כתבי ברל כצנלסון/כרך ג/לשבור את המשבר
בּימי שפל וּמַשבּר
לשבּוֹר את המשבּר
- מאת ברל כצנלסון
זוֹהי תמצית התביעה של ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, אשר הובעה אתמול בדברים פשוטים ואמיתיים בישיבה הגדולה והמרוכזת של הועד הפועל של הסתדרות העובדים ושליחי המוסדות ומועצות הפועלים עם נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר וייצמן, ועם שר-הכספים שלה, ד"ר הלפרין. מפי באי-כוח המועצות העירוניות, הפועלות והפועלים במושבות, נשמעה זעקת השבר של אלפי הסובלים והנאנקים בסתר אהלם, הזעקה הכבושה והחנוקה. לא איומים של מי שהוא על פי אדריסה של מי שהוא הושמעו באן. נשמעה אימת המצב עצמו, המאיים לסכן את כיבושינו, את עמדותינו הכלכליות והמדיניות בארץ, וגם את עמדותינו בתוך העם העברי. החיילים הפשוטים של המפעל הארץ-ישראלי, אלה העומדים תדיר במערכת החיים, הקולטים לתוך בשרם את החצים הנקלעים, אלה נוכחו שזוהי השעה האחרונה לשים קץ למצב הרפיון שתקף את מכונת הישוב שלנו ולמצב הכניעה אשר תקף את התנועה כולה בפני גלי המשבר, אשר פשט עלינו, קודם כל, מבחוץ. לעומדים בפנים יש הכרה ברורה, כי משבר זה אינו משבר פנימי, אינו משבר של חקלאות, אינו משבר של התנועה החלוצית, וגם אינו משבר של החיים הכלכליים של הארץ עצמה. זהו המשבר של תפוצות הגולה הנחרבות, אשר מן הנמנע שלא יטיל את ידו הכבדה על חיי הישוב ועל תנועת הבנין; בשם שהמלחמה העולמית בשעתה והריסות היהדות אחרי המלחמה חתכו למשך שנים את גורל עבודתנו כאן. אין לנו סכנה גדולה יותר מאשר ההשלמה עם המשבר, ההשלמה עם העמידה.
כל עמידה במצבנו אנו עלולה להחזיר את הגלגל אחורנית ולרסק את אברינו במדרון.
אוּלם לא רק דברי זעקה נשמעוּ בישיבה זוֹ. בּעיקר הוּקדשוּ הדברים מצד בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים לעניני פּרוֹזה יבשה, לתכניוֹת וּלהצעוֹת, כּיצד לשבּוֹר את המשבּר, כּיצד להניע את מכוֹנת העבוֹדה והחיים הכּלכּליים. תכניוֹת, מִספּרים. והחשוּב בּכל הדבר, והבּא ללַמד על המצב עצמוֹ ועל בּגרוּתה וכוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים, שכּל הדרישוֹת וההצעוֹת היוּ מכוּוָנוֹת לא ל"קצבוֹת" שוֹנוֹת, בּנוֹת-יוֹמן, העלוּלוֹת להקל את מצב נגוּעי המשבּר, לא להעמסוֹת על התקציב הרגיל של ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם לאפשרוּיוֹת שוֹנוֹת של אַשראי פּרוֹדוּקטיבי, בּריא מבּחינה כּלכּלית. ההצעוֹת עצמן נתוּנוֹת, כּמוּבן, לעיוּן ולבדיקה, לביקוֹרת וּלניתוּח, אוּלם בּרוּר הדבר, כּי כּאן לפנינוּ לא הצעוֹת מלָאכוּתיוֹת, אַמצאוֹת של בּעלי פּרוֹיֶקטים, אלא הצעוֹת הצריכוֹת לגוּפוֹ של דבר, לגוּפוֹ של בּנין משק הארץ. אַשראי איפּוֹתיקאי לשכוּנוֹת הצפוֹן,[1] אַשראי לשם עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת מוֹעילוֹת לעיריית תל-אביב, אשראי למפעל הענקי של ג'ידרוֹ,[2] אשראי לקרן הקימת למטרוֹת של יִבּוּש הקרקעוֹת והשבּחָתן, משׂרד קבּלני לעבוֹדה בּמוֹשבוֹת, בּנינים בּמשקים החקלאיים, החָשת המפעל של רוּטנבּרג, החשת בּניני האוּניברסיטה והמוֹסדוֹת הלאוּמיים בּירוּשלים – כּל אלה הנם מפעלים, היוֹצאים מגדר “תמיכה למחוּסרי-עבוֹדה”. כּל אלה יש להם בּסיס משקי בּריא.
הדרישוֹת נשמעוּ מצד הפּוֹעלים. אוּלם תביעת העבוֹדה אינה כּרגע תביעת מעמד אחד בּלבד. מעָקת המצב נאנקים חוּגים רחבים בּיוֹתר, וכל אלה – לעבוֹדה ולשינוּיים שיבוֹאוּ בּעקב העבוֹדה עיניהם נשוּאוֹת.
והשאלה אינה רק שאלת בּחינת התכניוֹת וּבקשת האמצעים בּלבד. השאלה היא: הטֶמפּוֹ אשר בּוֹ תיעָשׂה המלאכה, מידת העֵרוּת והזריזוּת אשר בּה יגשוּ להתחלת הדבר. אם העבוֹדוֹת אשר תיעשׂינה תתפּזרנה טיפּוֹת-טיפּוֹת – ואבד להן אוֹתוֹ הערך של הצלה, של הוֹצאת עגלתנוּ למרחב.
לא פּעם בּא וייצמן לארץ וּמצא אוֹתה בּמצב לא חוֹגג, כּי אם במצוּקה קשה, וידיו לא רפוּ. הוּא גילה את כּוֹחוֹ בּזה, שצלל בּלי פּחד לתוֹך המצוּקה בּה אנוּ חיים, למד לדעת מַהוּ העיקר אשר עליו להתמכּר לוֹ, ורתם את עצמוֹ בּעוֹל-השעה. לזאת מחכּה ממנוּ ציבּוּר העוֹבדים גם הפּעם. תּירָתם המפקדה הציוֹנית העליוֹנה בּעגלה הכּבדה הזאת של הישוּב העוֹבד והמבקש עבוֹדה – ותזוּז העגלה ממקוֹמה. עת לעשׂוֹת!
ניסן תרפ"ו.