לדלג לתוכן

לאורה של תורה/דברים

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרשת דברים

נושאים:

א. אלה פסל את הראשונות ב. משה המוכיח ג. מדוע תורה פתחה בסדרי הדין? ד. ובדבר הזה אינכם מאמינים ה. חסד ונטול חסד ו. עיסוק בחזרות ז. מוסרי או לא מוסרי?

א. אלה פסל את הראשונות החומש שלנו מתחיל בביטוי: 'אלה הדברים'. ידוע מה דרשו חז"ל, )הובא ברש"י שמות כ"א, א(: "'כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים". יש מקום להתבונן, על פי מה שחז"ל לימדונו, מה התורה באה כאן לפסול, בביטוי הנ"ל: 'אלה הדברים'? וכי יש מגמה לבטל את דברי התורה שנאמרו בארבעת החומשים הקודמים? חשבתי להסביר שידוע )על פי דברי הרמב"ן המובאים בפתיחה לחומש זה( שבחומש דברים משה רבנו חוזר ומשנֵן את כל עיקרי התורה לַדוֹר הנכנס לארץ. כשם שלפני שיוצאים למבצע צבאי, המפקֵד חוזר ומשנֵן לחייליו את כל ההוראות החשובות שלמדו במשך תקופת ההכשרה - כך משה רבנו חוזר ומשנן את כל ההלכות החשובות שיצטרכו לקיים בארץ, ובמקביל נותן דברי מוסר ותוכחה לעם ישראל לפני שהולך לעולמו. לעניות דעתי הרעיון של 'לפסול את הראשונים' בהקשר הזה הוא כך: פעמים מתגנבת לראש מחשבה מוטעית, ובה האדם משווה את החיים הרוחניים בארץ ישראל, לחיים הרוחניים שהיו לו בחוץ לארץ. לפעמים אנשים מתגעגעים לאווירה ולסגנון החיים היהודיים שזכו להם בארץ נכר, ועושים כעין השוואה לַחיים שלנו כאן בארץ. מתוך כך באים לשאלה האם היה כדאי לבוא לארץ, והאם שפר גורלנו בה. מדֵי פעם שומעים ממבוגרים שאומרים בטון נוסטלגי, אני זוכר את אווירת השבת בשכונת היהודים במרוקו, או את הסימנים )כינוי לפֵּאות הראש( שהיו לבנים אצלנו בתימן, או כמה טוב היה ליד הַרֶבֶּה בטיש בפולין. ומיד חושבים על מצבנו העכשווי כאן בנימה של אולי לא היה כדאי. 188 | לאורה של תורה אני ממשיל מחשבות אלו לחייל שהיה מצטיין בתקופת הטירונות וההכשרה החילית. כאשר הגיע לשרת בגדוד מבצעי, נשמעה אזעקה, החיילים הוקפצו לגבול ונלחמו במחבלים שניסו לחדור לשטח ישראל. החייל המצטיין לא הצליח לירות על האויב כיוון ששכח את המחסניות שלו בחדר המגורים, ובנֵס החייל לא נחטף והאויב לא חדר הודות לחבריו שחיפו עליו והשיבו אש במקומו. במסדר הסיכום, חקר המפקד את האירוע והתבררה לו הסיבה שבגללה החייל לא ירה. כאשר הוא נזף בו באופן חמוּר, השיב החייל בבושת פנים: 'המפקד, אל תכעס עליי, אומנם הפעם שגיתי אבל בטירונות הייתי מצטיין!' אין משמעות להצטיינות בטירונות, אם הדבר לא בא לידי מעשה בִּזמן אמת. כך לענייננו, אומנם נצטווינו לשמור על אורח חיים דתי גם בגלות, ומי שמחלל שבת אף בחו"ל חייב מיתה. אבל ידועים דברי חז"ל בספרי המבוססים על דיוק בפסוקי קריאת שמע, שכל המצוות שאנו מקיימים בחו"ל, גם חובות הגוף, אינן אלא כציונים, כלומר כתרגילים שמטרתם למנוע מאיתנו לשכוח את קיום המצוות כאשר נחזור לארץ. לפי תפיסה זו, משה רבנו בא לומר לְדור באי הארץ, שנפתח כאן דף חדש לגמרי, כאן מתחילים החיים האמיתיים. אומנם כל מה שהיה עד עכשיו היה חשוב ובעל ערך של הכנה, אך אין מה להשוות את מה שעתיד להיות, עם מה שהיה עד עכשיו. בתלמוד )ב"מ פה.( מצאנו סיפור שיכול להשלים את הרעיון הנ"ל. אחד האמוראים שעלה ארצה, קיבל על עצמו תענית כדי לשכוח את התורה שלמד בחוץ לארץ. אני מניח שחשוב לו כל מה שלמד בעבר, שהוא בסיס לכל מה שילמד בעתיד, אלא שכאן הוא בא להדגיש את הרעיון שהוזכר לעיל. ב. משה המוכיח בדרך כלל, אנשים אינם אוהבים לשמוע תוכחה, והראיה לכך היא התגובה הטבעית המובאת בדברי חז"ל: 'אמר לו טול קיסם מבין שיניך, עונה לו טול קורה מבין עיניך'. מדוע השומע אינו אומר 'ישר כוח' לדברי מוכיחו? אלא שבאופן טבעי אינו רוצה לשמוע משהו שיפוטי, והוא 'תוקף' חזרה ומוצא פגם באישיותו של מוכיחו. משה רבנו היה עֵר לבעיה זו, ולכן בחר לנצל דווקא את רגעי הפרידה שלו כדי להוכיח את עם ישראל, בחושבו שכך העם יתנגד פחות לדבריו. אגב, שמעתי סיפור על השפת אמת: בהיותו נער יתום מאב, היה רגיל ללמוד עם סבו חידושי הרי"מ מדֵי בוקר. לילה אחד עשה הנער 'משמר', ולקראת בוקר נמנם חומש דבריםשרמםיודב – רםי ד תשר | 189 ב ח פ קמעא ובגלל זה איחר לחברותא עם הסבא. כאשר הגיע, גער בו סבו והסביר לו שזמנו יקר וכולי. הקשיב הילד, ובסוף הלימוד סיפר לסבו שלמד כל הלילה. אמר לו הסבא, מדוע לא סיפרת לי מיד על כך, ולא הייתי גוער בך?! השיבו הנער: 'סבא אני אוהב את התוכחות שלך'! רואים איך נער צומח להיות מגדולי ישראל, כאשר מתקיימים בו דברי חז"ל במידות שהתורה נקנית: 'אוהב את התוכחות'. עוד משהו חשוב יש ללמוד מהתוכחה של משה, הוא אומר אותה, 'אחרי הכותו את סיחון ואת עוג', על פי רש"י ניתן להסיק שמשה מעוניין שדבריו יתקבלו כדברים מועילים. כל עוד מקנן החשש שהשומע יחשוב שהדובר אומר את מה שהוא אומר מתוך אינטרס מסוים, אין סיכוי שדבריו יתקבלו. משה עושה טובה גדולה לעם ישראל, הוא מושיע אותם במלחמה נגד שני 'בריחים של ארץ ישראל', העמים שכל מלכי כנען סמכו על גבורתם, ויכלו להיות בטוחים שעצם קיומם מבטיח ש'האויב הישראלי' לא יגיע לעבר הירדן המערבי. רק אחרי שמשה הצליח להנחיל את התחושה שהוא דואג לעם ישראל ורוצה בטובתו - יכול הוא להניח שדברי התוכחה שלו יתקבלו כדברים הנובעים מלב-אוהב ודואג לטובת האנשים שכלפיהם התוכחה מכֻׁוונת. שמעתי מהרב יצחק זילברשטיין שפעם עלה על מונית וראה את הנהג עם עגילים על כל מקום בגוף, חולצה פתוחה ושיער ארוך. הרב נצמד בכל כוחו לדלת מצד ימין במרחק המכסימלי מהנהג. הנהג שחש כנראה את הסתייגותו החריפה של הרב - אמר: 'אל תסתכל עליי ככה, אני מניח תפילין כל יום!' תמה הרב, והנהג סיפר: 'פעם אחת כאשר הסעתי אדמו"ר מסוים לביתו בבני ברק, אמר לי האדמו"ר, בבקשה הואל בטובך להשאיר את המנוע דולק ואת המונה בפעולה ותעלה אלי הביתה. כאשר עליתי אליו כיבד אותי בעוגה ומשקה וביקש ממני להניח תפילין. נעניתי לבקשתו. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו ביקש ממני לעשות מצווה, לא על חשבוני אלא על חשבונו, מאז לא הפסדתי את המצווה הזאת אף לא יום אחד.' רואים מסיפור זה עד כמה התחושה שחש הזולת, האם באים לנצל אותי או לעזור לי, היא משמעותית להצלחת העברת המסר. ג. מדוע תורה פתחה בסדרי הדין? מדוע משה מדבר בראשית דבריו על מינוי דיינים וסדרי דין? מה העסיק את משה לפני שנפטר? הוא לא עסק בנוסטלגיה אלא עמד מול האמת הברורה לו, ועסק בתיקון הדברים החשובים ביותר בעיניו. הוא לא חיפש לשלוח 190 | לאורה של תורה דברי הרגעה ריקים מתוכן והבטחות שהכול יהיה ורוד. הוא ירד לפרטי הדברים שלדעתו יקדמו את עם ישראל לייעודו. משה עוסק בתחילת דבריו במינוי דיינים וסדרי דין. יש כאן שאלה כפולה, ראשית, מה מקום לספר סיפור זה לעם ישראל פעם שנייה )אחרי שהמאורע עצמו קרה בפרשת יתרו(, איזה מסר מוסרי יש כאן? וכן יש לשאול: מדוע זה מופיע בספר דברים? שהרי בספר זה אין משה עושה חשבון עם אנשים יחידים או קבוצות קטנות, ולכאורה פרשת הדיינים נוגעת לחלק זעיר מאוד בעם. ]רמב"ן שואל מדוע אין משה עוסק בהוצאת הדיבה של המרגלים עצמם ולא בעונש שלהם, ותשובתו היא שמשה בספר הזה מוכיח את כל העם ולא קבוצה מסוימת, שכעת כבר איננה רלוונטית. מי כן רלוונטי? הציבור שהיה מוכן ללכת אחרי קבוצת המיעוט ולהשתכנע מדיבוריה בגנות הארץ, ולחשוב שהקדוש ברוך הוא אינו מסוגל להכניס אותנו לארץ. משה חושש שזרעונים של חשיבה זו עדיין נמצאים בעם, כפי שאומר כאן 'ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוקיכם', ואלה כנראה בני גד ובני ראובן, שמבטאים בעיני משה את המשך תרבות המרגלים[. הסביר לי גיסי ר' יאיר דניאל, שסוגיית מינוי הדיינים מכוונת בעיקר לעם ולא לדיינים עצמם. העם צריך להבין את תפקיד השופטים, כפי שהסביר לנו רב המשטרה, שעיקר העיסוק צריך להיות ב'ביטחון פנים'. אחרי שמסיימים לטפל באויב מבחוץ, יש לטפל בסוגיות החשובות ביותר והן מילוי התכנים, קביעת תרבות התנהגות, קביעת דפוסי חשיבה בחברה הישראלית, ואופן התנהלותה עם הכוחות הפנימיים שלה. לכך באו השופטים, כפי שהנביא אומר בסיום ההפטרה: ציון במשפט תיפדה. רק כאשר כוח המשפט יהיה חזק, כוונתי לא רק לשופט שיודע איך להכריע בדין, אלא לשופט שיודע להנחיל תרבות נכונה וסדר יום ראוי, וגם יודע - בזכות החינוך שהוא מעניק בחוכמתו - למנוע מריבות שעלולות להיווצר עקב שיעמום ומהיעדר תחושת ייעוד - הוא השופט שאנו מתפללים לשובו. ד. ובדבר הזה אינכם מאמינים משה רבנו אומר לנו 'ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוקיכם'. כוונת הביטוי היא שבעניין העלייה לארץ, אין אנו מאמינים שהקב"ה מסוגל להביא אותנו לכאן. גם כיום יש טוענים שלולא עזרת יהדות חוץ-לארץ, לא נוכל להתקיים בארץ. כביכול תמיד יצטרכו להיות עבריינים )שגרים בחו"ל(, כדי להבטיח את קיומנו כאן. חומש דבריםשרמםיודב – רםי ד תשר | 191 ב ח פ המחשבה הזאת ודאי אינה נכונה, כפי שהסביר הרב יצחק ניסים לנציגי הקרן הקיימת לישראל שעבדו בחו"ל ובאו לביקור בארץ: ארץ ישראל היא כמו אישה. כידוע, לאישה רגילה אין חלב בדדיה, רק כאשר היא יולדת יש לה חלב. הצורך מוליד את המציאות. כך לגבי ארץ ישראל, יש לדעת שהקדוש ברוך הוא 'מסוגל' להחזיק אותנו כאן. ה. חסד ונטול חסד משה רבנו מתאר את המפגש עם העמים שמסביב לארץ ישראל, כאשר היינו בדרכנו לארץ. משה רבנו מספר שהוא שלח אנשים לבקש ממלך סיחון רשות לעבור דרך ארצו, ובהקשר הזה, יש פסוקים המעוררים תמיהה במפרשים: 'אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ' )דברים ב כח-כט(. האם באמת המואבים מכרו לבני ישראל אוכל ומים? הלוא כתוב בפרשת כי תצא )כג ד-ה(: 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ'. משם משמע שבני מואב לא נתנו לנו אוכל, אז מדוע משה אומר לסיחון תמכור לי אוכל, כשם שעשו לי המואבים? הרמב"ן )כ"ג ה( מבאר שיש בפסוקים הללו איסור להתחתן עם שני העמים, ויש שני נימוקים לכך, אבל כל נימוק מתייחס לאומה אחרת. האיסור להתחתן עם בני עמון הוא כי לא קידמו אתכם בלחם ובמים, ואילו האיסור להתחתן עם בני מואב הוא כי שכרו את בלעם לקללנו )המואבים באמת מכרו לנו אוכל, ומסיבה זו לא היו ראוי להרחיקם, אבל הייתה סיבה אחרת(. אם כן שני העמים הללו הרשיעו במיוחד לאור העובדה שאברהם אבינו גמל חסד רב כל כך עם לוט אביהם, והם השיבו רעה תחת טובה. אברהם הציל את לוט מן השבי וגם דאג להצילו מתוך ההפכה, והיינו מצפים מבניו שיגמלו טובה לעם ישראל, אבל הם השיבו רעה תחת טובה. האישיות שעתידה לתקן את הפגם הזה, זו רות המואבייה שעשתה חסד ללא גבולות עם נעמי. המואבים הפרו את ברית האחווה ורות עשתה את ההפך, היא עשתה חסד לאישה מבוגרת, שלא ניתן היה לצפות ממנה לשום גמול, ועל כן זכתה למה שהיא זכתה. 192 | לאורה של תורה ו. עיסוק בחזרות הפסוק אומר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה )הושע י"ד(. בדרך רמז ניתן לומר, מכוח חומש 'דברים' ניקח יסודות, שהם יסייעו בידינו לשוב אל ה' )אלול קרב ובא(. 1. אהבת הבנים. 2. אמונה בה'. 3. הבנה שאנו עבדי ה' בכל הווייתנו. 1. משה מדבר אל דור הבנים שנולדו במדבר ופונה אליו כאילו הוא עבר את המאורעות שעברו הוריו. הוא מוכיח אותם על עבירות שאבותיהם עשו. מה פשר הדבר? אולי הוא רואה את עַם ישראל כחטיבה אחת, מה שיש באבות יש בבנים וכן להפך. אנו רצף של דורות המהווים המשך אחד לטוב ולרע. 2. משה אומר 'ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוקיכם' )א ל"ב( מה כוונתו? בחטא המרגלים התגלה שאתם חוששים שהקב"ה אינו מסוּגל להביא אתכם לארץ ולדאוג לקיומכם למרות האיום הביטחוני. ואולי אתם חוששים שאינו יכול גם לספק לכם את הדרוש מבחינה כלכלית. משה אינו משתמש בלשון עבר אלא לשון הווה, כביכול שעדיין אתם נגועים במחלה זו, במחשבה שאם תקיימו את דְבַר ה', יחסר לכם ויאונה לכם רע. גם כיום, צריך להתמלא שוב באמונה חזקה, שההליכה בדרך ה' לא תגרום לנו שום מכשול וקלקלה חלילה. 3. יהודי צריך לדעת שהוא במהותו 'עבד ה. הדבר היחיד שצריך למלא את הראש הוא, עד כמה אני עובד את ה' ברמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, בעשרים וארבע שעות ביממה כפול שבעה ימים בשבוע. אין עבודת ה' ממלאה פינה בחיים שלי, אלא כל מהותי היא לקדֵש את שם ה' בכל כוחותיי ובכל שעותיי. איני יודע אם פגשתם מימיכם איש פוליטי. איש כזה חי את המפלגה כל שנייה בחייו. אין משפט שהוא יאמר שאינו קשור לעניין המפלגה שבערכיה הוא דוגל ובה הוא חבר. הביטו על אוהד קבוצת 'בית"ר ירושלים', אין משפט שהוא אומר שלא מכריז על אהבתו לקבוצה, הרֶכֶב שלו מלא מדבקות, והבגדים שלו בצבע שלא ייתן לך לשכוח מי באמת הקבוצה הכי טובה ואין בלתה. לא פחות מזה, אנחנו בני ישראל נדרשים לדבר מעין זה, וזו לשון רבנו יונה )שערי תשובה ג קמ"ח(: 'כִּי הַדָּבָר יָדוּעַ, כִּי מִדַּרְכֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהוֹדִיעַ בְּכָל מִבְטָא שְֹפָתַיִם, וּבְכָל אֲשֶׁר יִרְמְזוּן עֵינַיִם, וּבְכָל הַנְהָגָה וּפֹעַל יָדַיִם, כִּי יְסוֹד לְנֶפֶשׁ הָאָדָם וּצְבִי חומש דבריםשרמםיודב – רםי ד תשר | 193 ב ח פ עֶדְיוֹ וְהַטּוֹב וְהָעִקָּר וְהַתּוֹעֶלֶת וְהַיְקָר אֲשֶׁר בּוֹ, עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִרְאָתוֹ וְתוֹרָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב )קהלת י"ב, י"ג( כִּי-זֶה כָּל–הָאָדָם'. ז. מוסרי או לא מוסרי? בעליית שישי בפרשתנו, מתוארות המלחמות שנכפו עלינו עם סיחון ועם עוג. בשתי המערכות חוזר על עצמו ביטוי דומה המבטא את החיסול הטוטאלי שהיה שם, ביחס לסיחון: 'וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּו. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד'. וביחס לעוג: 'וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד'. שאלה אותי פעם חיילת, איפה המוסר בסיפורים הנ"ל? איך בני ישראל חרגו מההנהגה המוסרית, והרגו עד שלא השאירו שריד? האם התורה לא מוסרית? כאשר שמעתי את השאלה, בתחילה שיבחתי את השואלת, ואמרתי לה שראוי לשָמֵר את השאלות הטובות, גם כאשר מוצאים להן תשובות )לפעמים התשובות בינוניות ביחס לשאלות, עיין עין איה על דף שבת יג. ביחס לאשתו של אותו תלמיד שמת בחצי ימיו(. לאחר מכן אמרתי לה, אולי ניתן להפוך את השאלה שלך לסגנון אחר: 'לאיזו שחיתות מוסרית הגיעו העמים האלה, שבגללה הקב"ה שהוא מלא רחמים, לא מצא דרך אחרת חוץ מלצוות על ההכחדה שלהם, לבלתי השאיר להם שריד'? כל שאלה ניתן להפוך גם לאמירה חיובית. במקום לגשת ללימוד התורה עם דעות קדומות, אולי נתרגל לבנות את הדעות מתוך הלימוד בתורה. כפי מה שניסיתי לעשות כעת, איך נותן התורה שהוא מקור המוסר, נותן הוראה מפחידה כזו? איזה מוסר יש לי להפיק מסוגיה זו? וכבר רמזנו לכך לעיל, שכנראה המפגש שלנו עם העמים האלה, עם החלאה האנושית שהצטברה - לימד אותנו להבין שהתיקון היחיד שנשאר היה רק לסלק אותה מעל פני האדמה. ריבונו של עולם, פתח לנו את העיניים שנוכל ללמוד מתורתך מה מוסרי ומה עלול להרוס את המוסר. • 194 | לאורה של תורה פרשת ואתחנן נושאים: א. לעולם יסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל ב. הקשר בין לא תוסיפו לעבירת פעור ג. מצוות דרבנן ואיסור בל תוסיף ד. ואתם הדבקים ה. גדולת עם ישראל בתורה ובתפילה ו. עבודה זרה בימינו א. לעולם יסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל משה רבנו, בעת שהוא מתפלל להיכנס לארץ ישראל, הוא מוסיף משפט שלכאורה אינו קשור: 'אֲדֹנָי אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ'. מה קשור המשפט הנ"ל לתפילת משה רבנו להיכנס לארץ? חז"ל )עבודה זרה ז:( למדו מכאן הוראה בהלכות תפילה: "דריש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, מנלן ממשה רבנו דכתיב 'ה' אלהים אתה החִלות להראות את עבדך' וגו' וכתיב בתריה 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'." מדוע חשוב לְשַבֵּחַ את הקב"ה לפני שאדם ניגש לבקש את צרכיו בתפילה? היה אפשר לראות בכך כעין חנופה חלילה למקום ב"ה, שיש לומר שבחים כדי לאפשר בקשת בקשות. אי אפשר להסביר ככה כלפי הקב"ה, שהרי חז"ל לימדו אותנו לאחוז במידת האמת, במיוחד כאשר עוסקים בענייני תפילה. הרב קוק מסביר )עולת ראיה ענייני תפילה עמ' ט"ו( שהצורך להסדיר שבחו של מקום נובע מהבעיה שעלולה להיווצר בנפשו של המתפלל והיא החשיבה שבתפילה האדם משָנֶה את רצון הבורא חלילה, כביכול ה' הוא ה'גורם-הלחיץ' הנתון להשפעה אנושית, כפי שהאמינו עובדי עבודה זרה, שהאדם עומד במרכז והוא השולט על הכוחות העליונים דרך עבודת הקורבנות. כאן חז"ל באו לקבוע בנו – דרך העיון בפסוק הנ"ל - את ההכרה בעליונות הבורא יתברך, דרך אמירת השבח והגודל שלו, וממילא נוכל להבין נכונה את השפעת התפילה בלי לחשוב שהיא משנה את הבורא יתברך. חומש דבריםשרמםיודב – נןת ו ת שר | 195 ח ח פ א איך באמת הדבר פועל? הקב"ה קבע חוק בעולם שיש לתפילה השפעה, לא תמיד ההשפעה נוגעת ישירות בנושא התפילה או הבקשה. איך אם כן עובדת התפילה? הראשונים הסבירו שבתפילה מתחולל מהפך שבגללו המתפלל כבר אינו אותו אדם, ולפיכך ההחלטה שנגזרה עליו לפני התפילה כבר אינה רלבנטית לגביו. דרך משל, ה' גזר על משה להיות חולה חלילה, ובזכות התפילה חל שינוי במשה עצמו, ולכן הגזירה כבר לא חלה עליו במעמדו הרוחני החדש והגבוה יותר, ועל כן הוא מתרפא. ב. הקשר בין לא תוסיפו לעבירת פעור כאשר משה מזהיר מפני החשש שמא יוסיפו על מצוות ה', או שמא יגרעו, הוא מצמיד לאזהרה זו את התזכורת מה קרה למי שהלך אחרי בעל פעור. האם יש קשר מהותי בין האיסור להוסיף ולגרוע, לבין העבודה הזרה של בעל פעור? בפשטות הדמיון הוא כך: הואיל ועבודת הפעור היא פעולה ש'לכאורה' מבזה את האליל, היה מקום לחשוב שאם אני עושה צרכים מול אותו אליל לשם שמיים, כלומר לשם ביזויו, הדבר יהיה מותר או אפילו בגדר מצווה. לכן התורה מזהירה שלא להוסיף על מצוות ה', כלומר לא להמציא דרך חדשה בעבודת ה' הנוגדת את הציווי האלוקי המפורש ]ניתן אמנם להוסיף הנהגות המחזקות את שמירת התורה, אבל כמובן לא כאלה שסותרות או מבטלות ציווים מפורשים בתורה[. ג. מצוות דרבנן ואיסור בל תוסיף אנחנו רואים בספר דברים אזהרה החוזרת על עצמה פעמיים, אחת כאן ואחת בפרשת ראה. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם )דברים ד, ב(: אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ )דברים י"ג א(: רציתי להתייחס לשני קשיים: 1. מדוע ישנה כפילות בפסוקים? 2. האם אין סתירה בין הציוויים הנ"ל לבין העובדה שחז"ל הוסיפו המון איסורים והגבלות מדרבנן? 1. מדוע איסור זה מופיע פעמיים בחומש דברים? אכן רש"י מסביר את האיסורים הנ"ל באותו אופן בשני המקומות )ד, ב. י"ג א(, 196 | לאורה של תורה כגון חמש טוטפות בתפילין וכדומה, אבל שמעתי מהרב יום טוב זילברמן, שבמקום אחד התורה מזהירה שלא להוסיף ושלא להמציא מצוות חדשות, ואילו במקום השני התורה מזהירה שלא להוסיף במצווה, כגון חמשה מינים בלולב וכדומה. 2. האם אין סתירה בין הציוויים הנ"ל לבין העובדה שחז"ל הוסיפו המון איסורים והגבלות מדרבנן?

  • הרמבם בהלכות ממרים )פרק ב, ט( כותב שאם בית דין יאמר שהתורה אסרה בשר

עוף כי זה כלול בבשר הגדי, הרי שהם עוברים על 'בל תוסיף', אבל אם יאמרו תורה התירה, ואנו נאסור מכוח גזירה )שלא יבואו להתיר אף עם בשר בהמה(, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה.

    • רבנו יהודה הלוי כותב )כוזרי ג, מ"א( שאיסור בל תוסיף ובל תגרע, לא נאמר כי

אם להמון העם, אבל לכוהנים או לנביאים יש סמכות להוסיף, 'כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה', וכיוון שמספר החכמים בסנהדרין הוא גבוה, לא מסתבר שיגיעו להחלטה מוטעית. משמע מדבריו שאזהרת התורה שלא להוסיף קשורה לחשש טעות העלולה להתפתח מתוך הבנה אנושית בינונית, אבל בית הדין הגדול עם רוב חוכמתו וריבוי אנשיו בעלי מידות מעולות, ובנוסף המקום שבו הם נמצאים שהוא בית המקדש, אינם עשויים לטעות בהחלטותיהם. רמז יפה: בברכת יצחק את עשיו נאמר: 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צאוורך', שמעתי ממו"ר הרב יהושע רוזן בדרך דרוש, שאִם עַם ישראל יחטא בכך שיוסיפו מצוות, אז עשיו כבר לא יהיה תחת שלטון של יעקב. המילה תריד רומזת למספר תרי"ג מצוות ועוד אחד. אם תוסיף מצווה, הרי שאנו חוטאים בכך. ד. ואתם הדבקים משה רבנו מציין את ההבדל שיש בין האנשים שהלכו אחרי בעל פעור לבין אלו הדבקים בה', על הראשונים נאמר 'השמידו ה' אלוקיך' ואילו על האחרונים כתוב 'חיים כולכם היום'. האם משה מתכוון למוות מול חיים כפשוטו? נראה לומר שלא רק לכך התכוון )שהרי לשם כך לא צריך להזהיר, שהרי הם ידעו שמי שעובד ע"ז נענש בעונש מוות( אלא רצה לומר שרק בעבודת ה', האדם יוכל לחוות חוויה של חיים עם משמעות שיש בהם דבקות בה' ובָאמת. הביטויים 'דבקים, חיים, כולכם, היום' הם הדורשים התבוננות. באדם יש שאיפה לחיות חיים בעלי משמעות, הוא מתייחס אל חייו כאל אריג. כשם שבאריג כל חוט מצטרף לבגד אחד גדול שיש בו שימוש לאדם, כך כל מעשה חומש דבריםשרמםיודב – נןת ו ת שר | 197 ח ח פ א וכל יום שעובר על האדם השואף לדבקות בה', הוא חוט אחד מתוך אלפי חוטים הנארגים לתוך הבגד הגדול שהוא יוצר, ובכך ממלא את הרצון האלוקי שלשמו הוא נברא. כל אדם נולד עם משימה, עם חזון, שלְשֵם הופעתם ניתנו לו החיים. כשאדם מקדיש את חייו להשגת המגמה ולמילוי החזון שלו - אין הוא רואה שום רגע מבוזבז בחייו, כל עיתותיו מוקדשות למילוי המשימה, ואם הוא זוכה לאריכות ימים, הוא רואה בכך כלי ואמצעי למילוי השאיפה שלו. כנגד זה עומד יצר העבודה הזרה. כשמה כן היא, זרה היא לאדם. כל פעולה שעושה עובד ע"ז, נובעת ממילוי חשק רגעי. בחיים של עובדי ע"ז אין מגמה אחת אלא מגמות אין ספוֹר של סיפוק יצריו הרבים, כל יצר מקבל את מקומו הפולחני והטקסי. כידוע עובדי עבודה זרה היו חשודים בעבירות החמורות ביותר השייכות לגילוי עריות ושפיכות דמים )אסור להתייחד עם גוי גם כאשר אשתו של הגוי נוכחת במקום, וכן אסור לישראלית ללדת אצלה מחשש לשפיכות דמים וכולי(. לשיטתם, אין מגמה אחת בחיי האדם, וכנגד זה אומר משה רבנו, שאין הדבר כך בעבודת ה', אלא יש בה חיים עם דבקות, שכל יום דבוק לחברו, וכל מעשה שאני עושה הוא חיים לעולם, כלומר מביא ברכה גם לסובב. המילה 'כולכם' זוכה לדגש מיוחד, שהרי בתפיסה החומרנית ניתן לראות בזולת גורם שמונע ממני את התרחבות מילוי הרצון החומרי שלי, שהרי אם יהיו יותר אנשים 'סביב העוגה', כל חלק שאקבל יהיה קטן יותר. לעולם לא נצליח להתאחד יחד ממש, כי הרצון שלי שונה מהרצון של הזולת, והוא רק מפריע לי להגיע למילוי החשק שלי. מה שאין כן בעבודת ה', רק בה נוכל להתאחד באמת. כאשר האידיאל העומד מול עינינו אינו מילוי החשק אלא מילוי הציווי, וכל מגמת חיינו אינה חומרית, קל יותר להתאחד, כי החומר מוגבל אבל הרוח אינה מוגבלת )נר שהדלקת ממנו אש, אינו נחסר( ולכן ראויים כל ישראל לשבת תחת סוכה אחת. לימדונו חז"ל שאחדות זו מושגת בקלות במיוחד אחרי עבודת יום הכיפורים שבעזרתה קצת התרוממנו מחיי חומר שפלים ועסקנו במגמות אלוקיות. ה. גדולת עם ישראל בתורה ובתפילה ה.בפרשה שלנו אנו לומדים על גדולתו של עם ישראל הבאה לידי ביטוי בשני מישורים, תורה ותפילה. הדברים מפורשים בפסוקים הבאים: 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו )הגדולה של עם ישראל שהוא קרוב לה' בכך שהוא נענה בכל קריאה 198 | לאורה של תורה ותפילה אליו( וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם' )הגדולה הניכרת בתורה שעם ישראל קיבל( )דברים ד ז-ח(. יש הבדלים בן שני המושגים תורה ותפילה. אחד ההבדלים הוא שהתורה מגיעה 'מלמעלה למטה', ואילו התפילה עולה 'מלמטה למעלה' )שמעתי בשם הרב צבי יהודה קוק(. בתפילה האדם פונה ומבקש בקשות מריבונו של עולם, בדיבור שלו הוא שופך תחינתו אל האל בשמיים. ואילו בלימוד התורה, אנו פותחים את האוזניים לשמוע מה ה' אומר, מה רצונו, מה דברו ביחס לסוגיה שאנו לומדים כעת. חז"ל רואים קשר עצום בין שני עמודי עולם הללו, עד כדי כך שאמרו )שבת י.(: 'כל המסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה'. אי אפשר להתפלל נכון, אם אינך קשוב לדבר ה'. ההוראה האלוקית מנחה את עולם הרגש, היא אומרת לאדם על מה לשפוך שיח. עולם רגש ללא הנחיית השכל הוא דבר מסוכן. רק מתוך ריבוי עסק התורה, נוכל לדעת מה ה' רוצה שיהיה בעולמו, מה חיובי ומה שלילי, ורק מתוך כך, יוכל האדם לבטא בכוח הרגש שבו, את מילות התפילה. ו. עבודה זרה בימינו משה רבנו מרבה להזהיר אותנו מעבודה זרה, תוך אזכור חטא העגל אחרי מתן תורה. אני שואל את עצמי, האם יש היום מצב שמחייב להזהיר מעבודה זרה? אני נפגש באנשים שעובדים אנשים אחרים. תופעה זו מצויה גם אצל אנשים יראי השם )איני מעוניין כאן להתייחס לאנשים שלוקחים דמות של שחקן או זמר או כל ידוען אחר ומנסים להידמות לו בצדדים החיצוניים וכדומה(. לדעתי צריך לתת את הדעת היכן עובר הגבול בין שימוש תלמידי חכמים ודבקות בהם, הרצויים מאוד, לבין עבודת הנברא, על אף שהוא חכם או נביא או בעל רוח הקודש – שזה איסור חמור. האם יש כלים שיכולים לסייע להבחין מתי מדובר בדבקות ברב ומתי מדובר בשעבוד או עבודה זרה? חשבתי להציע מספר כלים: 1. אחד מקני המידה המסייעים לבחון את הדבר הוא - האם אני משתמש בשכל שלי או מבטל את החשיבה העצמית שלי. אני יוצא מתוך הנחה שהקב"ה נתן לי שכל כדי להשתמש בו לעבודת יוצרי. חומש דבריםשרמםיודב – נןת ו ת שר | 199 ח ח פ א 2. האם אני מרגיש שאני פועל כדי לעשות נחת רוח לבורא יתברך, או כדי לעשות נחת רוח לרב שלי. שמעתי אנשים אומרים: חשוב לעסוק במבצע זה, כך אמר הרב! או: אני שולח לרב מכתב ובו אני מפרט אלו מבצעים עשיתי כדי לעשות לו נחת רוח. בשתי דוגמאות אלה טמונה סכנה גדולה, כי קשה לבחון איפה הגבול עובר, שהרי באמת הכלי המסייע בידי לדעת מה רצון ה' הוא הרב שלי, ממנו אני לומד כל דבר. אם כן, איך אוכל לבדוק אם מעשיי נובעים מהכרתי ומשכלי או מִתְלות מוחלטת ובלתי מבוקרת ברב שלי? נראה לי ליישב כך: אם אני שומע שהרב שלי אומר משהו שנראה לי מנוגד להיגיון, אני צריך לבחון אותו שוב ושוב ולשאול גם אנשים הנמצאים מחוץ למעגל שבו אני נמצא, האם הדבר הגיוני. וכן נדרש ממני לעמת את מה שאני שומע מפי רבי, עם ההבנה שלי. אני הולך להתווכח איתו, כי יש בי אמונת חכמים, כלומר אני מאמין שהוא חכם, ואם כן הוא יוכל להחכים אותי ולהסביר לי איפה אני טועה, ואולי כאשר ישמע הוא מה אני חושב, הוא יגיע לבירור נוסף, והדברים ייראו ויישמעו קצת אחרת. אם חז"ל אמרו 'ומתלמידיי יותר מכולם', משמע שיש דינאמיקה בין הרב לתלמיד שיוצרת אצל שניהם בירור וחידוד של הנלמד, כי אילו היו הדברים מתקבלים ללא דיון וללא עוררין, איך היה הקשר בין הרב לתלמיד יכול לגרום להפריה תורנית אף אצל הרב? • 200 | לאורה של תורה פרשת עקב נושאים: א. יעודי התורה ב. האיסור לפחד במלחמה א. יעודי התורה אחד הנושאים המעסיקים את המפרשים כולם הוא: מהם הייעודים של התורה, בעקבות המעשים הטובים שנעשה. פרשתנו פותחת בהבטחה שאם יקיימו ישראל את המצוות - יהיה להם שפע כלכלי וכן ריבוי בילודה. כמו כן בפרשה השנייה של שמע ישראל מופיעים ביטויים דומים העוסקים בברכה ביבול הארץ. גם בפרשת בחוקותי, אנו רואים שהטוב שיבוא לנו בגלל שמירת המצוות מתבטא בהצלחה כלכלית מסחררת שאינה נותנת לנו זמן לעצמנו, מרוב עבודה הבאה מהשפע הכלכלי ]הבא לידי ביטוי בפסוק: 'והשיג לכם דיש את בציר' וגו' כלומר העונות החקלאיות המחייבות עבודה בשדה תהיינה זו אחר זו ללא רווח של זמן[, וכן יש שם הבטחה על מעמדנו הביטחוני והצלחתנו מול האויב. השאלה נשאלת היא, אנו מאמינים בדברי חז"ל שיש שכר גם בעולם הנשמות, מדוע התורה לא כתבה את העניין הזה בפירוש? אם נרצה לעדן את השאלה, נאמר כך: משה רבנו מזהיר אותנו על יראת השמיים )עיין ואתחנן סוף חמישי(, מדוע אם כן לא רואים בפסוקים הבטחה שאם נשמור מצוות, ה' יברך אותנו שנזכה לעלות ביראת שמיים וכדומה? ניתן ליישב קושי זה בכמה דרכים: א. אין שכר רוחני. ב. זה פשיטא שיש עולם הבא ולכן הדבר לא נכתב. ג. התורה מעוניינת שלא נעסוק בדבר הזה )באופן רחב, עיין אורות התורה ח,ה(, ולכן העלימה אותו מאיתנו. ד. הטיעון שאנשים אחרי מותם יצטרכו לתת דין וחשבון בעולם הבא, אולי אינו משכנע דיו כדי להימנע מחטא - ולכן לא נכתב. הרמב"ם )תשובה ט, א( מסביר שכל הייעודים הכתובים בתורה אינם 'סוף מתן שכרן של מצוות', אלא הם ברכה שבזכותה נהיה פנויים לעסוק בעבודת ה' ללא טרדה של פרנסה או מחלות וכדומה. העיסוק בתורה ללא הפרעה, ודאי יביא אותנו לחיי עולם הבא. רבנו בחיי )חוה"ל ביטחון ד( מבאר שהשכר הרוחני אינו כתוב בתורה בגלל: א. אי חומש דבריםשרמםיודב – קב תשר | 201 ח עפ אפשר להשיג את הייעודים הללו כאשר אנו נתונים בגוף החומרי. ב. הייעוד הרוחני היה ידוע לכולם, לכן התורה לא עסקה בכך. ג. בעת מתן תורה, העם לא קלט מהו שכר רוחני, ולכן 'דיברו איתנו' בשפה המובנת לנו. כשם שהאב אינו מנחם את הבן הבוכה בדברים ש'אינם מדברים אליו' )יעויין בדרשות הר"ן דרוש א' עמ' מ"ח-מ"ט הוצאת מה"ק(. ב. האיסור לפחד במלחמה יש בתורה פסוקים רבים האוסרים עלינו לפחד בשעת מלחמה, חלקם בפרשתנו: 'כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם...לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא' )דברים ז י"ח(. האיסור לפחד מופיע גם במלחמת רשות: 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם' )דברים תחילת פרק כ(. השאלות הן: 1. מדוע אסור לפחד? 2. איך ניתן להזהיר על תגובה טבעית כל כך? 3. מהן הדרכים שיעזרו לחייל לא לפחד? 4. האם האיסור חל רק על החיילים הנמצאים בזירת הקרב? 5. איך הצליח דוד למוסס את הפחד שעורר גוליית בלב חיילינו במערכה נגד פלשתים? 1. התורה נימקה את סיבת האיסור, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ. הנוכחות של השכינה היוצאת עם המחנה למלחמה, בוודאי מסייעת להפיג את הפחד. בנוסף לכך יש לדעת שהפחד משפיע על יכולת התגובה הצבאית. כאשר החייל מפחד, יכולת הלחימה שלו תיפגע. הוא לא ישים לב לדברים חשובים וישכח את אשר למד בהכשרתו הצבאית. 2. יש בתורה ציוויים רבים הפונים ללב, אם אנו מצווים בהם כנראה שאנו מסוגלים להישמע להם )עיין עוד לעיל יתרו ו'( . 3. רבותינו כבר הִנחו אותנו מה לחשוב כדי להתגבר על הפחד. רש"י מצטט את דברי חז"ל )דברים כ ג(: 'שמע ישראל - אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם'. 202 | לאורה של תורה גם הרמב"ם נותן לנו עצות איך להתגבר על הפחד )הלכות מלכים ז, ט"ו(: 'ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זִכרונם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה'. 4. ספר הצבא כהלכה )עמ' ע"ח( מחָדֵש שאסור לחיילים לספר על הצלחותיו של האויב בחזיתות אחרות, וכן אסור לספר על מספר הנפגעים שיש לכוחותינו. אני חושב מסברא שבימינו, שהתקשורת חזקה מאוד, יהיה אסור לאזרחים בעורף לדבר דיבורי חולשה, כיוון שהדברים יגיעו בוודאי גם לאוזני החיילים, וכך עלולים להיווצר בליבם מורך וחולשה שיפגעו ביכולת הלחימה שלהם. 5. בעיון בפרשת דוד וגוליית, יש לשים לב שהנער דוד, רועה הצאן, עומד בגבורה מול הדיבורים של גוליית שהצליח להכניס פחד עצום בשורות חיילינו. השיטה שנוקט דוד היא השאלה הרטורית שהוא שואל וחוזר ושואל )על פי פירוש המלבי"ם(: 'וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים... וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן. וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ' )שמואל א יז(. וזו לשונו של המלבי"ם: 'כי דוד אמר זאת כמתמיה על האיש ישראל ההמוני, שחשב שעל ידי העושר ובת המלך שיעד להמנצח ימצא איש יתעורר להילחם עם הפלשתי, ודוד השיב כי הפעולה הגדולה הזאת בעצמה להִנקם ממחרף אלהים חיים ועם ה' צבאות, הוא יותר יקר מכל רכוש ומכל מתן, וזה עצמו השכר היותר גדול מי שיצליח לעשות פעולה מאושרה כזו, ואי אפשר להעלות על הדעת שיקבל שכר בעד דבר טוב ומאושר אשר יעשה, שהדבר בעצמו הוא השכר היותר גדול. וזה שאמר כמתפלא מה ייעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז, הייתכן יקבל עליו שכר אחר שבמעשה הזה יסיר חרפה מעל ישראל, וכבר די לו שכר והותר אם יזכה לעשות כזאת'. על פי הנ"ל, דוד ממיס את הפחד בהעמדת דברים על דיוקם. אנחנו באים בשם ה' והוא בא בשם העבודה הזרה שלו, וכל עניינו חירוף כלפי ה' יתברך. נשֹים לב שאין כאן מאבק פרטי או סכסוך קרקעות, אלא ניסיון לבלוע את האומה המייצגת את שֵם ה' בעולם, ואותה מעוניין גוליית לקעקע )זה תואם את פרשנות חז"ל שהיה יוצא לעומת מחנה ישראל דווקא בזמן קריאת שמע, עיין עוד מהרש"א סוטה מ"ב סוף עמוד א'(. דיבורים אלו הם שגרמו לשאול לקרב אליו את דוד ולנסות לנצל את יתרונו על החיילים הסדירים. • חומש דבריםשרמםיודב – הא תשר | 203 ח רפ פרשת ראה נושאים: א. שם ירושלים אינו מוזכר במפורש ב. ירושלים מתגלה ונכבשת יחסית מאוחר ג. בנים אתם לה' איך זה קשור לאיסור שריטה ד. מצוות אכילת מעשר שני בירושלים א. שם ירושלים אינו מוזכר במפורש מדוע שמה של ירושלים אינו מופיע בפירוש בתורה? מדוע תמיד ירושלים מופיעה בחומש כ'המקום אשר יבחר ה בעוד שאנו יודעים שירושלים נבחרה מבריאת העולם? הרמב"ם עוסק בשאלה זו במורה נבוכים )ג מ"ה( אני אעסוק במיקום של ירושלים ובעיתוי שהיא מתגלה בתנ"ך. הואל והמקום הזה מאוד מרכזי לעם ישראל, לכן הוא כל כך נעלם. רואים בפסוקים שהמקום הזה הוא מרכז חיי התורה, וכאשר יש ויכוח בין החכמים כיצד לפסוק, הוראת התורה היא 'וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה, וידוע על פי חז"ל שהסמכות של בתי הדין הפזורים בעולם לדון דיני נפשות - תלויה בשאלה האם ישנו בית דין היושב בלשכת הגזית. מכיוון שבית המקדש הוא שלב השיא בחיינו הלאומיים - אין הוא מופיע מיד בכניסת עם ישראל לארץ. מקדש נקרא בתורה 'נחלה', בניגוד למשכן הנקרא מנוחה. רק כאשר עם ישראל נמצא בנקודת שיא בהופעתו הלאומית, רק אז מופיע הציווי על בית המקדש. לכן חז"ל לימדונו עוד שקודם לבניית המקדש, יש להמליך מלך וכן להכרית זרעו של עמלק. ב. ירושלים מתגלה ונכבשת יחסית מאוחר בפרשתנו פרשת ראה יש ריבוי מצוות. לפי מה שראיתי, רוב הנושאים עוסקים בירושלים והמקדש. אומנם שְמה של ירושלים לא מופיע בפירוש, אלא תמיד כתוב 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיך'. אבל רואים שזה עניין מאוד מרכזי בפרשה ובתורה בכלל. חשבתי לומר שתי הערות: 204 | לאורה של תורה 1. הדרישה לירושלים ולמקדש היא הביטוי של שאיפת הקודש הנמצאת בכל יהודי כפרט ובאומה הישראלית ככלל. שאיפה זו צריכה פיתוח וביטוי, במיוחד כאשר אנחנו מגיעים לארץ ישראל שבה יש חיי חומר מפותחים - 'בתים אשר בנית' מלאים כל טוב, וכל איש נמצא תחת גפנו ותחת תאנתו. בגלות ברחנו מהעיסוק בחומר והתעסקנו יותר בקדושה המתנגדת לטבע, ואילו בארץ ישראל אנו חוזרים לחיי הטבע ולכן צריך לשים לב שגם השאיפה לקדושה תבוא לידי ביטוי. 2. מאידך, יש לשים לב שהשאיפה לקודש לא תבוא באופן עקום. אני מתכוון לשני סוגי עקמימות. האחד, שמקיימים בעיקר את המצוות הקשורות במקדש ושוכחים ערכים אחרים - כפי שקרה בזמן התנ"ך ועל כך צווחו הנביאים. השני, שיהיה איזון בכוחות הנפש כלומר 'תמידים כסדרן ומוספים כהלכתן'. יש רצון בנפש האנושית ל'חטוף' קדושה לפני הזמן, ללא הכנה מספקת ולא על פי הסדר הנכון. צריך לדאוג לבסיס רוחני איתן, להקפיד על תפילות כסדרן ועל שאר המצוות המלוות את שיגרת יומנו. דילוג על שלבים יעלה לנו ביוקר. גם בזמן התנ"ך נבנה בית המקדש רק אחרי סיום הכיבוש והמלכת מלך, כיוון שהוא קומה משלימה העומדת על גבי השלבים הקודמים לה ולא במקומם. לא נוותר על בניית חברה מתוקנת ועל שמירת סדרי בראשית על פי סולם עדיפויות ערכי המתאים לאופי האומה. צריך להנחיל את הערכים הבסיסיים בכל שדרות האומה כמו שמירת שבת, הימנעות מהשתכרות, בניית זוגיות נכונה, קביעת עיתים לתורה ושאיפה לחיי טהרה. על גבי זה מופיעה מדרגת בית המקדש שאנו מייחלים לו כל כך. ג. בנים אתם לה' איך זה קשור לאיסור שריטה 'בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגֹדדו ולא תשימו קָרְחה בין עיניכם למת'. מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו? רש"י כותב: 'לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים.' רש"י הבין שהכתוב מדגיש את חשיבות הנוי שצריך להיות לנו בתור הבנים של ה' והמייצגים אותו. רמב"ן מקשה על פירוש רש"י ושואל אם כך, מדוע אסרה התורה את ההתגודדות ואת השריטה דווקא על מת? הוא מפרש שיש קשר בין האמונה בה' ובין העובדה חומש דבריםשרמםיודב – הא תשר | 205 ח רפ שהוא דואג לנו כמו אב לבניו, ואם נפטר חלילה מישהו מיקירינו - עלינו להאמין שאין הדבר אלא לטובה. מעשה השריטה והגדידה מבטאים חוסר אמונה בכך שהנהגת ה' אותנו היא לטובה. הבנת איסור זה, נעוצה גם באמונה בהישארות הנפש, ולכן אין מקום למעשים המבטאים ייאוש חלילה. התנהגות כזו )שרט וגדידה( מתאימה לאומות העולם שאינן מאמינות בהמשכיות החיים בעולם האמת, ולכן מעשיהן מבטאים את הייאוש מול תופעת המוות והחידלון, ואילו עם ישראל שייך לעולם הנצח. אור החיים הקדוש מבאר שהקשר בין תחילת הפסוק לסופו, נעוץ באמונה שהניתוק מהמת קיים רק במישור הפיזי, אבל נשמת המת עדיין חיה, וכך כתב: 'במיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו, ואין היעדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים ישנו, ואדרבה, בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים, ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה. מה שאין כן העכו"ם שלא נקראו בנים לה. אם כן ראינו שלושה פירושים: 1. ההדגשה היא להיות תמיד יפים, 2. לבטא את האמונה שהכול לטובה. 3. להדגיש שאין באמת פרידה מוחלטת מן המת. ד. מצוות אכילת מעשר שני בירושלים מצוות אכילת מעשר שני בירושלים. התורה כותבת: 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:' התורה מבארת שבאמצעות קיום מצוות מעשר שני, נגיע לידי יראת ה', איך הדברים קשורים? הנצי"ב מבאר בפירושו העמק דבר, שהעובדה שהבעלים או מישהו מבני הבית חייבים לאכול את עשירית היבול בירושלים, גורמת לריבוי תורה במשפחה במשך כל השנה. איך זה עובד? אנו יוצאים מתוך הנחה שלא ניתן בימי הרגל לסיים לאכול את כל כמות המעשר השני, ולכן מישהו מבני המשפחה נשאר עוד כמה חודשים בעיר הקודש. כך הוא סופג את הקדושה השורה בה, ומתוך כך מתעלה בתורה, ובלימוד. כאשר חוזר הנציג המשפחתי לביתו, הוא משפיע מאורו ומלימודו שלמד בישיבות ירושלים – על כל בני הבית. וזו לשונו: 'לא ניתן מעשר שני אלא בשביל תלמוד ויראה, והפירוש כי מעשר שני אינו נאכל אלא בירושלים, ואם כן לבעלים לאכול במשך ימי רגלים שבא לירושלים כל עשירית תבואתו, ועל כן או יושב בעצמו בירושלים גם אחרי הרגל, והרי אין לו עסק שמה כי אם תלמוד ויראה. או שמניח לתלמידים בירושלים ובזה התלמידים 206 | לאורה של תורה מתפרנסים ומתרבים. וזהו תכלית מצוות מעשר שני להגדיל תורה. ונמצא מיירי כאן באכילה שלא בימי הרגל אלא בכל השנה'. •פרשת שופטים נושאים: א. מה זה אומר לחיות כאשר יש סנהדרין גדולה ב. להורות בניגוד למצפון? ג. ספר תורה של המלך ד. אין ירושה במשוח מלחמה ה. מי חוזר ממלחמת רשות ומדוע? ו. את מי מחפשים בסוגיית עגלה ערופה? א. מה זה אומר לחיות כאשר יש סנהדרין גדולה מה זה אומר שיש סנהדרין גדולה? לצערנו תופעת המחלוקת נפוצה מאוד בכל תחומי חיינו. דברים רבים, ובמיוחד דברים הנוגעים לעולם ההלכה, נתונים במחלוקת הפוסקים. אשכנזים עושים ככה, ותימנים עושים ככה, וספרדים חלקם עושים ככה וחלקם אחרת. האם זה יהיה ככה לַנצח? הרמב"ם מחדד לנו את ההבנה )על פי הפסוקים בפרשתנו, כִּ֣י יפִָּלאֵ֩ מִמְּךָ֙ דָב֜רָ למַּשְִׁפּ֗טָ... וְקַמְתָּ֣ ועְָל֔יִתָ א֨לֶ-הַמָּק֔וםֹ אשֲֶׁ֥ר יבְִחַ֛ר יהְוָֹ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ... וְדָֽרַשְׁתָּ֙ והְִגּ֣יִדוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּב֥רַ המַּשְִׁפּֽטָ(, שתופעה זו אינה נצחית, אלא יבוא יום שבו כל הנושאים הנתונים במחלוקת יגיעו לידי הכרעה. איך? פשוט מאוד, כל שאלה תעלה לדיון בסנהדרין, ידונו בה, יצביעו, ואז תתקבל החלטה סופית על פי הרוב, ומה שיוחלט יהיה 'המילה האחרונה', ולא יהיה רשאי מישהו, גם אם הוא גדול בתורה, לא לקבל פסיקה זו. אם יבוא מישהו להורות בניגוד להכרעת הרוב, הוא עלול להסתבך, ובמקרים קיצוניים הוא עשוי לראות את עצמו על 'ספסל הנאשמים' בין הנידונים בעבירות חמורות שהעונש עליהן הוא מיתת בית דין. וזו לשון הרמב"ם )ממרים א, ד(: 'כשהיה בית דין הגדול קיים לא הייתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל - שואל לבית דין שבעירו. חומש דברים – פרשת שופטים תשרפםיטו | 207 פ אם ידעו אמרו לו, אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו אמרו לו אם לאו הכול באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכול באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכול, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המידה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול - דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למניין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן. משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר'. באיגרת שכתב הרב א"י קוק )ח"א איגרת קג וכן שב( מצאנו משהו מחודש יותר, לדעתו, על פי התלמוד הירושלמי, לא רק בענייני הלכה יש סמכות לבית הדין הגדול להכריע, אלא גם בענייני אמונה והשקפה. במילים שלנו, לא יהיה יותר מצב שבו יהודים אומרים שצריך לומר הלל ביום העצמאות בברכה וכנגדם אחרים אומרים שזה חשש ברכה לבטלה. כמו כן, לא תעלה יותר השאלה האם לימוד תורה פוטר משירות צבאי, וגם לא יהיה ספק האם טוב ללכת לאדמו"רים או שעדיף לשבת וללמוד תורה. ההבנה מהי סמכותו של בית הדין הגדול וסגנון החיים שיהיה בעקבותיו, אולי תעזור לנו לכוון טוב יותר בתפילת העמידה בברכת 'השיבה שופטינו כבראשונה...', כי עכשיו אנו מבינים באיזו אחדות נחיה, וכמו כן נבין שכל ההתעסקות הנובעת מספקות בהלכה תיפסֵק )כלומר חוּמרות הנובעות מספקות או ממחלוקות(, ויבוא במקום זה עיסוק בעניינים אלוקיים השייכים לעיסוק בדרכים המובילות אותנו גם להשגת הנבואה. ב. להורות בניגוד למצפון? האם מותר להורות בניגוד למצפון? העולה מהפסוקים בפרשתנו הוא, שהדיין חייב לפסוק כפי מה שהורה בית הדין הגדול, ואם לא עושה כך, הוא חוטא ועלול לקבל עונש של מיתת חנק. מאידך, במשנה במסכת הוריות )א, א( נראה שההפך הוא הנכון. שם נאמר שאם בית הדין הורה היתר בדבר שיש בו כרת, ורוב עַם ישראל עשו כהוראתן, ואחרי זה נודעה להם טעותם, הם צריכים להביא קורבן 'היעלם דבר של ציבור' ואילו העם עצמו פטור מקורבן, מפני שהם מוגדרים כאנוסים. שם מבואר שאם היה דיין הראוי להוראה שידע שבית הדין טועה, ובכל זאת עשה כהוראתם. כאשר תתברר הטעות, הוא יהיה חייב להביא קורבן חטאת. 208 | לאורה של תורה הגמרא שואלת )שם ב:(, מדוע חטאת, והלוא הוא היה מזיד במעשהו? על כך עונה הגמרא, שהוא חשב בטעות שיש לִשמוע לפסיקת בית הדין גם כאשר הם טועים, ועל כן גם אצלו יש מקום להגדירו כשוגג. איך מיישבים את הסתירה? הרמב"ן )בהשגות על ספר המצוות עמ' כ"ו, עמודה שמאלית במהדורת פרנקל( מחלק בין שני מצבים. המצב האחד הוא שהדיין החושב שבית הדין טעה ועדיין לא הביא את דבריו וטענותיו לפני בית הדין, במצב זה הוא חייב לפעול לפי הבנתו. המצב השני הוא שהדיין הפרטי עלה לבית הדין, השמיע את טענתו לפני בית הדין הגדול, הם דנו בדבריו, והחליטו לדחות אותם. במצב זה עליו לבטל את דעתו מכל וכול. ג. ספר תורה של המלך בפרשת שופטים אנו פוגשים ארבע תופעות מיוחדות שמבטאות את גדלות עם ישראל: כהונה, מקדש, נבואה ומלכות. נעסוק מעט בחלק מהערכים הללו. ביחס למלך נאמר שהוא צריך לכתוב לעצמו ספר תורה. חז"ל מלמדים אותנו )סנהדרין כא:( שכל אדם מצווה לכתוב ספר תורה, אלא שהמלך חייב לכתוב ספר נוסף הכרוך לו על הזרוע ושהוא יוצא ונכנס איתו כמעט לכל מקום. הרעיון שיש כאן הוא כפול, הצמידות לספר התורה באה להורות למלך לעיין בו באופן תדיר כל אימת שיש לו פנאי, והדבר החשוב הוא שככל שיש לאדם סמכות גדולה וחופש פעולה רחבים יותר, כך הסכנה שמא ינצל חלילה את כוח השררה לרעה – גדולה יותר. לכן דווקא את המלך, כיוון שמותר לו לפרוץ גדר, הזהירה התורה שיהיה צמוד לספר התורה ויפעל תמיד מכוחה, וכך יגדיל את הסיכויים שהוא ישתמש בשררה באופן הנכון והראוי. נקודה נוספת: הפסוק אומר: 'וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם': הנצי"ב מבין מכאן שישנה הוראה, שהספר צריך להיכתב בידי גדולי ישראל, שהם הכוהנים הלוויים. לדבריו, ככל שכותב הספר יכוון כוונות טהורות ועליונות יותר בעת הכתיבה - כך ישפיע הדבר על המלך כאשר יקרא בו. בדברים רוחניים כאלה, הכוונה המלווה את העשייה ניכרת ומשפיעה על כל הבא במגע עם ספר התורה. כיוצא בדבר לדעתו הייתה כוונת רבי חייא, כאשר הכין בעצמו את הקלף שעליו כתב בעבור תלמידיו את החומשים. ככל שכוונת הכותב תהיה טהורה וגבוהה יותר )עיין לעיל תצווה ב'(. כך יושפעו ממנה הילדים שילמדו בחומשים אלה. חומש דברים – פרשת שופטים תשרפםיטו | 209 פ ד. אין ירושה במשוח מלחמה מתוך לימוד על כהן משוח מלחמה, מתברר היחס למלחמה. התלמוד במסכת הוריות )י"ג.( עוסק בשאלת הקדימות במצוות פדיון שבויים, כאשר לא ניתן לפדות את כולם, וזו לשון הגמרא )בקצת דילוגים(: 'משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים, מרובה בגדים קודם למשיח שעבר מחמת קריו, משיח שעבר מחמת קריו קודם לעבר מחמת מומו, עבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה, משוח מלחמה קודם לסגן, סגן קודם לאמרכל, אמרכל קודם לגזבר, גזבר קודם לראש משמר, ראש משמר קודם לראש בית אב, ראש בית אב קודם לכהן הדיוט'. במסכת תענית מסופר על הריקוד בט"ו באב, שהיו בנות ירושלים יוצאות בבגדי לבן שאולים, על מנת שלא לבייש את מי שאין לו )משנה בדף כו:(, ובהמשך הסוגיה )לא.( מסופר שנשות האצולה היו שואלות כל אחת ממי שהייתה חשובה פחות במדרגתה, וזו לשון הגמרא: 'ת"ר בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא לבייש את מי שאין לו'. מדוע אם כן בסוף תענית בת משוח נמוכה בערכה מבת סגן, ואילו במסכת הוריות המשוח קודם לסגן )זו שאלה שמעורר הרש"ש בתענית(? מסביר הרב קוק )הובא במועדי ראיה עמ' תקע"ב( שאין דין ירושה במשוח מלחמה, הואיל והמלחמה בעם ישראל אינה ערך נצחי, אלא היא רק צורך שעה, והדבר מתבטא בכך שכאשר אנו עוסקים באיש עצמו, ודאי שהמשוח חיוני יותר לעם ישראל מהסגן, אבל כאשר אנו עוסקים בדור ההמשך, ה'בת של'... ודאי שבת הסגן חשובה מבת משוח. הדברים מבוססים בדברי הרמב"ם )כלי מקדש ד כ"א(: 'משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו לעולם אלא הרי הוא כשאר הכוהנים, אם נמשח למלחמה נמשח ואם לא נמשח לא נמשח'. )הדברים מבוססים על הגמרא יומא ע"ב:(. ה. מי חוזר ממלחמת רשות ומדוע? התורה אומרת שיש מספר אנשים שאינם יוצאים להילחם, והם הירא ורך הלבב, האיש אשר בנה בית ולא חנכו, האיש אשר אירשֹ אישה ולא נשאה וכן האיש אשר נטע כרם ולא חִללו. איך התורה מנמקת את ההדרכה הזאת? פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: 210 | לאורה של תורה רש"י כותב: 'ואיש אחר יחנכנו - ודבר של עוגמת נפש הוא זה'. התלבטתי הרבה בשאלה, למי תהיה עוגמת נפש? האם לנפטר? לכאורה הוא בעולם האמת, ואין לו להצטער על מה שקורה בעולם הזה, האם לאישה? ודאי עדיף לה להינשא שנית ולא להישאר אלמנה כל חייה ]כלומר עגמת הנפש נוצרת מעצם הפטירה ולא קשורה לכך שמשקמת את עצמה מחדש[. המהר"ל מסביר באופן מחודש: )גור אריה( "ואם תאמר, די בזה שמא ימות במלחמה, ומאי נפקא מיניה אם אחר יחנכנו או לא יחנכנו? ויראה, משום שיש אדם בשביל שאחר ייקח את שלו חלש דעתו עליו, כמו שפירש רש"י 'ודבר של עגמת נפש הוא', ובשביל חלש דעתו עליו אתרע ליה מזליה ומת במלחמה, ודבר זה גורם המיתה. ולפיכך תלה הכתוב ב'איש אחר יחנכנו', כי זהו גרמת המיתה": ובהמשך כותב המהר"ל: 'דטעמיה דרבי עקיבא שחוזר על אלו שלושה דברים, מפני שאלו שלושה דברים הוא מתיירא שמא ימות במלחמה, ואיש אחר ייקח אשתו או ביתו או כרמו. ומחמת זה חלשא דעתיה, ואתרע מזליה, וימות במלחמה'. לדעתו, אין בעיה אמיתית שמישהו אחר יישא אותה, אלא הבעיה היא שהלוחם עלול לחשוב מחשבה זו בעת הקרב, וזה מה שעלול לגרום לו למות, וכיוון שהוא פגיע יותר )בגלל המחשבות שהוא הוליד בעצמו( התורה העדיפה שיישאר מאחור ולא ייכנס לפחד כזה שעלול לגרום חולשה ופחד גם לחבריו החיילים. ו. את מי מחפשים בסוגיית עגלה ערופה? התורה אומרת בהקשר לעגלה ערופה, שנציגי בית הדין מירושלים מודדים איזו עיר קרובה ביותר לחלל. חז"ל מלמדים אותנו )בבא בתרא כ"ג:(, שאם יש עימות בין שני הערכים 'רוב וקרוב' הולכים אחר הרוב. כלומר, יש בתורה שתי דרכים להגיע לבירור במקרה של ספק. האחת היא הליכה אחרי הרוב, ושנייה לברר על פי קירבה. חז"ל אומרים שאם יש סתירה בין שתי דרכי הבירור, קריטריון הרוב מכריע. לדעתם, אם יש עיר גדולה יותר באיזור החלל, היא מביאה עגלה, ולא העיר הקרובה. לפי זה, יש עדיפות לקרובה רק בתנאי שכל הערים שמסביב שוות לה בגודלן ]כי אם הן קטנות, יביאו דווקא מהגדולה[. בעלי תוספות במקום שואלים, אם המטרה היא לברר מאין יצא הרוצח, ועל כן חומש דבריםשרמםיודב – א ת י ת שר | 211 ח צ פ כ הבירור יהיה על פי העיר הגדולה, מדוע חז"ל אמרו )מסכת סוטה מה:( שאין מודדים מעיר שאין בה בית דין, הרי בכך אנו מתעלמים מהמציאות, כי יכול להיות שהרוצח יצא דווקא משם? בעלי התוספות לא ענו על השאלה. אחד האחרונים )רבי יעקב עמדין( מסביר שהמדידה אין מטרתה רק בירור העבר )מאין יצא הרוצח( אלא היא לקיחת אחריות. אנו רוצים לדעת מי לוקח אחריות על רצח זה, מי התרשל מחובתו כלפי האדם שנרצח. אין אנחנו מחפשים מאיזו עיר בא הרוצח, אלא איזו עיר אחראית למעשה הרצח. עיר שאין בה בית דין, אינה כתובת! המטרה של המדידה היא לומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה. כלומר, הרצח הזה אינו תוצאה של רשלנות של העיר שלנו. אם יש עיירה שאין בה בית דין, אין בה כתובת ללקיחת האחריות, ועל כן העיר הסמוכה שיש בה בית דין בעצם אחראית גם עליה, ועל כן רק ממנה מודדים. •פרשת כי תצא נושאים: א. הסכנה שבחיבוק ידיים ב. הניצחון שבתקיפה ג. יפת תואר דווקא במלחמת רשות ד. כנגד יצר הרע הכתוב מדבר, מה התורה התירה ביפת תואר? א. הסכנה שבחיבוק ידיים כי תצא למלחמה תמיד יש מלחמות ותמיד יש מאבקים. צריך לצאת אל האויב כדי לנצחו, אי אפשר להישאר בחיבוק ידיים ולחכות שהוא יתקיף אותנו. כך במישור הלאומי וכך גם בפרטי. במלחמת ששת הימים, הניצחון בא בעקבות מהלך ההתקפה שיזם לוי אשכול שחיסל את חיל האוויר המצרי טרם יצא נגדֵנו. גם בחודש אלול, לא נחכה שהיצר הרע יתקוף אותנו, אלא נתקיף אותו ראשונים ביוזמות חיוביות בכל תחום שנוכל. 212 | לאורה של תורה לא נשב בחיבוק ידיים, אלא נמלא את הזמן בתוכן של קדושה ויראת שמיים. לא ניתן שינה לעינינו, אלא נקיים את המאמר: 'בן אדם, מה לך נרדם, קום'!!! ב. הניצחון שבתקיפה חכמינו בעלי המוסר הִנחוּנו בדרך הנכונה בעבודת ה', שאם ננהג בדרך ההתקפה, בבחינת 'כי תצא', אנו מובטחים שיתקיים גם המשך הפסוק 'ונתנו...בידך'. ככה גם לימד אותנו רה"מ לוי אשכול. בשבועות ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, ידענו בבירור שארצות-ערב יפתחו במלחמה נגדנו, ורה"מ החליט שצה"ל יפתח במתקפה, ואומנם חיל האוויר השמיד בהתקפה יזומה את חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע ובכך הכריע את המלחמה לטובתנו. בדרך זו חז"ל אומרים )ברכות ה.(, לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. הדרך הנכונה איננה לנהוג בפאסיביות אלא ליזום פעילות שתיתן לנו עליונות. נכנסנו לחודש אלול שבו אנו עוסקים בנושא התשובה. הרב קוק מדבר על 'תשובת הגוף'. עלינו לדעת שהגוף הוא כלי שבו שורה הנשמה. ככל שהגוף מפותח יותר, כך הנשמה יכולה להופיע יותר בגדלותה. כדאי לשים לב שיש בתשובת הגוף משהו כפול, א. עניין אישי. טוב לאדם לחיות באופן בריא, שהגוף אינו מתנוון אלא נמצא בפעילות תדירה. ב. שהאנשים הסובבים אותנו )בנינו ובנותינו( רואים שאין סתירה בין הרצון לשפר את הרמה הרוחנית שלנו, ובין הדרישה לשפר את בריאות גופנו. החזרה בתשובה היא חזרה לטבעיות שלנו, שה' ברא אותנו ישרים וטובים, ולכן התביעה שלנו היא לשלמות, ועל כן יש להשתחרר מהחטא שהוא חיצוני לנו, והשחרור הזה כולל כל שחרור מכל הלבושים החיצוניים ה'לא בריאים', הפוגעים בנו בגוף או בנפש. ג. יפת תואר דווקא במלחמת רשות ביחס ל'יפת תואר', רש"י כותב שבמלחמת רשות הכתוב מדבר, אבל במלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר: 'לא תחיה כל נשמה'. חשבתי שההבדל בין מלחמת רשות למלחמת מצווה הוא בכך שבראשונה מותר להחיות שבויים, מה שאין כן במלחמת מצווה. אבל בעקבות התבוננות בשיחות הרב צבי יהודה )פעמים עמ' רס"ד( הגעתי להבנה אחרת. חומש דבריםשרמםיודב – א ת י ת שר | 213 ח צ פ כ במלחמת מצווה, בגלל היותה מצווה כשמהּ, אין צורך להתייעץ עם בית הדין לפני שיוצאים אליה, וכמו כן יש הגנה עליונה, שמיימית על כל לוחם, שמגינה עליו מהתגברות היצר. מה שאין כן במלחמת רשות, הנובעת מצורך כלכלי או מהרצון להרחיב את גבולות הארץ, בה צריך הסכמה של בית הדין, כיוון שמסכנים חיילים במלחמה שאינה הכרחית ואינה בגדר מצווה. כאן אורבת ללוחמים סכנה נוספת, כי אין לו ההגנה של שליח-מצווה והוא עלול להסתבך עם יצר הרע. בכלל נושא הרשות נושא בקרבו עניין גדול. כי מצד אחד יש פתגם מה שאסור אסור, ומה שמצווה הוא חובה, ומה שמותר הוא כביכול מיותר. אבל באמת במרחב הגדול שבין האיסור לחובה - האדם נבחן. איך הוא מתנהל בענייני הרשות, בין ההפרזה לבין ההסתפקות במועט, 'והכול לפי מה שהוא אדם'. ד. כנגד יצר הרע הכתוב מדבר, מה התורה התירה ביפת תואר? יפת תואר בהלכה. חז"ל מלמדים אותנו )קידושין כ"ב.( שלא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע 1, כלומר התורה התירה איזה שהוא איסור, כי מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ולא בשר תמותות נבלות )בהמה מסוכנת שחוטה ואף על פי שהיא מאוסה(. השאלה היא איזה איסור התורה התירה? 1. לפי הרמב"ם 2, אין איסור מהתורה לבוא על גויה דרך זנות, ואם בא עליה דרך חתנות, אפילו אם אינה משתייכת לשבע האומות, הרי זה עובר משום: 'לא תתחתן בם'. אם אין שום איסור תורה לבוא על הגויה דרך זנות - מה התורה התירה? צריך לומר שהתורה התירה את המצב הנקרא: 'קנאים פוגעים בו'. ]הדברים מבוססים עפ"י הריטב"א 3, שמגדיר את המצב של ביאה במלחמה, כפרהסיא. וז"ל: מדינא גויה אסורה לישראל מן התורה, וקנאים פוגעים בו בשעת מעשה, כמעשה שהיה, ומה שנאמר במסכת ע"ז שבעילת גויה אסורה מדרבנן.. היינו בצנעה וכו'[. 2. דרך נוספת להסביר היא שההיתר מתייחס לאיסור אשת איש. שהרי התורה אמרה 'אשת יפת תואר', ודרשו חז"ל 'אשת'-אפילו אשת איש )שם(. ויש איסור 1. קידושין כא: 2. הלכות איסורי ביאה, פרק יב, הלכות א-ד 3. בקידושין שם 214 | לאורה של תורה תורה על גויה הנשואה לגוי, להיבעל לגבר זר, וכאן הישראלי שבא עליה מכשיל אותה, ועובר על 'לפני עיוור', וכאן התורה התירה זאת 4. 3. לפי רש"י 5 שמבאר את דברי חז"ל, "שלא ילחצנה במלחמה" - לבוא עליה. יוצא שהתורה התירה לבוא עליה רק אחרי כל תהליך הגיור, אם כן מה המקום של כנגד יצה"ר? ומבאר תוס' 6 בשיטת רש"י, שההיתר הוא סביב הלכות גיור. אף על פי שבדרך כלל גיור תלוי בקבלת מצוות מרצון של המתגייר, כאן הגיור מתקבל גם במקרה שהאישה לא מקבלת על עצמה מרצון את עול המצוות. ]וז"ל: לפי שנתגיירה בע"כ, ואינה גיורת גמורה, קרי לה בשר תמותות[. ולו יצויר שהתורה לא הייתה מתירה את גיורה למרות אי הסכמתה, החייל היה עלול לבוא עליה בגויותה במלחמה, ביודעו ש-'אין לו פת בסלו'. הערות: 1. שיטת ר"ת 7, שאין איסור 'לא תתחתן בם', אלא בשבע האומות ולאחר הגיור, כי כל עוד לא התגיירה, לא שייך בה תפיסת קידושין וממילא אין איסור חיתון, וזה שלא כדברי הרמב"ם לעיל. 2. אני מתלבט, האם שייך לקרוא לביאה במלחמה, ביאת זנות או ביאה לשם חיתון, כי יכול להיות שמעוניין בה בתור אשתו. ואם כן, יש כאן אליבא דרמב"ם, ממש היתר לאיסור תורה של 'לא תתחתן בם'! •4. עפ"י גור אריה, עה"ת 5. המובא בקידושין, כב 6. שם, ד"ה 'שלא' 7. תוס', כתובות, כט חומש דברים – פרשת כי תבוא תשרכ | 215 פ פרשת כי תבוא נושאים: א. סמיכות פרשת כי תצא לכי תבוא ב. ארמי אובד אבי ג. ביכורים: על מה מודה; אין סמ"ך במקרא ביכורים ד. אשר לא יקים ה. 'והִשִֹגּוך' א. סמיכות פרשת כי תצא לכי תבוא 'כי תבוא' מופיע אחרי 'כי תצא'! תמיד אנו נתוּנים בין שני מצבים, בין מצב שבו אנו יוצאים מהמקום שלנו, למצב שבו אנו באים למקום אחֵר. רואים את זה בהרבה מישורים, מסיימים מסגרת לימודית מסוימת, שבה היינו בה השִכבה הבוגרת, ונכנסים למסגרת אחרת שבה אולי אנחנו הצעירים ביותר. אני דווקא מתכוון לדבֵֹר על יציאה וכניסה שונות. הזמר חנן בן ארי שר כך: 'ברחתי ממךָ עד אלַי, ולא מצאתי כלום'! יש במשפט זה משהו חזק עמוק ומשמעותי ביותר, אבל אולי קצת חסר... האדם מנסה לברוח ממציאות מסוימת, כאשר חושב שבבריחה זו הוא ימצא את האושר, והנה הוא מרגיש ריקנות וצמא חזקים כל כך הגורמים לו לחזור על עקבותיו 'על ארבע'. אני חושב שאצל הרבה מתוכֵנו, כל ה'כי תצא' שלהם, מהמסגרות שבהן הם גדלו, המטרה והסוף היא 'כי תבוא', כלומר מתברר שכל היציאה הייתה על מנת להיכנס מחדש ביתר כוחות. הדבר הזה חוזר חלילה כל ימי חיינו. ב. ארמי אובד אבי הפרשה מתחילה במצוות ביכורים, אומנם מצווה זו אינה מחודשת, כלשון הרמב"ן בתחילת הספר, אלא הופיעה כבר בפרשת משפטים, באומרה: 'ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך'. מה אם כן החידוש שיש בפרשה? החידוש הוא מצוות 'מקרא ביכורים'. 216 | לאורה של תורה מביא הביכורים מזכיר בתוך דבריו את הביטוי: 'ארמי אובד אבי', יש להתבונן מי הוא ארמי ומי הוא אבי ומתי קרה שזה אבד? המהר"ל מביא על כך את פירושו של ראב"ע המסביר שגם ב'ארמי' הכוונה ליעקב אבינו שגר בארם וגם הביטוי 'אבי' מתייחס ליעקב, שהיה אובד כי היה הולך כגר ממקום למקום. וזו לשונו: 'מילת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מְאַבד, ועוד מה טעם לאמר לבן ביקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סִבב לרדת אל מצרים? והקרוב )הדבר המסתבר( שארמי הוא יעקב, כאילו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד, והטעם עני בלא ממון, וכן תנו שכר לאובד, והעד ישתה וישכח רישו, והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם, גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותיתן לנו ארץ טובה'. לפי דבריו, הסיפור על אבי בא להבליט את גודל הטובה הגשמית הבאה לחקלאי כאשר הוא מתבונן בעברו דרך הסיפור על אבות אבותיו. המהר"ל )גור אריה( אינו מקבל את ביאורו של הראב"ע ואף מקשה עליו, בלשון זו: 'והנה הוא השיב על חכמים, וטען עליהם משא של מחט, וטען על עצמו אלף גמלים טעונים'. לדעת המהר"ל יש להבחין בין הביטוי מאבד שהוא דבר שקרה באופן חד פעמי לבין הביטוי אובד שהוא הווה מתמשך. המאבק בין התרבויות שמייצגים לבן ויעקב אינו מאבק רגעי, אלא מאבק מתמשך לאורך כל ההיסטוריה. אי אפשר להכניס את שתי התרבויות בכפיפה אחת לא אתמול ולא מחר, מפני שהן הופכיות זו לזו בתוכנן, בערכיהן, במטרותיהן ובייעודן. על כן מובן מדוע בסיפור יציאת מצרים, בליל הסדר שהוא היום שבו חוגגים את יום ההולדת שלנו כְּעַם, יש לציין בהזכרת פסוק זה, את המדרגה הרוחנית שאנו שייכים אליה באופן גזעי. וזו לשונו: "ונוכל לומר כי, 'אובד' הוא שם דבר, כמו שיתבאר בסמוך, שלכך כתב 'אובד אבי', רוצה לומר כי ארמי הוא אבידת אבי. פירוש, כי 'ארמי' שהוא לבן, הוא בעצמו אבידת יעקב, כי היה חושב עליו תמיד להאבידו. ולכן נקרא 'ארמי אובד של אבי'. ואילו כתב 'ארמי מאבד אבי', לא היה משמע רק שפעם אחד חשב עליו רע, לכך כתב 'אובד אבי', כאילו ארמי היה אבידתו. והוא שֵם-דבר... כי תמיד חושב לאבדו, ולכך נקרא 'אובד' שלו. כי בהרבה מקומות יקרא סיבת הדבר בשם הדבר המסובב, ויקרא האבן - כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל בו בני אדם – 'מכשול' )ישעיה ח, י"ד(, על שם שנכשלים בו בני אדם, ולא יקרא 'מכשיל'. והכי נמי נקרא 'אובד אבי' על שם שהוא אבידת יעקב...". חומש דברים – פרשת כי תבוא תשרכ | 217 פ ג. ביכורים: על מה מודה; אין סמ"ך במקרא ביכורים רציתי לציין שני דברים הקשורים למצוות מקרא ביכורים: 1. הנושאים שבהם מתמקד החקלאי בעת הבאת ראשית פרי האדמה. 2. אין אות סמ"ך בכל פרשה זו )כך ציין בעל הטורים(. 1. הייתי מצפה שבעת עלייתו למקדש, מביא הביכורים יודה למשרד החקלאות על הקצאת מים מספקת, ואגרונום שליווה את התהליך, או יודה לחותנו שנתן לו מענק לקניית השתילים וכדומה. למרבה הפלא, מביא הביכורים עוסק בעניינים היסטוריים שקרו לפני שנים רבות כל כך, שאצל עם אחר ספק אם היו עדיין זכורים. כאן התורה מלמדת אותנו שההיסטוריה שלך כחקלאי לא מתחילה לפני ארבע שנים, אלא מיעקב אבינו. אתה צריך להסתכל על עצמך כחוליה בשרשרת הדורות מימי אבותינו, דרך יציאת מצרים, הכניסה לארץ בימי יהושע ועד היום הזה. היחיד נדרש לראות את עצמו כחלק מההיסטוריה של עם ישראל, וזה מה שיביא אותו לשמחה כאשר יראה את התהליך המופלא העובר על עם ישראל כולו. 2. בעל הטורים מבאר שאין כאן אות סמ"ך מפני שצריך על פי חז"ל לתת ביכורים אחד משישים, אף על פי שהתורה הכלילה מצווה זו בין הדברים 'שאין להם שיעור' )הוא מוסיף שם שמספר שישים רמוז במילה הטנ"א שעולה בגימטריא ל 60 (. תמוה הסברו, כי לפי זה דווקא מתבקש לכתוב אות סמ"ך כדי לרמוז לכמות הנדרשת. ראיתי בספר ממעמקים ]שנכתב על פי שיעוריו של הרב משה שפירא[ )דברים עמ' 176 (, שיש בעולם שתי צורות הסתכלות, האחת היא צורת הקו והשנייה היא העיגול. בתפיסת העיגול אין השגחה אין קריאת כיוון ואין מטרה, אלא העולם מונע מכוחות קבועים בלתי משתנים. לכן מה שהיה הוא שיהיה ואין לצפות לשום שיפור או התקדמות בעולם, ודאי לא בחיי המוסר והרוח. התפיסה של הקו מבינה שהעולם אינו מוגבל אלא מתחיל מנקודה מסוימת, יש לו מגמה ויש לו התחלה וסוף. יש לעולם אחרית ותקווה, יש לו יכולת להגיע למקומות שאליהם טרם הגיע... כי יש לו גם מנהל. מביא הביכורים בהחלט שייך לתפיסת הקו, שאילו היה מבין שהעיגול שולט בכיפה, לא היה מה להודות לה', שהרי מעשי ידי הם שעשו את כל מה שנוצר, כי מכוח חוקי הטבע הגיע הפרי לגמר בישולו, ומה לי ולהקב"ה בסוגיה זאת שהיא חקלאית בלבד. על פי זה ניתן להבין טוב יותר מדוע אכן אין אות סמ"ך, שהיא ציור של עיגול בפרשת מקרא ביכורים )עיין אורות הקודש ח"ג עמ' כ"ד-כ"ה(. 218 | לאורה של תורה ד. אשר לא יקים 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת'. מה פירוש 'לא יקים'? רמב"ן מביא מספר פירושים, אחד מהם הוא שהפסוק מתייחס לאדם שבידו להקים את התורה, ולא עושה זאת. גם אם אדם זה מקפיד על קלה כבחמורה, אבל אינו מקים את התורה על אף שיש יכולת בידו, הרי הוא בכלל קללה זו. המושג 'להקים' כולל את כל האופנים שיש לאדם שדרכם התורה תהיה קיימת, עומדת בקומה זקופה. המדרש )ירושלמי סוטה ז, ד( מביא בתור דוגמא את המלך יאשיהו שקרע את בגדיו, כאשר שמע את הפסוק הנ"ל. המלך יכול לדאוג לעצמו לקיום התורה בחייו הפרטיים, וכן לדאוג לסֵדר ומשטר במדינתו, אבל אין הוא יכול להתעלם מהשאלה האם הנתינים שלו מקפידים לשמור תורה ומצוות. ועל כך הצטער יאשיהו, שלא קיים דבר זה. הוראה זו נכונה כלפי כל אדם שבסמכותו לחזק את קיום התורה במעגלים הקרובים אליו. יכול להיות שזה יבוא לידי ביטוי גם בדברים שאינם מצריכים כפייה דתית כלשהי, כמו מנהל בית ספר שיכול לבחור האם לערוך חידון לתלמידים בתחום הספרות והשירה בישראל, או לבחור חומר אחר כגון פרקי אבות. ביום תרבות של אגד- עובדים ניתן למנהל לבחור בין שני סוגי פעילויות - האחת עוסקת בהווי חברתי ריק מתוכן יהודי, והאחרת - בתכנים יהודיים. מפקד בצבא יכול להחליט איזה הרכב מוזיקלי יזמין לטקס סיום מסלול וכן על זה הדרך. ה. 'והִשִֹגּוך' כתוב בפרשה בהקשר לברכות: 'ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך' )דברים כ"ח ב(. מה פירוש 'השיגוך'? בפשטות, יגיעו אליך אף אם תנסה לברוח מהן. הרבי מ"מ מקוצק )הובא ב'לתורה ולמועדים' על פרשתנו( אמר שיש לפרש מלשון השגה, קושיה, כמו השגות הראב"ד על הרמב"ם )שהן קושיות(. אם אנו זוכים לברכות טובות ומשתמשים בהן לטוב ולתועלת, מה טוב. אבל אם לא מנצלים את הטוב, אז יש עלינו קושיה, לשֵם מה קיבלת כישרון אם אינך משתמש בו. חומש דברים – פרשת ניצבים תשרצנםיב | 219 פ הברכה והשפע הבאים אלינו משמיים עלולים לשמש גם כקושיה עלינו, איך לא ניצלנו את כל הטוב למטרות חיוביות. יהי רצון שנודה על הטוב ונראה בו כלי למילוי שליחות באמצעותו. •פרשת ניצבים נושאים: א. מה הברית שנכרתה בפרשת כי תבוא ב. ניצבים זו זקיפות קומה ג. פרשת נצבים היא סיום פרשת הקללות א. מה הברית שנכרתה בפרשת כי תבוא יש בפרשתנו שני דברים הקשורים זה לזה, הברית והתשובה. ה' כורת איתנו ברית נוספת על זו שכרת איתנו בסוף פרשת כי תבוא. מדוע יש צורך בשתי בריתות? מדוע בברית שלנו, מדובר על חטא של אדם מסוים או משפחה או שבט מסוים, שלבבו פונה מעִם ה' אלוקיו, אבל התוצאה היא כללית, 'על מֶה עשה ה' ככה לארץ הזאת מֶה חֳרי האף הגדול הזה'? איך עברנו מחטא פרטי לעונש קולקטיבי? אור החיים הקדוש מסביר שאכן זה מה שמייחד את ברית ניצבים, ואינו קיים בברית כי תבוא. בכי תבוא כל אדם מקבל אחריות על מעשיו, ואילו בניצבים הברית עוסקת באחריות הפרט על מעשי זולתו. זה רמוז בביטוי 'ניצבים' כפי שכתוב במגילת רות, 'הניצב על הקוצרים', שהוא האחראי על הפועלים האחרים. בברית ניצבים אדם נתבע על מעשי חברו, כמובן אם ידע ולא מחה עד גבול היכולת. וכעת ניגע בקשר בין סוגיית הברית לסוגיית התשובה. כשם שבורא עולם כרת איתנו ברית בלי לשאול אותנו אם אנחנו מעוניינים בכך, כך התשובה שתהיה באחרית הימים היא הכרחית ותתקיים בוודאות. הדברים כתובים גם ברמב"ם הלכות תשובה, 'מובטחים ישראל שיעשו תשובה'. הנה אנחנו עדים לתופעת התשובה המורכבת מתשובה 'עד ה, ותשובה 'אל ה. הרב קוק מסביר שבשיבה של האומה אל ארצה יש ממד של תשובה עד ה'. זה מה שהרב ראה לנגד עיניו לפני תשעים שנה כאשר שלטה בארץ תנועה של כפירה 220 | לאורה של תורה ובוז ליהדות ולכל היישוב הישן, אבל כעת אנחנו מתקדמים בצעדי ענק בתשובה 'אל ה. נמשיך לראות בנחמת ציון במהרה בימינו. ב. ניצבים זו זקיפות קומה מה המשמעות המדויקת של המילה 'ניצבים', ומדוע לא כתוב עומדים או נמצאים? אור החיים הקדוש מבאר שיש כאן רמז, שכל מי שרחוק מקדושה, קומתו נמוכה וראשו שפל. לכן התורה מדגישה שבזכות היותנו עומדים לפני ה' - אנו זוכים לזקיפות קומה. ג. פרשת נצבים היא סיום פרשת הקללות יש בפרשת ניצבים פסוקים העוסקים באחרית הימים, אחרי שיבואו כל הצרות של פרשת כי תבוא על עם ישראל. לפי הרדב"ז )ח"ב תשס"ט הובא בשיחות הרצ"י דברים עמ' 413 ( הפסוקים הם סיום הקללות, שהרי אין לסיים בדבר רע. מי שיתבונן בפסוקים יראה שיש מספר שלבים בגאולה. יש תשובה עד ה', ויש תשובה אל ה'. יש שהסבירו שיש תשובה מיראה ותשובה מאהבה, ויש שהסבירו שתשובה עד ה' היא התשובה לארץ ישראל. בכל אופן, רואים שככל ששלבי הגאולה מתקדמים, כך גם השפע הכלכלי וההצלחה הצבאית מתקדמים. ה' מקדם את הגאולה וגם תשובתנו אל ה' מתקדמת - זו לעומת זו. על פי הרמב"ם )הלכות מלכים י"א א( פסוקים אלו מהווים את המקור לאמונה במשיח. אנו עדים לתופעה של חזרה לארצנו בימינו, וכן לתשובת ה' אל עמו, כמאמר הפסוק 'ושב ה' אלוקיך את שבותך'. אשרי העם שככה לו, אשרי מי שזוכה לחיות בדור הזה. • חומש דברים – פרשת וילך תשרלךיו | 221 פ פרשת וילך נושאים: א. היום הזה נהיית לעם ב. שתי המצוות שבפרשה א. היום הזה נהיית לעם בפרשתנו מסופר שמשה כתב ספר תורה ומסר אותו לבני לוי. וזו לשון הפסוק: 'וַיִּכְתֹּוב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּוהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל' )ל"א ט(. בסוף פרשת כי תבוא יש פסוק שרש"י קושר למאורע שלנו: 'וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם... וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִים לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה'. מה קרה באותו היום? רש"י שם מסביר: עד היום הזה': שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב )לקמן ל"א ט( ויתנה אל הכוהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: 'משה רבנו אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה'. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' )לעיל כ"ז, ט(, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום". רש"י אומר שבאותו יום באו בני ישראל בתלונה כלפי משה, מדוע אתה כותב ונותן ספר תורה דווקא לבני שבטך? עלולים מחר לטעון כלפינו, שאנחנו לא חלק מעם ישראל, וכביכול התורה שייכת רק לשבט לוי. כאן משה מגיב באופן הפוך מהצפוי, אין משה כועס עליהם על כך שהם טופלים עליו טענות שווא ועל החוצפה שהפגינו כלפיו, אלא להפך. מדוע משה מתלהב ולא כועס עליהם? אלא משה רואה בכך תהליך של התקרבות. משה רואה כאן משהו יפה, כי זו הפעם הראשונה שעם ישראל מבקש תורה. עד היום העם היה מובל ונפעל. היו אומרים להם: היום יש שיעור, היום יש מצווה חדשה, בואו לשמוע! כאן, בפעם הראשונה שעם ישראל הוא היוזם, סוף סוף העם מבקש תורה מתוך רצונו העצמי, ומכך משה שבע רצון! )רעיון זה שמעתי מהרב אברהם אלמליח רבה הראשון של דימונה(. 222 | לאורה של תורה ב. שתי המצוות שבפרשה יש בפרשה זו שתי מצוות - הקהל, וכתיבת ספר תורה. מה כל כך חשוב במצוות הקהל, שהצטוו להשתתף בה כל חלקי עם ישראל, כולל החכמים ביותר. איך יש בכוחה של מצוות הקהל להגיע לתוצאה של 'למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם'? הרמב"ם כותב )חגיגה ג, ו(: 'וגרים שאינן מכירין, חייבין להכין ליבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוון ליבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל'. לעניות דעתי, המיוחד שיש במצוות הקהל אינו נוגע לחידוש תורני שהמשתתפים שומעים ולומדים, שהרי 'מה המלך יכול לחדש בתורה' לכל השכבות בעם ישראל? אלא למשהו אחר לגמרי. בדרך כלל אדם פוגש חוויית לימוד או חוויית תפילה במסגרת של מניין אנשים, ואילו במעמד הקהל, החוויה היא ברמה אחרת. כל עם ישראל ביחד מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, ומכריז קבל עולם ומלואו שהתוכן של האומה ומורה הדרך של המלכות בישראל, הוא רק דבר ה' המופיע אלינו בתורה. לצערנו קצת איבדנו את חוויית ההמוניות ביחס למעמדי קדושה. יש שחווים חוויה זו במגרש כדורגל או כדורסל, או בהופעה שבה עשרות אלפי איש מריעים לזמר או לאומן. הרושם שנשאר לאנשים אחרי חוויות כאלו הוא עז. התורה כאן מלמדת אותנו שיש לעשות כך )התאגדות המונים( סביב הערכים הכי חשובים בחיי עם ישראל, ערכים שאנו מקבלים מהתורה הקדושה. הרב קוק נוגע בסוגיה זו באורות התשובה )ו, ג(, הוא מדבר שם על הרושם שמוליד לימוד תורה בהמון. לדבריו, באמצעות לימוד תורה במעמד כזה, חוזר הטבע הישראלי לאיתנו. על איזה טבע ישראלי הרב מדבר? על הטבע שיש בו 'מוסר כליות' המנחה את היהודי שלא לעבור על שום עבירה של תורה, כשם שיש מצפון המנחה את כל הגויים שלא לעבור על ענייני גניבה רצח וכדומה. וזו לשונו: 'יראת חטא היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי. והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחש לכל חטא ועוון מצד התורה והמצווה מורשה קהילת יעקב. ואין טבע זה חוזר לישראל, כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון...'. • חומש דברים – פרשת האזינו תשרניזוהא | 223 פ פרשת האזינו נושאים: א. חלוקת העליות ואהבת התוכחות ב. ביאור הביטוי 'עם נבל ולא חכם' א. חלוקת העליות ואהבת התוכחות יש בשירה הזאת דברי נבואה, עד כדי כך שהרמב"ן כותב )דברים ל"ב מ(: 'ואילו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום'. רוצה אני להתייחס לעיתוי המיוחד שבו נקראת פרשה זו, התקופה המיוחדת של סיום שנה ותחילת שנה חדשה. ימים אלה הם ימי תשובה וחשבון נפש על כל מה שהיה. כל יהודי יודע שהקב"ה יביא במשפט על כל דבר הנעלם, ואין שכחה לפני כיסא כבודך, לכן כל יהודי מחפש דרכים לכפר על העוונות והחטאים שעשה בשנה החולפת. בהקשר לכך, רוצה אני לצטט סוגיה בתלמוד העוסקת באופן חלוקת העליות לתורה בשבת זו. כידוע הגמרא עוסקת בתקנת קריאת התורה, ואינה מפרטת כמעט מה קוראים ומתי קוראים, ואיפה בדיוק מפסיקים )חוץ מזה שצריך שלושה פסוקים לפחות, ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים וכדומה(. כאן באופן יוצא דופן, חז"ל מלמדים אותנו בדיוק איך צריכה הקריאה להתנהל ואיפה כל עולה צריך לסיים. זו לשון הגמרא )ר"ה ל"א.(: 'במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא אמר רב הזי"ו ל"ך, ואמר רב חנן בר רבא אמר רב כדרך שחלוקים כאן כך חלוקין בבית הכנסת'. רש"י במקום מסביר את הסימנים וזו לשונו: במוספי דשבתא - מאי שיר אמרי: הזי"ו ל"ך - פרשת שירת האזינו חולקים אותה לשישה פרקים, הראשון האזינו, השני זכור ימות עולם, השלישי ירכבהו על במותי ארץ, הרביעי וירא ה' וינאץ: עד כאן שישה פסוקים לפרק, ומכאן ואילך שמונה פסוקים לפרק: החמישי - לולי כעס אויב אגור, השישי כי ידין ה' עמו. כדרך שחלוקין - פרקי השירה הזאת כאן, כך חלוקין בבית הכנסת - כך קוראין אותה שישה הקוראין בספר תורה, והשביעי קורא מן השירה ולהלן. 224 | לאורה של תורה הרמב"ם )תפילה י"ג ה( מסביר באופן אחר את הסימנים הנ"ל, וזו לשונו: 'אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם והשני מתחיל מזכור ימות עולם עד ירכיבהו, והשלישי מירכיבהו עד וירא ה' וינאץ, והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו, והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי, והשישי מכי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה'. אנו עדיין עוסקים במסגרת ולא הגענו לתוכן. מדוע חשוב כל כך הסדר הזה דווקא? על כך עונה הרמב"ם: 'כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב... ולמה פוסקין בה בעניינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה'. הרעיון כאן הוא אדיר, חז"ל אומרים שיש תקופה בשנה שבה הציבור אינו בורח משמיעת תוכחות ונבואות קשות שתבאנה עקב חטאים ושחיתויות של עם ישראל. בתקופה זו, כולם מגיעים למדרגה של 'אוהב את התוכחות'. ב. ביאור הביטוי 'עם נבל ולא חכם' על הפסוק 'הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ', מתרגם אונקלוס: 'הא קדם יי אתון גמלין דא עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו הלא הוא אבוך את דיליה הוא עבדך ואתקנך'. מה מתכוון הפסוק על פי התרגום? מבאר הגר"א על פי המדרש הבא: 'ר' חנינה בר יצחק אמר שלוש נובלות הן, ]הנובלות הן הפרי שעדיין לא הגיע לגמר ההבשלה שלו[. נובלות מיתה ושינה, נובלות נבואה וחלום, נובלות העוה"ב ושבת. ר' אבין מוסיף - תרתין נובלות אורה של מעלה גלגל חמה, נובלות חוכמה של מעלה, תורה' )בראשית רבא י"ז ז; וכן מ"ד י"ט(. ה' אומר לעם ישראל, אומנם עסקתם בתורה, אבל לא הגעתם לחוכמה של מעלה. כביכול, התורה שאנו פוגשים היא הצד הגלוי והחיצון של החוכמה העליונה. עם ישראל נדרש להגיע מתוך העיסוק בתורה, לחוכמה של מעלה. ניתן להביא דוגמאות שימחישו את ההבנה הנ"ל, אבל במקביל גם ימעיטו את העוצמה שבדבר. אנחנו מקיימים המון מצוות הקשורות לחסד, השבת אבֵדה, טעינה פריקה ועוד. אם אדם עוסק במצוות הנ"ל, והוא עדיין לא הגיע למידה של 'אהבת חסד', הרי הוא לוקה בחסר. כמו כן, אם אדם מדקדק במצוות סוכה, אבל מתייחס אליה כמו אל ענייני העולם הזה, הוא עדיין לא הפנים את היוצא מדברי חז"ל: אמרה תורה: 'צא מדירת קבע לדירת ארעי' )סוכה ב.(, הרי שעסק בצד החיצון של התורה, ועדיין לא הגיע לתוכן הפנימי של המצווה. התורה ציוותה אותנו לגור בסוכה כדי שנחוש בכל רגע עד כמה חיי העולם הזה, חומש דברים – פרשת וזאת הברכה תשרכזוהבא | 225 פ עם כל קנייניו, הם בגדר 'דירת ארעי', ואם חג סוכות עבר, ועדיין לא הפנמנו את המסר, הרי ש'דקבילו אורייתא ולא חכימו' ]הדברים מובאים גם ב'העמק דבר' דברים ל"ב ו[. •פרשת וזאת הברכה נושאים: א. משה איש האלוקים ב. תוספת הרוח שביום המוות ג. ברכת שמעון ולוי ד. ראיית משה את הארץ א. משה איש האלוקים הפסוק אומר 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים לפני מותו'. ברצוני להתמקד בביטוי 'איש האלוקים'. יש מדרש )בראשית רבה ל"ו ג( המשווה בין נוח למשה רבנו. זו לשון המדרש: 'אמר רבי ברכיה, חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלקים'. דברי המדרש מצביעים על הבחירה החופשית הבלתי מוגבלת שיש לכל אדם, שגם אדם גדול יכול בבחירתו להידרדר לדיוטא תחתונה, ולהפך - אדם קטן יכול לעלות למעלות גבוהות. במשך חכמה )בראשית ט, כ( הרב המחבר עוסק בביאור מדרש זה. הוא מאיר את עינינו כך: נוח הלך בדרכי ההתבודדות וההיבדלות משאר בני דורו, דבר שוודאי עזר לו בטיפוס הרוחני, מה יצא מזה? בגלל העובדה שלא הוכיח את בני דורו היה ראוי אף הוא לכליה, אומנם הוא ניצל מהמבול, אבל הידרדר עד שנקרא איש האדמה, והתבזה בגלל יינו. ואילו משה רבנו ירד אל העם, קיבל אחריות על מה שקורה עם אחיו, ולא התעלם מסבלם. למרות שדבר הירידה זו של משה אל העם ודאי עלתה לו ביוקר, שהוצרך לגְלות, והעיסוק בצורכי ציבור ודאי עיכב ופגע בלימודיו ובעיוניו הרוחניים, בכל זאת הוא זכה לגדולה עד שנקרא איש האלוקים. 226 | לאורה של תורה ללמדנו שבחיים ההצלחה והגדולה הרוחנית נמצאות דווקא אצל אנשים שאינם דואגים למדרגתם הפרטית, אלא מקדישים את חייהם למען הציבור ולמען העם. אנשים אלו ראויים לברכה. זו לשונו של ה'משך חכמה': 'העניין דיש שני דרכים בעבודת השי"ת, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצורכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. א"כ צ"ל לפי המושג שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה וזה ירד ממדרגתו. וכן אמרו קה"ר )ז-י"ד( כי העושק יהולל חכם. ריב"ל שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצורכי ציבור ובכ"ז מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו לכן אמרו עליו )ע' סנהדרין קח( שאף הוא היה ראוי לכליה ורק מתבודד לעצמו היה. בכ"ז אחר שנקרא איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא איש האדמה, ומשה נקרא איש מצרי שהוכרח לגלות. שזה מורה פחיתות בנפש הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת מצרי נקרא איש אלקים, שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג...' ב. תוספת הרוח שביום המוות התורה מציינת שמשה בירך את הברכות האלה לפני מותו. הנצי"ב מציין שביום מותו של אדם, רוחו מתווספת. ולכן זו הברכה המעולה ביותר. ביום מותו - נשמת הצדיק מתעלה ביותר. על פי זה הוא מסביר את דברי אליהו לאלישע המבקש פי שניים ברוחו. אין אליהו יכול להשפיע שפע שאינו בו. אבל אם הוא יראהו ביום שהוא מסתלק, שבאותו יום אליהו בעצמו יהיה פי שניים ממה שהוא כעת, ואז יוכל אליהו להאציל לאלישע מרוחו. ג. ברכת שמעון ולוי שבט שמעון לא קיבל ברכה ממשה רבנו, רש"י )ל"ג ז( מסביר שברכת שמעון מובלעת בברכת יהודה. מדוע לא קיבל שמעון ברכה ישירה? רש"י כותב שהיה בליבו על מעשה נשיא השבט, זמרי, עם המדיינית בשיטים. בברכה לשבט לוי, רואים שני יסודות, האחד מסירות הנפש של השבט בחטא העגל, 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו..'. השני, כוח ההוראה של בני לוי, 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. האם יש קשר בין שני הדברים? ודאי שהדברים קשורים זה לזה. היכולת להורות חומש דברים – פרשת וזאת הברכה תשרכזוהבא | 227 פ לעם ישראל תורה, קשורה לא רק בכישרון הלימודי ובניתוח השכלי, אלא בתורשה. האנשים שאבותיהם מסרו את הנפש על אמונה בה', הם הראויים ביותר להוראת התורה )בשם הרב אברהם שפירא שמעתי שגם ברכתו של יעקב לשמעון ולוי 'אחלקם ביעקב וגו' להיות מלמדי תינוקות וכו', כי במה שמסרו נפשם על דינה, מידה זו תתגלה גם בזמן לימוד התינוקות, והרי ברכת משה היא מעין ברכת יעקב(. ד. ראיית משה את הארץ בסוף הפרשה, ה' מראה למשה את הארץ )ל"ד, א-ג(. מה המשמעות של ראייה זו? לְמה היא תורמת? האם יש בה תועלת למשה או לישראל או לארץ? הרמב"ן )ל"ד א-ד( מבאר 'בעבור שהייתה הארץ מלאה כל טוב, צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבנו אוהב את ישראל, שימחו ברבות הטובה בראות עיניו'. אני מבין בדבריו שיש בראייה זו רצון לגרום כעין נחת נוח וסיפוק למשה רבנו, שיֵדע וגם יראה בעיניו שעם ישראל עומד לקבל מתנה טובה ומצוינת. רש"י מציין פן אחר, 'שהיה ה' מראה למשה את הארץ בשלוותה, והמציקין העתידים להיות מציקין לה'. לא מוסבר ברש"י מה התועלת שיש בראייה זו. בהמשך רש"י מפרש )ל"ד ד( שמשה מתבקש לומר לאברהם יצחק ויעקב, שהשבועה שה' נשבע לתת את הארץ לבניהם, אכן מתקיימת