני כללים לחיים: 1. ה' אומר למשה: 'ואחוז בזנבו', לפעמים אדם רוצה הכול או לא כלום, וברגע שהוא חש בעצמו נפילה בנושא מסוים, הוא מחליט 'לעזוב את הכול'. כאן התורה אומרת לו: אחוז בזנב, במה שאתה יכול לאחוז, אחוז! אל תרפה מהדברים שאתה עדיין לא נפלת בהם. 2. על שאלת משה 'והן לא יאמינו לי', עונה ה' דרך שלושת האותות. הצד השווה שבאותות הוא, שכאשר דבר יוצא ממקומו הוא משנה את מהותו. המטה מתרחק ונהפך לנחש, היד יוצאת מהחיק ונהפכת למצורעת, המים כאשר מתנתקים מהיאור נהפכים לדם. המסר הוא כדלהלן: דע לך משה, מה שעובר על העם הזה, שכביכול לא מאמינים זה מפני שאין הם נמצאים במקומם הטבעי. • 50 | לאורה של תורה פרשת וארא נושאים: א. לשון קשה או רכה? ב. לשונות של גאולה ג. מטרת המכות ד. אחריות על הפנים ועל החוץ ה. רבי יהודה היה נותן בהם סימנים ו. חינוך חוויתי א. לשון קשה או רכה? בפרשתנו מתגלה הדמות המיוחדת של משה רבנו. אומנם במבט ראשון, נראה שהקב"ה מקפיד על דברי משה בסוף הפרשה הקודמת. משה התלונן ואמר מדוע שלחת אותי, שהרי מאז שנשלחתי לפרעה, רק הורע לעם הזה 'והצל לא הִצלת'. במבט שני נראה לומר שהגישה של משה לא נבעה מחוסר סבלנות אלא מכך שהוא כואב את כאבם של עם ישראל. משה מוכן לדבר דברים קשים כלפי מעלה, אם יש ולו סיכוי קטן שזה יקל על עם ישראל. זו האישיות של משה מתחילת דרכו ועד סופה. הדאגה לעם ישראל עומדת תמיד בראש מעייניו. מצד אחד, הקב"ה מבין לרוחו של משה ועל כן לשון דיבור הופכת לאמירה )וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו אני ה'(. מצד שני, הקב"ה מלמד אותנו שהדברים יכולים לבוא גם דרך תהליך. ב. לשונות של גאולה תיאור תהליך השעבוד והיציאה ממצרים מובא בתורה בקצרה, אבל אנו יודעים שכל שלב בתהליך לקח זמן. יש להסיק שתי מסקנות, א. הגאולה התקדמה בשלבים, ב. כל שלב לקח זמן. למשל בלשונות של הגאולה, כל לשון מורה על שלב מסוים. הלשון הראשונה מורה על הוצאה מתחת סבלות מצרים, כלומר בני ישראל ממשיכים לעבוד בעבור מצרים, אבל אינם סובלים מכך. בלשון השנייה, כתוב שה' יציל אותנו מעבדות מצרים, כלומר עדיין נהיה פיזית במצרים, אבל נהיה חופשיים. ומש שמו – פרשת וארא תשרוא | 51 פ ח ת רק בלשון השלישית אנו מובטחים לצאת פיזית מן המקום ההוא, 'וגאלתי אתכם', לשון גאולה מורה על אדם המחזיר לעצמו את רכושו שנגנב ממנו. עדיין אין זכר להתקדמות רוחנית. רק בלשון האחרונה אנו שומעים על לקיחה לעם והיותו לנו לאלוקים, כלומר נגיע למעמד הר סיני. זה עדיין לא הסוף, כי כל עוד לא הגענו לארץ, לא הושלם התהליך, הביטוי 'והבאתי אתכם אל הארץ' מורה על השלמת התהליך. מעניין שלכל הלשונות הללו חז"ל קוראים 'לשונות של גאולה'. כלומר כבר בהתחלה נקרא התהליך גאולה. אם יורשה לנו לומר, על כך סמכו רבותינו כאשר קראו לתחילת תהליך שיבת ציון 'התחלת הגאולה', אף על פי שעדיין הייתה לפנינו דרך ארוכה. ג. מטרת המכות אנו רואים שהתורה מפרטת את המכות שה' היכה במצרים. מטרת המכות כפולה, אחת לחנך את בני ישראל, והשנייה בשביל המצריים, וגם בחלק שהוא בשביל המצריים יש שתי כוונות: כדי להעניש את המצריים )כי בדבר אשר זדו עליהם(, וכדי ללמד את המצריים את מציאות הבורא ויכולתו. התורה רוצה מאוד שסיפור היציאה וכל מה שהיה בדרך אליה, יהיה חרוט על ליבותינו, ויהיה מורשת החינוך שלנו )ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים(. צריך להתבונן מדֵי פעם, מהם ההדגשים שיש להוציא מסיפור עשר המכות? 1. שיש מציאות ה'. 2. שה' יודע מה קורה כאן. 3. שה' משגיח ויכול. 4. שיש הפלייה בין ישראל למצריים )ושמתי פדות בין עמי ובין עמך(. בדעתי להתרכז בהדגש הרביעי, צריך לדעת שהעם שלנו - אף על פי שהוא דומה בחיצוניותו לשאר העמים - הדברים שמתאימים לו מבחינה רוחנית אינם זהים למה שמתאים לשאר העמים. אני רוצה להביא דוגמא ממה שקרה לפני כעשרים שנה כאן בארץ. כידוע, מה שבריא ביותר לתינוק הוא חלב-אם. לפעמים כאשר יש צורך, נותנים לתינוק תחליף לחלב–אם, ויש מספר חברות שעוסקות בייצור מוצר זה, כגון מטרנה, סימילאק, רמדיה. באותו זמן, היו תינוקות שניזוקו משימוש ברמדיה ויש אחד שאף נפטר מזה )לא עליכם(. לאחר בדיקה, עלה שלא היה באותו מוצר חומר מזיק או רעיל, חלילה, אלא היה חסר בו מרכיב מסוים שהתינוק זקוק לו. מסיפור זה למדתי שאין הבדל בין מזון שיש בו חומר מזיק לבין מזון שאין בו 52 | לאורה של תורה אומנם חומר מזיק, אבל אין הוא מתאים במרכיביו לאדם המשתמש בו, אם יצרוך ממנו תקופה ממושכת. לענייננו, עם ישראל צריך להשתמש במזון הרוחני שמתאים לו. אם יאמץ לעצמו תכנים תרבותיים מעמים אחרים ללא ביקורת - הוא עלול להינזק מאוד. הבה נתחזק בכוחנו וביכולת שלנו לרומם את עצמנו, בשימוש בדברים המתאימים לנו. ד. אחריות על הפנים ועל החוץ בפרשתנו מופיעה סוגיה רגישה מאוד, והיא הרצון של משה רבנו לדאוג לחינוכם של בני מצרים ובראשם המלך וכל מרכיבי השלטון. לכאורה, היה מתאים יותר שמשה יתרכז בביסוס האמונה וחיזוקה בתוך המחנה, בקרב בני ישראל. ואילו לגבי קידום תהליך היציאה ממצרים, היה ראוי לסמוך על הקדוש ברוך הוא שימצא את הדרך לקדם את האינטרס שלו, בלי לערב את הממשל. משום מה, רצון ה' לא היה כזה. רצון ה' היה שרעיון האמונה יגיע עד לדרגים הגבוהים של השלטון במצרים שהייתה אימפריה באותה תקופה. אם כן בוודאי יש גם לנו אחריות על הנעשה מחוץ למעגל הקרוב לנו. אם דיברנו על השפעת האמונה כלפי חוץ, נחזור להדגיש דברים שהם בתוך עם ישראל. הרעיונות שבהם אנו מאמינים, צריכים להגיע לכל שדרות העם, שהרי האחריות שלנו היא על עצמנו וגם על הילדים שלנו וכמובן על בני הנוער שלנו. זה מתרחב עד כדי כך שיש לנו אחריות גם על מה שקורה בהנהגת המדינה. אומנם קשה בדורנו להוכיח זה את זה, ויש שלבים בגידול הילדים שעדיף לא להעיר, אבל ברוב המקרים בידנו לבחור את המסגרת, לפחות בתחילת הדרך. אני יכול לבחור אלו חומרים אביא הביתה, אני יכול לבחור לאיזה מוסד לשלוח את בניי ובנותיי. אני יכול להמליץ כמה זמן ועם מי יסתובבו ילדיי, אני יכול לבדוק האם מי שמתרועע איתם מקובל עליי. אין צורך לסמוך בעיניים עצומות על כך שכל מי שבני או ביתי יתחברו אליו ביישוב באמת מתאים להם. גם בנוגע לפעילויות חברתיות, אני רשאי לבדוק מה, מי, איך... העובדה שאני גר ביישוב דתי ותורני, אינה מסירה ממני את האחריות על ילדיי. מותר לנו להחזיק בדעה אישית האם דבר זה או אחר מתאים לרוח המשפחה... ומש שמו – פרשת וארא תשרוא | 53 פ ח ת 'סמוך על סמוך', היה מתאים לתקופה של פעם, אבל היום נדרש מאִתנו לא להיות כל כך תמימים. יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק: בנערינו ובזקנינו נלך... לא תישאר פרסה... וכל הסובבים לנו יצאו מן המֵצַרִים של ארץ מצרים, ונעלה מעלה מעלה אמן כן יהי רצון. ה. רבי יהודה היה נותן בהם סימנים לפני מכת הברד, משה מצטווה להתריע לפני פרעה בלשון הזאת: 'אני שולח את כל מגפותי 'אל לִבְּך' )ט, י"ד(. לא מובן מדוע נקרא הברד בשם זה, והלוא יש מכות חמורות יותר בהמשך. וכן, רש"י מלמד שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות, וקשה להבין את דבריו, שהרי כאן מדובר בברד ולא בבכורות? יש מספר דרכים לתרץ קושי זה: א. רש"י באמת התכוון לדבר על מכת ברד, ומה שכתב בכורות, כוונתו לומר המכה שהִכתה בתבואה שכבר הבכירה )למעט בחיטה ובכוסמת שמבשילות מאוחר(. ויש ליישב בעוד דרך שיש כאן טעות סופר ברש"י, אמנם רש"י כתב בראשי תיבות שמ"ב וכוונתו הייתה למכת ברד, אבל המדפיס פתח בטעות את ראשי התיבות 'שמכת בכורות'. אם כן צריך להבין מדוע דווקא ברד שקולה כנגד כל המכות? אור החיים מסביר שמכת ברד שקולה כנגד כל קודמותיה. שבכל המכות היה ספק לעבדי פרעה האם ה' אכן עשה את המכות, ובאמצעות המכה הזאת התברר להם ללא כל ספק שהמכות הן באמת יד ה'. המהר"ל )בגור אריה( וכן המלבי"ם הולכים בדרך אחרת. לדעתם, הביטוי 'כל מגפותיי' אומנם מופיע לפני מכת הברד אך הוא מכוון גם כלפי שלוש המכות שאחריה, שארבעתן מהוות חטיבה אחת. הם נסמכים על דברי הברייתא )שהובאה בהגדה של פסח(: 'רבי יהודה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב' שהם ודאי לא רק דרך לזכור את רשימת המכות, אלא משהו מהותי. לדעתם כל חטיבה מבטאת תוכן בפני עצמו. לכל חטיבה מגמה מסוימת שנועדה להביא את פרעה להבנה באמונה. הראשונה - שפרעה ידע שיש מציאות ה'. השנייה - שיש השגחה של ה' בארץ. השלישית - לבסס אצל פרעה שאין מציאות אלוקית מבלעדי ה', אין כמוני בכל הארץ. ו. חינוך חוויתי בפרשתנו נקרא על תהליך החינוכי שפרעה עובר דרך עשר המכות, ולא פחות מזה גם עם ישראל עובר תהליך דומה, שהרי גם הוא רואה מה שקורה למצרים. 54 | לאורה של תורה אחד הדברים החזקים בפרשת המכות הוא ההבדל התהומי בין ישראל לגויים. המכה הפוגעת באופן קשה במצרים, אינה פוגעת בנו כלל. יש כאן לימוד שונה מהלימוד שאנחנו מכירים בבית הספר. בבית הספר אנו לומדים הרבה מתוך ספרים, אבל כאן אנו חשים בחושים שלנו את האהבה הגדולה של הקדוש ברוך אלינו, איך הוא יכול להפוך עולמות רק כדי לעזור לנו לצאת מן המצרים, וגם כדי להתנקם ברשעים הארורים שרצו לחסל את עם ישראל. •פרשת בא נושאים: א. סיפורי היציאה כגורם מחנך ב. פרשת החודש א. סיפורי היציאה כגורם מחנך בפרשתנו אנו נפגשים עם שלוש המכות האחרונות בסדרת עשר המכות. התורה בתחילת הפרשה משמיעה לנו מהי מטרת המכות: א. למען שיתי אותותיי אלה בקרבו, ב. למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. יש כאן שתי הסתכלויות, האחת בנוגע למצרים ואולי גם לכל אומות העולם, השנייה נוגעת לחיינו הפנימיים, לבניית מערכת החינוך של ילדי ישראל ואישיו. העולם צריך לדעת שכל מי שמתנכל לעם-ישראל, סופו לקבל את עונשו. שום חוק התיישנות לא יעזור לו, כפי שגם הנביאים מרבים להדגיש את הפורענות העתידה לבוא על כל מי שהרע לעם ישראל )עיין ישעיה סג א-ו, עובדיה א ועוד(. המסר השני נוגע לחינוך ילדי ישראל, וגם הוא מסביר את מרבית המצוות הקשורות ל'וזכרת כי עבד היית לפרעה במצרים ויוציאך ה' משם'. כפי שמפרט הרמב"ן בסוף פרשתנו, סיפור מכות מצרים והיציאה משם, הוא היסוד המחזק את כל עיקרי אמונת ישראל. א. היסוד של אמונה באל אחד. ב. שהקב"ה יודע מה קורה בעולמו. ג. שהקב"ה משגיח ולא עזב את הארץ. ומש שמו – פרשת בא תשרבא | 55 פ ח ת ד. שהקדוש ברוך הוא רוצה בבניו, בני ישראל, ולכן מתערב במעשי בראשית, כדי לתת מפלט לעמו. ה. שיש יכולת לעשות ניסים והטבע הוא אחד מהופעות הקב"ה בהנהגת עולמו. ו. שיש הפרש בין יהודי לגוי, ומה שפוגע בגוי אינו פוגע ביהודי. ז. שהקב"ה מנבא את הנביא, כלומר יש אפשרות תקשורת בין הבורא לנברא, שזו גם הדרך שבה קיבלנו כמעט את כל מצוות התורה, דרך נבואת משה. את כל הדברים הללו ראינו באופן מוחשי וחווייתי בשהותנו במצרים ובעת היציאה ממנה, ולכן חובה עלינו לעורר את הדברים הללו, להחיותם ולזכור אותם שעה שעה דקה דקה. כי רק בהיותנו מחוברים להבנות ולאמונות אלה, יכול להיות קיום לכל חיי 'הדת' שלנו. אנו מאמינים שהעולם שבו אנו חיים עשוי להגיע למדרגה גבוהה יותר של 'וידעו אותי למקטנם ועד גדולם' כפי שהיה בעבר, ועתיד להיות גם בעתיד הקרוב ממש. ב. פרשת החודש פרשת החודש )שמות י"ב( פותחת בפסוק 'החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם בחודשי השנה'. חז"ל תיקנו לקרוא פרשה זו גם בשבת שלפני ראש חודש ניסן. רש"י בתחילת ספר בראשית מביא את שאלת רבי יצחק, מדוע התורה פתחה בבראשית ולא ב'החודש הזה לכם' שהיא המצווה הראשונה שהצטוו בה ישראל? בעיון בפרשת בראשית, עסקנו בעקרונות החשובים שהשאלה מעלה, כגון שהתורה היא ספר הדרכה והוראת דרך מעשית, ולא ספר היסטוריה. וכן, אם כבר מדברים על מצוות, ראוי להתחיל ממצווה שהצטווינו עליה בתור עם ולא בתור יחידים, כי התורה ניתנה לישראל שמופיע על במת ההיסטוריה כלאום. כאן נשים את הדגש על השאלה, מדוע המצווה הראשונה שהצטוו בה ישראל היא דווקא מצוות קידוש החודש? ]שלה שתי הוראות: א. לקדש את החודש על פי הראייה של הירח. ב. שחודש ניסן יהיה תמיד החודש הראשון במניין החודשים[. התשובה נעוצה בהבנת המושג התחדשות. ההתחדשות היא היסוד של חיי עם ישראל. ראיתי בספר 'לבלוב שבועי', את מה שכותבת אביאלה ששון: "ההתחדשות נובעת מתוֹכיות הנפש, ממעמקי האישיות, כפי שהפסוק אומר 'יזל מים מדליו', כלומר השאיבה מהמקור היא מה שיוצרת את ההתחדשות". עם ישראל הוא העם המיוחד שיכול להתחדש, והוא גם ממונה על ההתערבות 56 | לאורה של תורה האנושית בטבע. חז"ל מלמדים אותנו מהפסוק 'לאל גומר עלי', שלבית הדין יש יכולת לפעול על הטבע האנושי, דרך הקביעה שלהם מתי חל ראש חודש או החלטתם לעבר את השנה. חשבתי להוסיף את דברי השפת אמת, ההתחדשות מופיעה דווקא אחרי ומתוך הגלות, ככה גם בסיפור של רבי אלעזר בן ערך, אחרי שהיה במצב שקרא בתורה 'החרש היה לבם' )שבת קמז:(, חזר וקרא 'החודש הזה לכם', אחרי שחבריו התפללו שיחזור לו תלמודו. בנושא הזה, ראה עוד מאמר בפני עצמו בסוף הספר, העוסק ב'פרשת החודש'. •פרשת בשלח נושאים: א. ולא נחם ב. אמונה ברורה ג. חווית השבת א. ולא נחם בתחילת הפרשה יש פסוק המתאר את מחשבת הבורא בתכנון המסלול של יציאת מצרים. היו שתי אפשרויות - דרך ארץ פלשתים או דרך המדבר ודרך ים סוף. הקב"ה בחר בדרך השנייה על אף שהיא ארוכה יותר. הסיבה להחלטה זו מבוארת בפסוק: 'כי קרוב הוא' והחשש היה שאם עם ישראל ייפגש במלחמה עם פלשתים, הוא עלול מרוב קושי לחזור בו מרעיון הגאולה, ולחזור למצרים. אשר על כן, הקב"ה מעדיף את הדרך הארוכה, דרך ים סוף. האם לא תהיינה מלחמות כאשר יגיעו לארץ בדרך הארוכה? ודאי שכן, אבל אז יהיו שני דברים שישתנו, האחד כבר נהיה כל כך הרבה זמן בדרכים ובדמיון שלנו נהיה רחוקים מאוד מנקודת המוצא, וכבר לא נחשוב על חזרה למצרים. השיקול השני, 'הזמן יעשה את שלו', אחרי ארבעים שנות נדודים, ייוולד דור אחר, דור שלא נולד למציאות של עבדות, אלא דור של דרור וחופש. דור זה לא יפחד ממלחמה, כי רוחו לא שפלה מול האויב. יש ללמוד דבר גדול מפסוקים הללו, והוא שהקדוש ברוך הוא מתחשב בחולשה ומש שמו – פרשת בשלח תשרלחב | 57 פ ח ת האנושית כאשר הוא מנהיג אותנו או מצווה אותנו. אומנם אפשר היה לעשות נס, ולהחדיר בנו כמויות של אומץ וגבורה, אבל משום מה, אין הקב"ה בוחר כעת בדרך של התערבות בבחירה אלא 'זורם' עם החולשה שלנו )על פי שיחות הרב צבי יהודה עמ' 159 (. זה קצת מנחם אותנו, שאכן הוא יודע את קוצר השגתנו ואין הוא בא בטרוניא עם בריותיו. מאידך, כל ציווי שקיבלנו מהקב"ה, ניתן מתוך אמונה שלו בנו, שאנו מסוגלים לעמוד בניסיון, ולקיים אותו. בפרשתנו אנו נפגשים באחד הדברים המופלאים שהיו בהיסטוריה - קריעת ים סוף. מה היה שם? ראינו בעינינו איך המים לא עצרו את עם ישראל מלעבור. אין זה מאורע חד פעמי, אלא יש כאן הוראה וקריאת כיוון לאורך כל ההיסטוריה, שהמציאות החומרית אינה יכולה לעצור את עם ישראל מלהגיע לייעודו. יש בכך גילוי יסודי מאוד שכוחות הטבע כפופים למציאות של עם ישראל. אנחנו רגילים להתייחס לטבע כאל דבר יציב שאין לו שינוי, אבל כאן אנחנו נחשפים לעובדה שהטבע הוא בריאה אלוקית שאינה חשובה יותר מכל רצון אלוקי אחר, וכאשר יש סתירה בין כוחות הטבע ליכולת של עם ישראל להמשיך לחיות, כמובן שהמשך חיי עם ישראל גובר. הדבר נכון לא רק באירוע זה, אלא בכל תולדות ההיסטוריה, נצחיות עם ישראל חזקה יותר מכל חוק ומכל כוח בעולם. דבר נוסף יש בפרשה שרציתי להדגיש והוא עניין ה'מן'. משה הצטווה לקחת מן ולשים בצנצנת למשמרת לדורות. רש"י אומר שהמטרה של הצנצנת היא להראות לעם ישראל לדורותיו שיש אפשרות לפרנס את עם ישראל בדרכים רבות, ולכן ירמיה הנביא הוכיח את בני ישראל בדורו - כאשר מיעטו בלימוד תורה, בטענה שהם עסוקים בענייני פרנסתם - ואמר שיש יכולת ביד ה' לעזור גם בדרכים אחרות ואין צורך לבטל לימוד תורה. כאן התורה מלמדת אותנו שחיי עם ישראל שונים מחיי כל עם ולשון. נמשיך להיאחז בדברים החשובים לעם ישראל, בלב ונפש ובמסירות נפש. ב. אמונה ברורה אני רגיל לומר שקריעת ים סוף היא סוג של תרגיל צבאי. מי שמכיר או שמע, יודע שבכל תרגיל צבאי מתרגלים קודם על יבש )ללא כדורים( ובפעם השנייה מתרגלים באש חיה. 58 | לאורה של תורה 'תרגיל' כזה היה גם בקריעת ים סוף, עם ישראל עבר על יבש, והמצרים עברו על רטוב. כעת יותר לעומק, ההבדל בין יהודי לגוי הוא ההבדל שראה בעיניו כל מי שעבר את ים סוף מעם ישראל. מי שהיה שייך לעם ישראל עבר את הים, ואילו מי שהיה שייך ללאום המצרי טבע במים. למראה הזה כבר מתמוססות כל השאלות בדבר הסוגיה האם באמת ה' בחר בעם ישראל. כעת השאלות הן כבר במישור אחר, כגון מה נדרש ממני באופן מיוחד אחרי שהתוודעתי להבדל התהומי שיש בין ישראל לעמים. ג. חווית השבת בקריאת פסוקי פרשת המן, אנו רואים שמשה מקבל הוראה שביום שישי יש להכין לחם משנה וללקוט מן המן כמות כפולה, כי בשבת המן לא ירד. אבל משה לא מסר את הדברים לעם ישראל, ועל כן הם תמהים על הכמות הכפולה שירדה ביום שישי )פרק ט"ז פסוק כ"ב(. מדוע באמת לא הדריך משה את עם ישראל איך להתכונן לשבת? חשבתי כך, משה מעוניין שעם ישראל ייפגש עם מיוחדות השבת ללא הקדמות. אילו היה משה מספר להם מראש, היו רואים את השינוי רק בגלל האמירה של משה, אבל כעת הם נחשפו למציאות באופן ישיר. • ומש שמו – ו ת יית שר | 59 ר פ ח ת פרשת יתרו נושאים: א. מה משה מספר ליתרו? ב. העצה שלא הוגשמה ג. חג ללא תאריך ד. תפקידי משה ה. גודל המעמד ו. לא תחמוד, האם ניתן ליישם צו זה? א. מה משה מספר ליתרו? בתחילת הפרשה אנו קוראים על דבר שלכאורה חוזר על עצמו, ויש לברר מה הצורך בו, ואיזה ערך רוחני חשוב ניתן ללמוד ממנו. התורה מספרת שיתרו שמע את כל מה שעשה ה' לעם ישראל ביציאת מצרים, וזה מה שגרם לו לבוא למשה עם בני ביתו. בהמשך מסופר שמשה סיפר ליתרו כל מה שקרה. לכאורה מה ראה משה צורך לספר שוב את הסיפור? בפשטות אפשר לומר, שאינו דומה עדות מכלי ראשון, למה ששמע יתרו מגורם רחוק יותר. הרב דוד טעביל )בעל חידושי נחלת דוד( כותב בספר דרשות בית דוד )דרוש ז( שתחילה זקף יתרו את כל הניסים שנעשו לעם ישראל לזכותו של משה, כלומר הואיל ומשה חתנו הוא צדיק גדול, נעשה נס לכל עם ישראל, ונקרע הים בעבורו. משה מתקן את הרושם שקיבל יתרו, ומסביר לו שכל הניסים נעשו בעבור עם ישראל, ומשה זכה להצלה כי הוא חלק מעם ישראל. הרעיון העמוק שיש כאן הוא ההבנה מה עיקר ומה טפל. גדולת עם ישראל היא העיקר, ובעבורה יש מקום גם לגדולת משה. יתרו חשב בטעות שכל מה שעושה ה', זה בעבור משה הצדיק, ואגב כך גם העם ניצל. רעיון זה בולט מאוד בחטא העגל, שבו ה' אומר למשה 'לך רד', כפי שפירשו חז"ל, רד מגדולתך, כי כל הגדולה שניתנה למשה, ניתנה בשביל עם ישראל, אבל ברגע שעם ישראל ירד ממדרגתו, גם משה יורד. ב. העצה שלא הוגשמה יתרו מייעץ למשה רבנו למַנות שרים שיעמדו בינו ובין עם ישראל, שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. 60 | לאורה של תורה שמעתי על כך מהרב אליקים לבנון שאלה ותשובה נחמדות ביותר, מה יעשו שרי העשרות? כמה מריבות כבר מתעוררות בקבוצה של עשרה אנשים, שצריך למנות דיין במשרה מלאה כדי לפסוק בעניינן? אלא ודאי שתפקיד השרים אינו רק ליישב סכסוכים אלא בעיקר להיות מדריכים תורניים לעשרת האנשים שסביבם. איתו הם יוכלו תמיד להתייעץ, איתם הוא ילמד, להם הוא ישלח מדי יום רעיון על הפרשה, וישתף אותם בשאלה הלכתית שעסק בה. הוא יהיה דמות חשובה בעיניהם, אולי אשתו של שר העשרה תתחבר אל הנשים ודמותה תאיר להן את הדרך בשאיפות הרוחניות ובחינוך הילדים, ויהיו שניהם דמויות לחיקוי וישמשו גם לילדיהם כדמויות מופת. הרב אליקים סיים את דבריו בכך שלצערנו רעיון זה לא מומש, שהרי ציבור האנשים בעלי יכולת השפעה לא השכילו להיות מפוזרים בכל מקום בארץ, כפי המתבקש. הרעיון הזה שבכל מקום ובכל קהילה תהיינה המון דמויות בבחינת שרי עשרות, צריך לקרום עור וגידים, ככה שלא נמצא שכונה בארץ ישראל שאין בה על כל עשר משפחות, משפחה אחת עם תודעה תורנית גבוהה, מלאה ערכים חיוביים שתהיה למגדלור לעשרת השכנים. ג. חג ללא תאריך העיתוי של מתן תורה לוט בערפל. אומנם אנו רגילים לחגוג את חג השבועות בתאריך ו' בסיוון, אבל מי שיעיין בפסוקים יראה שהתורה לא ציינה שום תאריך למתן תורה, וגם לחז"ל שעסקו בכך לא הייתה דעה אחידה. אומנם הפסוק מבטיח ש'תעבדון את האלוקים על ההר הזה', וחז"ל ראו כאן רמז, תעבדו-נו"ן, כלומר שהובטחו להגיע למעמד הר סיני נו"ן יום כלומר 50 יום אחרי יציאת מצרים, אבל אין הסכמה בין חכמי ישראל, מתי בדיוק ניתנה תורה באותה השנה, בו' או ז' בסיוון. חשבתי לעניות דעתי לבאר, הואיל והתורה באה לרומם את המציאות לכן אין היא כפופה לשינויים שיש במציאות. כידוע, אנו נתונים למסגרת של זמנים, אבל הזמן הוא בריאה שה' ברא במעשי בראשית. וכן אנו מושפעים מנושא המקום, כל אדם יש לו מקום, אבל גם המקום הוא בריאה מששת ימי בראשית. ומש שמו – ו ת יית שר | 61 ר פ ח ת הואיל והתורה באה לרומם את המציאות כולה, היא חייבת להופיע בדרכים שהן מעל למציאות, מעל הזמן והמקום. דרך משל, אם רוצים להרים שולחן באמצעות מנוף, אי אפשר להניח את המנוף על השולחן, אלא יש להציבו מחוץ לשולחן. כך גם ביחס למתן תורה, אין היא שייכת למקום או לזמן, ולכן אין לנתינתה תאריך, ואף 'מקום הארון אינו מן המידה', כפי שציינו חז"ל במסכת מגילה. ד. תפקידי משה - אני לא חושב שזה התפקיד של הרב! - אני דווקא חושב שכן! יש בפרשתנו פנינה יקרה שניתן ללמוד ממנה מהם תפקידי הרב האידיאלי. בהמשך לתשובתו של משה ליתרו, מדוע הוא יושב לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, הרמב"ן מבאר ומפרט מהם תפקידיו של משה רבנו )כפי שמשה בעצמו רואה זאת(: 1. להתפלל על חוליהם )'לדרוש אלוקים'( ולהודיע לחולה האם נשמעה תפילתו )האחיה מחולי זה?(. 2. להודיע מה שאבד להם )כלומר לומר איפה נמצאת האבידה, פי מה שראינו אצל שמואל, שבא אליו שאול לשאול על האתונות(. 3. לשפוט אותם. 4. ללמד אותם תורה. נראה שבימינו, תפקידים הקשורים לראיית הנולד אינם מתאימים לרבנים שאין להם רוח הקודש, אבל שאר התפקידים ודאי שייכים. אני חושב שיש לרב עוד תפקיד שהוא הנשמה של כל הנאמר לעיל, והוא לעורר את הרצון הפנימי. כאשר רואים שהרב עוסק בדברים הנ"ל מתוך יחס אישי ואיכפתי, זה מעורר את מי שבא איתו במגע לתמוה איך הוא הגיע לכך? ודאי מתוך לימוד תורה. מתוך הבנה זו, האדם מתעורר לעסוק גם הוא בתורה בראייה כללית ורחבה. שמעתי מישהו ששאל את חברו: מדוע אינך לומד תורה? השיב לו: אם אתה לומד תורה, תלמד גם בשבילי, ואם לא, אז אל תלמד תורה! ה. גודל המעמד בפרשתנו אנו קוראים על מעמד מתן תורה שבו נשמעו עשרת הדיברות. 62 | לאורה של תורה קשה להבין מה זה אומר לקבל תורה בהר סיני, אבל לעניות דעתי יש להתבונן ולהתרכז בשני דברים: 1. מכל העמים, רק עם ישראל זכה למעמד כזה, שבורא עולם נגלה לעם בהמוניו והשמיע לו את דבריו. אם נחשוב על זה מדֵי פעם, בוודאי נתעורר לשמחה עצומה בעבודת ה'. 2. המעמד הזה קרה בהיסטוריה רק פעם אחת, אבל הוא מתמשך ומופיע מדי יום, שהרי אנו אומרים בברכות התורה: ברוך אתה ה' נותן התורה, כלומר הקב"ה נותן לנו כל יום את התורה מחדש, וזה מה שיכול להסביר את הביטוי 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. הלוואי שנזכה לפתוח ספר וללמוד בו ולהרגיש כאילו הגיע עכשיו. כמו אדם שמתנפל על גיליון חדש של עיתון או מכתב שהגיע אליו מארוסתו. ו. לא תחמוד, האם ניתן ליישם צו זה? ישנו 'דיבר' בעשרת הדברות, העוסק באיסור לחמוד. מה כלול באיסור זה, ולמה זה חמור כל כך? הרמב"ם כותב )גזילה א, יא( שהחמדה מביאה לידי גזל וגם לידי רציחה כפי שראינו בסיפורו של נבות היזרעאלי. בפסוק זה התורה מחנכת אותנו לא לחשוב ולא לחלום על אדם או על רכוש שאינו שלנו, אלא להתייחס אליו כדבר שהוא 'מחוץ לתחום' שאין דרך להשיגו. מה שראוי לאדם, יגיע לו בדרך המותרת, ואין לעשות מעשים אסורים כדי להשיג את מה שהלב חומד. התורה לא חסכה במצוות שהן חובות הלבבות. כל אדם שואל את עצמו, איך אפשר לצוות ציווים כאלה, איך אפשר לשלוט על חמדת הלב? אם אני מפחד במלחמה איך אפשר לומר לי לא לפחד, איך אפשר לצוות ולאסור עלי דבר שהוא כביכול בלתי רצוני ובלתי נשלט? התשובה פשוטה מאוד, ראשית אין עבירה בעצם המחשבה החולפת בראש, אלא על הקביעות והתקיעות במחשבה האסורה. שנית, אדם יכול למלא את הראש במחשבות כשרות שבאופן טבעי ידחו את המחשבות השליליות. • ומש שמו – פרשת משפטים תשרפמםיט | 63 פ ח ת פרשת משפטים נושאים: א. סמיכות הפרשיות ב. על מה אני אחראי? ג. תורתנו היא תורת חיים ד. איסור ערכאות ה. כשולחן ערוך ו. עבד עברי א. סמיכות הפרשיות אחרי פרשת יתרו באה פרשת משפטים. הכללים והעקרונות החשובים ששמענו בעשרת הדיברות, חייבים לבוא לידי ביטוי מעשי כדי שנדע לבנות נכון את חיינו. מישהו אמר לי שזה דומה לזוג אוהבים, אם האהבה נשארת תיאורטית, אין הוא עושה מחוות בעבורה ולא היא בעבורו - הרי זוגיות זו סופה מר. אנו מצווים לבטא את האהבה שלנו לה' דרך קיום כל הפרטים הקטנים. ב. על מה אני אחראי? בפרשתנו ישנו כלל מרכזי וחשוב מאוד שכולל את מרבית הפסוקים העוסקים בדיני ממונות. מהו הכלל? התורה מחייבת את האדם לפצות את מי שבעלי החיים שבבעלותו הזיקו לו. עיקרון זה נכון כל עוד הבעלים לא שמרו על בעלי החיים בשמירה הראויה להם. מאידך, אדם לא חייב בנזקים שעושים הילדים שלו )על פי משנה בבא קמא פז.(. מה הרעיון המסתתר מאחורי דברים הללו? חז"ל מבארים זאת כך: בעלי חיים הם ברשותו של האדם, ואילו הילדים אינם בבעלותם של ההורים. מה טמון כאן? אנחנו לא בעלים על צאצאינו, אלא זוכים להיות בחברתם בשנים שזה עדיין מתאפשר. יש בכך צד מחייב ויש גם צד משחרר. אומנם אתה חייב לחנך את ילדיך אבל אינך נושא באחריות על התוצאות. הקב"ה יצר זיקה בינך לבין הצאצא אבל האמירה 'זה הבן שלי' או 'זאת אשתי', היא רק ביטוי מושאל. אין זה אומר שהם רכושי, 64 | לאורה של תורה איני רשאי למכור אותם ולא להשאיל אותם. ]מה שאמרו 'מעשי ידיה לבעלה, זו רק תקנת חכמים שגם אותה ניתן לעקוף אם אומרת: איני ניזונית ואיני עושה'[. אינך רשאי להשתלט על הצאצא שלך, או למנוע ממנו ללכת בדרך הטובה לפי ראות עיניו. בדור הקודם היו הורים שמנעו מילדיהם להגיע לישיבה גבוהה, בטענה שזו אינה הדרך שבה הם מאמינים, או שחשבו שעדיף ללמוד בשנים האלה מקצוע או לצאת לעבודה, ועל כך הגיב הרב צבי יהודה )שיחות הרצ"י משפטים סדרה ב 12 ( שהילדים אינם רכושם של ההורים, ויש לכבד את ההחלטה שלהם בדבר המשך לימודיהם והתפתחותם בתורה. ברוך השם כיום, רוב ההורים שמחים שהבנים ממשיכים בתורה. ג. תורתנו היא תורת חיים בניגוד למה שאמרו בגרמניה: 'היה יהודי בביתך, ואדם בצאתך', אנחנו מאמינים שיש לתורה אמירה לא רק בענייני כשרות, תפילה ושבת, אלא לגבי ניהול חיי החברה ואף חיי המדינה. אנחנו מאמינים שיש לתורה מה לומר בענייני משפט, ולכן היא מכנה את הדיינים בביטוי שאנחנו מייחסים לקב"ה. לצערנו, חיי הגלות וההתערבות בין הגויים, עיוותו אצלנו את התפיסה הבריאה הזאת בגלל שתי סיבות: 1 .ראינו את כל העוולות שעשתה הכנסייה ששלטה בימי הביניים במדינות אירופה, ושבגללן העדיפה החברה להפריד את הדת מהמדינה. גם החברה הישראלית בדורנו אינה מעוניינת לחזור למצב הנחשב 'לא נאור', שבו הרבנות או מוסדות הדת קובעות את סדרי ההתנהלות החברתית והמדינית. 2. כיוון שלא עסקנו בגלות בחלקים רבים של התורה שנוגעים להלכות ציבור, צבא ומדינה - חלקים אלו לא התפתחו במסגרת התורה שבע"פ ולא עברו תהליכי יישום בחיים עצמם. אל לנו לשכוח שמֵרב העולים לארץ בשנים לפני השואה, הפנו עורף לעָבר ולגטו היהודי, והתייחסו לתורה כלא רלוונטית ומנותקת מתנועת התחייה, ה'רנסאנס', של עמנו. בדרך כלל אין לנו טענות למצב מערכת המשפט, כי אנו מבינים שרוב הליקויים והעיוותים הם מעשה ידינו, ואם כן, יש להתלונן רק על עצמנו. ואם אין זה מעשה ידינו, אז זה משמיים ולא שייך כל כך להתלונן. ומש שמו – פרשת משפטים תשרפמםיט | 65 פ ח ת אני חושב שכדאי להתמקד בחלק הראשון. האם אנחנו יודעים להפריד בין האהבה העזה שלנו למדינת ישראל, לבין היכולת להוקיע את מערכת המשפט שמטרתה לכרות את ההנהגה התורנית במדינה? האם אנחנו בתור ציבור דתי, יודעים לומר לילדים שאין לנו חלק בכל מה שמתחולל במשרד המשפטים. האם אנחנו מרגישים סלידה כאשר אנו עוברים ליד בית המשפט? האם הקפדנו על כך שילדינו לא ילכו לראות במהלך הטיול לירושלים, את המוסד ה'רם ונישא', שהוא בית המשפט העליון. בגלל ההשקפה של 'ראשית צמיחת גאולתנו', קצת התבלבלנו. לא כל מעשה או מוסד שצומח במדינה הוא חיובי. אביא עוד דוגמא, האם אנו יודעים את כוחנו מול התקשורת השלילית שיש במדינה? מתי בפעם האחרונה שהתבקשת להתראיין בתקשורת, שאלת וביקשת לראות האם למראיין יש חותמת של 'כתב כשר' מאת הרבנות הראשית לישראל? עוד דבר, מתי בפעם האחרונה החלטת באופן נחרץ לא לקנות ארטיק בתחנת דלק הפתוחה בשבת? מדוע אנחנו ממהרים לשאול האם מותר לקנות משהו סגור בחנות שפתוחה בשבת, ולא מרגישים את הגועל שבדבר? האחים אמרו: אבל אשמים אנחנו... פעם בעומדי בתור לבנק, הסברתי לבני משהו בענייני בית דין, והשתמשתי בביטוי 'שופט', האדם שעמד לידי תיקן אותי מיד ואמר: 'אומרים דיין ולא שופט' - עד כדי כך מעוררת מערכת המשפט החילוני הסתייגות בקרב חלק מהציבור ]אף על פי שאין הוא צודק, כי בתורה הדיין באמת נקרא שופט[. הבה נתחזק בראייה טובה של כל תהליך החזרה לציון, אך עם זאת לא נאבד את חוש הביקורת ונדע להיאבק על שמירת הערכים שאנו מאמינים בהם. ד. איסור ערכאות התורה אוסרת לדון בפני ערכאות )דיינים גויים או יהודים שאינם דנים על פי התורה(. יותר מזה, חז"ל מלמדים שאפילו כאשר הדין אצל הגויים זהה לדין אצל דייני ישראל, עדיין האיסור תקף. מה כל כך חמור בכך? הרב קוק )ערפילי טוהר עמ' צ"ג( מבאר שהמשפט אצל הגויים נובע ממקור שלילי בנפש, בניגוד למקור שממנו נובעים הדינים בישראל. בישראל, הדין נובע מההכרה 66 | לאורה של תורה שאסור לעשות עוולה, ועל כן יש להעניש את החוטא, כי העונש מחזק את ההכרה הזאת. אבל אצל הגויים, הכול נובע מצרות עין, שאין לאחר לנגוע ברכוש שלי, כי ההרגשה של הפרטיות והאנוכיות חזקה יותר לאין ערוך. מכיוון שמשפטי הגויים נובעים לרוב מהמקור האנוכי הזה, אין לדון בפניהם. העובדה שלפעמים המשפט אצלנו דומה לזה שלהם - אינה יכולה לטהר את הזוהמה המקורית שנטיית הנפש יונקת ממנה. ה. כשולחן ערוך הפסוק הראשון אומר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', רש"י מביא הסבר לפסוק וזו לשונו: 'אשר תשים לפניהם - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שניים או שלושה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'. החשיבה השטחית טוענת שמי שמתכנן להיות דיין או רב, ודאי צריך לדעת את כל משפטי התורה עם טעמיהם. אבל האזרח הפשוט, מה לו לדעת את כל דיני חושן משפט ואבן העזר, ואפילו בענייני אורח חיים, די שידע את ההלכה, ואינו צריך לדעת את טעמיה. התשובה לכך פשוטה, החיוב שלנו לדעת את ההלכה אינו מיועד רק לפוסק בבית הדין, אלא הוא נגזר מעצם החיוב ללמוד תורה. כל יהודי צריך לדעת את כל התורה כולה, זה לא בגלל הצורך השימושי, אלא בגלל החיוב במצוות 'ושיננתם לבניך ודיברת בם'. יש הבדל מהותי בין לימוד משפטים לבין לימוד סדר נזיקין, לימוד משפטים במכללות או באוניברסיטה נועד להעניק ללומד מקצוע או ידע כיצד להתגונן מתביעה וכד'. אבל העיסוק בסדר נזיקין הוא עצם הדבקות בה'. כל עיסוק בתורה בכל חלקיה הוא ביטוי של המצווה 'ולדבקה בו'. אם ליהודי יחסר חלילה חלק מסוים בידיעת התורה, הרי שדבקותו בה' תהיה חסרה, ועל כך הוא עתיד ליתן את הדין אחרי מאה עשרים שנה, כפי שציטט החפץ חיים בהקדמתו לביאורו על תורת כוהנים בשם מדרש משלי )עיין בנספח(. על כן, לא טוב עושים האנשים שמראש התייאשו מלהקיף את כל חלקי התורה. כמו כן ישנה הדגשה שכאשר לומדים הלכה חשוב לדעת גם את טעמיה. איני מתכוון לטעם מדוע הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו במצווה זו, אלא יש צורך להבין מה טעם ההלכה, כלומר מה העיקרון שהנחה את כותב ההלכה. ומש שמו – פרשת משפטים תשרפמםיט | 67 פ ח ת למשל, ידוע שברכה על העוגה היא 'בורא מיני מזונות', אבל לא כולם שואלים את עצמם מדוע? אם מצד שזה מכיל קמח, מה הדין אם אדם אוכל עוגה של פסח המכילה קמח העשוי מתפוחי אדמה? ואם מצד שזה עשוי מדגנים, אז מה הדין אם אוכל גרנולה או חיטה תפוחה )הנקרא 'שלווה'( שהרי גם הן עשוי מדגנים. אם כן אנו נדרשים לעסוק בכל חלקי התורה, ללמוד אותם עם טעמיהם, ולזכות להיות תלמידי חכמים, אמן כן יהיה רצון. נספח: ]מדרש משלי פרק י[ אמר ר' ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקדוש ברוך הוא הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר' ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה ביקש דוד מלך ישראל בתפילה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה )תהילים ה ד(, בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקדוש ברוך הוא הופך את פניו ממנו, ושרי גיהינום מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה. בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלושה, אז הקדוש ברוך הוא אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקדוש ברוך הוא הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כידת הראשון. בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקדוש ברוך הוא אומר לו בני תורת כוהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר וידוי יום הכיפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו. בא לפניו מי שיש בידו תורת כוהנים, אומר לו הקדוש ברוך הוא בני חמישה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק"ש ותפילין ומזוזה. בא לפניו מי שיש בידו חמישה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מבורך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם. בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקדוש ברוך הוא בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא )קהלת א ז(, זה התלמוד שיש בו חוכמות הרבה. בא מי שיש בידו תלמוד, הקדוש ברוך הוא אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאווה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כיסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, ]ג' במה היא משמשת, ד' במה היא משמשת[, חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה 68 | לאורה של תורה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבוקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש. ]כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש[. גדולה מכולם עיון כיסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר, ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים. גדולה מכולם מציפורני ועד קודקודי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפיסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי. גדולה מכולם כיסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בשישי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יופיי שבני מכירין את כבודי במידה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנייניך. מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין לכך נאמר ועוזב תוכחת מתעה, אמר ר' בנאה שהקב"ה מרחיקו מלפניו. ו. עבד עברי מדוע בחרה התורה לפתוח את דיני ממון או את המשפטים בכלל, בפרשת עבד עברי? הפרשה כולה עוסקת בדבר אחד, בגנות שיש להיות עבד. אמרה תורה 'אוזן ששמעה בהר סיני...והלך וגנב, והלך ונמכר, תירצע!' אומנם בשעה שבה נמכר, אינו נרצע, מפני שאחרי שגנב )והיה בטוח שלא יתפסו אותו(, או אחרי שמכר את עצמו עקב מצוקה כלכלית – היה בבחינת אנוס, לא הייתה לו ברירה. אבל כעת הוא מעוניין לוותר על הזכות שלו לחופש, ועל כך תירצע אוזנו. התורה רוצה לחנך אותנו לשאוף לחיים של חירות, לחיים שבהם אדם מישראל יחיה על פי הבנתו ועל פי רוחו ולא יהיה משועבד לא ברכוש ולא ברוח, לא מתוך עבדות ממונית ולא רוחנית. • ומש שמו – מוה ת תשר | 69 ר פ ח ת פרשת תרומה נושאים: א. הצורך במשכן ב. הסדר ברשימת החומרים ג. למה שמשו החומרים שאספו? ד. לא יסורו ממנו ה. מידות חצויות א. הצורך במשכן רצה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים. יש כאן מספר דברים שיש לתת עליהם את הדעת: 1. מדוע צריך משכן 2. מה חשיבות הדיוק במידות המשכן וכליו 3. בלבבי משכן אבנה 1. הרמב"ן )שמות כה, א( מסביר שהמשכן הוא המשך התגלות ה' לישראל שהייתה במתן תורה. מה שהיה במתן תורה באופן חד פעמי, צריך המשכן למלא באופן מתמשך. ]וזו לשונו בדילוגים: 'וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר... והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם - יבין סוד המשכן ובית המקדש'[. לפני העיסוק בפרטי הציוויים הכרוכים בבניית המשכן, יש לשים לב לייעוד של המשכן. חז"ל )שמות רבה תרומה ל"ג( מביאים משל למלך שהשיא את ביתו היחידה לנסיך. כאשר הסתיימו ימי המשתה, ביקש מביתו לבנות לו יחידת דיור לידה. כי להשאיר אותה אצלו אינו יכול, ומאידך להיפרד ממנה קשה לו.... ]וזו לשונם: אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עימה שנאמר ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו בִתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשֵה לי שכל מקום שאתה הולך - קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את ביתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים - בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש[. 70 | לאורה של תורה כך אנו צריכים לראות את המשכן - כמבטא מצד אחד את הרצון של ה' לתת לנו את התורה )בת המלך(, ומאידך את הרצון שלו לא להתנתק ממנה. כאשר המשכן בנוי, שורה שכינה בישראל שמשפיעה על המון מעגלים. כאשר ישנה השראת שכינה בישראל, על ידי מציאות המשכן, ישנה הנהגה הפועלת דרך נס, על מנת להוקיע תופעות שליליות בחברה כגון עניין הצרעת הניתנת בחוטאים ופעולת שתיית המים המאררים במקרה של קלקול האישה הסוטה. 2. בן איש חי בדרשותיו, מבאר את הנאמר למשה בציווי על המשכן, 'וראֵה ועשֵה בתבניתם אשר אתה מראֵֶה בהר' )שמות, כה, מ(: יש כביכול משכן גם בשמיים, וכל מעשה כאן פועל על המשכן העליון, וכל סטייה קטנה חלילה במשכן כאן, נראית באופן בולט מאוד גם למעלה. 3. כמובן, המטרה היא שכל אדם ואדם יהיה משכן לשכינה, אבל זה אינו ממעט או מבטל את הציווי לבנות מקדש ממשי. רציתי להבליט עד כמה המשכן, כלומר עבודת הקורבנות, קשורה וגם תלויה בשאר הערכים שיש לנו בתורה. כידוע, ביהדות אין ערכים נפרדים חלילה, כל הערכים קשורים ותלויים זה בזה. גם בבניית המשכן, אנו רואים איך ערך זה של השראת השכינה, קשור ותלוי בשאר הערכים. העץ שממנו הכינו את הבריח התיכון, שעל פי חז"ל, חרז את כל קרשי המשכן בשלוש הרוחות, בא מהעץ – האשל - שנטע אברהם אבינו בבאר שבע. ]וזו לשון תרגום יונתן )כ"ו כ"ח(: ונגרא מציעאה בגו לוחייא משלביש מן סייפי לסייפי מן אילנא דנציב אברהם בבארה דשבע וכד עברו ישראל ית ימא קטעו מלאכיא ית אילנא וטלקוהו לימא והות טפי על אנפי מיא והוה מלאכיא מכריז ואמר דין הוא אילנא דנציב אברהם בבירא דשבע וצלי תמן בשום מימרא דיי ונסבוהי בני ישראל ועבדו מניה נגרא מציעאה אורכיה שובעין אמין ופרישן מתעבדן ביה דכד הוו מוקמין ית משכנא הוה מתגלגל הי כעכנא חזור חזור מלגיו ללוחי משכנא וכד הוה מתפרק הוה פשיט הי כחוטרא. והנה התרגום של דברי יונתן בן עוזיאל: והבריח התיכון מבריח מן הקצה ועד הקצה. והוא מן האילן שהציב אברהם אבינו בבאר שבע, וכשעברו בני ישראל את הים, קצצו מלאכי השרת את האילן וזרקו אותו לים, והיה צף על המים, והיו המלאכים מכריזים: זהו האילן שהציב אברהם בבאר שבע, והתפלל שם לפני ה', וקרא בשם ה'. ולקחו אותו בני ישראל ועשו ממנו בריח תיכון באורך שבעים אמה. וכשהיו מכניסים אתו לקרשי המשכן היה מתגלגל ומסתובב מן הקצה ועד הקצה כעכן - נחש. וכשהיו מוציאים אותו היה נמתח כמקל". ניתן להבין מדברי מדרש זה, עד כמה דמותו של אברהם ומפעל חייו בעשיית חסד, ומש שמו – מוה ת תשר | 71 ר פ ח ת משמש ככוח מעמיד את כל קרשי המשכן, להורות על הצמידות שיש בין עמוד החסד לעמוד העבודה. בזכות המידות של אברהם אבינו זכינו להשראת השכינה. הדברים רמוזים גם בדברי רש"י בפרשת חיי שרה )בראשית כד, כב( כאשר העבד נותן לרבקה תכשיטים. שם רש"י מסביר שמניין התכשיטים ומשקלם רומז לעשרת הדיברות ולשקלים שבהם קנו קורבנות ציבור, והכול קשור למידת החסד המופלאה שהייתה לרבקה אימנו, ללמדך שהכול קשור. בניגוד למה שחושבים כיום כאילו יש אפשרות להתמקצע ולהתמקד רק בפן אחד ביהדות, ולהזניח את השאר. לא פלא אם כן, שהנביאים צווחו על התופעה של עלייה לרגל לבית המקדש, כאשר המידות הבסיסיות של דרך ארץ לא נשמרו. ב. הסדר ברשימת החומרים החומרים שהצטוו להביא לבניית המשכן רשומים בסדר לא מובן. האם הסדר הוא מן הקל אל הכבד או להפך? התורה מתחילה מזהב כסף ונחושת, שזה נראה מהיקר ליקר פחות, והיא מסיימת באבני שוהם ואבני מילואים שהן היקרות ביותר. אור החיים הקדוש מסביר שאכן התורה מזכירה את החומרים לפי סדר, מן החמור אל הקל, ובכל זאת האבנים היקרות באות בסוף, וזה מתבאר על פי דברי חז"ל הדורשים את הפסוק 'והנשיאים הביאו את אבני השוהם', שהנשיאים הם העננים, על דרך הפסוק 'נשיאים ורוח וגשם אין', הואיל ובמדבר לא היו אבנים טובות, הן באו אליהם דרך נס, דרך העננים. לפי זה מובן מדוע הן הופיעו בסוף, מפני שלא באו דרך עמל. התורה משבחת את התרומה הבאה אחרי עמל וקושי, חז"ל מציינים זאת בביטוי 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים'. התורה מדגישה שתרומת השמן והעצים המבטאים את המסירות של התורמים למרות המאמץ והקושי, עדיפה על תרומה של אבנים טובות שהגיעו בדרך נס. ג. למה שמשו החומרים שאספו? התרומה המוזכרת בפרשתנו היא אחת משלוש התרומות המופיעות בחומש. קיימת תרומה נוספת שממנה עשו את האדנים, ויש תרומה של מחצית השקל שממנה קנו את קורבנות הציבור. אבל התרומה המוזכרת כאן בצורה מפורשת, היא התרומה של חומרי הגלם שמהם ובעזרתם יכינו בצלאל וכל חכמי הלב, את הכלים של המשכן. 72 | לאורה של תורה הדברים הנ"ל קשים לכאורה, שהרי מופיעים ברשימה גם שמן למאור ובשמים בעבור הקטורת ולצורך שמן המשחה, שהם חומרים המשמשים את העבודה היום יומית, ולא נועדו לבניית המשכן? דעת זקנים מבעלי התוספות מתייחס לקושי הנ"ל וכותב: 'ויש לומר ששלושתן צורך בניין הן, שמן המשחה שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן, וקטורת נמי שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שייכנסו לתוכה, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכן מצינו שעל ידי הקטורת שכינה נראית דכתיב וכיסה ענן הקטורת וכתיב כי בענן אראה, ושמן למאור שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שייכנסו לבית...הוא כבוד של מעלה'. מלבד התועלת שיש בפירוש הנ"ל המיישב את המקראות, ניתן להוציא מכאן משהו נוסף. יש בחיים דברים המשמשים שתי פעולות יחד, פעולת החניכה ופעולת העבודה, כמו שהאור הבא בזכות השמן שימש גם את עבודת התמידים וגם כדבר החונך את המשכן ביום חנוכתו בא' ניסן. חשבתי להסביר בדרך זו מנהג בעם ישראל שקיים כבר דורי דורות, והוא העלייה לתורה של הבן המגיע לגיל מצוות. מה פשר מנהג זה? אם מעוניינים להראות שהוא גדול ונותנים לו תפקיד שמתאים רק לגדולים, היה ראוי לבחור בהנהגה אחרת, כגון שיהיה ש"ץ או משהו דומה, שהרי קריאת התורה אינה מבטאת את הגדלות. ההלכה קובעת ש'הכול עולים למניין שבעה, אפילו קטן'? אם קטן כשר מעיקר הדין לעלות לתורה וכן לקרוא בה, איך ניכר בכך שהוא גדול? חשבתי להסביר דרך הרעיון הנ"ל, לא מעלים את בר המצווה לתורה כדי להראות לכולם שהוא גדול, אלא חונכים אותו בכך שהוא מתחיל את הפעולה בתור חייל מן המניין. מה מציין כל חייל וחייל מצבאות ה'? העובדה שהוא לומד תורה. לכן ביום שנהיה גדול אומרים תתחיל את הפעולה שאתה אכן מוכן ומיועד אליה, שהיא לימוד התורה. ואין לך ביטוי מתאים ללימוד תורה יותר מקריאת תורה בציבור, המבטאת את מצוות תלמוד תורה והוראתה לרבים. ד. לא יסורו ממנו מה התורה רוצה להדגיש כאשר היא מצווה ש'בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו'? ניתן לראות בארון ובנושאיו דוגמא ללומדי התורה ולתומכיה. התורה רומזת לנו ומש שמו – מוה ת תשר | 73 ר פ ח ת שאסור שיהיה חלילה ניתוק בין הארון שהוא המטרה, שיש בו לוחות הברית, לבין המקלות הנועדים לשמש את הכוהנים המצווים לשאת אותו. )במדבר הלוויים בני קהת נשאו אותו(. הצורך הוא כפול, הזיקה ההדדית בין הלומדים לתומכים חייבת להישמר, התומכים צריכים את התורה ולומדי התורה צריכים את התומכים. ישנה הברקה במכתב של הגאון הנצי"ב )איגרות הנצי"ב( שבה הוא מדייק בפסוק 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'. הוא מבאר שם שיש שתי בחינות. א, אנשים שנקראים תומכים, הם האנשים החושבים שבזכותם התורה קיימת וממשיכה. לולא עזרתם, הייתה התורה נופלת חלילה ולא היה לה המשכיות. ב, אלו האנשים הנקראים 'מחזיקים בה', הם האנשים שבטוחים שהתורה ונצחיותה אינם צריכים אותם אלא שהם חשים צורך קיומי לתת מכספם ללומדי התורה, כי זו הדרך היחידה מבחינתם שתהיה להם אחיזה בתורה שהיא עץ החיים, ועל כן הם נקראים מחזיקים בה ולא מחזיקים אותה. לבעלי הקבוצה הראשונה הפסוק מבטיח אושר, אבל לבני הקבוצה השנייה הפסוק מבטיח עץ חיים שזה הרבה יותר מאושר, כי יש כאן חיבור לנצח ולחיים של דבקות בה'. תמיד כדאי לחזק את ההדדיות שתמיד הייתה בעם ישראל, את ההבנה בצורך בכל החלקים של עם ישראל, שיש לנו צורך אמיתי זה בזה, כפי שהיו אומרים אנשי יבנה )ברכות י"ז.( 'אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו ]...[ ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים'. ה. מידות חצויות מדוע כל מידות הארון חצויות )שתיים וחצי על אחת וחצי על אחת וחצי(? כדי להבין זאת, נזכיר לעצמנו שהארון רומז לתורה, שהרי היו בו הלוחות וכן ספר התורה היה נתון בו ]או בצידו[. המידות ה'לא שלמות' ממחישות את ההבנה שכדי לזכות לתורה, אנו צריכים להרגיש חסרים )כעין זה במהר"ל נתיב התורה ט'(. מי שבטוח בעצמו, שיודע כבר הכול, הסיכוי שלו להחכים ולקבל תורה מאחרים הוא נמוך. חז"ל מלמדים אותנו שחכם אמיתי הוא זה שלומד מכל אדם. • 74 | לאורה של תורה פרשת תצווה נושאים: א. כתית למאור ב. אשר מלאתיו, את מי? ג. החשיבות שבשם ד. הזאה על הבוהנים ועל האוזן ה. העילוי של אהרן בעקבות העגל ו. הברקות קצרות א. כתית למאור בפרשתנו יש ציווי על הכנת השמן בעבור המנורה, שמן זה צריך להיות כתית וזך. מה טמון בביטויים כתית וזך? הכתית הוא השמן המהודר ביותר שיש, וכאן למדנו עד כמה צריך לעשות את עבודת ה' בהידור רב. הכתית רומז גם לצורך לכתת את הרגליים כלומר להתאמץ במעשי המצוות ולימוד התורה. הרמב"ם מלמד אותנו )סוף הלכות איסורי המזבח( שבכל עבודת ה', צריך להעדיף את הדרך היותר מהודרת, בצדקה לעני - לתת לו את הטוב ביותר, בבניית בית כנסת - לעשותו נאה והדור וכדומה. בנוגע לצורך להתאמץ בעבודת ה', כבר אמרו זאת חז"ל במסכת ברכות )ס"ג:( "דבר אחר הסכת ושמע ישראל - כַּתתו עצמכם על דברי תורה כדאמר ריש לקיש מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באֹהל'". הזך מרמז על כך שאין לערב בעבודת ה' פניות, כמובן שזה נכון בפניות שהן הפך התורה, אבל גם פניות שגורמות למעֵט ב'לשם שמיים' )עיין עוד מסילת ישרים פרק טז בביאורו לאגדת חז"ל: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו', וכן במאמר 'התורה לשמה והארץ לשמה' לנתיבות ישראל(. הרעיון הנ"ל נכתב על פי אור החיים הקדוש על פרשתנו. ב. אשר מלאתיו, את מי? פרשתנו מתחילה בציווי להכנת בגדי כהונה, ומסיימת בציווי לימי המילואים. בפסוק ג בפרק כ"ח יש לכאורה קושי דקדוקי, שהרי הוא מדבר על חכמי לב בלשון רבים וממשיך בלשון יחיד בביטוי 'אשר מלאתיו' וזו לשון הפסוק: 'וְאַתָּה ומש שמו – פרשת תצווהתשרצוה | 75 פ ח ת תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי'. הנצי"ב מעלה שאלה זו, ומסביר את הפסוק באופן אחר. לדעתו משה הצטווה להדריך את עושי המלאכה, כשם שבצלאל צריך להדריך אותם. אך יש הבדל בין ההדרכות, ההדרכה של בצלאל היא בתחום המקצועי, באילו חומרים יש להשתמש ובאילו כלים יש להיעזר כדי להכין כלי או בגד באופן המתבקש והמושלם. ואילו ההדרכה של משה היא בתחום הרוחני, הוא צריך להסביר לאומנים העוסקים במלאכה - שה' חנן אותם בכישרונות מעשיים - שיש לכוון כוונות רוחניות עליונות כאשר הם יעסקו במלאכת הכנת הבגדים. הסיבה לכך שדרושה הכנה רוחנית היא כפולה. ראשית, בכל דבר שבקדושה יש משמעות גדולה מאוד למחשבות שהאדם חושב בשעת העשייה, לכן יש לדאוג לכך שאיכות עבודת הכוהנים תושפע לטובה ממחשבות הקודש שליוו את האומנים בשעת המלאכה. שנית, אהרון בעצמו, בגלל הרגישות הגבוהה שלו לדברים שבקדושה, ודאי ירגיש בשעה שהוא ילבש את הבגדים מה היו המחשבות שחשב האומן כאשר עסק במלאכה. וזה מה שרומז הפסוק, שהמילים 'אשר מלאתיו רוח חכמה', מתייחסות לאהרון ולא לבעלי המלאכה. בהקשר לכך, שמעתי מהרב יהושע רוזן סיפור על אדמו"ר אחד שהכינו לו מיטה מיוחדת, וכאשר עלה לשכב עליה זעק: זה דוקר, אני מרגיש דקירות! חיפשו חסידיו ולא מצאו שום פגם במיטה, אבל כאשר חקרו יותר, התברר שבעל המלאכה הכין את המיטה בתשעת הימים והיה אחוז במחשבות של עצבות, וזה מה שהרגיש האדמו"ר בשוכבו עליה. בחכמה אנושית, די שהעיסוק יהיה טוב בפן המקצועי ואין צורך שהעוסק במלאכה תהיינה מחשבותיו צרופות וטהורות, שהרי פעולת הרופאים המנתחים תהיה טובה גם אם תוך כדי ניתוח ישוחחו ביניהם על דברים של מה בכך, וכמו כן יכולת ההצלחה של אומן המצייר איננה תלויה ברמתו המוסרית והרוחנית. התורה דורשת מאיתנו שבדברים שבקדושה, לא מספיק שהביצוע יהיה מושלם, גם מחשבת האומן בזמן עשיית המלאכה צריכה להיות גבוהה ועליונה. הבנה זו יכולה להסביר את הצורך לבחור בגדולי ישראל שיכתבו את ספר התורה למלך )כך מבאר הנצי"ב את הפסוק 'וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם': הכותבים יהיו סופרים גדולי ישראל, כך שתהיה בספר קדושה יתֵרה שתשפיע על המלך העתיד לקרוא ממנו(, וכן את התנהגותו המוזרה של רבי חייא )ב"מ פה:( שהשקיע מזמנו היקר והכין בעצמו קלף, בעצמו צד את הצבאים ברשת, את הרשת הכין מחוטי פשתן, את הפשתן זרע, כל זאת כדי שהילדים שילמדו תורה מספר 76 | לאורה של תורה התורה שהכין - תחול עליהם קדושה יתרה בזכות כל ההכנות הקודמות לביצוע, שהרי ניתן להניח שכאשר רבי חייא עסק בעצמו בהכנת החומרים שבעזרתם יכתבו את התורה, הוא ליווה את ההכנות במחשבות האציליות שלו. ג. החשיבות שבשם על אבני השוהם, שהיו על כתפות האפוד של אהרון נאמר: 'וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן'. על אבני החושן שהיו על החזה של הכהן הגדול כתוב: 'וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶין עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶין לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט'. אנו חיים בדור שבו לפעמים כל אדם הוא רק מספר במערכת או כתובת בקבוצת תפוצה, וכמעט שכחנו את הדבר הכי נדרש לאדם, והוא שמו, וקבלת תשומת לב אישית, ועל כן התורה מייחסת חשיבות רבה לשמות שלנו ולזיכרון שלנו. נוכל להמחיש זאת במשל כזה, אדם אומר לחברו 'השם שלך מופיע בעיתון!' כמה זה משמח את השומע ואיך הוא רץ לקנות את העיתון שבו שמו מופיע, אף על פי שמחר יעטפו בו דגים. התורה אומרת שהשמות שלנו יופיעו תמיד על בגדי הכהן הגדול ואיתם הוא ייכנס לעבוד בקודש, כמה זה משמח ומחזק אותנו. גם אנו נשתמש בשיטה הזאת באמת ובכנות, נדע את שמו של כל אדם שבסביבתנו, ונקרא לו בשמו המלא )במקום 'ג'ינג'י' או 'צדיק'( ונדע לזכור אותו במקום הנכון )אולי נתפלל להצלחתו ב'שומע תפילה'( וכך נלך בדרכו של אהרון הכהן האוהב את הבריות. ד. הזאה על הבוהנים ועל האוזן הכוהנים נכנסים לעבודה דרך העבודה המיוחדת של ימי המילואים. אחד הדברים המיוחדים שיש בימי המילואים הוא הקורבן הנקרא איל המילואים, שאת דמו משה מזה על תנוך האוזן ועל בוהן היד ובוהן הרגל הימנית של אהרון ובניו. אגב, פוגשים אנו את ההזאה באיברים אלה גם במצורע שהתרפא מצרעתו, כחלק מתהליך טהרתו. מה פשר המעשים הללו? ומש שמו – פרשת תצווהתשרצוה | 77 פ ח ת הנצי"ב מבאר: כדי להוות אישיות שדרכה יגיע כל אדם לטהרה ולשלמות במידות ובעבודת ה', צריך שהכהן בעצמו יעבור תהליך של התעלות והזדככות. לגבי המצורע - איך מעלים את האדם מדיוטא תחתונה לדיוטא עליונה? כיצד האדם שהיה עד עכשיו שקוע בחטא של דיבורים שליליים יוכל לשנות כיוון לחזור בתשובה ולהתעלות - אחרי שהשתרש בחטא? על כך התורה משיבה, אי אפשר להגיע לשום מעלה בשיטת 'הוקוס פוקוס'. אם החשיבה תישאר אותה חשיבה, האדם יִדרדר שוב אל החטא. על כן נדרש שינוי מהותי, צריך לשנות את אופן החשיבה ואופן המבט על הזולת. כל עוד המבט יוצא מ 'עין רעה', לשפתיים יהיה קשה מאוד למנוע את הדיבור הרע. אבל אחרי שמתרגלים לחשוב טוב )חשיבה קשורה לשמיעה, על דרך הפסוק שמע ישראל כלומר תבין ותפנים( אזי יש סיכוי לא לדבר דברים שליליים. אחרי שאתרגל לחשוב טוב )נרמז בהזאה על התנוך של האוזן( כעת אני צריך לתרגל מעשים חיוביים, שזה רמוז בבוהן היד, וכאשר ארגיל את עצמי במעשים טובים מתוך מודעות, ממילא יהפוך ההרגל ל'טבע שני', ויצאו ממני מעשים טובים גם כאשר אעשה ללא מחשבה )בוהן הרגל - רומז להרגל(. כך התורה רוצה שנעבור תהליך של הבראה, ולכן כל כהן זקוק בעצמו לעבור תהליך כזה, כדי שיוכל לעזור לאחרים הזקוקים לכך... ה. העילוי של אהרן בעקבות העגל בפרשתנו יש ציווי על העבודה בימי המילואים. תיאור המתרחש בימי המילואים נשנה בחומש ויקרא בפרשת צו ותחילת שמיני. אני רוצה לעמוד על שינוי בלשון שהנצי"ב שם לב אליו בביאורו העמק דבר. יש הבדל בין מה שהצטווה משה לעשות בפרשתנו, בקשר לאהרון ובניו, לבין מה שעשה בפועל בפרשת צו. כאן ה' אומר לו לתת מן הדם של איל המילואים על תנוך אוזן אהרון ומיד אחרי זה על תנוך אוזן בניו, ורק אחרי זה ייתן על בוהן ידם ובוהן רגלם )שמות כ"ט כ(, ואילו בעשייה עצמה, משה נותן על תנוך אוזן אהרון ועל בוהן ידו ורגלו ורק אחרי זה עושה כן גם לבניו. מדוע השינוי הזה? הנצי"ב מבאר שמשה רבנו ראה לחלוק כבוד לאהרון קודם לבניו, משום שמעשה העגל קרה בין הציווי לעשייה. לפני העגל, אהרון ובניו היו שווין בסגולת הכהונה, אלא בגלל שהיה אהרון אביהם לכן היה כהן גדול, אבל בעקבות מעשה העגל, זכה אהרון להתעלות מסוימת על 78 | לאורה של תורה בניו. כיוון שאהרון מסר נפשו על עם ישראל, בכך שהשתתף איתם בחטא כדי לקחת על עצמו את העונש, וכדי לשכך את כעסו של ה' על העם - לכן זכה לגדולה זו )צריך סייעתא דשמיא גדולה כדי להבחין מתי רצוי לקחת חלק בחטא ומתי לעמוד מרחוק(. הדברים מובאים במדרש )שמות רבה וילנא תצווה לז ב(: 'וירא אהרן - מה ראה? אמר אהרן אם בונין הן אותו, הסירחון נתלה בהן. מוטב שייתָלֶה הסירחון בי ולא בישראל. רבי אבא בר יודן בשם ר' אבא משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסיף לחתך את אביו. א"ל פדגוגו אל תייגע את עצמך תן לי ואני חותך. הציץ המלך עליו א"ל יודע אני להיכן הייתה כוונתך, מוטב שייתלה הסירחון בך ולא בבני. חייך מן פלטין דידי לית את זייע ומותר פתורי את אכיל עשרים וארבע אנונס )מתנות( את נסיב )אתה לוקח( כך מן פלטין דילי לית את זייע )מפלטין שלי לא תזוז( ומן המקדש לא יצא. ומותר פתורי את אכיל )ומותר שולחני שיורי מאכל אתה תאכל( והנותר מן המנחה עשרים וארבעה אנונס את נסיב, אלו כ"ד מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן: אהבת צֶדֶק אהבת לְצַדֵק את בניי ושנאת מלחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך אמר לו חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה )ויקרא ח( קח את אהרן ואת בניו אתו'. יש בפירוש זה משהו מהפכני, כי רגילים לראות במעשה העגל ירידה כביכול לאהרון, עד כדי כך שחז"ל אומרים )מגילה ד י(: 'מעשה עגל שני נקרא ולא מתרגם', מפני כבודו של אהרון )עיין שם בתוספות כה: ד"ה מעשה(, ואילו הנצי"ב מדגיש שאהרון נתעלה במעשה העגל, בגלל מסירות הנפש שהתגלתה בו. ו. הברקות קצרות הברקות קצרות על הפרשה: 1. רש"י 'כתית למאור ולא כתית למנחות' )כ"ז, כ(, כדי להשיג תורה, יש לכתת רגליים, להשקיע ולהתאמץ כך שהתורה תהפוך לקניינו של הלומד. אבל לא בשביל הפרנסה )מנחה מן הסולת, שהיא מאכל אדם(. 2. 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש' )כח, לה(, אם רוצים לבוא אל הקודש, צריך להשמיע בשעת הלימוד את הקול, ולא ללמוד בעיניים. 3. 'והטור השלישי לֶשֶם שבו ואחלמה' )כח, יט(, יש אדם שמתפאר כיוון שהאח שלו תלמיד חכם או האבא שלו דיין, אבל התורה מפנה את האצבע אל האדם עצמו, תהיה בעצמך תלמיד חכם ואז יאמרו 'לַשֵם שֶבּוֹ', כלומר תסתכלו על השם שקנה לעצמו, ואין צורך להזכיר את האח, 'ואח למה?' 4. 'והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל' )כח, כא ובדומה גם פסוק "א(, לכאורה, צריך לומר הפוך, השמות על האבנים! אלא שכתבו את השמות בצד התחתון של האבן ומש שמו – תשא כי תשאתשר | 79 י פ ח ת בכתב הפוך )פיתוחי חותם, כמו שעושים בחותמת, כתב הפוך( ושמות בני ישראל האירו כל כך עד שראו אותם גם מהצד השני. 5. בתורה לא מפורש שהיו בקטורת אחד עשר סממנים, אלא דרשו זאת מהמילה 'סמים' המופיעה פעמיים, אבל בעל הטורים מוצא רמז נוסף, והוא שיש אחת עשרה מילים בפסוק הבא: 'והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבֹקר בבֹקר בהֵיטיבו את הנרות יקטירנה' )ל, ז(. 6. 'מה קורבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים... מעיל מכפר על לשון הרע )ערכין טז(. הגמרא שם שואלת - והלוא יש עונש נגעים על לשון הרע, אם כן משמע שמעיל אינו מכפר? מיישבת הגמרא שזה תלוי אם הועילו מעשיו או לא. כלומר אם הדיבור שלו גרם נזק - יש נגעים, ואם לא גרם נזק למי שדיברו עליו, המעיל מכפר. משמע מכאן שדיבור לשון הרע צריך כפרה גם אם לא גרם נזק, מכאן שהעיסוק בלשון הרע הוא שלילי מצד עצמו. •פרשת כי תשא נושאים: א. בסוד היחיד והיחד ב. הכיור ג. משה בחטא העגל ד. הערך החיובי המתגלה דרך המשבר ה. גדול שימושה א. בסוד היחיד והיחד נושא המניין והמפקד מעורר חשיבה, כי מצד אחד אם הוא נעשה שלא כדין, הוא עלול לגרום לנגף, ומאידך אם נעשה כהלכה, הוא עשוי להיות לנו לזיכרון, ולכפר על נפשותינו. שלוש תכונות מבטאות את המניין הנכון: א. למנות את האנשים באמצעות מטבע. ב. המטבע הוא דווקא חצי שקל ולא יותר. ג. ייעוד המטבעות לעבודת המשכן, לקניית קורבנות ציבור. המסר כאן חזק, כל יהודי הוא חצי, אין הוא שלם בפני עצמו, ועל כן הוא זקוק להשלמה מצד חברו. 80 | לאורה של תורה כאשר היהודי יהיה עסוק בנתינה, רק אז הוא יהפוך מאדם שנוטל לאדם נותן ובכך הוא מתדמה לריבונו של עולם, כשם הוא מהווה יוצר ונותן אף אתה... כאשר הנתינה מצורפת לחשיבה שאיני מושלם ויש לי מה לתקן, היא יכולה לכפר על האדם, ועל כן השקלים יוצרים כפרה לעם ישראל. ב. הכיור הכלי האחרון המוזכר בציווי על מלאכת המשכן, הוא הכיור. מה תפקיד הכיור? לקדש את הידיים והרגליים של הכוהנים לפני כניסתם מדֵי יום ביומו לעבודה. התורה החמירה בעונשו של הכהן שנכנס 'אינו רחוץ ידיים ורגליים', שמיתתו בידי שמיים )רמב"ם ביאת מקדש ה, א(. ההלכה קובעת שאם עבר לילה, גם אם הכהן לא ישן, הידיים נפסלות, וכן אם יצא מהמקדש וחזר, וכן אם הכהן הסיח דעתו מטהרת הידיים במשך היום, הוא נדרש לקדש שוב את ידיו ורגליו )שם הלכות ד, ה, ח(. מה החשיבות שיש בכלי זה ובשימוש בו? חשבתי להביא רעיון של הרב קוק בעין אי"ה )שבת פ"א ד( העוסק בצורך שיש לאדם להכין את עצמו לקראת אלוקיו. ההכנה כפולה, גם בתחום הניקיון וההיגיינה וגם בתחומי המוסר והרוח. בתחום ההיגיינה רואים בהלכה את חשיבות הלימוד או התפילה במקום נקי ובגוף נקי. לגבי הצדדים המוסריים, כבר הזכירו את חשיבות עשיית התשובה לפני לימוד התורה, וכן את קבלת מצוות אהבת הרֵע קודם התפילה. ביחס לתפיסות אמוניות מוטעות וההרחקה מהן, הרמב"ם האריך בחלק הראשון של מורה הנבוכים לבאר את השלילה בגשמיות כאשר נפגשים בתארים האלוקיים בתורה. הרב קוק שם מסביר שככל שהאדם עולה בסולם העבודה, ככה צריך להכשיר את עצמו עוד יותר לקראת אלוקיו. וזו לשונו: 'וכל ימיו נתונים המה להיות מכין עצמו לקראת אלוקיו'. חשבתי להדגיש גם שעיקר עבודת האדם היא להכין את הכלים שיהיו ראויים לקבל את שפע הקדושה, שהרי אין האדם יוצר את הקדושה אלא להפך, הקב"ה הוא מקור הקודש, והוא משפיע ברוב חסדיו שפע אלוקי לאנשים שמכינים את האישיות שלהם לקבל את השפע. ככל שנכין את עצמנו יותר, ככה נזכה ליותר הארה, ותהליך זה הוא אין סופי. ומש שמו – תשא כי תשאתשר | 81 י פ ח ת על כן יש להיזהר מהיסח הדעת )לכלך את ידיו( או מהירדמות )לינה( או מיציאה בתהליך ההכנה, שעלולים לקרר ולצנן את ההכנה. ג. משה בחטא העגל דמותו של משה דרך חטא העגל. הקב"ה אומר למשה: לך רד כי שיחֵת עמך... ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וַאֲכַלֵם ואעשה אותך לגוי גדול. משה לא הסכים ואמר - '...אם תשא חטאתם, ואם אין מחֵני נא מספרך אשר כתבת'. נראה שיש כאן מחלוקת בין משה לריבונו של עולם, אבל קשה לומר כך, שהרי כבר כרת הקב"ה ברית עם האבות ועם זרעם, ברית שלא תופר לעולם. אלא צריך להסביר שהניסיון הוא כלפי משה, האם יצליח לגלות את הרצון האלוקי האמיתי. בדומה לכך )שאין להבין את דברי המדרש כפשוטו( מצאנו בדברי חז"ל ביחס למתן תורה, שכביכול הקב"ה מציע את התורה לאומות העולם, כאשר 'המשחק מכור מראש'. ד. הערך החיובי המתגלה דרך המשבר אחד הנושאים המרכזיים בפרשה זו הוא חטא העגל. רוצה אני במאמר זה לעסוק בפן מסוים של סוגיה זו, ולהסביר אגב זה משהו יסודי במהות חג הסוכות. ניתן לראות בחטא זה משהו חיובי ומעודד. כדי להיטיב את ההבנה נביא משל מחיי הנישואין של איש ואישה, נתבונן על זה משני פנים: 1. כאשר נוצר סדק או משבר בין בני זוג, אם בני הזוג מצליחים להתגבר על הקרע שנפער ומגיעים לפיוס, נוצר ביניהם קשר חזק יותר מהקשר שהיה לפני המשבר. או משל על צינור המחבר בין שני אנשים. אם ארע חתך בצינור ומעוניינים לחברו שוב, קושרים את מקום הקרע, אבל בגלל הקשירה החבל מתקצר וכך מתקצר גם המרחק שביניהם. פעם הסביר לי ילד אחד דרך משל זה את מאמר חז"ל: 'במקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גדולים אינם יכולים לעמוד', כי בגלל חזרתם הם קרובים יותר לא-ל יתברך. 82 | לאורה של תורה 2. עצם הרצון שלהם לגשר על הפער, מבטא את עוצמת הקשר שיש ביניהם. אחרת היה מתבקש שהמשבר יגרום לפירוד חלילה, ואם רצונם להתפייס, זה מראה שהקשר שלהם הוא קשר עצמי ולא מקרי. גם כאן, אחרי חטא העגל, היכולת שלנו לחזור ולהיות תחת הנהגת ה' למרות החטא הגדול, מבטאת את עומק הקשר ועוצמתו. משה שבתפילתו אומר לה' או מחילה ופיוס או 'מחני נא מספרך' - מבליט את עוצמת הקשר, ואת חוסר היכולת של עם ישראל להתנתק מה'. איך זה קשור לחג הסוכות? ידוע שחג הסוכות הוא זכר לענני הכבוד שבהם הקיף אותנו הקב"ה בצאתנו ממצרים. הראשונים )עיין טור אורח חיים סימן תרכה( שואלים, אם כך הם פני הדברים, מדוע לא נחגוג את חג הסוכות בחודש ניסן שהוא תאריך היציאה, ואיך זה קשור דווקא לחודש תשרי? הגר"א מבאר שענני הכבוד שאנחנו זוכרים, אינם ענני הכבוד שקיבלנו במתנה במתן תורה, אלא ענני הכבוד שחזרו לאחר חטא העגל. שהרי במתן תורה זכינו לענני הכבוד, והם הסתלקו בחטא העגל, ולא חזרו אלינו עד התחלת בניית המשכן, שהיה בט"ו בתשרי )משה ירד בעשרה בתשרי מהר סיני ומיד ציווה על מלאכת המשכן, לקח כמה ימים לאסוף את החומרים, ובדיוק בתאריך שחל חג הסוכות התחילו במלאכת הבנייה(. יוצא אם כן שחג הסוכות מכוון כנגד העננים שבאו לאחר הפיוס, והם מבחינה מסוימת חשובים יותר מהקודמים. בסידור הגר"א )אשי ישראל עמ' 394 ( מבוארים הביטויים שאנו מזכירים בתפילת הרגָלים, שהעיון בהם מקשר אותנו ממש לרעיון הנ"ל. כך נאמר בתפילה: 'אתה בחרתנו.. אהבת אותנו.. רצית בנו.. ורוממתנו... וקידשתנו... וקרבתנו... ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת'. לפי ההסבר המובא שם, 'בחרתנו' זה בחירת האבות, 'אהבת אותנו' במתן תורה, 'ורצית בנו' זה הריצוי שה' רצה בנו למרות חטא העגל, ולא נחלש הרצון למרות הנפילה שהייתה בחטא, וממנה קמנו ונעמדנו על הרגליים. ה. גדול שימושה קראנו בהפטרה של כי תשא את הסיפור על אליהו הנביא בהר הכרמל, ושָם מסופר על המזבח שבנה אליהו לשם ה', ושפכו שם מים כדי להגדיל את הנס, לפני ירידת האש מהשמיים. כאן לא מסופר מי יצק מים, אבל במקום אחֵר כתוב שזה היה אלישע, 'אלישע אשר ומש שמו – תשא כי תשאתשר | 83 י פ ח ת יצק מים על ידי אליהו' )מלכים ב ג יא(, וחז"ל דרשו )ברכות ז:(, 'אשר למד' לא נאמר, אלא אשר יצק, מלמד שגדול שימושה יותר מלימודה. שימוש תלמידי חכמים הוא נושא כללי, כי הוא רומז גם לשירות פיזי והגשת עזרה לכל מה שהרב צריך, וגם ללימוד גמרא, כמו שחז"ל אומרים )ברכות מז:( 'קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, זהו עם הארץ'. חז"ל מוצאים קשר בין הבנת טעמי המשניות, שזה לימוד הגמרא, לבין הקִרבה הפיזית הנוצרת תוך כדי השירות שנותן התלמיד לרבו. יש דברים שאי אפשר להסביר במילים, אלא מחזה אחד שווה יותר מכל הסבר )על פי עין אי"ה שבת א נה(. אפשר להביא דוגמא, אם שמעתי רב מתייחס בביקורת קשה לבעלי דעה מסוימת, אני ודאי אדמיין לעצמי שאם הרב יפגוש אותם, הוא ודאי יחמיץ להם פנים. אבל יכול להיות להפך, שאראה את הרב מאיר פנים לאנשים אלה, ומתוך כך אדע להבחין בין היחס הנפשי השולל דעות מקולקלות, לבין היחס החם שצריך להביע כלפי כל אדם מישראל. נקודה נוספת בנושא חשוב זה קשורה לפסיקת ההלכה בעם ישראל, ובאופן כללי יותר - לכל ענייני ההנהגה, חייבים לבוא מתוך חיבור לרב או לתלמיד חכם אף שאינו נושא תואר רשמי. אם אדם אינו מחובר לתלמיד חכם, הוא יכול לטעות ב'גדול', וככל שמדובר באדם מוכשר יותר ואפילו גאון, המכשלה יכולה להיות גדולה יותר. בלימוד ההלכה, לומדים את השיטות, ויש יכולת לסמוך במקרים מסוימים על דעת מיעוט על אף שהיא לא התקבלה להלכה בין חכמי ישראל ובמיוחד אם ניתן לצרף אליה עוד נימוק להיתר )מה שנקרא בלשון הפסיקה 'סניף להיתר'(. אבל מי יורה לנו מתי יש להתיר משהו מסוים גם אם בדוחק, ומתי להפך, צריך להחמיר? זה ודאי יבוא מכוח חיבור לתלמידי חכמים ששימשו את רבותיהם. לכל לימוד יש עיקר ושורש, וכאשר הגמרא רוצה לגנות דעה רבנית מסוימת היא משתמשת בביטוי 'קטוע מהר סיני' )עיין ירושלמי סנהדרין ד, א(. הרב אברהם שפירא היה מדגיש את העובדה שהרמב"ם טרח )כביכול בזבז עמודים רבים בהקדמה לספרו משנה תורה( ופירט לנו את רשימת כל מוסרי התורה בישראל, ממשה רבנו עד רבינא ורב אשי, שהם ארבעים במספר, וכל זאת כדי ללמדנו שעניין מסירת התורה הוא עצמו תורה. ניתן בימינו, בעזרת כלים הלכתיים, להתיר כמעט את כל מלאכות השבת בגרמא, וכן ניתן להתיר את כבלי הנישואין בפטנטים הלכתיים של השלשת גט בזמן הנישואין, ואפשר גם לתת את כל ארץ ישראל לאויבים בנימוק של פיקוח נפש, 84 | לאורה של תורה וכן ניתן לִפטור את כל אנשי הביטחון הרפואה וההצלה מתפילות ומשמירת שבת מסיבות של פיקוח נפש. אבל אם לא למדת מרב ואינך מחובר לתלמיד חכם מובהק יום יום ושעה שעה - הרי אתה כמו הרב שידע להתיר את השרץ בק"ן טעמים )קרא עוד בנושא בעלון 'בית נאמן' מס' 103 כי תשא תשע"ח, דבריו של הרב מאיר מזוז בפרקים י-יא(. על כן היום, שיש לנו גישה לידע הלכתי נרחב בזכות 'הרב גוגל', ויכולת ללמוד בבתי מדרש וירטואליים, דווקא היום, עלינו לדרוש את המגע הישיר עם תלמידי חכמים שקיבלו מתלמידי חכמים מובהקים, המחוברים לגדולי ישראל ולהלוך הרוח של חז"ל כפי שאישיותם הִפנימה במשך שנים רבות דרך ההתמדה בלימוד התורה. 'וכל בנייך לימודי ה', ורב שלום בנייך'. •פרשת ויקהל נושאים: א. ויקהל, הקהל ב. הקודש מקיים את החול ג. היפוך הסדר בין כי תשא לויקהל ד. דים והותר ה. בצלאל נכד של חור ו. הנדיבות ז. להורות נתן בלבו א. ויקהל, הקהל הביטוי הפותח את הפרשה, שעל שמו הפרשה נקראת בשם 'ויקהל', עניינו איסוף הציבור, ולראות בפרטים 'כלל', שהקהל מאחד את כל הגוונים, כפי שרש"י מציין ש'פרשה זו נאמרה בהקהל'. אנחנו רואים מצד אחד ברכה באִפיון של כל פרט לכשלעצמו, ומאידך ישנה עוצמה לקהל. בעת שאנו עוסקים במלאכת המשכן, חשוב להבליט את נושא הקהל, שהרי השראת השכינה אינה יכולה לחול על הנפש הפרטית, באותה המידה שהיא חלה על הכלל. ומש שמו – פרשת ויקהלתשרקליוה | 85 פ ח ת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', 'כשהם גוי אחד אז ישנה השראת שכינה מיוחדת. מרן הרצ"י קוק היה רגיל לעמוד בתפילת שבת, דווקא בביטוי 'במקהלות רבבות עמך ישראל', אחרי שהזכיר את מעלת הישרים, הצדיקים, החסידים והקדושים )יש נוסחאות שונות בסֶדֶר הביטויים הנ"ל(, היה מתפעל יותר מהביטוי האחרון העוסק במקהלות ישראל. אינה דומה מדרגת הקדושה שהיחיד יכול להשיג לכשלעצמו, לזו שיכול הקהל לקלוט וממילא כל יחיד ויחיד המחובר לו. ב. הקודש מקיים את החול הביטוי המופיע בהקשר לשבת הוא: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ...' מדוע התורה מצווה על עשיית המלאכה, והלוא היה מספיק להזהיר מלעשות מלאכה בשבת, ואין צורך להדגיש את עשיית המלאכה בימות החול? ועוד מדוע המילה תֵעשה כתובה בצורת סביל ולא פעיל - תַעשה? על פי דברי האור החיים )לה ב ד"ה ששת( ניתן להסביר שהתורה מלמדת אותנו שהחול מקבל את הקיום שלו מהקודש. כאשר השבת נשמרת, ממילא יש לחול קיום ויציבות. שמירת השבת נותנת לעשייה שבימי החול שמירה והמשכיות. במקום שהשבת נשמרת, גם החול יהיה יציב ונכון. אם חלילה יהיה זלזול בקודש, החול יתמסמס. ניתן לבאר על פי הסברת המהר"ל )כגון בהקדמה לתפארת ישראל(, שיש לכל חפץ גשמי שישה פנים - ארבעה צדדים ומעלה ומטה. ומהו הצד השביעי? זה התוך, המהות והתוכן. כאשר יש מגע בתוכן בנשמה, יש גם אחיזה בצדדים המופיעים בחוץ. הרב אהוד ברזילי אמר פעם על הביטוי 'ועם רוחי, גווייתי' שמופיע בפיוט 'אדון עולם', שמה שמוביל בראש זה הרוח, ומה שנגרר אחריו זה הגוף - הגווייה. טועים וטעו החושבים שניתן לבנות מערכת חיים שבנויה רק על החול. לא קיים שבוע של שבעת ימי מעשה, זו אחיזת עיניים, וזה עתיד להתפוצץ. עם ישראל עתיד לדרוש את מה שנגזל ממנו בשם החילוניות הנבובה. רואים אנו בכל מערכות החיים, שרק במקום שיש קדושת ישראל במלואה או באופן חלקי, יש גם משפחתיות, נאמנות, התיישבות וחקלאות וכו'. אבל במקום שבו מדברים רק חול וחול, גם מערכות החול כושלות. החינוך הסובייטי העקור מאמונה נפל והפיל איתו הרבה מעם ישראל, אבל יקום דור שיחיה על פי הערכים 86 | לאורה של תורה המוחלטים של תורת ישראל, שיש בהם דבקות בה' דרך שמירת השבת לימוד תורה ועריגה לא-ל חי. ג. היפוך הסדר בין כי תשא לויקהל הקדמת נושא השבת לציווי על מלאכת המשכן. בפרשות תרומה תצווה משה הצטווה על בניית המשכן, ואילו בפרשות ויקהל פקודי משה מצווה את בני ישראל, ובני ישראל מבצעים את המלאכה. בסיום הפרשות העוסקות בציווי האלוקי למשה על המשכן, נצטוו על השבת, כפי שרואים בתחילת כי תשא שם מופיע עניין השבת, ואילו כאשר משה מצווה את בני ישראל, הוא מקדים לדבר על השבת ורק אחרי זה מדבר על המשכן. מדוע נסמכו הנושאים זה לזה? רש"י מסביר בשם חז"ל: 'ששת ימים הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת'. וכמו כן כותב בפרשת כי תישא: 'ואתה דבר אל בני ישראל - ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה. אך את שבתֹתי תשמרו - אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה - שבת אל תידחה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן'. אף על פי שהשבת נדחית מפני חובת העבודה במקדש, שהרי קורבנות ציבור )שקבוע להם זמן( קרֵבים אף בשבת, הרי מלאכות הכנת המשכן אינן דוחות את השבת. לפי הסוברים שפרשות תרומה תצווה נאמרו לפני חטא העגל, ניתן להסביר שהמשכן האידיאלי הוא המשכן שאינו קשור להרחקה מעבודה זרה אלא הוא תכלית לעצמו, ולכן ראוי להקדימו בסדר כתיבת הדברים לפני שבת, ואילו לפי הסוברים שפרשות אלה נאמרו אחרי החטא - יש להתחיל מהשבת, כי רק העיסוק בדיני שבת ושמירתה, יובילו את עם ישראל לרמה רוחנית כפי שהיה לפני החטא.. ד. דים והותר על התרומה של עם ישראל בעבור מלאכת המשכן, הפסוק אומר: 'וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר'. בספר אור החיים הקדוש שואל, והלוא יש כאן סתירה, אם הייתה דיָם אז לא היה הותר, ואם היה יותר מדַי אז לא היה די, שפירושו בדיוק. הוא מיישב שאכן הקב"ה עשה נס, שלמרות העובדה שעם ישראל תרם יותר מדי, כל התרומה שימשה לצורך בניית הכלים באופן שלא נותרו שאריות. נס זה נעשה כדי לא לגרום עוגמת נפש למי שתרם, שלא ירגיש שתרומתו לא נצרכה ולא ומש שמו – פרשת ויקהלתשרקליוה | 87 פ ח ת השתמשו בה. אשר על כן, עשה ריבונו של עולם נס, לכול התרומות נמצא שימוש, ושום דבר ושום אדם לא הרגיש מיותר חלילה. איזה דיוק נפלא, ואיזו רגישות לנפש האדם. הבה נלמד גם אנחנו לתת תחושה טובה לכל מי שמנסה לעזור ולסייע לנו, ולא לתת לו הרגשה שבסוף לא היינו צריכים אותו, או שמאמציו היו לשווא. המשכן כלי המחזיק ברכה, וממנו מתברכים כל עם ישראל. לא רק את המידות של הארון אלא גם מידות בנפש נלמד מהפסוקים העוסקים בתרומה למשכן! ה. בצלאל נכד של חור התורה מציינת שאת העבודה יעשה בצלאל, כפי שכתוב: 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה'. וכן קראנו בפרשת כי תשא: 'רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה'. מדוע התורה מציינת את שמו של בצלאל עד לדור השלישי, היה מספיק לכתוב בצלאל בן אורי, כפי שהתורה כותבת בדרך כלל, כגון יהושע בן נון וכלב בן יפונה. שמעתי מהרב יצחק אמיתי רעיון המתיישב על הלב. כידוע חור הוא הבן של מרים והוא נהרג במעשה העגל כאשר ניסה לעכב בעד החוטאים. עַם ישראל בִמקום להודות לו על התעוזה והאומץ, העדיפו להורגו, כפי שמציינת הגמרא )סנהדרין ז.(: 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו' מה ראה? אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר ראה חוּר שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור'. וכך כותב רש"י במקום: 'הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור על שלא עשה להם'. אפשר היה לחשוב שבצלאל גדל כילד מקופח, כי לא היה לו סבא שיפנק אותו, כמו שכל בני גילו קיבלו יחס חם מהסבא. התורה באה לשלול הבנה זו, ומעידה עליו שאומנם סבא לא היה לו, אבל דווקא עובדה זו סייעה לו להגיע לתפקיד המיוחד של בניית המשכן. הגֵנים הרוחניים שהוריש לו 'סבא חור', יביאו את בצלאל למעמד הרוחני המיוחל. גם כאשר מישהו מסר את נפשו על ערך מסוים, ואיננו איתנו כאן בגופו, מורשתו עדיין קבועה וקיימת בנו ובמיוחד אצל צאצאיו. מורשת זו היא בבחינת 'נכסי דלא ניידי', וזו ירושה שאין בה צד ממוני, אלא ערך גבוה יותר, השותפות בבניית המשכן שבו ודרכו תִשרה השכינה בישראל. ו. הנדיבות מידת הנדיבות של עם ישראל. יש פסוקים המתארים את אופן הבאת התרומה מצד בני ישראל, )לה, כא( 'וַיָּבֹאוּ כָּל 88 | לאורה של תורה אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:' האור החיים הקדוש מסביר שהיו בעם ישראל שני סוגי מתנדבים, א. האנשים שתורמים כפי נדיבות הלב אבל בהתאם ליכולתם הכלכלית, ב. אנשים שתורמים מעבר ליכולתם. רואים מכאן שכל מי שתרם למשכן, עשה זאת מנדיבות לב ולא מלחץ כלשהוא, לא לחץ מטעם משה רבנו ולא לחץ חברתי, ללמדנו כמה גבוהה הייתה מעלת המתנדבים. בדומה לכך היה גם בזמן דוד המלך ע"ה. עם ישראל הראה את כוח מידת הנדיבות שלו, כאשר הכין דוד את הנדרש למקדש שעתיד שלמה לבנות. וזו תפילת דוד )דברי הימים א כט יח(: 'ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ'. דוד מבקש מה' לשמר את המידה הזאת, וכן מבקש מה' לראות ביופיים של בני ישראל, שהרי מצד אחד, 'כי ממך הכֹּל, ומידך נתנו לך', ואם כן מה מעלתם בכך שתורמים? ועל כך התשובה היא שמה שמתגלה הוא טוב הלב המופיע בנתינה. ז. להורות נתן בלבו לאנשים רבים יש כישרונות, אבל לא לכולם יש כישרון ללמד את הידע שיש להם. התורה מעידה על בצלאל שמלבד הידע המקצועי-אומנותי שלו, הוא ידע גם להעמיד תלמידים שיוכלו לעסוק במלאכת המשכן. אנו מכירים גאונים היודעים להגדיר את המושגים שיש בסוגיה, וכן יודעים לתרץ את הקושיות שיש לתוספות על רש"י, אבל כאשר שואלים אותם, איך הגעת לכך, באילו דרכים הגעת למסקנות שהיסקת? הם ממלאים פיהם מים. כיצד אוכל להגיע לשיטת חשיבה, אם לא יהיה מי שילמד אותי? התורה מעידה שבצלאל ניחן גם בכישרון ההוראה. ההוראה היא מקצוע החשוב ביותר בכל הדורות וגם בדורנו. הוראה אינה מקצוע בפני עצמו, היא חלק ממצוות חינוך. מי שיש לו גישה נכונה לנוער, יתגייס וילמד את האחרים איך לגשת לנושא, איך לפנות לנוער, מתי זה התעניינות ומתי זה 'חפירה'. 'וכל בנייך לימודי ה', ורב שלום בנייך'. • ומש שמו – יוד פ תשר | 89 קפ ח ת פרשת פקודי החזרות שבצווי המשכן ועשייתו כל ענייני המשכן כבר נכתבו בפרוטרוט עד הנה, מדוע לחזור שוב על הכול? היה ניתן לפתוח בנימה מוסרית, האומרת האם כבר הספקתי ללמוד את הכל בפעם הראשונה שהדברים נאמרו בתורה, אבל זה ודאי לא יענה על השאלה באופן אמיתי. האמת ששאלה זו נובעת ממבט טכני על התורה. אילו היינו רואים את הדבר כמשהו חווייתי, לא היינו שואלים אותה. אתן משל: אישה בהריון יודעת בערך מתי היא אמורה ללדת, כיום היא יכולה לדעת את מין העובר ועוד כל מיני ידיעות )מה היקף הראש, האם יש 'ציסטות' ועוד כל מיני דברים שטכנאי האולטרה סאונד יודע לדווח עליהם ובעזרתו ההורים יכולים לדעת איך להתארגן לקראת הלידה ובמקרים חריגים הם עלולים לא להבין נכון את הנתונים אותם זיהה הטכנאי(. עם זאת, כאשר התינוק נולד, אין קץ לשמחה, והאימא ודאי תזכור בפרוטרוט באיזו שעה הייתה הלידה, מי הייתה המיילדת, האם לקחה בסוף אפידורל, כמה זמן היו צירי הלחץ, וכמה זמן לקח עד שהוולד השמיע קול בכי... יוצא אם כן, שככל שלדבר יש משמעות רבה יותר בחיים שלנו, אנו מעריכים יותר כל שלב ושלב בתהליך ההופעה שלו בחיים הממשיים )מפי הרב חיים צפרי(. כך יש לחשוב לעניות דעתי, גם על הופעת השכינה בעם ישראל. •