כתבי ברל כצנלסון/כרך ט/לא עת פתרונות – עת להיאבק
נוֹכח הבּגידה של ממשלת המנדט
לֹא עת פּתרוֹנוֹת – עת להיאָבק (בּועד הפּוֹעל הציוֹני. חשוָן תרצ"ט, נוֹבמבּר 1938)
- מאת ברל כצנלסון
עם פתיחת הועד הפועל, כשנתכנסנו יחד אחרי ברד המכות – הסגרת יהודי צ'כוסלובקיה לידי היטלר, גירוש נתיני פולין מאשכנז, הדין-וחשבון של ועדת ווּדהד, ובעצם הזועה הנאצית החדשה האיומה מכל הקודמות לה – נראה היה לי כי בנו, הנאספים כאן, חוזרת ומתגלמת תמונת-קדומים: עדת יהודים נמלטים, מאוחדים אחדות מיוחדת במינה שאין כמותה בעולם, אחדות שהיא למעלה מכל הניגודים הזמניים: ללא מפלט, ללא דרך וללא מוצא וללא ידיעה מאין יבוא עזרם, ואף על פי כן הם עומדים בפני כל העולם, ובעמידתם זו גם כוחם.
עם המשך הויכוח הלכה הרגשה זו וגזה. חזרנו ל"מציאות", כלומר, להרגלינו. שכחנו כי הוטלנו שוב למרתפי האינקויזיציה. שכחנו כי כוחות עצומים המשתלטים בעולם החליטו לכלותנו, לכלות את כולנו, על ניגודינו האמיתיים והמדומים.
על מה אנו מתוַכּחים פה הפעם? על יום אתמול. גרינבוים מוכיח מה טוב היה אילו היתה החלוקה מתקיימת. אוּסישקין אומר אשרינו שאסון החלוקה נמנע מאתנו.
חבל שוייצמן ובן-גוריון לא מנעו מאתנו את הויכוח הזה. ודאי עשו זאת ביושר-לבב. הם לא חפצו שנחשדם במה שאין בהם, בנסיגה רעיונית. הם לא חפצו ליתן פתחון פה למי שיבוא ויאמר שהם "מטשטשים". אך אנחנו שנתכנסנו כאן לבקש דרכי פעולה בתוך מיצר זה שאנו נתונים בו, מה לנו לדיון שהפך – לפחות לגבי שעה זו – להיות דיון עיוני בלבד.
והתנצחות השוללים והמחייבים לאחר ביטול תכנית החלוקה כבר יצאה אף מגדר ויכוח עיוני ונעשתה בקשת אשמים וטפילת אשמות. אינני קובל על דברי מרת פּוּל ועל הזלזול מגבוה ב"קטנות" שלנו, במאמצי ההגנה והכיבוש הקרקעי. להערכות כאלה הסכנו במשך עשרים שנה, וכבר איננו רגישים להן. אך צר היה לשמוע מפי אוּסישקין, אשר לדבריו משקל כל כך כבד, כי בגלל הטיפול בחלוקה, הזניחה המחלקה המדינית עבודות חשובות אחרות. והלא מר אוּסישקין אינו בא ממרחקים, והוא גם שכן קרוב למחלקה המדינית, והוא יודע את פעולותיה, והוא יודע מה חלקה במערכה המדינית שבארץ, בהיאבקות האיומה עם השלטונות, והוא יודע מה חלקה בכל ההישגים והכיבושים אשר כבשנו תוך מערכת הדמים, מה חלקה בחדירה היהודית לתוך כוחות-המגן של הארץ, מה חלקה בכל העליות הקרקעיות, ומה הכוחות אשר היא משקיעה בכל מכסת עליה. מכירים אנו את סוג הוכחנים אשר מתוך התנגדות לשיטה המדינית של ההנהלה, הם אומרים רע רע לכל מה שהיא עושה, ואינם נותנים יד לשום מעשה. מר אוסישקין נוהג אחרת, ודבריו נשמעים ברחבי התנועה. ממנו אפשר לדרוש הערכה צודקת למאמצי ההנהלה ולהישגיה גם בבעיה שהוא חולק על עמדתם. והאומנם ככה הוא רואה את פעולתם בשעה שהוא משתף עצמו איתם יום יום?
לא. פעולתנו האמיתית, הממשית, היחידה שיש בה להביא פרי, אם לא נעשתה דיה, הרי זה לא בעקב מחלוקת החלוקה. עולי חניתה לא שאלו ולא נשאלו מה הם, מחייבים או שוללים. ואותם האנשים המעטים אשר היו הרוח החיה בגאולת אדמת חניתה ובכיבושה, היו ביניהם מחייבים ושוללים כאחד, וחזקה עליהם שכל אחד היה מוצא נימוקים להכרחיות המפעל ולדחיפותו מתוך השקפתו שלו, ממש כשם שפגשתי ציונים טובים, שוללים ומחייבים, שמצאו נימוקים נגד דחיפות הפעולה הקרקעית מתוך השקפותיהם שלהם. ואת תמימותי אני מזכיר: ציפיתי שההתנגדות לחלוקה תפיח רוח גבורה בלב השוללים שיסתערו להרחיב את גבולותינו הקרקעיים מעבר לשטחי תכנית פיל, ולו לפחות כדי להכביד על המחייבים, ואף כּיתַתי רגלי והלכתי אל שוללים חשובים בענין זה – ונתאכזבתי בציפייתי.